בענין הנהגת הפשיטות של הצדיק האמת

מאמר

כ-9 דקות קריאה

תורה ע״ח תניינא

רבי נחמן מברסלב – לקוטי מוהר״ן

בענין הנהגת הפשיטות של הצדיק האמת, הינו כי לפעמים הצדיק האמת הוא איש פשוט ממש [שקורין פראסטיק] שמתנהג עצמו בדרכי הפשיטות ואינו מגלה שום תורה ועוסק בשיחת חלין וכיוצא והוא אז בחינת איש פשוט ממש.

דע, כי עקר החיים היא התורה, כמו שכתוב": כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל), וכל הפורש מן התורה כפורש מן החיים (זהר לך לך דף צב, בהעלותך דף קמח, ואתחנן דף רס) ועל כן לכאורה, הדבר תמוה ונפלא איך אפשר לפרש עצמו מן התורה אפלו שעה קלה ובאמת זהו מן הנמנע ובלתי אפשר להיות דבוק בהתורה, תמיד יומם ולילה, בלי הפסק רגע וכל בעל תורה הן למדן שעוסק בלמוד התורה בגמפ"ת [בגמרא, פרוש רש"י תוספות] וכיוצא, כל אחד כפי ערכו, כפי עסק למודו בהכרח שיבטל מהתורה איזה שעה ביום וכן אפלו בעל השגה, ואפלו מי שהוא גבוה יותר ויותר למעלה למעלה אף על פי כן בהכרח שיפסיק ויבטל מהשגתו איזה זמן כי אי אפשר להיות דבוק תמיד בתורה והשגה בלי הפסק כי צריכין בהכרח להפסיק איזה שעה אם לעשות איזה משא ומתן או כיוצא בזה כי צריכין לעסק בצרכי הגוף גם כן. והכלל כי אי אפשר בשום אפן להיות דבוק בהתורה ובהשגה בלי שום הפסק ובהכרח צריכין לבטל איזה שעה ובאותו שעה שמבטלין מהתורה אזי זה הלמדן או הבעל השגה הוא בחינת איש פשוט ממש [הינו פ ראס ט יק] ולכאורה, זה הדבר קשה מאד איך אפשר לפרש עצמו מן התורה אפלו שעה קלה הלא היא חיינו וכו ומי הוא זה שירצה לפרש עצמו מן החיים אפלו רגע קלה ואף על פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות צט ).בטולה של תורה זהו קיומה, אף על פי כן מי יתרצה בזה להתבטל מן התורה אף שזהו קיומה אף על פי כן טוב יותר בודאי להיות דבוק בהתורה אשר היא החיים וארך הימים ומי האיש אשר יתרצה לפרש מן החיים אפלו רגע אחת בפרט מי שזוכה לאהבת התורה, ומתמיד מאד בתורה, ודבוק בה מאד מכל שכן מי שזוכה להרגיש איזה מתיקות בתורה לחדש איזה חדוש אפלו איזה פשט בגמפ"ת [בגמרא, פרוש רש"י, תוספות] מכל שכן וכל

שכן בעל השגה ובפרט מי שזוכה לגנזיא דמלכא, ומעלה זו אי אפשר לשער במח ואיך יתרצה לפרש מן התורה אפלו שעה קלה ובאמת זהו בלתי אפשר להיות דבוק בעסק התורה תמיד כנ"ל כי בהכרח צריכין לבטל ולהפסיק איזה שעה ואם כן במה מחיין עצמן בזו השעה שבטלין מן התורה הלא עקר החיים הוא מן התורה כנ"ל. אך דע כי הצדיק האמת מחיה עצמו באותו הזמן שהוא איש פשוט כנ"ל מהדרך של נסיעת ארץ ישראל. כי דע, כי כל אלו הפשוטים דהינו זה הלמדן בשעה שבטל מן התורה, שאז הוא איש פשוט כנ"ל וכן יש איש פשוט ממש, שאינו למדן כלל ואף על פי כן הוא איש כשר וירא שמים ובודאי מקבל חיות מן התורה וכן אפלו הנמוכים למטה יותר ואפלו אמות העולם, גם הם מקבלים בודאי גם כן חיות מן התורה, וכל אלו הפשוטים צריכין שיהיה עליהם איש פשוט גדול שכלם יקבלו על ידו חיות כי כל הפשוטים הנ"ל כלם צריכין לקבל איזה חיות מהתורה שהיא עקר החיים ובאמת הם רחוקים מהתורה, כי הם אנשים פשוטים (שקורין פ ראס ט אקיס) על כן צריכין שיהיה עליהם איש פשוט גדול שעל ידו הם מקבלין חיות מהתורה.

