וספרתם לכם

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-8 דקות קריאה

"וספרתם לכם"

(פרי הארץ – שבת שבתוך הפסח)

גלות השכינה

הפסוק אומר: "וספרתם לכם ממחרת השבת" – ה' מצווה אותנו לספור את ספירת העומר.

בזהר כתוב שהימים הללו שאנחנו סופרים הם כמו הימים שהאשה סופרת – "כההיא איתתא דיתבא ביומי מסאבותא [כאותה אשה שיושבת וממתינה בימי הטומאה שלה בכדי שתטהר לבעלה]", ובעצם יוצא שימי הספירה, הם תהליך הטהרה שאנחנו עוברים כהכנה למתן תורה שבא בסופם. בשביל להבין את הקשר בין ימי הספירה ובין תהליך הטהרה שלנו, צריך להבין מה זה בעצם 'טומאה':

כאשר אנחנו רואים דבר גשמי - כמו פרי למשל, זה נראה לנו שהוא קיים מצד עצמו.

אמנם, אם נזכה להיות מאמינים ולהבין את מה שבאמת קורה, נדע שהצבע היפה, הטעם והריח של הפרי, מגיעים מ'חיות ניצוצות הקודש' - החיות וההארה של ה' ששוכנת בתוך הפרי ומחיה אותו בכל רגע.

מה שזה אומר, שבעצם ה' יתברך, כביכול, נמצא ממש בתוך הפרי (שהרי החיות הקדושה שמחיה את הפרי היא החיות שלו עצמו, כיון שה' הוא 'חי החיים' - החיות של כל החיים) ושהוא כל מציאותו ועניינו של הפרי.

לפי זה יוצא שיש פה גלות גדולה לחיות הקודש הזו. 'גלות' היא מציאות בה האדם לא מונח במקום שלו, וכך גם כאן, 'חיות הקודש' לא רגילה להיות מצומצמת בתוך הגשמיות המוגבלת ולכן זו ממש גלות בשבילה. הדבר הזה נקרא 'גלות השכינה'.

מי יכול להעלות את השכינה מגלותה?

אנחנו יכולים!

זאת מכיוון ש"ישראל עלו במחשבה תחילה"¹ - אנחנו היינו המחשבה והרצון הראשונים של ה', שבגללם הוא ברא את כל העולם. מכיון שה' ברא את העולם בשבילנו (ובעצם בשביל לסייע לנו לעשות את התכלית שלשמה נבראנו - 'לעבוד את ה' '), הוא ברא את העולם באופן כזה שלנו תהיה את היכולת להנהיג את העולם במעשים שלנו. ויוצא, שבמעשים שלנו, יש לנו את הכח להעלות את השכינה (שנמצאת בדברים שבעולם) מעלה מעלה, וחס ושלום גם להיפך – להוריד אותה מטה מטה.

זה הפירוש של מאמר חז"ל²: "כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם" - השכינה שבכל הדברים שבעולם, הולכת אחרי ובהתאם למעשים שלנו, והיא עלולה לרדת בעקבותינו אפילו לתוך הקליפות ר"ל.

חיות הקליפות ע"י החטאים ורוח הטומאה שנגרמת מכך

לכאורה לא מובן מאיפה הקליפות מקבלות את החיות שלהם, הרי כפי שראינו למעלה, החיות של כל דבר היא מניצוצות הקדושה ששוכנים בו ולכאורה בקליפות הטמאות אין ניצוצות קדושה.

אלא, שכפי שכבר אמרנו, כאשר יהודי חוטא חס ושלום, הוא מוריד אחריו את השכינה (שנמצאת בדבר בו הוא חטא) אל המקום הנמוך אליו הוא ירד בחטאו, ונמצא שהשכינה שהוריד איתו, היא זו שמחיה את המקום הזה.

החיות שנמשכת מהשכינה לחיות את הקליפות, מיותרת ועומדת ריקנית ובלי תכלית אמיתית. בכך היא הופכת להיות 'רוחא דמסאבותא' (רוח טומאה) על האדם שהמשיך אותה, כלומר שהיא מסתירה לאדם את הענין שכל החיות אכן באה מה' ושיש לה תכלית וכוונה (והיא כמו כתם וטומאה שהופכים את כל הדבר בו הם נמצאים ללא ראוי לשימוש וחסר תכלית).

רוח הטומאה הזו מונעת מהאדם לשוב אל הקדושה, מכיוון שהיא גורמת לאדם להשאר שקוע בגשמיותו ואטום בפני הרוחניות. בכך היא בעצם הופכת להיות כמו מסך מבדיל, עד שהאדם יצא ויטהר מהאטימות שלו.

ככל שהאדם יותר שקע בחטאיו ונאטם ³כך הוא צריך להתאמץ יותר כאשר הוא רוצה לשוב ולצאת מהאטימות שלו.

