ויהי העם כמתאוננים

מאמר מבואר

כ-8 דקות קריאה

ויהי העם כמתאוננים

רבי קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין – מאור ושמש

בכיות ובשר, קברים ולשון הרע

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וגו' ותבער בם אש ה' וגו' ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש כו' והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו' וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר כו' ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך וגו' לשום את משא כל העם הזה עלי האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו' ואם ככה אתה עושה לי הרגני נא הרג כו' ואל אראה ברעתי כו' ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו' ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר וגו' עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא כו' ויאמר משה שש מאות אלף כו' הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו' ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר וגו' ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאווה כי שם קברו את העם המתאווים כו' ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות כו'.

בתור הקדמה, נספר את הקטע הרלוונטי מפרשת השבוע: בפרשת בהעֹלתך אנו קוראים על אירוע מזעזע: עם ישראל מתלונן ובוכה בטענה שה' 'מרע'¹ לו חלילה, ובעקבות התלונה ה' שולח אש בוערת שמחוללת מגפה בעם, עד שה' נענה לתחנוני משה והאש שוקעת. אך הספור לא נגמר: מיד לאחר האירוע קמה קבוצה מהעם (לפירוש רש"י – הערב רב) שמתמלאים בתאוה לאכילת בשר, שאר עם ישראל מתאווים גם הם בעקבותיהם לבשר, ויחד הם מתחילים להאשים את משה בכך שהוציאם ממצרים ששם יכלו לאכול בשר כמה שרצו וכו'...

הרעת לעבדך ...לשום את משא כל העם הזה עלי ? האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילדתיהו, כי תאמר אלי' הו בחיקך ככה את עשה לי הרגני נא הרג ... אל אראה ברעתי עד אשר יצא מאפכם;"

לבסוף, הפרשיה נגמרת בסיפור טראגי: לאחר שהעם שועט על הבשר ה' כועס מכך ומכה בעם מכה גדולה שעל שמה נקרא המקום – 'קברות התאווה', כי שם קברו את המתאווים.

מיד לאחר פרשיות המתאוננים וקברות התאווה מגיע סיפור חדש – מרים ואהרן מדברים לשון הרע על כך שמשה לקח אשה ופירש ממנה.

העצבות והשלבים שאחריה...

השאלה הראשונה, בפשט התורה, שצריכה להתעורר בנו כאשר אנו מעיינים בחטא המתאוננים היא פשוטה: מדוע לא נאמר לנו על מה הם התאוננו? השאלה מתעצמת כאשר ממשיכים וקוראים שמיד לאחר מכן, כאשר התורה מספרת על המתאווים, התורה מפרטת באריכות את טענת המתאווים. תמיהה נוספת שצריכה להתעורר בנו על פרשיית המתאווים היא, כיצד יתכן שמשה רבינו, "בחיר הנבראים", שעליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", לא מאמין בכחו של הקב"ה, כביכול, עד שהוא שואל את ה' מנין הוא יביא כל כך הרבה בשר לכל העם!?²

אך הענין הוא דהנה יסוד גדול בעבדות ה' להרחיק עצמו מעצבות ומרה שחורה רחמנא ליצלן בכל האפשרות שמצינו בזוהר הקדוש שעצבות הוא שמץ עבודה זרה עיי"ש והמופת לזה דמי שהוא עצבון משוטט במוחו מחשבות עבודה זרה על כן צריך להתרחק מהעצבות מאד ומאד כי הוא מביא את האדם לכל מיני עבירות והעצבון תחילתו הוא שמתגבר בקרבו תאוות אכילה כאשר עינינו רואות האיש אשר הוא שרוי במרה שחורה רחמנא ליצלן אוכל בתאווה ורעבתנות ובמהירות ומתאוות אכילה נמשך אחר תאוות אחרים כגון משגל ודומיהן.

