אני לדודי ודודי לי

מאמר מבואר

כ-16 דקות קריאה

שבוע פרשת כי תצא

"אני לדודי ודודי לי"

(האדמו"ר הזקן – ליקוטי תורה, דברים דף לב, א)

אלול – עבודה מצידנו, ראש השנה ויום כיפור – הארה אלוקית

אני לדודי ודודי לי. ר״ת אלול. והענין כי באלול מתחיל בחי׳ אני לדודי דהיינו בחי׳ אתערותא דלתתא עד ר״ה ויוה״כ, שהם בחי׳ המשכת אלהותו ית׳ למטה בבחי׳ התגלות, כמ״ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שמר״ה עד יוה״כ הוא בחינת שמאלו בחי׳ יראה לפי שאז הוא זמן התגלות מלכותו ית׳.

אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול. העבודת ה' של חודש אלול היא 'אני לדודי' – עבודה שמתחילה מצדינו. אמנם בראש השנה ויום כיפור העבודת ה' היא: 'שמאלו תחת לראשי'. צד שמאל מסמל יראה ופחד, ובראש השנה ויום כיפור ה' מגלה לנו את מלכותו שגורמת לנו לירא ממנו. היראה שנגרמת ע"י גילוי מלכות ה' היא השמאל שמתחת לראשנו.

ולכן קוראין לו המלך כי מלכותך מלכות כל עולמים. פי׳ שאפילו בעולמות הנעלמים תפול עליהם אימת המלך ופחדו (עיין בזהר פנחס דף רי״ד ע״ב ובהרמ״ז שם). ומזה נמשך גם למטה על כללות נשמות ישראל לקבל עול מלכות שמים עליהם ותהיה יראתו על פניהם כל השנה כי יראת ה׳ ואהבתו אינו עשויה ונטוע בלב האדם מכח עצמו כ״א מכח ההארה הנמשך עליו מלמעלה בעת וזמן התגלותו דהיינו בר״ה בחי׳ יראה כו׳ (ועמ״ש בפ׳ תבא סד״ה ויקרא משה וע״פ כי תצא וע״פ לא תהיה משכלה ועקרה בפ׳ משפטים).

מכיוון שבר"ה (ראש השנה) ויום כיפור מתגלה מלכות ה' על העולמות העליונים והתחתונים עד שכל הבריות שבעולמות העליונים יראים ופוחדים מה', אנו קוראים לה' בתפילה 'מלך' (לדוגמא: 'המלך הקדוש' 'מלך על כל הארץ כו'). גילוי זה של מלכות ה' מאיר לנשמות ישראל וגורם לנו לקבל עול מלכות שמים מעומק הלב עד שהוא משאיר עלינו רושם לכל השנה. הגילוי בראש השנה הוא הארה מה' ולא מעבודתנו (בניגוד לחדש אלול שהוא 'אני לדודי'), כי רק הארה מה' יתברך יכולה לטעת בלב שלנו אהבה או ויראה לה'.

וזהו בחי׳ ודודי לי רק שצריך תחלה לעורר את האוי״ר על ידי אתערותא דלתתא שהיא באלול.

הארה זאת מה' יתברך בר"ה ויום כיפור נקראת 'ודודי לי', אמנם היא תלויה בעבודת 'אני לדודי' – לעורר אהבה ויראה לה' – בחודש אלול.

הארת ימי אלול

והנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י״ג מדות הרחמים, ולהבין זה כי למה הם ימות החול ואינם יו״ט כמו שבתות ויום טוב שבהם התגלות אלהות בחי׳ הארת אלהותו ית׳ ובפרט בעת וזמן י״ג מדות שהם הארת העליונות מאד והם מתגלים ביוהכ״פ ובודאי יש הפרש גדול בין יוה״כ ובין אלול.

ידוע שבאלול מתגלים י"ג מדות הרחמים שנאמרו למשה רבינו ביום הכיפורים. אם כן מתעוררות שתי שאלות:

א. למה ימים אלו הם ימי חול ולא ימים טובים, הרי שבתות וימים טובים הם ימים של הארות עליונות, וגם בימי אלול יש הארות עליונות מי"ג מדות הרחמים שהם הארות גבוהות מאוד?

