מה טובו אוהליך יעקב

מאמר מבואר

כ-9 דקות קריאה

מה טובו אוהליך יעקב

פרי הארץ – בלק

בלעם בירך את עם ישראל בפס' שאנו אומרים כל יום לפני התפילה "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", רש"י מבאר שמה שגרם לו לברכם בברכה שקשורה לאוהלים זה שראה שאין פתחיהם מכוונים זה לזה, וכמובן צריך להבין מה המשמעות הפנימית של זה. בנוסף רש"י מבאר שההבדל בין "אוהליך" ו"משכנותיך" שזה ב'ישובם' וזה 'בחורבנם', שכמובן גם בזה צריך להבין את העניין הפנימי. ובנוסף ובעיקר צריך להבין את מה שחז"ל מסבירים שבלעם הוא ממש במדרגה של משה, רק שהוא באומות העולם ולא בישראל.

בשביל להסביר את זה הוא מקדים, שחז"ל לומדים ממשה רבינו שהשכינה שורה רק על מי שיש לו ארבעה דברים: חכמה גבורה עשירות וענווה, אלא שאם נתבונן בזה רגע, נשים לב שזה לא בדיוק ככה.. ואצל הרבה צדיקים לא היה גבורה או עשירות ואצל חלקם את שניהם..

עוד דבר שטעון הסבר הוא שר' פנחס בן יאיר במשנה המפורסמת שלו,¹ מונה את המידות הנצרכות שלב אחרי שלב ע"מ להגיע לרוח הקודש – שהיא השראת השכינה, ושם השלב והמידה האחרונה היא ענווה, כלומר המידה העיקרית שנצרכת ע"מ לזכות להשראת השכינה היא בעיקר ענווה ולא חכמה וגבורה וכו' כמו שראינו קודם.

בשביל להבין זאת צריך לחזור לארבעת הדברים שאמרנו שהיו למשה ונצרכים כדי לזכות להשראת השכינה. אם נתבונן נגיע למסקנה שהמידות האלה אינם גבורה או עשירות חיצונית וטכנית, אלא תכונות פנימיות בנפש. ובלשון המשנה: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו, ועשיר? השמח בחלקו", ויותר מכך, אין משמעות לגבורה ועשירות אם הם אינם נמצאים בפנימיות אצל האדם, כמו שרואים בתורה ש"איש הירא ורך הלבב ישוב לביתו", כלומר מי שבליבו יש פחד המחליף את הגבורה, אע"פ שיכול להיות שפיזית הוא חזק וגיבור אין לזה משמעות, ועליו לחזור משדה הקרב. וכן גם לגבי עשירות, אדם שיש לו את כל הכסף שבעולם אבל אינו 'שמח בחלקו' וכן אינו חי בתחושת רחבות והתפשטות, אין הרבה משמעות להיותו עשיר.

השורש של העשירות והגבורה הם שתי התנועות היסודיות שעליהם הושתת ובנוי העולם – 'חסדים' ו'גבורות'. 'חסד' הוא בעיקרו תנועה של התפשטות ונתינה אין סופית. ולכן המשל הטוב ביותר לחסד זה המים, שטבעם הוא 'להישפך' ו'לזרום' בלי סוף, ובשביל להשתמש בהם נצרך 'כלי' ש'יצמצם' אותם ויתפוס אותם בתוכו. בנמשל – ה'כלי' הוא ה'גבורה' שמצמצמת את ה'חסד'. בנפש אצלנו, רואים את זה בחוש: אצל אדם שטבעו לגמול חסדים ולעזור לכל מי שהוא רק יכול, אצל אדם כזה התנועה הפנימית שלו היא התפשטות נתינה ו'זרימה' של כוחותיו וכל מה שהוא יכול עבור מי שהוא מיטיב איתו. אם נלך עם המשל הזה צעד נוסף - ונחשוב על אותו אדם ש'מקבל' את החסד, נגלה שאותו אדם כדי שבאמת יהיה אפשר להיטיב עמו, צריך ש'הנדיב' שגומל עמו חסד ישים לב לצרכים שלו ע"פ מה שבאמת חסר לו כדי ש'הנתינה' הזאת תהיה רלוונטית ו'בכלים' שלו וממילא באמת תהיה בשבילו חסד. ובדקות יותר, בשלב הנתינה עצמה 'הנדיב' צריך לשים לב שהוא לא גורם ל'מקבל' להיות 'תלותי' בו, ובעצם לבטל את האישיות והמרחב האישי של 'המקבל' בכך שהוא נהיה תלוי ב'נדיב', אלא לתת לו בצורה ש'מעמידה' אותו על רגליו ומאפשרת לו מרחב וקיום עצמי ולא מבטלת ומטשטשת את ה'גבול' בין האישיויות. היכולת לשים לב למקבל, 'לזהות' במה הוא חסר ונצרך ואח"כ להשפיע לו זאת בצורה שלו 'יעלם' ולא 'תמחק' את אישיותו – נקראת 'גבורה'. וכמו שביארנו כל השפעה ע"מ שתהיה 'בריאה' צריכה לכלול 'חסדים' ו'גבורות'.