כדי להבין את חטא המתאוננים, עלינו להכיר יסוד מרכזי בעבודת ה' – להשתדל מאוד לברוח ולהתרחק מהעצבות ומן המרמור (וכמו שרואים בחוש שכשהאדם עצוב אין לו חשק לכלום ובין השאר גם לא לעבוד את ה'). לאחר שנקרא את דברי הזוהר הקדוש על העצבות נבין עוד יותר מדוע כל כך נצרך להתרחק ממנה – בזוהר כתוב שהעצבות קשורה לעבודה זרה! והראיה לכך היא שבאמת לאנשים ששרויים בעצבות עוברות במח כל מיני מחשבות כפירה ועבודה זרה ל"ע!

בנוסף לכך שלעצבות יש שייכות לעבודה זרה, היא גם בהחלט עלולה להוביל לעוד כמה וכמה עבירות ותאוות – ובפשטות הסיבה לכך היא שכאשר האדם עצוב ושרוי בדכאון, לא טוב לו עם ההרגשה הזו ולכן הוא מחפש לספק ולמלא את עצמו, לכן הוא מתאווה לכל מיני דברים ואוכל בגרגרנות ורעבתנות כדי לנסות להדחיק ולהעלים את העצבות בה הוא שרוי, ולפעמים מתאוות האכילה (שהיא התאווה הראשונה שנופלת במי שבעצבות) נופים גם בתאוות פריצות וכו', רחמנא לצלן.

הצדיקים שאי אפשר לקבל מהם

בקיצור, העצבות היא מידה לא טובה שעלולה להוביל אותנו למקום נמוך ושפל במיוחד, ולכן צריך להישמר מכל שמץ של עצבות, אך איך מתגברים על היצר הרע שדוחף אותנו לעצבות ולתאוות לא טובות?

ולתת עצות לנפשו להתגבר על יצרו לשבר תאוות היצר אי אפשר כי אם שידבק עצמו לצדיקים ומהן ילמוד אורחת חיים אך הצדיק אשר כבר הוא מזוכך מכל וכל ממנו אינו יכול ללמוד האיש אשר הוא משוקע בתאוות כי הצדיק הזה הביא הכל אל הקדושה על כן הוא אוכל ושותה משמנים ויין ולובש בגדים נאים ויפים ויושב בדירות נאות ובכל אלה הוא עובד עבודתו הגבוה שמעלה נצוצין קדושים ומכניס הכל אל הקדושה ואיך יוכל השפל ערך ללמוד ממנו שאינו רואה ממנו שום עבדות מעניינים אלו שהוא צריך.

קודם כל צריך לדעת שלבד אין לנו שום סיכוי להתמודד עם היצר הרע, וזאת משום שלצערנו אנו כל כך משוקעים בחומריות ובתאוות הגשמיות, והעולם הזה תופס אצלנו המון מקום, אז בשביל להצליח לצאת מהמקום הזה צריך להדבק וללמוד ממי שהגביה את עצמו מהמקום הזה – מהצדיקים! אך בשביל שהדבקות וההליכה בדרכי הצדיק תשפיע עלינו, חשוב להדגיש תנאי הכרחי: אסור שהצדיק שבדרכיו הולכים יהיה צדיק שכבר הגיע לשיא השלמות וזיכך את עצמו בתכלית, עד כדי שהוא חי בעולם הזה ברחבות גשמית הן בענייני האכילה והן בדירה ולבושים מפוארים כך שאת הכל הוא עושה אך ורק לשם שמים ועל ידי כך הוא מעלה הכל אל הקדושה, כי מצדיק כזה לא נוכל ללמוד איך להתמודד עם התאוות, מכיוון שאין לו עבודה בתחום הזה.

הצדיק שבו ובדרכיו צריכים להדבק בכדי להצליח להתמודד עם היצר הרע שלנו הוא צדיק שאנו רואים שישנה אצלו עדיין התמודדות ועבודה עם נפילות. כלומר, אמנם בדרך כלל בפועל הוא אינו נופל (ולכן הוא נקרא צדיק), אך עדיין שייך אצלו הצורך לעבוד ולתקן את עצמו בכל מיני עניינים שבהם הוא עוד לא הגיע לשלימות, וממילא – כיוון שאנו יכולים לראות אצל הצדיק הזה שהוא קובע לעצמו כל מיני סייגים אישיים ועניינים ומקומות שהוא מתרחק מהם בהתמודדות שלו עם יצרו הרע – יש לנו איזו שהיא שייכות ללמוד מדרכיו ולקבל ממנו עידוד והשראה לעבודת ה' האישית שלנו.

