גפן ממצרים תסיע

מאמר מבואר

כ-9 דקות קריאה

מאמר גפן ממצרים תסיע תרפ"ז

אדמו"ר הריי"צ מבואר

עמי הארצות, התורה ומה שביניהם

הפסוק בתהילים אומר: "גפן ממצרים תסיע" וחז"ל מפרשים ש"גפן" זה משל לעם ישראל שה' הוציא (הסיע) אותם ממצרים. על כך מסביר ריש לקיש איך עם ישראל דומה לגפן: בגפן ישנם ארבעה חלקים שכנגדם ישנם ארבעה סוגי אנשים – זמורות כנגד הבעלי בתים, אשכולות כנגד התלמידי חכמים, עלים כנגד עמי הארצות (בהמשך יבאר מי הם) וענבי בוסר שאין מה לעשות איתם כנגד עוברי עבירה. הגמרא אומרת שזה ההסבר לאמרה שהגיעה לבבל מארץ ישראל שהאשכולות (תלמידי החכמים) יתפללו ויבקשו רחמים על העלים (עמי הארצות) מכיוון שבלעדיהם התלמידי חכמים לא היו מתקיימים.

הכוונה של הגמרא היא לומר שכמו שבגפן הכל סובב סביב האשכולות ובשבילם, כך בישראל הנקודה של הבעלי בתים היא להחזיק ולפרנס את התלמידי חכמים (כמו הזמורות שמחזיקות את האשכולות), והנקודה של עמי הארצות היא לשמור ולהגן על התלמידי חכמים (כמו שהעלים שומרים על האשכולות). כי עצם הקיום של הנשמות של עמי הארצות בתוך העולם הזה מאפשר לתורה להתגלות יותר אצל התלמידי חכמים בגלל הקשר העצמי שיש לנשמות ישראל לתורה. הקשר העצמי הזה בא לידי ביטוי בכך שעם ישראל אוהב את התורה ואת התלמידי חכמים בלי קשר לשאלה האם הוא מסתדר איתם או לא.

עמי הארצות הם לא אלה שלא יכולים ללמוד תורה אלא אלה שיכולים ולא לומדים כי עוסקים בארץ-בגשמיות. כמו שהגמרא מפרשת את הפסוק: "החורי יושבי הארץ" שהכוונה היא שהעם החורי הבין בענייני הארץ ועל ידי טעימה של הקרקע ידע לומר מה כדאי לשתול בכל מקום. כלומר התואר "ארץ" בא לתאר את הקישור המיוחד שלהם לארץ דווקא שבזה הם מבינים ומתעסקים.

אף על פי כן אפילו עמי הארצות מבינים שההתעסקות בעניינים הגשמיים היא לא המטרה וה"חידוש" של האדם בבריאה – אלא הדעת שיש לאדם, בשונה משאר היצורים, וההתעסקות בעניינים רוחניים: תורה ומצוות. אלא שאצל עמי הארצות ההבנה הזאת לא משנה את צורת החיים שלהם והם עדיין עסוקים בגשמיות כעיקר החיים.

למרות זאת, כפי שהתבאר מקודם, עמי הארצות שומרים על התורה בעצם קיומם בגלל הקשר העצמי שלהם לתורה כדברי הזהר: "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". התורה מאוחדת עם נשמות ישראל וכשיש יותר ישראל בעולם יש יותר תורה בעולם.

לכן בארץ ישראל אמרו שהתלמידי חכמים יתפללו על עמי הארצות. שניהם יחד "נושאים" את התורה בעולם והיא עסק כללי של שניהם וזה שעמי הארצות יצליחו בעסקים שלהם והתורה והטוב שבה יאירו להם וילמדו בה בקביעות, אמור לגעת להם עד שיתפללו על כך.¹ לימוד התורה שייך גם לעמי הארצות שהרי אפילו על ה"ריקנים" – עוברי עבירה – חז"ל דורשים מהפסוק "כפלח הרימון רקתך" שהם מלאים מצוות כרימון.

מה הופך אותנו למוצלחים?