ב. בנוסף, מה גורם להבדל בין יום הכיפורים – היום שהתגלו בו י"ג מדות הרחמים – לימי אלול, שהרי בשניהם מתגלים י"ג מדות הרחמים?

המלך בשדה אך הנה יובן ע״פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם

הולכים אחריו. ואח״כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כ״א ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. הסיבה שימי אלול הם ימי חול היא שההארה בימים אלו היא לא ע"פ הכללים הרגילים. הארת ימי אלול דומה למלך שבא לעיר מלכותו, ובדרך לפני שהוא מגיע לעיר בעודו בשדה כל אנשי העיר יוצאים להקביל את פניו והמלך מאיר פנים לכולם. אח"כ המלך נכנס לעיר וכולם נכנסים אחריו. אמנם כאשר המלך נכנס לארמון שלו – הרי המלך מתנהג בכללים הרגילים, ואף אחד לא יכול להכנס אליו חוץ מהשרים הגדולים כאשר הם מקבלים רשות מיוחדת.

וכך הענין עד״מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית׳ בשדה, כי הנה כתיב יאר ה׳ פניו אליך שהוא ענין הארת י״ג מדות שיהי׳ פנים בפנים דהיינו שיאיר גילוי פנימיות רצונו ית׳ למקור נש״י ע״י שיהיה עיקר פנימיות רצונו אליו ית׳ לדבקה בו בלב ונפש מעומקא דליבא במסירת נפש כמ״ש במ״א.

כמו שבזמן שהמלך נמצא בשדה כולם יכולים להקביל את פניו בלי צורך ברישיון מיוחד, אלא פשוט רק צריך לצאת ולהקביל את פניו; כך בימי אלול שמאירים י"ג מדות הרחמים, מתגלה רצון ה' לכנסת ישראל. בכדי לקבל הארה זאת צריך לצאת לשדה – לרצות לפגוש את ה' ולצאת מהרגלי החיים עד כדי מסירות נפש, על מנת להדבק בה'.

הארת 'אל'

והארה זו היא נמשכת מבחי׳ אל שהוא ראשית כל הי״ג מדות ומקורן וכללותן, וכמ״ש אל ה׳ ויאר לנו שהוא בחי׳ אור א״ס ב״ה עצמו ממש וכמ״ש כי הוי׳ אלהיך אש אוכלה הוא. פי׳ כמו למשל זיו ואור האש היוצא מן האש עצמו שבכללותו אין בו שום התחלקות בינו לזיו ואור הנמשך ממנו. כך כביכול הארת פנים המאיר לכללות ישראל הוא מבחי׳ אל שהוא בחי׳ אור א״ס ב״ה עצמו ממש (עמ״ש בביאור ע״פ וכל העם רואים את הקולות בפי׳ מן המצר קראתי וע׳ בד״ה אתם נצבים במש״ש ולכן נק׳ אל עליון כו׳ ובד״ה להבין פי׳ וענין י״ג מדות ובד״ה וארשתיך לי בענין לבי ובשרי ירננו אל אל חי).

הארה זו של י"ג מדות הרחמים מתחילה להאיר מהמידה הראשונה שנקראת 'אל'⟨א⟩ ("אל רחום וחנון..."). על הארה זו נאמר "אל ה' ויאר לנו", המילה 'אל' שבפסוק היא גם כינוי לה' וגם כינוי להארה שהוא מאיר לנו. בהארה זו ה' הוא הארה – ה' מגלה את עצמו! זה כמו שכאשר אש דולקת היא מאירה למי שנמצא סביבה, אמנם האור שהאש מאירה אינו חיצוני לאש, האש היא האור! כך גם בהארת הפנים של ה' לכנסת ישראל בחודש אלול ה' מגלה את עצמו.