וביחס לבריאת העולם – ה' ברא את העולם בחסדיו הרבים ובמידת טובו האין סופית, אבל בשביל שיהיו 'מקבלים' (-שהם אנחנו) נפרדים שיקבלו את טובו ויעבדהו, הוא הגביל את עצמו כביכול במידת הגבורה, וכך יצר את העולם שכל עניינו הוא היותו 'מעלים' על ה', כדי שיהיה מציאות עצמאית שבה שייך לעבוד אותו ולהיות איתו בצורה של קשר.

כל דבר שקיים בעולם, השורש שלו ומציאותו הוא מהגבורה שמפרידה אותו מדברים אחרים ויוצרת את עצם המציאות שלו. רואים זאת בחוש בלידה (-שאז נולד ונוצר כליל ובחיר הבריאה המלמד על הכלל כולו) – שבה האישה היולדת (מאז חטא עץ הדעת) חווה 'גבורות' שמתבטאות בכאב ובצער שיש לה בלידה. אמנם הגבורות והכאב שהיא חשה באים להסב את צומת ליבה לדבר החדש ש'נולד' מתוכה, אבל הוא לגמרי מציאות חדשה ונפרדת. וזה גם הכוונה במה שהאשה ביחס לאיש היא גבורות – כיון שהיא בחדשי ההריון מפתחת את התינוק ויוצרת את מציאותו השלימה והנפרדת ומשכך החדשה, שזה המשמעות של הגבורות.

ה' בבריאת העולם 'התאווה' ורצה שיהיו ברואים 'תחתונים' שיעבדו אותו, ובשביל זה הוא השתמש ב'גבורה' וצמצם את עצמו כדי שכביכול תהיה מציאות נפרדת ממנו וגשמית שבה תתכן עבודה, מציאות זו היא בתכלית הריחוק מה' כיון שהיא נראית נפרדת וזועקת "אני ואפסי עוד" ללא קשר עם ה'.² אמנם כל זה כמובן רק לגבינו באופן שיראה לנו נפרד, אבל אצל ה' אין שום הסתרה ו"מלא כל הארץ כבודו" והוא נמצא בעולם כמו לפני בריאתו ללא שום שינוי, אלא שעכ"פ אנו איננו רואים זאת והמציאות נראית לנו רחוקה מה' וגשמית.