עד עכשיו הוסבר הסבר אחד למה ישראל נמשלו בפסוק לגפן, אך לפי המשך הפסוק – "תסיע" שהכוונה היא למ"ב המסעות שעם ישראל עבר במדבר לאחר שיצא ממצרים יש עוד הבנה למה ישראל נמשלו לגפן המובאת במדרש. בשביל להשביח גפן מה שעושים, זה עוקרים אותה ושותלים במקום אחר. גם בישראל המעבר ממקום למקום הופך אותם ליותר טובים, ובפסוק אצלנו – המעבר ממצרים למדבר גרם לנו לקבל את התורה ולהקדים נעשה לנשמע. וצריך להבין מהו המעלה בזה מה שהקדימו נעשה לנשמע עד שזהו כל ענין ההצלחה בקבלת התורה שהקדימו נעשה לנשמע.

אם כן, צריך להבין מה כל כך מיוחד בהקדמת נעשה לנשמע עד שמבחינת חז"ל זוהי הנקודה ה"מוצלחת" של עם ישראל בקבלת התורה.

העולם – בשביל ישראל – בשביל התורה

[על מנת להסביר את המעלה של הקדמת נעשה לנשמע והקשר שלה לעמי הארץ ולנדידת ישראל ממקום למקום, הריי"ץ קודם מבאר שני פסוקים ומסביר על ידם מהי מטרת בריאת העולם]:

הזוהר אומר על הפסוק: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" שהוא רומז לשם אלקים, כי המילים "מי" ו"אלה" יחד הם אותם אותיות של "אלקים". וצריך להבין מה ההבדל בין מתי שכתוב אלקים בצורה רגילה למתי שרמוז על ידי הפרדה לשתי מילים – "מי אלה".

לפני שהריי"ץ עונה על השאלות הוא פונה לעניין אחר בפסוק:

המדרש דורש את המילה "אלה" בפסוק "מי ברא אלה" שרומז לכך שמטרת בריאת העולם היא ישראל שנאמר עליהם "אלה": "ואלה שמות בני ישראל", ומטרת בריאת ישראל היא התורה שנאמר עליה "אלה": "אלה העדות והחוקים והמשפטים".

יש עוד מדרש יותר חריף על כך שהעולם נברא בשביל ישראל. פשט הפסוק: "כה אמר ה׳ בוראך יעקב ויוצרך ישראל" הוא ש"יעקב" ו"ישראל" זה הפנייה של הנביא שמדבר לישראל וקורא בשמם, אך המדרש דורש שהנביא מדבר לעולם ואומר שיעקב וישראל הם הבורא והיוצר שלו. הכוונה היא שכיוון שישראל הם מטרת העולם יוצא שהם גרמו לבריאתו וכאילו הם בראו אותו. הסיבה לבריאת ישראל היא התורה שה' נתן בתוכם כמו שכתוב בפסוק: "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".

"בדבר ה' שמים נעשו"

כמו שכתוב בפסוק: "ממך הכל", פשוט שהכל הגיע מה' יתברך בורא הכל ולמה הראשונים והאחרונים אומרים על הבריאה שנבראה "יש מאין"-מכלום, ה' הוא לא אין! וגם אם נאמר כמו דרשת חז"ל על הפסוק: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – בה"א (באות ה"א) בראם, שה' ברא את העולם על ידי האות ה' שהזהר אומר עליה שהיא אות בלי הגדרה ותוכן ספציפי אלא היא ההבל של הדיבור, וזה ה"אין" שאליו התכוונו, זה עדיין לא כמו הפשט ש"ממך הכל", הכל מה' ישירות!

בשביל לענות על השאלה האחרונה הריי"ץ מבאר פסוק נוסף:

כתוב בפסוק: "גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו", וחז"ל פירשו שהכוונה היא שכשה' נמצא בעיר אלוקינו אז הוא גדול. "עיר אלוקינו" בפנימיות זה כח הדיבור. בספר יצירה האותיות נמשלו לאבנים שבונות בתים-מילים (משתי אותיות אפשר ליצור שתי מילים, משלוש אפשר ליצור שש מילים וכו') ועיר – שיש בה הרבה בתים – זה הכח הכללי של הדיבור.