ולכן נק׳ ישראל מלשון שר אל והיו״ד מורה על התמדת הפעולה כמו ככה יעשה כו׳. ופי׳ שבחי׳ אל הוא שר ומושל בקרבו (ועיין בזהר קדושים דפ״ו ע״א בראשית דף ח׳ ע״א ויגש ד׳ ר״ה ע״ב נשא קל״ב א׳ ובפי׳ הרמ״ז ר״פ שמיני), דהיינו שיש בכל נפש מישראל ניצוץ אלהות ממש המחיה נפשו האלהית ומושך בטבעו למעלה לאור באור החיים למסור נפשו אליו ית׳ והוא למעלה מן החכמה ודעת שבנפשו, כי על ידי החכמה והדעת לא היה משיג בחי׳ זו לבטל ולהפקיר א״ע מכל וכל בשבילו ית׳ וזהו בנים אתם להוי׳ אלקיכם כי ברא כרעא דאבוה הוא שנכלל ברצונו של אביו בלי שום טעם ודעת כמו בחי׳ רגל שבטל לגבי ראש ואין לו רצון שלו כלל. וזהו בטל רצונך מפני רצונו שבכדי שיאיר אל האדם בחי׳ פנימיות רצונו ית׳ צריך לבטל כל רצונותיו שלא יהי׳ לו רצון אחר כלל:

הכח של כל יהודי להתבטל לה' ולהפקיר את עצמו בשביל ה' נובע מהעובדה שמאירה בו ומובילה אותו מידת הרחמים הראשונה – 'אל'. ע"פ ההיגיון לא יכולה להיות שום סיבה שאדם יתבטל לגמרי ויפקיר את עצמו בשביל ה'. אמנם מכיוון שבכל יהודי יש ניצוץ ממידת 'אל' שמוביל אותו, הוא יכול להתבטל לה' לגמרי ולרצות רק מה שה' רוצה, כמו שהרגל מתבטלת לגמרי למוח. בגלל זה נאמר על עם ישראל "בנים אתם להוי' אלוקכם", רק בן מסוגל לבטל את עצמו לגמרי לאביו כי 'ברא כרעא דאבוה' (– בן הוא רגלו של אביו) – הוא מרגיש כאילו הוא הרגל של אביו. זאת גם הסיבה שעם ישראל נקרא 'ישראל' כי ישראל זה יִשָׂר – 'אל', דהיינו שמדרגת 'אל' היא כמו שר שמוביל את היהודי. כתוב במשנה "בטל רצונך מפני רצונו" בשביל שרצון ה' יאיר לאדם הוא צריך להתבטל לה' לגמרי – לא לרצות שום דבר חוץ מה'.

היכן השדה?

ב. והנה יש באדם בחי׳ עיר מושב. ובחי׳ שדה ומדבר. מדבר היא ארץ לא זרועה שהם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה׳ המה. אין צריך לומר אם פגם במחשבה דבור ומעשה אלא אפילו גם עניני היתר רק שהם ענינים שאינם צריכין לעבודת ה׳ ודברים בטלים הרי לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילי דהדיוטא.

מקודם אמרנו שצריך לצאת לשדה בשביל לפגוש את המלך. שדה וכן מדבר הם מקומות שאין בהם יישוב בשונה מעיר מושב. בעבודת ה' המדבר – מקום השממה – מסמל את אורח החיים שאינו מחובר לה'. זה יכול להתבטא במחשבה או בדיבור או במעשה שמנותקים מה', וקל וחומר אם הם נגד רצון ה'. כל מחשבה, דיבור או מעשה שלא נועדו לעבודת ה' גורמים לאדם להתנתק מה'. כמו שמלך גדול לא מתעסק בעניינים של אנשים פשוטים, כך ה' לא נוכח בעניינים הפרטיים של בני האדם.

וזהו אשר לא ישב אדם שם. פירוש אדם הוא כמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו׳ לא ישב שם כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כתיב.

בספר ירמיהו המדבר מתואר כמקום שלא עבר בו אדם. אדם הוא כינוי לה' כדברי יחזקאל במעשה מרכבה: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם". ה' לא שוכן במדבר – במחשבה, דיבור ומעשה שאינם לצורך עבודת ה'. רק כאשר האדם עושה לה' מקדש – כאשר האדם מקדש את עצמו – ה' שוכן בו, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

יוצאים לשדה לחפש את האבדה 'שם'

