נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה (נר"נ ח"י)

חז"ל אומרים במדרש^לו כי לנשמה יש חמישה 'שמות' – והיינו התגלויות (ראה ערך 'שם'), כאשר כל אחד מהם הוא מבטא דרגה עליונה יותר בנשמה: נפש, מעליה הרוח, מעליה הנשמה, ומעליהן החיה ואז היחידה.

באופן כללי שמות אלו מתחלקים לשני קבוצות: נר"נ – נפש-רוח-נשמה, וח"י – חיה-יחידה. זאת משום שהנר"נ מבטאים חלקים של הנשמה שמתגלים ומתלבשים – או על כל פנים מסוגלים להתלבש – בתוך האדם והמודעות שלו (על דרך אור-פנימי); לעומתם החיה והיחידה, מבטאות מדרגות שבדרך-כלל 'יקיפו' את המודעות של האדם, והן 'מסככות' על הנר"נ ומשפיעות להם אור וחיות מעצם הנפש. וכדלקמן.

חמשת מדרגות-גילוים של הנשמה הללו 'מתכללות' זו בזו, והיינו שבתוך מדרגת הנפש גופא יש 'נפש דנפש', 'רוח דנפש', 'נשמה דנפש' וכן בשאר המדרגות^לז.

עבודת האדם בימי חייו להתעלות ממדרגה למדרגה בגילוי נשמתו שלו עד שאולי יזכה אף לגילוי החיה-יחידה^לח. כמו כן, בתפילה בכל יום ישנה עליה של הנר"נ לדביקות בחיה-יחידה, בסדר עולה בסולם התפילה^לט, וכפי שיתבאר.

נפש

הנפש – החלק התחתון ביותר – היא המחיה את הגוף ומתלבשת בנפש הבהמית המתלבשת בדם האדם, וכפי שאומר המדרש הנ"ל "נפש – זה הדם, שנאמר (דברים יב כג): "כי הדם הוא הנפש.""

משום שהנפש היא המתלבשת ומחיה את הגוף בגשמיות גם הופעתה הרוחנית היא במעשה המצוות בגשמיות, והיינו שהנפש שורה על המעשה, ומכוונת לקיום מעשים טובים.

הופעת הנפש ב'עבודת ה'' – בתחושה הנפשית היא, הודאה על מציאות ה' וקבלת עֹל מלכותו, המובילות ומכוונת לקיום מעשים טובים.

על אף מדרגתה ה'נמוכה' של הנפש – שאינה כוללת את רבדי האישיות העליונים יותר כרגשות, התבוננות וכו', היא היסוד להתגלות כל החלקים העליונים יותר באדם. זאת משום שהיא המתלבשת בנפש הבהמית ובגוף האדם – ועל כן היא המאפשרת ומבטאת את המעבר בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית (כאשר בלי עבודת ה'נפש' – הודאה וקבלת עֹל במעשה המצוות – הקפיצה למדרגות עליונות יותר של רגשות (רוח) והשגות (נשמה) – מבטאת רמייה עצמית, שלא מבחינה כי יסוד האישיות שלו נמשך לחומריות).

בשונה מרגשות – שהם רק חלק אחד באישיות (המתחלקים גם הם לרגשות רבים), וכן השגה והשכלה – שהם גם חלק מסוים באישיות; עבודת ה'הודאה' וקבלת עֹל כוללת את כל מציאותו ואישיותו של האדם, שכן בה האדם מסכים ומניח שמחשבותיו ואישיותו אינם הנכונים, אלא רק הקב"ה ורצונו – ועל כן הוא מוסר את אישיותו, בהנהגתו בפועל, לקב"ה^מ.

הנפש נמצאת בעולם העשיה (שכן מכוונת למעשים כאמור), ובעשרת הספירות לספירת המלכות (קבלת עֹל מלכות שמים)^מאמב. בתפילה חלק זה מתגלה החל מ'מודה אני' (הודאה) וממשיך בקרבנות (המדברים אודות התגלות ה' בעולם העשיה) וב"הודו להוי' קראו בשמו" (הודאה), עד ברוך שאמר (לא כולל).

רוח

הרוח, מבטאת קשר רגשי-רוחני עם הקב"ה, בתנועה מתמדת. וכמו שמתאר המדרש שם: "רוח – שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג כא): "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה [ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ]"". על כן הרוח שורה בלב האדם, שכן היא מבטאת את פנית רגשי לבבו לקב"ה.

הופעת הרוח היא בדיבור, וכמו שמתרגם אונקלוס^מג "ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא" – והיינו שהדיבור יוצא מהבל הלב, תקשורת טובה מתוך חיבור בחירי "דברים היוצאין מן הלב".

הרגשות של הרוח נקראות בחסידות "אהבה ויראה טבעיים"^מד, והיינו האהבה והיראה שיש לכל יהודי בטבעו מצד הלב כנ"ל – ללא שום התבוננות – הירושה לנו מאבותינו.

הרוח נמצאת בעולם היצירה, העולם בו נמצאות "חיות הקודש"^מה (כמו שחיות רגשותיהן טבעיים ללא התבוננות), "והחיות רצוא ושוב" (תנועה מתמדת של הרגשות כנ"ל). בעשרת הספירות הרוח מכוונת כנגד זעיר-אנפין (ראה ערך מורחב) – ששת רגשות הלב, המכוונות בספר יצירה כנגד ו' קצוות – ששת רוחות העולם.