כי דע, כי כל הפשוטים הנ"ל הן למדן שהוא עוסק בתורה לשם שמים [כי כשעוסק בתורה שלא לשמה, אינו מועיל בלמודו לישוב העולם כי שלא לשמה הוא נצרך רק בשביל עצמו וגם בזה יש בחינות רק כשעוסק לשמה, שזהו עוסק בישוב העולם] כשמבטל מלמודו שאז הוא בחינת איש פשוט ממש כנ"ל הן שאר הפשוטים, כל אחד ואחד כפי אחיזתו בהתורה כן הוא מחיה עצמו בעת פשיטותו מבחינת קיום העולם קדם קבלת התורה, כי קדם קבלת התורה היה העולם מתקים רק בחסדו, כי לא היה עדין תורה ושום עשיה של מצוה שעל ידו יתקים העולם, והיה עקר קיום העולם על ידי חסדו לבד, והצדיק בעת פשיטותו בשעה שבודל מן התורה הוא מקבל חיות מבחינה זו.

וזה בחינת אוצר מתנת חנם, כי יש אוצר של מתנת חנם שמי שאין לו שום זכות כלל מקבל משם (מדרש רבה תשא פרשת מה), ובודאי אין זה האוצר מוכן בשביל רשעים, כי אם כן הרשע הוא גדול מן הצדיק כי הרשע בודאי אין לו שום זכות כלל, וכי יזכה בשביל זה לקבל מאוצר מתנת חנם, אך באמת הרשע בודאי אינו מקבל משם רק זה האוצר מתנת חנם הוא בשביל הצדיק לבד הינו בשעה שהצדיק הוא איש פשוט כנ"ל אזי הוא מקבל מזה האוצר מתנת חנם שזהו בחינת קדם קבלת התורה שהיה מתקים העולם בחסד חנם לבד בבחינת: "כי לעולם חסדו", הנאמר על קדם מתן תורה [כמובא בגמרא פסחים הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי כנגד עשרים וששה דורות וכו] כי אז לא היה שום תורה, והיו עוסקין רק בישוב העולם ובדרך ארץ כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה במדרש (רבה צו פרשה ט) גדולה דרך ארץ, שקדמה לתורה עשרים וששה דורות ואז היה עקר קיום העולם על ידי חסד חנם לבד. ובאמת גם קדם קבלת התורה בודאי גם אז היתה התורה במציאות, כי התורה היא נצחית. אמנם אז, קדם מתן תורה, היתה התורה בהעלם ובהסתר הינו כי כל התורה כלולה בעשרת הדברות ואז קדם מתן תורה היו העשרת הדברות נעלמין בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם נמצא שהיתה כל התורה כלה נעלמת ונסתרת בתוך ישוב העולם, שנברא בעשרה מאמרות ובכל הדבורים של העולם ובכל העבדות והעשיות הן מי שחוטב עצים או איזה עבדא שיהיה בכלם נעלם התורה כי הכל נברא בעשרה מאמרות אשר שם התורה נעלמה ונסתרה קדם מתן תורה והצדיק, בשעה שפורש מן התורה והוא בחינת איש פשוט הוא מקבל חיות מבחינה זו של קדם מתן תורה. וזהו בחינת הדרך של ארץ ישראל הנאמר למעלה שהצדיק מחיה עצמו בעת פשיטותו משם כי עקר כח קדשת ארץ ישראל הוא על ידי בחינת: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" כמו שפרש רש"י בפסוק בראשית וכו שבשביל זה פתח ב"בראשית, שלא יאמרו גזלנים אתם וכו על כן פתח בבראשית כי הוא יתברך ברא הכל, וברצונו נתנה להם וברצונו וכו נמצא שעקר כח ארץ ישראל הוא מבחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שהם בחינת כח מעשיו שעל ידי זה היו ישראל יכולים