ועצה היעוצה לזה הנה כתיב ובקשתם משם את הוי׳ אלהיך. פי׳ כי הנה כתיב וירא אלהים את האור כי טוב ופירשו רז״ל כי טוב לגנוז שבחי׳ אור שהוא בחי׳ הארת פנימיות רצונו ית׳ יש בכל אחד ואחד מישראל אלא שהוא בבחי׳ הסתר והעלם מאד בטבעו וצריך לגלות אוצר של יראת שמים (ועמ״ש במ״א בפי׳ מי גילה לבני רז זה והיינו אור האהבה המסותרת), ויש מי שהוא בבחי׳ אבידה אצלו ובחי׳ גלות. וע״ז נאמר ובקשתם שתבקש ותחפש ואין חיפוש אלא אחר אבידה דהיינו דבר שהוא אבודה אצלו בבחי׳ גלות שהוא בחי׳ ניצוץ אלהות הנ״ל. וזהו את הוי׳ אלהיך שהוא נמשך מבחי׳ אל השורה בכל אדם להחיות נפשו האלהית.

כתוב במדרש שה' גנז את האור שנברא ביום הראשון. האור של היום הראשון הוא הארה של רצון ה' (הארה ממידת 'אל' כמו שנתבאר באור הקודמת), אמנם ה' גנז הארה זו במעמקי הנפש של כל יהודי ועליו לגלותה⟨ב⟩. כאשר האדם מרגיש שה' לא שוכן בו – שהוא מנותק מה' – עליו לחפש את האור הגנוז בו שאבד לו וגלה ממנו, כמו שכתוב "ובקשתם משם את הוי' אלהיך". הוי' אלהיך מורה על זה שה' הוא האלקים שלנו שמוביל אותנו, זו הארה ממידת 'אל' שמובילה אותנו (כמו שנתבאר באות הקודמת).

והנה הכתוב אומר ובקשתם משם. משם דייקא כי כשם שא״א לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה. כך לא ישיג אור פני ה׳ ושתהיה אהבתו אליו ויראתו על פניו כ״א אחר החיפוש תחלה במקום שנאבדה לו ע״ד מ״ש נחפשה דרכינו כו׳ שיפשפש במעשיו ודבוריו ומחשבותיו שעברו וחלפו מיום היותו אשר לא טובים וזהו ובקשתם משם. כי לשון זה הוא דבר שיכול ממש להראות עליו באצבעו אשר יאמר עליו כי הוא זה וא״א לומר כך רק על הקב״ה כמ״ש זה אלי ואנוהו כי מלא כל הארץ כבודו, אבל מקום ומשכן הקליפות נק׳ שם כלומר עמוק מאד למטה.

כתוב בפסוק: "ובקשתם משם את הוי' אלהיך". 'שם' זה תאור של מקום רחוק שלא ברור היכן הוא נמצא. כאשר יש דבר שברור לי לגמרי עד כדי שאוכל להצביע עליו, אני אומר עליו 'זה'. לכן הקליפות – כל הדברים שאינם מחוברים לה' – נקראים 'שם' לפי שאין להם ממשות ברורה, הם רק מורידים את האדם לאי שם למטה. לעומת זאת ה' נקרא זה כי הממשות שלו והנוכחות שלו ברורים.

לכן על האדם לחפש את אור ה' שאבד לו דווקא 'שם' – בשדה ומדבר. מכיוון ש'שם' האור אבד רק שם אפשר יהיה למצוא אתו. לחפש את ה' 'שם' זה לתת תשומת לב מפורטת לכל המעשים, הדיבורים והמחשבות שלי שלא היו לכבוד ה' – שגרמו לי לאבד את אור ה'.

וזהו שדרשו רז״ל ע״פ קראו שם פרעה כו׳ העביר המועד ר״ל הדרך של המועד ושמחה העביר לשמחה של הוללות וזהו ענין במדבר הזה יתמו, פי׳ ע״י דבורי אותיות התפלה שהוא בחי׳ מדבר הזה כמ״ש זה אלי כו׳, וכן בעסק התורה כמ״ש בפ׳ מטות בפי׳ לאמר זה הדבר כו׳ עי״ז יתמו היינו כמ״ש בזהר שלח קס״ג ב׳ שהוא בחי׳ תמים תהיה כו׳ ושם ימותו הוא נפילת אפים שהוא העלאת ניצוצים שנפלו בבחי׳ שם ע״י אליך ה׳ נפשי אשא כו׳ וז״ש ואותנו הוציא משם כי באמת הוציא אותנו מבחי׳ שם לדבקה בו ית׳.