מאותה סיבה אנו רואים שיש הלכה שכאשר ממנים פרנס על הציבור צריך שתהיה תלויה מאחוריו קופה של שרצים, ולפי פירוש רש"י שם – הכוונה היא שצריך שתהיה במשפחתו דופי. כלומר, הממונה על הציבור צריך שיהיה אדם לא מושלם ושתהיה לו עדיין עבודה לתקן את עצמו בכל מיני נושאים. מדוע? כך, ורק כך, על ידי שהציבור יראה איך שהוא עוסק כל הזמן בלחזור בתשובה על העניינים שהוא צריך, אז ילמדו גם הם לתקן דרכיהם ולשוב בתשובה; אך אם הפרנס יהיה אדם שאין לו מה לתקן, לא יהיה לציבור ממי ללמוד לתקן מעשיהם (כמו שאמרנו לגבי צדיק), ולכן דווקא אהרן נבחר להיות כהן, כי עם כל זה שהוא היה צדיק גדול היה לו מעט שבמעט לתקן ועל כן הוא יכול היה להחזיר את העם בתשובה על ידי שילמדו ממנו.

תאונת שרשרת

עכשיו נראה בתוך הפסוקים את היסודות בעבודת ה' שלמדנו עד כאן –

את המילה "מתאוננים" אפשר להבין כמשמעות של המילה אנינות על המת שפירושה הוא אבל, עצבות (וכמו שרואים בחז"ל שלאבל ('אונן') יש כל מיני דינים שמטרתם היא שלא יעסוק בשמחה – אסור לו ללמוד תורה וכו'). לפי משמעות זו, בפסוק "ויהי העם כמתאוננים" הכוונה היא ששרתה בהם עצבות, ולכן "ותבער בם אש ה'", שהקב"ה הענישם כי ה' שונא את מי ששרוי בעצבות ובמרה שחורה (והסיבה לכך היא כי לעצבות יש שייכות וקשר לעבודה זרה כנ"ל), ולאחר מכן העונש נעצר בעקבות תפילתו של משה.

אך מחמת העצבות ששרתה בהם התעוררה אחר כך תאוות האכילה (כמו שהסברנו לעיל) וממילא – "ויאמרו מי יאכילנו בשר".

כשהצדיק לא מזדהה עם התאווה

על כן כתיב "ובעיני משה רע" שמשה היה יודע בעצמו שהוא מזוכך מכל וכל מהגשמיות אם כן איפה יוכל לתקן אותם כיון שאין בו שום שמץ מניהם על כן אמר לפני הקב"ה "למה הרעת לעבדך וכו' לשום את משא כל העם הזה עלי" וכי אפשר שיבואו על ידי לידי תיקון "האנכי הריתי לעם הזה אם אנכי ילדתיהו" פי' כי הריון מורה על המחשבה שהוא בהעלם והלידה מורה על המעשה והנה הולד על ידי שהיה בבטן אמו וילדתו בחיקה יש בו מטבע האם וזהו שטען משה האנכי הריתי וכו' כלומר אילו הריתי אותם ואם ילדתיהם וכהולד יש בו מטבע האם היה ביכולתי לתקן אותם אבל הואיל שאין מחשבותי מחשבותיהם ואין מעשי מעשיהם שאין בו אפילו שמץ מה מהם, אם כן איך אוכל לתקן אותם "ואם ככה את עושה לי" רצונו לומר לשאת אותם עלי "הרגני נא הרג" רצונו לומר הורידני ממדרגתי שנפילה ממדרגה היא בחינת הריגה כדי שיהיה לי אחיזה מה עמהם ועל ידי זה אוכל לתקן אותם.