הדמיון שבין מילים לבתים הוא שכמו שבבית צירוף כל האבנים יוצר דירה שבה מתאפשרים מגורי אדם, ככה צירוף האותיות יוצר מילה אחת ש"מאכסנת" בתוכה תוכן כלשהו. לעומת זאת כמו שכאשר האבנים מפוזרות אי אפשר לגור בתוכם כך כשהאותיות לא מגובשות למילה אין בהם תוכן. על פי זה מובן למה למרות שהעולם נברא מאין-אותיות אנחנו מתחיים ישירות מה' יתברך, לאותיות אין ממשות וחיות רוחנית שעל ידה ה' מחייה אותנו אלא רק הרעיון של ה' מחייה אותנו דרך הצירוף של האותיות. בנוסף, ניתן עכשיו להבין את ההבדל בין מתי שכתוב "אלוקים" בצורה רגילה לבין מתי שמופרד לשני מילים – "מי אלה". שם אלוקים הוא הצורה שבה ה' בורא את העולם, לעומת זאת ההפרדה ל"מי אלה" מבטאת את הסיבה לבריאת העולם על ידי שם אלוקים – ישראל והתורה, וכפי שיבואר בהמשך.

ה' שוכן בעולם באותיות התורה והתפילה של נשמות ישראל

בנוסף ל"עיר", הדיבור נקרא "עיר אלוקינו" כי הדיבור של ה' שייך להתגלות שלו בתור אלוקים, בתור בורא העולם. ה' ברא את העולם בדיבור – בעשרה מאמרות – ובפסוק המרכזי: "בראשית ברא אלוקים" וכן בכל פסוקי הבריאה ה' נקרא "אלוקים".

בשביל לבאר למה כתוב כאן "עיר אלוקינו" מסביר למה בכללי ה' נקרא האלוקים שלנו, עם ישראל, דווקא:

למרות שודאי ה' נמצא בכל מקום, בכל המקומות זה רק נכון אבל בירושלים זה גם האווירה ברחובות ועוד יותר בבית המקדש וכך גם נכון שה' הוא האלוקים של כל העולם אבל אצלנו, עם ישראל, זה גלוי וחי ולכן ה' נקרא "אלוקינו" דווקא. [כמו שהתבאר מקודם על הפסוק "מי ברא אלה" שהעולם נברא בשביל התורה וישראל].

ולכן גם בעוד מקומות ה' אומר לנו: "אני ה' אלוקיכם...להיות לכם לאלוקים" "אנוכי ה' אלוקיך". וכתוב גם במדרש שה' אומר לנו שלמרות שהוא האלוקים של כל הגוים הוא נקרא רק האלוקים שלנו.

עכשיו אנחנו יכולים להבין למה כתוב "עיר אלוקינו". לא מדובר על סתם דיבור אלא על דיבורים ששייכים דווקא אלינו. כמו שבארץ ה' שוכן דווקא בבית המקדש כך הדיבורים של ה' – דיבורים של תורה ותפילה שה' "גר" ושוכן בתוכם יכולים לשכון ולהתגלות דווקא בנשמות שלנו.

כבר בתורה זה כתוב, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", חז"ל דורשים שכתוב "בתוכם" ולא 'בתוכו' לרמז שה' שוכן לא רק בבית המקדש אלא גם בתוך כל יהודי ויהודי. איך? באותיות של תורה ותפילה. לכן ה' נקרא אלוקינו – אלוקים של כל אחד ואחד מאיתנו.

לאור זאת שה' שוכן בתוך כל יהודי מובן זה שכל יהודי הוא עולם מלא והעולם נברא בשבילו, כי ברגע שיהודי לומד או מתפלל – ה' שוכן בעולם הזה והעולם מגיע למטרת בריאתו. מהבחינה הזאת אין הבדל בכמות של האנשים ושל הלימוד והתפילה, כי בכל מקרה "הגענו" לתכלית של הכל. על אברהם כתוב בפסוק שהוא היה "אחד", הוא היחיד שעבד את ה' בדורו ומסר על זה את נפשו,² ולבסוף ה' בירך אותו והפך אותו לעם שלם. ככה כל יהודי שמוסר את הנפש על התורה והמצוות מביא את העולם לתכליתו ונחשב שמקיים עולם שלם.

