אנכי ה' אלקיך

מאמר

כדקה של קריאה

אנכי ה' אלקיך

רבי יעקב מאיז'ביצא – ספר־הזמנים, שבועות, טז

אנֹכי ה' אלקיך. הענין שנאמר "אנכי" ולא נאמר 'אני':

כי אילו היה נאמר אני - היה במשמע אני ואפסי עוד, שאין לישראל שום חלק. כי אני הם אותיות אין - שאין לאדם שום תפיסה וחלק.

אבל "אנֹכי" רומז שכביכול השם יתברך משותף עם ישראל. וזה שאמר השם יתברך בשעת מתן תורה "אנכי" - שהשתתף עצמו עם ישראל.

"ה' אלֹקיך" היינו כי השם הוי'ה הוא שם העצם שמהוה כל, והשם אלֹקים היינו שכביכול השם יתברך מצמצם את עצמו בשביל טובת ישראל. באם השם יתברך רואה את מי מישראל שאין כֹח תפיסתו מגעת לקבל את הדברי תורה כי גבוהים ורמים מתפיסתו – אזי לא יתן לו אלו הדברי-תורה.

ומצד זה יוכל להיות הויה וקיום לאומה המתנגדת על אלו הדברי-תורה הגבוהים. ועל זה נאמר "השם אלֹקיך", שרק מה שגבוה מתפיסת ישראל – אלו הדברי-תורה מצמצם השם יתברך, ומשפיע לישראל דברי-תורה שבכוחו לקבלם, וממילא מי שמתנגד לדברי-תורה יתבטל לגמרי.

מאמר מבואר

כ-4 דקות קריאה

אנכי ה' אלקיך

רבי יעקב מאיז'ביצא – ספר־הזמנים, שבועות, טז

אם היה נאמר 'אני ה' אלֹֹקיך' לא היה לנו שום תפיסה וחלק בתורה

אנֹכי ה' אלקיך¹. הענין שנאמר "אנכי" ולא נאמר 'אני': כי אילו היה נאמר אני - היה במשמע אני ואפסי עוד, שאין לישראל שום חלק. כי אני הם אותיות אין - שאין לאדם שום תפיסה וחלק.

כאשר השם יתברך מגלה את כל אורו בלי לצמצם את עצמו – אין עוד מקום לחוויה שלנו, של עם ישראל. כשמתגלה האני של השם יתברך כמו שהוא – התפיסה של האדם נמחקת לגמרי, כי ביחס לעוצם האור הזה הכל ממילא נסחף וכַלֵה ומתבטל לגמרי. מתגלה ש"אין עוד מלבדו" ממש. ולכן השם לא אמר 'אני ה' אֹלקיך' – אלא "אנֹכי ה' אֹלקיך".

בשעת מתן תורה הייתה בחינת שותפות של השם עם ישראל

אבל "אנֹכי" רומז שכביכול השם יתברך משותף עם ישראל. וזה שאמר השם יתברך בשעת מתן תורה "אנכי" - שהשתתף עצמו עם ישראל.

יש רמז ב"אנכֹי" על הצמצום של השם יתברך ונתינת המקום שלו לישראל, שגם להם יהיה חלק בתורה (וכמו שמבאר רבינו בתחילת התורה הבאה²). ואומר כאן הבית יעקב דבר פלא – השם ברחמיו לא רק שלא מבטל אותנו, דבר שקורה ממילא מצד הפער האין סופי בינינו הנבראים לבורא, אלא שהשם יתברך כביכול משתתף אתנו.

נראה שזה מצד הנשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש.³ ולתורותיה וחוויותיה של הנשמה, ששוכנת בתוכנו ממש, בנפשנו ובגופנו – יש תוקף נצחי, אלוקי, אין סופי. כי היא ניצוץ אלוקות וחלק מהשם ממש, כידוע בחסידות. ולפי זה יש לנו בכלל מן השותפות עם השם. אמנם כאן מדבר הבית יעקב על זה שהשם נכנס אתנו לשותפות בפרט במתן תורה.

ביחסים בינינו לבין השם יש גם עבדות, כמובן. הוא המלך ואנחנו עושים את רצונו בקבלת עול שמחה, גם אם זה לא מתאים לחוויה והרצון שלנו. אבל שותפות היא רובד אחר בקשר בינינו, שבו גם לחוויה שלנו יש מקום. כמו שותפות בעולם הזה כביכול, למשל כמו שותפות בעסקים או זוגיות,⁴ שהיא שותפות לחיים.

השם מצמצם את התורה ולא נותן ליהודי דברי תורה הגבוהים מתפיסתו

"ה' אלֹקיך" היינו כי השם הוי'ה הוא שם העצם שמהוה כל, והשם אלֹקים היינו שכביכול השם יתברך מצמצם את עצמו בשביל טובת ישראל. באם השם יתברך רואה את מי מישראל שאין כֹח תפיסתו מגעת לקבל את הדברי תורה כי גבוהים ורמים מתפיסתו – אזי לא יתן לו אלו הדברי-תורה.

