מח לב כבד

בזהר הקדוש (ח"ב קנג, א) נאמן דבר הוי' בפי עבדיו: "תלת שליטין אינון... מוחא ולבא וכבדא". מאוחר יותר בקבלה מוסבר כי סדר זה, הסדר הנכון, יוצר את ראשי התיבות מלך ("שליטין"). הסדר שיוצא מכאן, ומובא בתניא ובשא"ס, הוא שצריך להיות "מח שליט על הלב", ו"לב שליט על הכבד". רמז לכך שהמח, ה"מוחין" הוא החלק החשוב כאן, אפשר לראות בכך שסופי התיבות של מח-לב-כבד הם חב"ד – חכמה, בינה, דעת, חלק המוחין באדם. באופן מתוקן, שוררת ההיררכיה הנכונה – המח שליט על הלב, והלב שליט על הכבד – אז האדם הוא מלך, השולט בכל תכונות נפשו וגופו באופן מובנה ונכון. אכן, אם חס ושלום מתהפך הסדר, בחטאיו של האדם, והכבד שולט על הלב והלב על המח, המצב – הגופני והנפשי – מתדרדר ומגיע לסף כליה. כך מפורש (ע"ז ד, ב תוד"ה "רגע כמימרא") כי בלעם רצה לקלל את ישראל במלה "כלם", ר"ת כבד-לב-מח (וה' הפך את קללתו לברכה – הפך את הכלם למלך. עד כאן מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א). כבר ב"חובות הלבבות" לרבנו בחיי, בכתבי הרמב"ם, ובפירוש רבנו בחיי לתורה מודגשת בלי סוף חלוקת גוף האדם לשלשת האיברים המרכזיים הללו כמנהיגי הנפש. כמו כן, בפירוש הראב"ע (אבן עזרא) לסיפור גן עדן מקבילים איברים אלו לאדם (מוח), חוה (לב) והנחש (כבד). בחסידות מוסבר שהמח (מושכל) מקביל לחב"ד, לעמוד התורה ומבטא את כחות השכל, העיון וההתבוננות; הלב (מורגש) מקביל למידות חג"ת ולעבודת התפלה ומבטא את התפעלות הרגש, האהבה, היראה וכל המדות; והכבד (מוטבע, טבע, אינסטינקטים) מקביל לכוחות נה"י ולגמילות חסדים, והוא בעצם ההוצאה לפועל במעשה והעיסוק תכל'ס של האדם בעולם.

מתוך אך בעשור · פרשת האזינו · תשפ״ז