העבודה למעיישה

[מכאן הריי"ץ אומר את הדברים ברוח חיזוק לחסידים הפשוטים ברוסיה]:

מתוך מה שהתבאר, המסקנה המעשית היא שיהודי צריך להיות ממוקד ומרוכז בלימוד תורה ועשיית מצוות במסירות נפש, עם השפעה גם על הסביבה (משפחה וחברים), בדגש על המעשה לעומת המחשבות והרעיונות וכמו שכתוב במשנה: "ולא המדרש העיקר אלא המעשה" וכמו שכתוב בזוהר: "עשיה לעילא" המעשה שכאן בעולם הזה הוא נמוך מההבנה, בשורשו בעולם האצילות הוא גבוה ממנה.³ כחלק מתיאור העבודה המעשית הריי"ץ מבאר את הגמרא: "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים":

ה"חכמה" היא כמובן התורה הקדושה, ואינה דומה חלילה לשאר החכמות שהעניין שלהם הוא שכל והבנה של העולם הזה, אלא היא האמת האלוקית שלא משועבדת למגבלות של העולם הזה. לכן לומדי התורה הם לא אנשים שמשכילים בחכמה נפלאה אלא אנשים שקשורים לחכמה האלוקית. ממילא עיקר התכלית של התורה היא לא ליצור אנשים חכמים מלאי רעיונות מטריפים אלא ליצור אנשים שפועלים ומיישמים את האמת האלוקית בתוך העולם.

"תשובה" לעניינו הכוונה חרטה על המעשים הרעים. אף אחד (בטח לא הריי"ץ) לא רוצה שנעשה חשבון נפש קפדני ומלא האשמה עצמית באווירה של יראה, אלא כמו שאבא מתוך האהבה שלו לבנו, הוא מודע לא רק למעלות שלו אלא גם לחסרונות שלו ודואג לחזק את המעלות ולתקן את החסרונות, כך כלפי עצמנו נחשבן את כל המעשים, הדיבורים והמחשבות מתוך אהבה ונתחרט על הפגמים, מה שיוביל את המעשים שלנו להפוך ליותר טובים.

העבודה המעשית הזאת, שעקרה הוא לדבר דיבורי תורה ותפילה, שייכת לכל היהודים גם הכי פשוטים, וכולם מחוברים אליה ורוצים אותה. עצם האותיות הקדושות של הלימוד והתפילה (גם בלי הרבה הבנה ועמקות איתם לומדים התלמידי החכמים) מעוררות את הפנימיות שלנו—את הנשמה. לכן הדיבורים של התורה ותפילה נקראים "עיר אלוקינו", הם שייכים לכולנו גם למי שפחות מבין... [בדרך אגב הריי"ץ אומר שלפי מה שכתוב כאן שבעצם האותיות יש קדושה יש חשיבות גדולה ללמוד בלשון הקודש ולא בשפות אחרות, ורואים בפועל שמי שלומד בלשון הקודש יותר מחובר רגשית לקדושה ויש לו יותר יראת שמיים].

עכשיו אפשר להבין את כל הפסוק: "גדול הוי"ה ומהולל מאד בעיר אלקינו", הוי''ה, ה' שלמעלה מהמציאות מתגדל ומתפאר – "מה רבו מעשיך ה'" – דווקא בדיבורי תורה ותפילה בעולם הזה שנברא בדיבור – בשם אלוקים. כי לעומת רעיון שהוא מאוחד, דיבור מחולק להרבה פרטים (אותיות). לעומת העולם העליון ⁴שהוא מאוחד, כאן בעולם הזה כל פרט ניכר לעצמו. לכן דווקא בדיבור שמים לב לכל הגוונים והצדדים שיש לרעיון וליחודיות של כל גוון וצד.⁵ לכן שם אלוקים ששייך לריבוי של הדיבור ושל עולם המעשה הוא בלשון רבים – "אלוקים".