במתן תורה אנו זוכים לפלא גדול: השם יתברך מתגלה לנו בכבודו ובעצמו, בשם העצמי שלו, בשם המפורש י-ה-ו-ה, שזו הקדושה הנוראה ביותר⁵ – והוא מצמצם את האור הזה במיוחד בשבילנו, בשם א-להים (ששייך לצמצום ומידת הגבורה) ודווקא אֹלקיך, האֹלקים שלך.

השם נגלה אלינו במעמד המיוחד הזה שהיינו בו כאיש אחד בלב אחד ממש ואמר לנו: יהודי, אנֹכי, השם, אין סופי ובלתי מוגבל כמו שאני – אני גם האֹלקים שלך, אני מצמצם את עצמי במיוחד בשבילך (ואני עדיין נשאר בלתי מוגבל, נשאר השם, תוך כדי שאני האֹלקים שלך. כלומר הצמצום הזה עבורך הוא לא צמצום שמרחיק בינינו, אלא כזה שמרכז ומגלה אותי כמו שאני גם אלייך). במה מתבטא הצמצום הזה של השם? אם יהודי, באשר הוא, שאין לו כלים להשיג דברי תורה מסוימים, שהוא לא מצליח לתפוס אותם כי הם גבוהים וחמקמקים מידי עבורו – במצב כזה השם לא יתן לו את דברי התורה הללו.

כמובן, אין הכוונה להחליש את העמל והתשוקה שלנו להשיג דברי תורה, גם גבוהים – אלא להתמקד.

כלומר: השם יתברך הוא זה שנותן לנו את התורה. היא לא רק מצבור ידע או השגות נפלאות, אלא היא החשיבה והסודות של השם ויש בלימוד והדבקות בה חיבור ויחוד נפלא בינינו להשם. ממילא, אם יש דברי תורה שכרגע גבוהים מידי מההשגה שלנו, אין טעם לתקוע את הראש בקיר הזה בהתעקשות אובססיבית לקחת את מה שלא מגיע לנו. כשבאותו הזמן דברי התורה ששייכים אלינו עכשיו, לרמת הידע ויכולת הסיבולת שלנו, או תורות ועניינים ודרכי עבודה שממלאים אותנו חיות בקשר האישי שלנו לה' (בתורת החסידות ותורת הנפש בכלל) – מונחים בקרן זווית, מתנות נפלאות מאת השם יתברך. כי כל זה קורה בהשגחות פרטיות של השם על כל אחד ואחת מאתנו, לפי הזמן ולפי המדרגה ושורש הנשמה העליון שהוא ברא לנו, וכל דברי התורה שהוא מונע מאתנו לתפוס אותם זה מאהבה גדולה שלו אלינו, כי לבינתיים אין לנו כלים לאורות האלה ועדיין לא הגענו למדרגה הזאתי.

צמצום הדברי תורה הוא רק בשביל ישראל והגוי המתנגד אליהם בטל

ומצד זה יוכל להיות הויה וקיום לאומה המתנגדת על אלו הדברי-תורה הגבוהים. ועל זה נאמר "השם אלֹקיך", שרק מה שגבוה מתפיסת ישראל – אלו הדברי-תורה מצמצם השם יתברך, ומשפיע לישראל דברי-תורה שבכוחו לקבלם, וממילא מי שמתנגד לדברי-תורה יתבטל לגמרי.

הייתי יכול לחשוב שאם השם לא נותן ליהודים דברי תורה שגבוהים מתפיסתם – זה עלול לתת מקום גם להתנגדות של הגויים ואומות העולם לאותם דברי התורה הגבוהים. בדיוק על זה אומר לנו השם במתן תורה "אנֹכי השם אֹלקיך" – שכל הצמצום הזה בדברי תורה נעשה רק עבורכם, עבורך ישראל. וכל עניינו ופעולתו של הצמצום הזה הוא רק לצמצם את מה שגבוה מתפיסת ישראל, ובעיקר כן לתת וכן להשפיע ליהודים דברי תורה שבכוחם לקבל אותם. וממילא חכמי הגויים שבאים בגישה של התנגדות לדברי התורה הגבוהים מתפיסתם, ואינם מבינים שזו תורת אמת אבל פשוט לא במדרגתם והשגתם כעת – כל הטענות וההתנגדות שלהם תתבטל לגמרי. כי דובר פה על ריכוז והתאמה בדרך אלוקית מופלאה, לא רגילה, ולא על התנגדות כלפי הדברי תורה. אז כל הכפירה הגויית הזאת לדברי תורה תתבטל לגמרי.