בתפלה, אנחנו עולים אל חלק הרוח – עולם היצירה – בפסוקי דזמרה, בהם אנחנו שרים ומזמרים לקב"ה מתוך התפעלות הלב על פלאי היצירה (ששת הקצוות הנ"ל הכוללות את כל העולם)^מו.

נשמה

פעמים שהנשמה נזכרת כשם כללי לכל מדרגות הנר"נ-ח"י, כידוע.

הנשמה – כמדרגה פרטית – מבטאת קשר תודעתי עם הקב"ה, "נשמת ש-די תבינם" (איוב לב, ח), והיא הממשק של האישיות הנגלית של האדם – רגשות ומעשים (רוח ונפש) – עם העל-מודע שלו, הנשמה כחלק מהקב"ה ממש^מז. על כן מקום משכנה הוא במח.

הנשמה שורה על המחשבה – בפתיחות לדברים חדשים (-גילוי אלוקות) שעוד לא הכרנו – מה שמעבר לרגשות האלוקיים הטבעיים (מדרגת הרוח).

הנשמה מתגלה בהתבוננות פנימית באלוקות ובטיבה, והיא שייכת בחסידות למדרגת "דחילו ורחימו שכליים" הגבוהים לאין-ערוך מ"דחילו ורחימו טבעיים" שכן הם דבוקים באלוקות עצמה, ובכך מגלים את ה'רעותא דליבא' (ראה ערך מורחב) – הרצון הפנימי של הלב מצד עצם הנשמה. כך, שהתגלות הנשמה בלב היא הצמאון שבה ושאיפתה לעלות למעלה לשרשה "נר הוי' נשמת אדם" – כמשל אש הנר שרוצה ושואפת להכלל בשרשה העליון^מח.

הנשמה נמצאת בעולם הבריאה המתהווה יש מאין וחש ומבין בכל עת שהתהוותו היא מהאין האלוקי. על כן עולם הבריאה שואף בתמידיות אל האין האלוקי (ובו נמצאים גם ה"שרפים" שנשרפים בתשוקתם לבורא עולם). בעשרת הספירות הנשמה מכוונת כנגד ספירת הבינה ("תבינם" הנ"ל), שחשה באור האלוקי השורה בספירת החכמה ומיוחדת עמו תמיד, בהתבוננות והפנמה שלו.

בתפלה, חלק הנשמה מתגלה בברכות קריאת שמע (ובקריאת שמע) בהם אנו מתבוננים בגדלותו של ה' לפרטי פרטים.

חיה

החיה מבטאת 'מקיף קרוב' מעצם הנשמה, כך שהיא מאירה לאדם לעתים, ומשם עיקר חיותו הכללית^מט.

אמנם החיה 'מקיפה' על האדם ואינה מתגלה באיבר מסוים, או ברגש מסוים, אך היא נקראת ה"מזל" של האדם, ו"אף על גב דאיהו לא חזי – מזליה חזי" (ומשום כך נופל עליו פחד פתאום)^נ. והיינו, שהיא מקיפה-אך-קרובה, ולכן האדם מרגיש השפעה ממנה לעתים, והיא המעוררת את האדם לתשובה גם כאשר אינו מכין את עצמו לכך^נא.

בנוסף, על החיה נאמר שהיא תמיד רואה אלוקות ומשם נמשכת בהירות האמונה גם במודע. האדם יכול לעורר ולגלות את החיה שלו על ידי התבוננות בהפלאת אור-אין-סוף, מה שמתגלה ברצוא פשוט לקב"ה^נב.

חלק החיה מכוון כנגד עולם האצילות (בו האלוקות נראית במוחש), ובספירות כנגד ספירת החכמה, המחיה את כל ההשתלשלות ("החכמה תחיה בעליה") ובטילה לאור הכתר.

בתפלה, תפילת שמונה-עשרה, בה ישנה השתחוויה וביטול ועומדים לנוכח האור האלוקי – מכוונת כנגד החיה.

יחידה

היחידה היא 'מקיף רחוק' של הנשמה, והיא מבטאת את עצם הנשמה המקושרת בה' כפי שהוא 'יחיד' (ראה ערך מורחב) לחלוטין, "חבוקה ודבוקה בך ... יחידה ליחדך"^נג.

על כן ביטולה לאלוקות אינו מורגש והיא כלל לא מתגלה בתודעת האדם. אמנם מכח זה שהיא מרגישה את אור-אין-סוף היא מתגלה בנפש ברצוא-לא-מורגש לה' יתברך^נד.

אמנם, על אף ריחוקה מהנר"נ תתכן 'השקה' של היחידה עם הנר"נ – כך שיתגלה בהן ביטול מוחלט בכל מהותן^נה.

על היחידה נאמר שהיא המתגלה בתורת החסידות^נו, והכח לגלות אותה בנפש הוא על ידי ה'יחידה' הכללית של נשמות ישראל – והיינו הצדיקים^נז.

כמו-כן, היחידה היא המתגלית בעת מסירות-נפש של היהודי, ומגלה את הדביקות העצמית של הנשמה בקב"ה – שלא מוכנה להיפרד בשום מחיר^נח.

היחידה מכוונת כנגד מה שלמעלה מאצילות – א"ק ואור-אין-סוף (שכן היא למעלה מכל המציאות הנגלית של העולמות), ובעשרת הספירות היא מכוונת כנגד ספירת הכתר (שמקיפה וסובבת את כל הספירות).

בתפילה, חלק זה יכול להתגלות בשמונה-עשרה, אך עיקר גילויו בנפילת אפיים, שכוונתה על-פי-סוד היא מסירות נפש בפועל ממש^נט.