הדרך לצאת מהאטימות הזו, היא רק על ידי כך שהאדם יתאמץ ויעלה מדרגא לדרגא בעבודת ה' בתורה ובתפילה, מכיון שרק על ידי שהוא ימלא את עצמו בקדושה הוא יוכל להוציא את כל הטומאה שבו (כיון שהאדם לא יכול להשאר ריק. אם הוא לא מלא קדושה ממילא נכנסת טומאה).

ספירת העומר – ימי תשובה אל החיות הפנימית

זו הסיבה שלא קבלנו את התורה מיד אחרי יציאת ממצרים. גם אחרי שיצאנו ממצרים, עדיין היינו באיזשהו מקום אטומים ושקועים בגשמיות בה היינו שרויים במצרים. הדרך שלנו להטהר מהגשמיות, היתה על ידי התשובה שעשינו במשך ימי ספירת העומר (המשולים, כפי שראינו כבר, לימי הטהרה שהאשה סופרת).

חמישים ימי הספירה מכוונים כנגד חמישים שערי בינה. בכל יום נפתח בפנינו שער בינה נוסף, כלומר שער נוסף של התבוננות, פנימה, אל החיות הפנימית שבדברים הגשמיים שבעולם, שמזככת לנו את ההסתכלות הגשמית העבה שלנו, שמבדילה בינינו ובין הקדושה. רק אחרי שעלינו בכל השערים הללו, והחומריות שלנו הזדככה אנחנו מוכנים לקבל את התורה הקדושה.

התשובה הזו היא התבוננות ב'חכמה תתאה' - החכמה התחתונה של ה'.

לעומת התשובה ב'חכמה עילאה' שהיא השיבה וההתקשרות לה' דרך לימוד התורה (ה'חכמה עילאה'), התשובה ב'חכמה תתאה' נעשית דרך ההתבוננות בשכינה ובחיות הקודש שנמצאת בכל העניינים הגשמיים.⁴ העבודה הזו נקראת: "בכל דרכיך דעהו"⁵ - לדעת את ה' ב'כל דרכיך' - בכל עסקי העולם (כפי שהסביר הבעש"ט את הפסוק).

כשאנחנו רואים פרי או כל דבר גשמי אחר, עלינו לדעת שהצבע היפה והטעם הטעים של הפרי הם רק חלק קטן מהחיות, מה שהצליח להצטמצם ולהתגלות דרך הפרי (אותו אנו מצליחים לראות ולהשיג), לעומת זאת רוב החיות של הפרי נשארת נסתרת ולא מתגלה אלינו. החיות הזו נקראת 'אור מקיף' מכיוון שהיא נשארת בחוץ ומסביב ולא מתגלה בפנים⁶.

מתגלה. כמבואר בהרחבה בתניא (פרק מ"ח): " ..ואין הפרוש סובב ומקיף מלמעלה בבחינת מקום חס ושלום, כי לא שיך כלל בחינת מקום ברוחניות. א .לא רוצ ה לומר, סובב ומקיף מלמעלה לענין בחינת גלוי השפעה כי ההשפעה ש היא בבחינת גלוי בעולמות, נקראת בשם הלבשה ש מתלב ש ת בעולמות, כ י הם מלבישים הה יםיגשומ שפעה ש מקבלים. מה ש אין כן ההשפעה ש אינה בבחינת גלוי, א לא בה סתר וה עלם, וא ין מותעולה ש רחאמ ךכלה .ת ב סובו ת פ קמ אל א ,ת ש בלתמ אתרקנ הינא ,האות יםיגשמ מותעולה ה ם בבחינת גבול ותכלית, נמצא ש אין השפעת אור אין סוף מתלבש ומתגל ה בה ם בבחינת גלוי, רק מע ט מזער, ה ארה "..מע ט ת מצמצ מ ת מאד מאד

התחתונה תתגלה ותצטמצם אל ההשגה המוגבלת שלנו, היא עדיין תמשיך להיות קשורה עם האין סוף הנסתר והלא מושג.

על פי זה מתפרש הפסוק⁷: "כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם", כך: לכל חיות מקיפה, "גבוה", ישנה חיות שמקיפה אותה ושומרת אותה – "גבוה מעל גבוה שומר", וגם מעליה ישנה חיות שמקיפה אותה (וכך עד אין סוף) – "וגבוהים עליהם".