כאשר משה רואה שהעצבות של העם גרמה לכך שנפלה בהם תאוות האכילה הוא אינו יודע מה לעשות – "ובעיני משה רע", משום שמשה ידע שכדי שהוא יוכל לעזור לעם להתמודד עם התאווה שהתעוררה בהם הוא זקוק לכך שתהיה לו איזו שייכות להתמודדויות של עם ישראל, ולכן אומר משה לה' "למה הרעת לעבדך וכו' לשום את משא כל העם הזה עלי"?! והרי אין באפשרותי לעזור להם: "האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילדתיהו"?! כלומר, כאשר אשה יולדת היא מטביעה בולד תכונות ומידות דומות לתכונותיה, ובהקשר שלנו הריון מדומה למחשבה (שנמצאת בהעלם כמו הולד), ולידה היא שהנעלם מתגלה. לפי פירוש זה, הטענה של משה לה' היא שהמחשבות והמעשים שלו אינם בערך כלל למחשבות ולמעשים של עם ישראל כי לא הוא זה שהטביע בהם את תכונותיהם. לבסוף אומר משה לה' – "ואם ככה את עושה לי", דהיינו – אם אין לי ברירה ואני איאלץ לעזור להם להתמודד עם תאוותם, אז בבקשה – "הרגני נא הרג", כלומר, תוריד אותי ממדרגתי הנעלה למקום שבו תהיה לי שייכות בתאוות של העם ואוכל לעזור להם (המילה 'הריגה' כאן מבטאת נפילה מהמדרגה, שהאדם הקודם כביכול מסתלק ונהפך לאדם חדש).

שבעים ממוצעים מחברים

"ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" רצונו לומר זאת אי אפשר להוריד אותך ממדרגתך, רק תאסוף לי שבעים איש והם בערך זה שיש להם אחיזה מה עמהם ומהם יכולים ללמוד מה שהם צריכים כנ"ל, וגם השבעים איש מחמת שהן צדיקים גדולים הם יכולים להיות דבוקים בך, אם כן באמצעותי הם יהיו הפשוטי עם דבוקים אליך ועל ידי זה יבואו לידי תיקון.

לאחר מכן, ה' עונה למשה על טענתו – "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". כלומר, ה' עונה למשה שאין אפשרות כזו להוריד אותו ממדרגתו, אך אפשר שמשה יאסוף שבעים איש שיסייעו לו – שמצד אחד יהיו כאלה שישנה אצלם שייכות וערך להתמודדויות של עם ישראל, ומצד שני, מכיוון שהם יהיו צדיקים גדולים, הם יוכלו גם להתקשר ולהזדהות עם משה במידה מסוימת, ויצא שהם יהיו מעין ממוצע בין עם ישראל למשה רבנו, וכך משה יוכל לעזור לעם לתקן את דרכיו.

עַד אֲשֶּר יֵצֵא מֵאַפְכֶּם;" וַאֲכַלְתֶּם בָׂשָר ...עַד חֹדֶּש יָמִים עַד אֲשֶּר יֵצֵא מֵאַפְכֶּם וְהָיָה לָכֶּם לְזָרָא '", כלומר, ה ּכִי שָם קָבְרּו אֶּת הָעָם הַמִתְאַּוִים "

תופעת לוואי מאכילת יתר

הפרשיה מסיימת בכך שאהרן ומרים דברו לשון הרע על משה. בכך העניין הוא שאמנם עם ישראל ניצל משאר התאוות שהיו אמורות לבוא בעקבות תאוות האכילה, אך דבר אחד בכל זאת נמשך מתאוות האכילה שפשתה בעם ישראל: תאוות דיבור לשון הרע, שלגביה רואים בחז"ל בכמה מקומות שהאכילה מעוררת לשון הרע (כמו לדוגמא בסיפור הידוע שמובא בגמרא על קמצא ובר קמצא שבגלל שלא נתנו לו לאכול, הוא הלשין על היהודים לקיסר; וכמו בביטוי "לאכול קורצא", להלשין).

תאוה זו התבטאה אפילו אצל אהרן ומרים – כיוון שלא היו בתכלית הזיכוך כמו משה, ועדיין הייתה בהם איזו שהיא שייכות לתאוות של עם ישראל, נתפסה בהם תאוות הלשון הרע במשה, ולמרות שהתכוונו לשם שמים – עדיין היה בדיבורם שמץ של לשון הרע.³

אז שנזכה להדבק ולהתקשר עם הצדיקים, משני הסוגים, ועל ידי כך להתרחק מכל וכל מהעצבות ומכל הדומה לה, ומזה נזכה להתרחק מהתאוות הרעות ומן היצר הרע!!!