חז"ל דרשו את הפסוק (מועד קטן טז. ועיין רש"י): "קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד", שנידו את פרעה בגלל שהוא שינה את המועד – הזמן. בפנימיות ההסבר הוא שפרעה שינה את המועד – יום חג – משמחה להוללות ולכן קראו לו 'שם' דהיינו שהוא מנודה ומנותק מה'. לכן כתוב בפסוק: "ואותנו הוציא משם (– ממצרים)", כי יציאת מצרים היא יציאה מ'שם' – מקום הטמאה – להדבק בה'.

באותה מידה ששמחה שאינה הוללות יכולה להיות מחוברת לה' כך גם מחשבה או דיבור או מעשה שאינם לכבוד ה' יכולים להיות נוכח פני ה'. כאשר אדם מתפלל או לומד תורה הוא נמצא נוכח פני ה', אע"פ שאינו מתעסק בעבודת ה' אלא בצרכיו האישיים (כאשר הוא מתפלל) ובהבנת הלימוד (כאשר הוא לומד). על חיבור כזה לה' דורשים את הפסוק: "במדבר הזה יתמו ושם ימותו". "במדבר הזה" זה התפילה או התורה שמצד אחד המתעסק בהם לא מתעסק בעבודת ה' – ולכן הם נקראים 'מדבר'. ומצד שני המתעסק בהם נמצא נוכח פני ה' – ולכן הם נקראים 'זה'. כי גם ה' (והעמידה לפניו בתפילה) וגם עסק התורה נקראו 'זה' כמו שכתוב על ה': "זה אלי" ועל עסק התורה: "לאמר זה הדבר". המילה "יתמו" רומזת לפסוק: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" המורה אורח חיים פשוט שה' נוכח בו. את המילים "ושם ימותו" נסביר שאפילו החיות האלקית שנמצאת 'שם' – בניתוק מה' – תשוב אל הקדושה, ע"י שמוסרים נפש בנפילת אפיים.

רחמנות על האבידה אך מי שפוגם באיזו מחשבה או דבור וכ״ש מעשה הנה על זה נאמר ובקשתם משם דהיינו שיפשפש במעשיו כו׳ אשר לא טובים, ועי״ז יתמרמר לבו בקרבו וישוב אל ה׳ וירחמהו

דהיינו שיעורר רחמים רבים על ניצוץ אלהות שבתוכו בבחי׳ גלות.

במקרה שאדם פגם אפילו במחשבה או בדיבור וכל שכן אם הוא פגם במעשה, עליו להתבונן בהתנהגותו השלילית ולהתמרמר על מה שפגם. מתוך הצער על מה שפגם אותו אדם ירחם על ה' ועל אורו הגנוז בו שאבד והסתתר בגלל מעשיו הרעים.

ועל זה נאמר ליעקב אשר פדה את אברהם כי מדת יעקב הוא מדת רחמנות שעי״ז פודה מהגלות מדת אהבה היא מדתו של אברהם אבינו ע״ה, כי לכן נק׳ אבינו כו׳ ולהיות ברא כרעא דאבוה להבטל ולהכלל ברצונו ית׳ (ועמ״ש בפי׳ ובקשתם משם ע״פ וישב יעקב ובמ״ש ע״פ כנשר יעיר בפי׳ דרשו כו׳ בהמצאו).

רחמנות זו על אור ה' האבוד גורמת לגילוי מחודש של אור ה'. על זה נאמר: "ליעקב אשר פדה את אברהם" כי יעקב הוא מדת הרחמים שפודה ומגלה מחדש את אברהם אבינו – שהוא מידת האהבה והבטול לה' – (אברהם נקרא 'אבינו' כי הוא בטל לה' כמו שרק בן יכול להתבטל לאביו – כמו שנתבאר באות הקודמת) – של אור ה' השוכן בנו.

מה יעשה מי שהתנתק?

אך האדם אשר יפשפש במעשיו ולא יתעורר בו מדת רחמנות ולא יתמרמר לבו בקרבו עם היות שמעמיק במחשבתו איך נפל ניצוץ אלהות בגלות בתוך נפשו זאת ישים אל לבו ונשא עליו המשל הזה, כי היות טבע האדם כשכואב לו אפילו צפורן רגלו מחמת שנגף באבן מרגיש הכאב במוחו ומצטער. אך היינו כשאבר הנגוף עודנו מחובר בו טרם נחתך, אבל כשחותכין את האבר אין המוח מרגיש את הכאב מפני שהוא נכרת ונפרד משרשו. כך אנחנו בנ״י מחוברים ודבקים בו ית׳ ולכן צריכים אנחנו להרגיש הכאב והפגם שפגמנו והורדנו בגלות ניצוץ אלהותו ית׳.