ובחזרה למעלות שאמרו חז"ל שצריך בשביל לזכות להשראת השכינה, לפי מה שאמרנו עצם זה שיש בי מעלה טובה (-חכמה גבורה וכו') זה בעצם אומר שאני נפרד מה' ומציאות בפני עצמו, כי הרי מעלה היא תכונה שנוצרה ע"י הגבורה והצמצום שה' יצר, ובעצם כל מעלה היא עוד דבר נפרד ורחוק מה' וממילא גשמי שקיים בי, וכמה שיש בי מעלות וכן ככל שהם יותר 'מעולות' כך אני יותר גשמי ורחוק מה'. מה שנדרש ממני כשאני נחשף לתכונות הטובות והמיוחדות שיש לי, הוא לשים לב שמי שתבע אותם בי הוא ה' שהוא 'עצם הטוב', וממילא הם אינם שלי אלא הם מגיעות מה' ושייכות לגמרי לו. זוהי בעצם המהות של ענווה. הכרה שכל התכונות המעלות והדברים הטובים שקיימים בתוכי אינם שלי אלא הם לגמרי של ה'. אצל ה' המידות והמעלות הם שורשיות וממילא הם אין סופיות, ההבנה שהמעלות הקטנות שבתוכי נובעות מהמעלות השורשיות ואין סופיות כמו שהם אצל ה' (-בלשונו 'להחזיר' את המעלה ל'מקום שלוקחה משם – א"ס ב"ה'), גורמת לי לא ל'הצטמצם' ולהתקבע באיך שהמעלות שלי עכשיו מצומצמות ומוגבלות, אלא להיות 'פתוח' 'להוסיף' להתחדש ולהגדיל את המעלות הקיימות בתוכי ללא גבול מידה וסוף. (על וכשאני 'מעלה ומחזיר' את המעלה שקיימת בי למקום שממנו היא הגיעה – ה', אני בעצם מרחיב ומגדיל את המעלה ו'מבטל' את הגבורות והצמצומים שהיא עברה ע"מ להיות דבר נפרד אצלי, ונהית לי 'נגיעה' במעלה כמו שהיא למעלה – ללא גבול. לעומת זאת אם אני מייחס את המעלה לעצמי אני משאיר אותה ב'גבול' שלה איך שהיא אצלי קטנה ומצומצמת וממילא גשמית ורחוקה מה').

העבודה המיוחדת של ענווה שייכת רק למי שהוא 'יהודי בעל מעלה', מי שאין לו מעלות מיוחדות הרי אין לו במה להתגאות ואת מה להעלות לה' בענווה כדלעיל..

כמו שהענווה היא בעיקר אצל מי שהוא מגושם ונפרד מה' כדלעיל, כך גם הגבורה היא דווקא אצל מי שיש בתוכו מידות וטבעים רעים ונדרש ממנו 'להתגבר' עליהם ו'לכבוש' אותם, שלא כמו מי שמטבעו הוא נמשך לטוב ואין לו צורך ב'גבורה' כדי להכניע את כוחותיו.

עיקר בריאת העולם והעולמות כולם, הוא בשביל העולם הזה התחתון 'שאין תחתון למטה ממנו' והוא כ"כ חומרי וגשמי עד שה' כלל לא נגלה בו. התכלית בכך, היא מכיוון שדווקא בעוה"ז כמו שהוא, שייכת עבודה שמקורה מיכולת 'הבחירה' שלנו שיוצר את העולם ש'מעלים' על ה'. ויותר מכך מוסבר בחסידות, שהתכלית של בריאת העולם היא דווקא העולם הזה, מכיוון שהוא בישותו ומציאותו העצמאית 'משקף' בצורה הטובה ביותר את ה', שלא כמו העולמות העליונים ששם מורגש חזק ה'אין' והביטול שלהם לה', העולם הזה נראה כקיים ו'עומד על רגליו' בצורה עצמאית ומשכך הוא הכי מדמה ו'משקף' את ה'. המשמעות של זה היא שכל דבר ממשי ו'יש' שקיים בעולם הזה, מגיע לגמרי שהממשות ו'היש האמיתי' של ה'.

כאמור, התכלית היא לגלות את ה' בעולם הזה התחתון, ע"י שאנחנו 'בוחרים' בה' ומתגברים על הרע שבתוכנו ע"י ה'גבורה'. וכן במידת הענווה להחזיר את המידות והמעלות הטובות לה'.

מובא שלמשה רבינו ע"ה בטבעו היו את כל המידות הרעות ובצורה החזקה ביותר. ומשה רבינו התגבר וכבש את מידותיו ע"י ה'גבורה' וזו היא מעלתו. ומצד שני, היו למשה את כל המעלות והמידות היותר נעלות והאפשריות, והוא החזירם לשורשם וההעלה אותם לה', עד שהרגיש ואמר על עצמו "ואנחנו מה" – כלומר הוא הרגיש באמת שכל המעלות שיש לו הם לגמרי מה' ולא ממנו, וכמו שהתורה מעידה עליו "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם".

