בבואה ובבואה דבבואה

חז"ל הקדושים אומרים (יבמות קכב, א) על שדים ומזיקים כי "בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו". בפשט, 'בבואה' היינו צל-השתקפות, ו'בבואה דבבואה' היא צל שני, חופף וכהה יותר (השתקפות של ההשתקפות).

בהלכה יש כל מיני נפקא מינות לכך, אבל לא לשם כך התכנסנו אלא כדי ללמוד מה זה אומר בקבלה, תורת נפשו של היהודי: בבואה, צל, רומזת – כפשוט – לאורות ה'מקיף' של ה"צלם" השומר על האדם. "בבואה" היא מה שנקרא בחסידות "מקיף קרוב" – בחינת החיה שבנפש (ה"צל", "הוי' צלך", של הצלם), ולעומת זאת "בבואה דבבואה" היא המקיף הרחוק – יחידה שבנפש (האות ם' הסתומה המשלימה את ה"צל" להפוך ל"צלם", "צלם אלקים"). לסטרא אחרא ימ"ש יש רק בבואה אחת (מקיף קרוב), אך אין לה בבואה דבבואה, היא לא הכי-פנימית לאדם, היא יכולה להיות רק אינסטינקט, לא מודע, אבל היא תת-מודע ולא על-מודע, אין לטומאה מקיף רחוק שהוא בעצם הכי פנימי לנשמה. ב'עבודה', מוסבר בחסידות ש'בבואה' היא כנגד עבודת "בכל לבבך", שבה יש עדיין עימות מול הקליפות והיצר; ולעומתה, 'בבואה דבבואה' היא עבודת "בכל מאדך", יחידה שבנפש – המתגלה במסירות נפש טבעית, בהשתפכות הנפש בתפלה או ב'התאהבות' ממבט ראשון ברבי שלך. במפגש עם היחידה, דווקא זו שאינה פנימית לו אלא מקיפה אותו מרחוק, האדם קולט כי הוא שורה מצד אחד ושורשו האמתי מצד שני הוא טהור לגמרי מכל 'מנגד' ומתוך חיבור – אפילו של פעם בחיים – למקום הזה, הוא יכול לשאוב כחות לחיים שלמים של התמודדות.

מתוך בצלו חמדתי · סוכות · תשפ״ז