אם נחשוב שהחיות של הפרי היא רק מה שאנחנו רואים, אנחנו נפספס את העיקר. כיון שאנחנו נחשוב שהחיות היא רק הטעם והריח שנועדו לטובתנו ושמעבר לזה אין שום דבר. לכן, אחרי ההתבוננות, ההעמקה והתקשרות המחשבה בכך שהטעם, הריח והצורה היפה שאנחנו רואים באים מה', עלינו להמשיך ולהתבונן בכך שהם רק ביטוי של משהו פנימי יותר ונסתר. למשל, טעם מתוק בא לבטא חסד של ה'. אמנם, החסד עצמו הרי לא מתגלה בתוך הפרי, הוא נשאר מקיף ונסתר, מה שמתגלה זה רק ביטוי קטן שלו, שמתגלה במתיקות הגשמית. לכן, אחרי שהתבוננו בכך שהטעם המתוק בא מה', עלינו להמשיך ולהתבונן בכך שהוא בא לבטא את מידת החסד של ה'. ואחרי שהבנו שהמתיקות באה ממידת החסד, עלינו להמשיך ולהתבונן עוד יותר פנימה, ולשאול מדוע המאכל הזה בא לבטא חסד, וכן איזה חסד בדיוק הוא בא לבטא. וכך, בכל שלב בו אנחנו מגיעים לאיזושי הבנה, עלינו להמשיך להתבונן פנימה עמוק יותר במה שעדיין נסתר מעינינו.

ובכל פעם, כאשר אנחנו עולים ממה שגלוי לפנינו למה שהיה נסתר עד עכשיו, אנחנו זוכים ליחד 'קודשא בריך הוא ושכינתיה', ולגלות איך שהשכינה שמתגלה אלינו ('שכינתיה'), באה רק לגלות את הנסתר, הקדוש והמובדל שמקיף אותה ('קודשא בריך הוא') ממנו היא מקבלת את החיות שלה, ובעצם בכך אנחנו מעלים אותה, בזה שאנחנו מגלים עד כמה היא מיוחדת וקשורה איתו ולא נפרדת ממנו.

מבירור נצוצות לקבלת התורה

על חנוך, המדרש אומר ⁸שבתפירת המנעלים שלו הוא היה מיחד ייחודים. כלומר שבמעשה ובכוונה שלו הוא היה זוכה לגלות איך שגם את הדבר הכי נמוך – עור של בהמה, אפשר לקחת ולרתום אל הקדושה באופן שישמש את האדם להיות לו לנעליים.⁹ כאשר גם אנחנו מתבוננים על כל דבר גשמי בצורה פנימית, ועולים מהגשמיות הגלויה אל הרוחניות הנסתרת שבו, אנחנו מבררים את הטוב מהקליפות, ומכשירים את עצמנו לקבל את התורה באופן הכי מושלם. זאת מכיון, שבכך אנחנו מזככים את הגשמיות שלנו, ומגלים שהיא לא סותרת את הקדושה ושהיא יכולה לקבל אל תוכה את האור של התורה.

במשנה,¹⁰ ר' אלעזר בן עזריה אומר שהוא לא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. על פי מה שאמרנו הכונה היא: שגם אחרי שיצאנו ממצרים – הקליפות, עוד לא היתה יציאת מצרים בלילות – יציאת השכינה ממגבלות הגשמיות. עד דרשת בן זומא שמלמדת אותנו שגם בלילות – הגשמיות צריך ואפשר לזכור את יציאת מצרים, על ידי הריבוי של 'כל ימי' (שבפסוק: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך").

'כל' זה בגימטריא חמישים. ולכן "כל ימי חייך" הכונה לחמישים (='כל') השערים שנוצרים על ידי ההתכללות (גם מלשון 'כל') של 'ימי חייך', זה בזה. בקבלה כתוב שז' הספירות, הם שבעת ימי הבנין של העולם ('ימי חייך') שבבסיסם עומדת מידת החסד (הממשיכה גם בכל הימים) כמו שכתוב: "עולם חסד יבנה". וכאן אנחנו אומרים, שההתכללות שלהם זה בזה (חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו' עד מלכות שבמלכות) יוצרת את חמישים שערי הבינה¹¹ (שמתגלים בחמישים ימי הספירה), דרכם אנחנו מתבוננים, בצורה פנימית, בעניינים הגשמיים שבעולם ובכך אנחנו מזככים אותם מגשמיותם ('ספירה' זה גם מלשון אבן 'ספיר' מאירה ומזוככת).

הפסוק אומר "וספרתם לכם". המילה 'לכם' נדרשת כאן כ'עניינים' ששיכים לכם (בדומה לדרשת חז"ל על הפסוק "עצרת תהיה לכם" לעומת "עצרת לה' אלקיך", שצריך שיהיה חציו לכם וחציו לה'). וכוונת הפסוק לפי זה, היא שבימי הספירה עלינו להאיר ('וספרתם' מלשון 'ספיר' כנ"ל) את ענייני העולם הזה כך שיתגלה העניין הפנימי והאלוקות שבהם.