ומכיוון שהיה מושלם בשתי התנועות האלה – גבורה וענווה, שעניינם כאמור הוא הגילוי של ה' בכל הדברים בעולם, לכן זכה להשראת השכינה בצורה השלימה ביותר, שמשמעותה היא הגילוי של ה' בעולם, עד שהדרך לזכות להשראת השכינה נלמדת ממנו.

הענווה היא ההכרה שכל כוחותי מגיעים ומשתלשלים מ'בעל הכוחות כולם' – ה', וכן הגבורה היא שאני מתגבר על יצרי ועל ה'מוטבע' הרע שבי מתוך ההכרה בה'. כל בן אדם הוא ייחודי ויחידי באופיו ובתכונותיו – "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", ולכן אצל כל יהודי ה'עבודה' ב'ענווה' תהיה שונה, מכיוון שכל אחד הוא ייחודי ו'עולם שלם (-ומלא)' בפני עצמו, שנובע בשורש מנביעה א"ס המיוחדת לו ונדרש הוא לחבר ו'להעלות' את תכונותיו ל'מקור' שלו ובכך 'להנביע' ולחדש את עצמו עד אין קץ. וכמובן כך זה גם לגבי הגבורה. ה'גילוי שכינה' שמתגלה לאדם הוא כפי מעלותיו וכפי ערך שהוא 'משער בליביה' (-כלשון הזוהר הקדוש) ועומד ב'חיבורם' לשורשם למעלה, ולכן קשה (-עד בלתי ניתן) להשוות ולהקביל בין אנשים בעבודת ה'. [עד כאן הוא ביאר את מעלת משה רבינו ודרכו לגילוי שכינה ע"י ענווה, וכאן הוא עובר לבאר את דרכו של בלעם שגם היא גורמת להשגת השכינה]:

המעלה השלימה והנעלית בעבודת ובהכרת ה', היא "יראת הרוממות" שמשמעותה הכרה בה' וברוממותו, שגורמת ל'רגישות' למציאות של ה' באופן שאני רוצה להיות איתו בקשר ולעשות רצונו וכמובן לא ההפך מזה. אלא שלא תמיד אני יכול לעמוד במציאות הזו של 'נוכח פני ה'', ולכן יש עוד מדריגה ביחס עם ה' שהיא "יראת העונש" שגורמת לי גם כשאני לא מספיק 'רגיש' ומונח בקשר עם ה', לא לעשות דברים שה' לא רוצה ובכך לפגוע בקשר. מה שגורם לי להימנע זו ההבנה שלמעשים שלי באשר הם יש השפעה ופעולה ישירה שתזיק לי (- 'תעניש אותי') מכיוון שהם פוגעים בה' וממילא בי שהרי כל קיומי הוא מהקשר איתו.

לכל בן אדם יש עליות וירידות ומצבים שונים, ולכן גם הצדיקים הגדולים נצרכים למדרגה של "יראת העונש", ובלשון חז"ל, יזכיר לו יום המיתה, וכדוגמת ר' יוחנן שהיה מפעם לפעם מראה את העצם של בנו העשירי שנפטר לו.

כאמור, לפעמים אנו נדרשים דווקא להשתמש ב"יראת העונש", אע"פ שוודאי "יראת הרוממות" טובה ומעולה יותר. אבל "מיניה ומיניה יתקלס עילעא" ושניהם מביאים להשראת השכינה.

כל אדם כמו שביאר, הוא 'עולם שלם' וייחודי ולכן לא שייך 'לחקות' לכוון ולדייק את מעשיי לדמות מסוימת, אפילו של צדיק גדול שכן מעצם מציאותו הוא שונה ממני. ויותר מזה – כשאני שם לב ומחובר לשורש העליון – ה', אני מתחדש בתוכי כל הזמן, וכך גם הקשר עם ה' וה'רגישות' כלפיו, ומשכך גם בתוכי אני לא יכול 'להיצמד' ולהשוות בין המעשים והמצב שהייתי בו עד עכשיו למציאות העכשווית – 'ההווה', מכיוון שאני 'רגיש' למצבי החדש והמשתנה כל הזמן – מה שכמובן משליך על העמידה שלי מול ה' והנוכחות שלו (-ה'גילוי שכינה') אצלי באופן אמיתי ש'נוגע' בי וגורם לי לחוש את הקשר איתו.