לילך ולכבש ארץ ישראל. וגם כאן, בחוץ לארץ, נמצא בחינה זו כי ישראל עם קדוש באים לפעמים במקומות שהיו רחוקים מאד מאד מקדשת ישראל כגון במקום שהיו מתחלה של עכו"ם וגם עכשו הוא ברשות מי שהוא רחוק מאד מקדשת ישראל וישראל באים לשם וכובשים המקום ומקדשין אותו, שיהיה מקום ישראלי שזהו גם כן בחינת ארץ ישראל והיו יכולים לומר גזלנים אתם שכבשתם זה המקום שאינו שלכם אך על ידי כח מעשיו, בחינת עשרה מאמרות על ידי זה יש לנו רשות לכבש כל העולם ולקדשו בקדשת ישראל כי הוא יתברך בראה, וברצונו נתנה לנו. נמצא שעשרה מאמרות שהם מלבשין בדרך ארץ הינו בישוב העולם, כי בהם נברא העולם הם דרך לארץ ישראל כי על ידי בחינת העשרה מאמרות יכולין לכבש ארץ ישראל כנ"ל וזהו בחינת דרך ארץ הינו שהוא דרך ונתיב לארץ, הינו לארץ ישראל כי דרך ארץ שהוא ישוב העולם, שנברא בעשרה מאמרות זה זה בעצמו הוא דרך ונתיב לארץ ישראל כנ"ל וזהו דרך ארץ, הינו דרך לארץ ישראל כנ"ל ובזה הדרך ארץ, הינו הדרך של ארץ ישראל שהוא בחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ששם נעלמת התורה שבזה היה העולם מתקים בחסדו עשרים וששה דורות שקדם מתן תורה בזה בעצמו הצדיק מחיה עצמו בעת פשיטותו שאינו עוסק בתורה כי אז הוא מחיה עצמו בבחינת התורה שנעלמת בתוך העולם בכל הדבורים ובכל העבדות שנבראו בעשרה מאמרות ששם נעלמת התורה כנ"ל. ועל כן מכרח הצדיק הגדול לירד ולפל לתוך פשיטות ולהיות איש פשוט ממש איזה עת כי על ידי זה הוא מחיה את כל הפשוטים הנ"ל, יהיה מי שיהיה ואפלו אמות העולם כי הוא מחיה עצמו בבחינת התורה הנעלמת בעשרה מאמרות, המלבשין בתוך העולם וממנו מקבלין חיות כל הפשוטים הנ"ל וכל אחד כפי קרובו יותר אל הקדשה ואל הצדיק הנ"ל כן הוא מקבל ממנו חיות גבוה יותר. ועל כן משה רבנו, עליו השלום כשבקש לבוא לארץ ישראל בקש מתנת חנם כמו שכתוב (דברים ג): ״ואתחנן אל ה" בחינת מתנת חנם (רבא שם ומובא בפרש"י שם) וזהו: "בעת ההיא לאמר" הינו שתפלתו היה עם כח בחינת: "בעת ההיא לאמר" הינו בכח אותו העת שהיה העולם מתקים על ידי העשרה מאמרות שהוא קדם מתן תורה שאז היה העולם מתקים על ידי העשרה מאמרות שבהם היתה התורה נעלמת ואז היה קיום העולם על ידי מתנת חנם כנ"ל ובכח הזה של קיום העולם קדם מתן תורה הינו בחינת מתנת חנם, בחינת עשרה מאמרות הנ"ל בכח הזה זוכין לבוא ולכבש ארץ ישראל כנ"ל ועל כן בקש משה לבוא לארץ ישראל על ידי בחינה זו וזהו: "ואתחנן אל ה" הינו מתנת חנם "בעת ההיא לאמר" הינו עם כח בחינת עת ההיא שהיה העולם מתקים על ידי המאמרות לבד שאז היה העולם מתקים על ידי בחינת מתנת חנם כנ"ל אשר על ידי זה יכולין לבוא לארץ ישראל כנ"ל ועל כן בקש משה לבוא לארץ ישראל על ידי בחינה זו כנ"ל וזה בחינת: "בעת ההיא" ההיא זה בחינת סתום ונעלם כי באותה העת, קדם מתן תורה, היתה התורה נעלמת ונסתרת בתוך העשרה מאמרות וכו כנ"ל.