'ממחרת' – חיבור לאור המקיף

הפסוק ממשיך": ממחרת השבת תספרו". הדרך להאיר ולזכך את ענייני העולם היא על ידי 'מחרת השבת'. הכוונה על ידי ההתבוננות במה שכרגע לא מתגלה, ויתגלה רק מחר ('מחרת השבת'). וכך בכל פעם שאנחנו משיגים את מה

שהיה עד עכשיו לא מושג, עלינו להמשיך ולהתבונן שוב פנימה, במה שכרגע לא מושג. רק כך נוכל לעלות מדרגא לדרגא ולהוציא את השכינה מכבלי העולם בה היא נמצאת.

בקבלה כתוב שעבודת הספירה היא עבודת ה'גדלות'. מה ההבדל בין קטן לגדול? - התשובה היא שבאמת אין הבדל, גם לקטן וגם לגדול ישנם את אותם כוחות. פשוט אצל הקטן הם לא מפותחים ואצל הגדול כן. הסיבה שאצל הקטן הם לא מפותחים, היא מכיון שהוא עוד לא עמד על מהות מעלת שכלו ועוד לא הצליח להוציא לאור את היכולות והכשרונות הטמונים בו. בימי הספירה כאשר אנחנו לאט לאט עולים מקטנות לגדלות, אנו מתחילים להבין ולהכיר יותר ויותר מה באמת מחיה אותנו. בכך ההסתכלות שלנו נעשית פנימית יותר ועמוקה מאיך שהיא היתה עד עכשיו, מה שהופך אותנו לבוגרים ומפותחים יותר (ופתוחים יותר בפני הקדושה).

כמו שאמרנו, הדרך לזכך את החומר ובכך ליחד 'קודשא בריך הוא ושכינתיה', היא על ידי שהאדם מתבונן בכך שהחיות שנמצאת איתו בעסקיו (הרוחניים והגשמיים) היא חיות של ה'. כאשר האדם מעמיק ודבק במחשבה הזו, הוא יכול להמשיך ולהלביש בתוכו את החיות הקדושה הזו.

כאשר אנחנו מכניסים בתוכנו את החיות הזו, מיד כל הטומאה נפרדת ממנו ('נתפרדו כל פועלי און'¹²). כיון, שבכך אנחנו שבים ומבינים איך שכל החיות באה מה', ובזה אנחנו מנקים מעצמנו את המחשבה הטמאה שישנה חיות סתמית ומיותרת (שנוצרה לנו בעקבות חטאינו ר"ל).

וכאשר אנחנו מצליחים להשיג את החיות הזו, להדבק בה ולהכניס אותה בתוכנו (ובכך לזכות ל'גדלות השכל'), אנחנו מיד מגלים את האור המקיף הגדול יותר. בכך אנחנו זוכים להגדיל את התורה, ולעלות מעלה מעלה, עד שנזכה לקבל אותה ברוב תפארתה והדרה, בחג השבועות הבא עלינו לטובה.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• שקענו בצרכים האישיים שלנו ובכל מיני תאוות למיניהם, איך נוכל לשוב ולהתענין בקדושה? במאמר אנחנו לומדים שישנה דרך סלולה לכך, ואם נתמיד בה נוכל לשוב ולהיות ראויים להדבק בשכינה. הדרך לכך, היא, שלב אחרי שלב, לקלף עוד קליפה ועוד קליפה, עד שבסוף (אחרי שנקלף את כל הקליפות) נגלה שבכל העניינים הגשמיים שלנו, שוכן ה' יתברך בעצמו והוא החיות של הכל. כך, נוכל להפסיק להיות להוטים אחרי החיצוניות של הדברים, ונרצה תמיד להדבק בפנימיות שלהם ובקדושה ששורה בתוכם.

• בימי ספירת העומר אנו לאט לאט גודלים. הדרך לגדול היא להפסיק להסתכל על כל הדברים כמנותקים מהקדושה וכמשרתים את הצרכים הנמוכים שלנו, אלא להבין שהם ממש מחוברים והם באו עבור מטרה יותר נעלית - לגלות את כבוד ה' בעולם. הדרך לכך, היא להתחיל להקשיב פנימה אל תוך הדברים (ואל האור הנסתר שמקיף אותם).

לדוגמה, ביום השני של הספירה – גבורה שבחסד – עלינו להבין ולהתבונן שכה' עושה איתנו חסד גם מידת הגבורה צריכה להיות שם, ולכן אל לנו לשקוע בתוך החסד (הנגלה לעינינו), אלא להודות עליו לה' ומיד לקחת ממנו התעוררות גדולה, להתגבר (במידת הגבורה) על כל המפריעים שיש לנו בעבודת ה'. רק כך, כשנבין שכל מידה לא עומדת לעצמה, והיא כלולה בכל המידות וגם משפיעה עליהם, נוכל לזכך את ההסתכלות הנמוכה שלנו, ולהיות מוכשרים וראויים לקבל את התורה בעז"ה.