הפסוק אומר "לא קם בישראל כמשה עוד", חז"ל לומדים מזה שאצל אומות העולם קם נביא כמשה והוא בלעם. היחס ביניהם הוא שמשה הוא ה'דעת דקדושה' של ישראל ובלעם הוא ה'דעת דקליפה', בקדושה ה'דעת' והעבודה נעשית בשביל ה' ולא בשבילנו כלל, ולכן אין זה משנה לי כמה המדרגה שאני נמצא בה גבוהה ונעלית, אלא מה שמעניין אותי זה מה ה' רוצה ממני כעת, ומה נצרך לי עכשיו בשביל להיות אתו בקשר. לעומת זאת ב'קליפה' ה'דעת' והרצון המניע והעיקרי שלי זה הרווח האישי שיצא לי מהקשר (-וכלשון הזוה"ק על אוה"ע 'עבדי לגרמייהו'), ולכן אני נתון הרבה ברצון 'להשיג' ולהיות במדרגה נעלת ו'שווה', למרות שבעצם אני לא מונח שם, ובאמת בשביל הקשר עם ה' אני נצרך לדבר אחר לגמרי.

הזוהר הקדוש מבאר, שהקליפה נצרכת לקיום של העולם -מכיוון שכל העולם עניינו 'להעלים' ולהסתיר את המציאות האמתית של ה', ולענייננו שאפשר להיות איתו בקשר אמיתי (-כאמור להיות 'כלים' ו'להשפיע'), ועצם זה הוא העונש של הרשעים -שהם משקיעים את עצמם לגמרי בקשר באופן שאין להם באמת 'רגישות' ו'דינמיקה' עם ה', מה שמשאיר אותם כל חייהם בתוך הגבולות המצומצמים של עצמם והעולם.

מה שגרם לברכה של בלעם שאיתה פתחנו את המאמר - "מה טבו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", היא "שראה שאין פתחיהן מכוונים זה לזה". 'פתח' ו'שער' רומזים ליראה שהיא "השער לה'" בה נכנסים ומתקשרים בה', ובמובן פנימי הכוונה היא שבלעם, שהוא כאמור 'דעת דקליפה' ונתון ב'להשיג' ולהגדיל את עצמו ובתפיסה חיצונית ומצומצמת על הקשר, מתבונן בעם ישראל ורואה ש'אין פתחיהם מכוונים' – אצלם היראה היא לגמרי במקום שבו כל אחד מהם נמצא מול ה', ללא 'חיקוי' והשוואה לאנשים מסביב. ואפילו כ"א כלפי עצמו מתחדש תמיד ו'שם לב' למקום שבו הוא נמצא בקשר עם ה', ובהתאם לכך גם ה'יראה' שלהם משתנה בכללות בין 'יראת הרוממות' – שהם אוחזים בה ב'ישובם' -כלומר בזמנים הטובים שלהם, לבין 'יראת העונש' שהיא נצרכת בזמנים המורכבים יותר.. המכונים -'חורבנם'. ומכיוון שהם באמת 'מכוונים' כל הזמן בכל מעשיהם ובכל התנועות הפנימיות שלהם בפנים לה', וע"פ המקום הפנימי שבו הם נמצאים הם עובדים אותו, ומגלים שייחודיותם ומעלותיהם מגיעות לגמרי מה', באמת ראוי שתשרה עליהם שכינה.