כמו שבעולם הזה יש הרבה סוגים של אבנים, צמחים, חיות, אנשים וכו' ככה בעולמות העליונים ⁶יש הרבה סוגים של מלאכים. כתוב שמחנה מיכאל בנוי ממאה שמונים וששה אלף מחנות של מלאכים, וכתוב בפסוק בדניאל: "אלף אלפים ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון" - לפני ה' יש מיליון ומאה מיליון מלאכים.

כל ריבוי הסוגים והמלאכים מגיע משם אלוקים שהוא מדבר את דבר ה' ובורא על ידו את העולם - "בדבר ה' שמים נעשו". הדיבור של ה' בעשרה מאמרות מחייה את כל העולם, שכל דבר האותיות של שמו מחיות אותו, והן מגיעות מעשרה מאמרות בכל מיני סוגים של החלפות של אותיות. לכן כמו שהתבאר מקודם דווקא על ידי שם אלוקים – "עיר אלוקינו", "גדול ה' ומהולל מאוד".

הסיבה לכך שבגלות לא מספיק רואים את המטרה של כל הדרך שעם ישראל עובר (ואת הניצוצות הקדושים שהוא מברר מתוך הגויים) היא מכך שחלק מהנקודה של שם אלוקים זה שהוא מסתיר ומכסה את הפנימיות: באופן כללי את ה' יתברך, וכאן את התכלית של כל הגלות. כשהכלי מפורק להרבה פרטים קטנים כמו דבר ה' שבעולם בזמן הגלות – מטרת הכלי (לגלות את גדולת ה') לא ניכרת.

לפי ההבנה הזאת אפשר להבין שאלה גדולה (שבזמן הריי"ץ הייתה גם מאוד קיומית ונוקבת):

למה ה' יתברך פיזר אותנו בכל העולם כמו שכתוב בפסוק: "כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" והזיז אותנו ממקום למקום, הרבה פעמים גם על ידי כל מיני צרות???

אבל באמת הנה צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפזרן לבין האומות במדינות שונות, דכאשר במדינה אחת גוזרים רחמנא ליצלן על עניני התורה ומצות הנה אחיהם שבמדינה אחרת בעזרם שלא תשתכח תורה מישראל.

אם כן, המעלה של ישראל בנדידתם ממקום למקום היא העבודה ללא טעם ודעת כאשר לא ברורה תכלית הכוונה, כמו בהקדמת נעשה לנשמע – עושים לפני שמבינים. המעלה של עבודה זאת נמצאת ונכרת בעיקר אצל עמי הארצות, כאשר הם מבינים שעיקר העניין בעולם זה לעבוד את ה' ולהתמסר אליו כי כל מה שה' עושה הכל לטובה. לכן עיקר העבודה בגלות זה עבודה ללא טעם ודעת במסירות נפש.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

מה קודם?

יראה או אהבה? אולי בעצם העיקר זה שמחה? או שבכלל צריך רק להתבונן כל היום ולבנות דעת נכונה והרגשות יבואו ממילא? עבודת ה' מלאה גוונים וצדדים, כל מאמר מאיר נקודות אחרות, כל יום משהו אחר מאיר ונראה שהוא עיקר העבודה ואנחנו יוצאים מבולבלים וחסרי בהירות מה בדיוק מוטל עלינו. כשלא ברור לנו מה בדיוק ה' רוצה ממנו קשה לנו גם להיות מרוכזים וממוקדים בלעבוד אותו. הריי"ץ מלמד אותנו שעיקר מה שה' רוצה ממנו זה עבודה פשוטה, להוציא כמה שיותר מילים של תורה ותפילה מהפה, להיות ממוקד על זה עד שלרגע לא יהיה נראה שאין משהו מוגדר וברור שאותו ה' רוצה ממני. וודאי שאנחנו עוסקים גם בהבנה והרגשה בעבודת ה', אבל בזמנים של משבר, של חוסר בהירות צריך להזכר בעבודה הפשוטה שקבועה תמיד בלי קשר למה שעובר עלי. זה העוגן שלנו בעבודת ה' ועם זה ננצח.