כי אע״פ שחטא כו׳ ויש לו בחי׳ ניצוץ אלהות הנ״ל ואיננו מסתלק ממנו אלא שהוא בגלות, ולא עוד אלא שעדיין נקרא במעלות ומדריגות השר שהוא בחי׳ ישראל הנ״ל, כי אינו דומה מעלת השר עם היותו בשביה למעלת ההדיוט, כי עדיין ניכר וידוע מעלתו של השר ובתנועה א׳ יכול שיהפך מן ההיפך אל ההיפך לגמרי לחזור לקדמותו כו׳, אך מה שאינו מרגיש בנפשו הכאב והפגם היינו מפני שפגם כ״כ עד שנפרד ונכרת משרשו לגמרי, ומזה אדרבה יעורר רחמים יותר גדולים עם היות שאינו מרגיש הרחמנות על עצמו כמ״ש במ״א על מאמר ברחמיך הרבים רחם עלינו, פי׳ מפני שאנחנו אין שכלנו הדל משיג גודל הרחמנות וכו׳. כי מדת רחמנות מדתו של יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה (שעם היות שהוא כמשל שנפרד ונכרת משרשו לגמרי אעפ״כ ע״י הרהור תשובה א׳ ישוב ויתדבק בשרשו. וכמ״ש בפרשה במדבר בד״ה וידבר כו׳ לגלגלתם כמו ד״מ אם היה נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו כך הוא ענין נשיאת ראש כו׳ ע״ש, ובד״ה ביום השמיני עצרת ואפילו חייבי כריתות דכתיב בהו ונכרתה כו׳ ועל זה אמר הכתוב כי אבי ואמי עזבוני מכל מקום וה׳ יאספני).

אמנם יכול להיות שהתבוננות האדם במעשיו הרעים לא תגרום לו למרמור ולרחמים על אור ה' השוכן בו. בדרך כלל הצער והרחמים על אור ה' האבוד נובעים מהעובדה שאור ה' – אע"פ שהוא בהעלם – עוד נוגע לנו. זה כמו שכאשר חלק בגוף נפגע – אפילו רק הציפורן – נגרם צער למוח. כתוב בגמ': "'ישראל' אע"פ שחטא 'ישראל' הוא" – למרות שיהודי חוטא עדיין קיימת בו הארה ממידת 'אל' וגם עדיין יש להארה זאת חשיבות של שר – היא מובילה את האדם (כמו שנתבאר באות הקודמת). זה כמו שר שנלקח בשבי שעם היותו בשבי יש לו מעלה על שאר האנשים, כי ברגע אחד הוא יכול להשתחרר ולחזור לגדולתו. אם אור ה' מחובר לאדם ואינו משתנה, מה מונע מהאדם להצטער על אור ה' השוכן בו? התשובה היא: שכאשר איבר מסוים נכרת מהגוף לגמרי, המוח כבר לא ירגיש את הכאב כי הוא מנותק מהאיבר. כמו כן אם ח"ו אור ה' השוכן בנו נכרת ממנו לגמרי, לא נוכל להצטער עליו. כאשר האדם לא מצטער ומרחם על אור ה' השוכן בו, עליו להבין שאור ה' נכרת ממנו לגמרי. מתוך הבנה זו האדם יכול לעורר על עצמו רחמים – לבקש מה' שירחם עליו על כך שהגיע למצב כזה – שאינו מרגיש את אור ה' כלל. על מידת הרחמים כתוב: "מבריח מן הקצה אל הקצה", זאת אומרת שכאשר אדם מרחם מתעורר הרצון הכי הפנימי שלו שאינו בגדרי השכל וההיגיון. ברצון זה – שלא משועבד לגדרי ההיגיון – גם אם אור ה' נכרת לגמרי הוא יכול להתחבר בחזרה ולרחם על אור ה' האבוד.