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

מסופר ³שכאשר ר' לייבל'ה איגר התקרב לחסידות ונסע לקוצקער, אביו ר' שלוימל'ה איגר שלח שליחים לקוצק לראות ולחקור את מעשיהם של החסידים. כשהשליח הגיע הוא ראה שהחסידים יושבים סביב שולחן ומתוועדים כדרכם של חסידים תוך כדי אכילה ושתיית משקה כדבעי.. והנה פתאום נכנס משהוא לבוש פרווה של איכרים חגור ב'גרטל' מקש ועם נעלי עץ, וכולם קמו לכבודו והלכו לשמוע אותו, ניגש השליח ושאל את אחד החסידים האם האיש הנכנס הוא ת"ח ולמדן ונענה שהוא יודע פרק משניות, שאל אותו השליח האם הוא מיוחס ונענה שהוא בן של אופה.. המשיך לשאול אותו השליח הוא לפחות עשיר, ונענה שיסתכל בעצמו איך הוא נראה.. אז שאל השליח א"כ למה כולם כמו לכבודו, אמר לו החסיד שהוא עניו. כשחזר השליח לר' שלוימ'לה איגר סיפר זאת בפניו ונענה ר' שלוימ'לה אדם שהוא לא למדן לא יחסן כו' במה יש לו להיות עניו... הר''ר העניך מאלכסנדר כשסיפר סיפור זה הוסיף - שמי שהוא לא למדן לא יחסן ולא עשיר ובכל זאת הוא עניו זוהי באמת מדריגה גדולה... דהיינו, באמת לכל אדם מעצם היותו יש לו אישיות ייחודית והוא מרגיש שיש בתוכו מעלות תכונות ודברים מיוחדים, וככל שאדם הוא 'בעל מעלה' אמיתי הוא מבין שהכל באמת לגמרי מה' ולא ממנו.

הוויטעבסקער בעל המאמר, ידוע בענווה ושפלות המיוחדת שהייתה לו עד שאת המכתבים שלו הוא היה חותם - "השפל באמת". מסופר שכשהוא הפליג בספינה בדרך לארץ, הייתה סערה שאיימה להטביע את הספינה, התפללו עשו תשובה קיבלו קבלות טובות והים בשלו, כשכלו כל הקיצים והיה נראה שיקרה הגרוע מכל, נעמד הוויטעבסקער וביקש מהים שירגע מזעפו בזכות הייסורים שהיו לו מהכבוד שכיבדו אותו בחו"ל, ובמיוחד מהבושה שהייתה לו מזה שבעל ה'מאור עינים' טאטא במטאטא את חצרו.. ומיד חזר הים לאיתנו. בדרך כלל המושגים ענווה ושפלות לא מצלצלים לנו טוב באזנים.. ואנחנו מרגישים שהם באות ל'צמצם' ולטשטש את הכוחות הטובים שיש בנו, ולהזדהות במקום זאת אם החלקים ה'שפלים' הקטנים וה'מצומצמים' שלנו, במאמר מתבאר שענווה דווקא מגדילה ומרחיבה את הכוחות שלנו וגורמת להם להתחדש עד אין קץ. ענווה משמעותה שאני מבין ומכיר שכל הכוחות הדברים הנפלאים שבי הם לא שלי ומכוחי (-שהרי באמת אני מעצם מציאותי חסר ושפל 'ומועד לכל דבר רע' ואין בכוחי לפעול כשלעצמי כלל), אלא לגמרי מה' שברחמיו האין סופיים משפיע ונותן לי בטובו מטובו האין סופי. מכיוון שהמעלות שלי מגיעות מהטוב העצמי והשורשי של ה', גורמות לי לו להישאר בתוך גבולות האישיות והתכונות המוכרות שלי, אלא להיות פתוח ו'רגיש' לנביעה האין סופית של ה' - המתבטאת במעלות ובכוחות שמתגלים בתוכי. כשאני חי בצורה הזאת - אני יכול להופיע ולהוציא לפועל את כל מה שבתוכי כשזה לגמרי מגיע ומבטא את ה' ולא שם אותי במרכז - כזה שפועל, מוצלח וטוב. כך גם 'משתקפת' דמותו של הוויטעבסקער - שהנהיג את כל העדה הקדושה בחו"ל אחרי פטירת המגיד, ואח"כ עלה לא"י בראש מאות חסידים לארה"ק מה שוודאי דורש תכונות רבות ומעורבות גבוהה במציאות, ובמאמר שלנו נראה שהוא ממש 'כותב את עצמו', ומבאר שכל דבר חיצוני - הקיום שלו הוא רק מזה שיש לו פנימיות - שהיא החיות של ה' המגיעה מהשורש, כשאני מסתכל כך על עצמי - אני מבין שכל דבר ותכונה פנימית שבי מגיעה ומבטאת לגמרי את ה', ובאמת אין בתוכי קיום חיצוני ועצמאי ולכן כשאני מופיע ומגלה את הכוחות שלי זה לגמרי מה' ולא ממני, ולכן זה גם דינמי ומתחדש ללא סוף.