תשובה לאדישות – החלשת הגוף

ואם גם בזאת לא יתעורר בו מדת רחמנות הנ״ל הנה זאת העצה היעוצה דהנה כתיב הרועה בשושנים ופי׳ בזהר (שמות דף עשרים) מה שושנה אתהפך מגוון סומק לגוון חוור ע״י אשא כו׳. כך הנה כתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שהחטא נקרא אדום וכן כל המעשים והדבורים והמחשבות שבכל עניני העולם נק׳ גם כן אדום לפי שהמה מחשבות היצר ותחבולותיו יתהפך לגוון חוור שהוא בחינת כשלג ילבינו על ידי בחי׳ אש.

אמנם יכול להיות שאפילו כאשר האדם ינסה 'לעורר על עצמו רחמים' הוא לא יצליח. על זה נאמר בסוף הפסוק של אלול "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים". העבודת ה' של חודש אלול היא כמו "זיכוך" של שושנה. השושנה היא בצבע אדום – צבע שמסמל את החטאים. לעומת זאת צבע לבן מסמל את התשובה כמו שכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (– אם החטאים שלכם אדומים כמו שני ע"י התשובה בם יכולים לחזור להיות לבנים כמו שלג). וכשם שהלבנת השושנה נעשית ע"י אש, כך עבודת ה' של חודש אלול היא עבודה של אש.

והנה יש אש שלמעלה ואש שלמטה ואש שלמעלה לא כל אדם זוכה לזה. אך אש שלמטה הוא ענין סיגופים ותעניות למעט חלבו ודמו שהם מסטרא דק״נ ואז יאר ה׳ פניו בחי׳ הארת פנים כנ״ל:

ישנם שני סוגי עבודת ה' של אש: אחת היא אש עליונה (של דבקות בה') שלא כל אדם זוכה בה, והשנייה היא אש תחתונה של סיגופים ותעניות. הסיגופים והתעניות מחלישים את הגוף השייך לקליפת נוגה – טוב ורע מעורבב – וכך מאפשרים לאדם לחזור בתשובה ולחמול על אור ה' האבוד.

חיפוש האבדה – חיפוש האהבה ג. אך עוד אחת היא צריך לשית עצות בנפשו מ״ש בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי וגו׳ עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. פי׳ שאהבה נפשי בקמץ הוא לשון כבר מה

שאהבה כבר היינו כי ישראל עלו במחשבה הקדומה וזהו בחינת טהורה היא קודם אתה בראת כמ״ש ע״פ יונתי בחגוי הסלע ומבחי׳ זו נמשך בה אור הגנוז היא בחי׳ אהבה המסותרת כנ״ל בפי׳ את האור כי טוב לגנוז כו׳ וזהו שאהבה נפשי מכבר וכענין מ״ש ע״פ ראה אנכי בפי׳ לאיתן האזרחי כו׳.

בכל יהודי מוטבעת אהבה פנימית שמסתתרת בתוכו – לה' יתברך. אהבה זו נובעת מהנשמה כפי שהיא בשורשה עוד קודם בריאתה – כמו שאומרים באלקי נשמה: "נשמה שנתת בי טהורה היא" (עוד קודם שהיא נבראה) ורק אח"כ "אתה בראתה" – לפי שהיא חלק ממחשבת ה' – "ישראל עלו במחשבה". שורש הנשמה הנ"ל הוא אור ה' הגנוז בכל יהודי. כתוב בשיר השירים: "...בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי". המילים 'אהבה נפשי הם בלשון עבר, לכן נסביר את הפסוק: אני מבקש את האהבה שאהבתי את ה' בעבר – האהבה של שורש הנשמה.

התורה – אמצעי לגילוי האהבה אך יש מי שאהבה זו היא בבחינת אבידה אצלו ובבחי׳ גלות כנ״ל ועל זה נאמר אבקשה את שאהבה נפשי, והנה בחינת החיפוש הוא בשווקים וברחובות במקום האבדה, אך אף גם אם מצא את האבדה הנה לא יתקיים בו אור ה׳ בלתי כלים כי זה גורם הסתלקות האור כנודע, ולכן העצה לעשות כלים לאור ה׳ והם אותיות התורה כי בית אמי זו תורה שבכתב וחדר הורתי זו תורה שבעל פה וכמ״ש כי הוי׳ אלהיך אש אוכלה הוא וכשם שא״א לאש להאחז בלי פתילה או שום דבר הנאחז בו. כך אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו כו׳. עמ״ש מזה בד״ה במדבר סיני באהל מועד, וכדאיתא בזהר על פסוק הרועה בשושנים שושנים ששונה הלכות כו׳.

ולכן כתיב הרועה כי ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים מפני שע״י עסק התורה שהוא רצונו יתברך רוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות שורה ומתגלה בו בחינת פנימיות רצונו ית׳, כמו שע״י אכילת האדם מחבר נשמתו בגופו שיתפשטו בו כוחות נשמתו בהרחבה. כך כביכול ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים על ידי התורה ומצות שהם רצונו ית׳ רוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות שורה ומתגלה בחינת הארת רצה״ע בהארת פנים כו׳ ע״י אותיות התורה

הסיבה שהתורה היא כלי ואמצעי לאור ה', היא: שהתורה היא רצון ה' וכאשר אדם מתעסק ברצון ה' זה גורם שרצון ה' יתגלה בו. (ה' מגלה את רצונו רק למי שמתעסק ומתעניין ברצון שלו.) לכן נאמר 'הרועה בשושנים' – כאשר ישראל שונים הלכות ועוסקים בתורה, הם מאפשרים לה' להתגלות בתוכם. זה כמו שהרועה צאן מאכיל את הצאן ובכך הוא נותן לנפש שלהן להתגלות יותר בגופן (שהרי אם הם לא היו אוכלות הם היו מתות). וכך מי שעוסק בתורה כאילו 'מאכיל' את ה'.

גם ע״י מצות הצדקה שהוא מדת החסד שהוא חיצוניות וכלי לבחי׳ האור והאהבה בחי׳ פנימיותו וכמ״ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד. פי׳ כי לאור פני ה׳ שהוא בחי׳ האור יש שני כלים שהם תורה וחסד כנ״ל: גם מצוות הצדקה היא כלי ואמצעי להארה זו. כי הארה זו היא אהבה לה' (כנזכר לעיל בתחילת אות ג) ומעשה צדקה וחסד הם הכלי והאמצעי לגילוי האהבה (האהבה שלי לאדם אחר מתגלה בחסדים שאני עושה איתו). על כך

דורשים את המילים (מברכת שים שלום) 'כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד' -אור פני ה' הנ"ל ניתן לנו ע"י תורת חיים ואהבת חסד.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• אלול הוא זמן של שמחה, והשמחה מגיעה מהמקום שבו הקב"ה פוגש כל אחד מאיתנו ב"שדה" שלו.

אבל בשביל לפגוש את הקב"ה ב"שדה", אנחנו גם צריכים להיות שם, וזה אומר שאסור לנו להתעלם מהמקומות הפחות נעימים שיש בנו, אלא ההיפך, עכשיו הזמן להציף אותם ולנהל דין רציני מה אנחנו עושים איתם. זה הזמן לשינוי.

• במאמר שלנו אדמו"ר הזקן מסביר שבכל אחד מאיתנו יש ניצוץ אלוקי שהוא טוב גמור. בלשונו של ר' נחמן מברסלב זה נקרא 'נקודה טובה' או 'מעט טוב' שכל אדם צריך למצוא בעצמו. ע"י מציאת אותו ניצוץ אלוקי אבוד שבים אל ה' באמת, מכיוון שהניצוץ הוא חלק אלוה ממעל ממש. אמנם כאשר מחפשים את הניצוץ האלוקי הזה צריך לשים לב שאנו מחפשים אותו באמת, ולא רק ליצור שינוי מועט ויפוי של המציאות הקיימת. בשביל למצוא את הניצוץ צריך לחפש טוב גמור! לכן החיפוש צריך להתמקד לא רק בשינוי המציאות אלא ההיפך ככל שמרגישים יותר רחוקים, אפשר לחוש יותר כביכול את מעלת הניצוץ האבוד - שמתחבא ונגנז במסתרי הלב כי קשה לו הריחוק מה' - ומתוך כך לרצות אותו ולחפש אותו באמת. לכן אם אנחנו מרגישים רחוקים זה דייקא יוביל אותנו לשינוי אמיתי ומהותי.