והכלל, כי אסור ליאש עצמו כי אפלו מי שהוא איש פשוט ואינו יכול ללמד כלל או שהוא במקום שאי אפשר לו ללמד וכיוצא בזה אף על פי כן גם בעת פשיטותו צריך להחזיק עצמו ביראת ה' ובעבודה פשוטה לפי בחינתו כי גם אז הוא מקבל חיות מהתורה כנ"ל, על ידי איש פשוט הגדול הינו הצדיק הגדול שהוא לפעמים איש פשוט שהוא מחיה את כלם כנ"ל ואפלו מי שהוא, חס ושלום, במדרגה התחתונה לגמרי, חס ושלום, רחמנא לצלן אפלו אם מנח בשאול תחתיות, רחמנא לצלן אף על פי כן אל יתיאש עצמו, ויקים "מבטן שאול שועתי" (יונה ב), ויחזיק עצמו במה שיוכל כי גם הוא יכול לחזר ולשוב ולקבל חיות מהתורה על ידי הצדיק הנ"ל והעקר לחזק עצמו בכל מה שאפשר [כי אין שום יאוש בעולם כלל (ואמר אז בזה הלשון קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין) ומשך מאד אלו התבות אין יאוש וכו ואמרם בכח גדול ובעמקות נפלא ונורא מאד כדי להורות ולרמז לכל אחד ואחד לדורות שלא יתיאש בשום אפן בעולם, אפלו אם יעבר עליו מה] ואיך שהוא, אפלו אם נפל למקום שנפל, רחמנא לצלן מאחר שמחזק עצמו במה שהוא עדין יש לו תקוה לשוב ולחזר אליו יתברך. ואפלו איש פשוט גם כן צריך שיהיה לו יראת שמים, ויש כמה בחינות יראות כי למעלה דברנו מבחינת דרך ארץ הינו הדרך לארץ ישראל, אמנם ארץ ישראל בעצמה יש בה גם כן בחינת עשר קדשות, כי יש שם יוד [עשר] בחינות קדשות זו למעלה מזו והם בחינת עשרה מאמרות וכל מאמר יש לו בחינת יראה בחינת (תהלים קי"ט) "הקם לעבדך אמרתך אשר ליראתך", כי יש יראה למעלה מיראה [ולא סים לבאר זה הענין].

וצריך לחזק עצמו ביראת שמים גם בעת פשיטותו בכל מה שיוכל, ויוכל לבוא לשמחה גדולה על ידי תמימותו ואמונתו כי חכמות אין צריכין כלל רק אמונה ותמימות ופשיטות בלי שום חכמה כלל כי חכמות מזיקים מאד להאדם והחכמים נלכדים בחכמתן של עצמם כי החכמה מתעה אותו מחכמה לחכמה ומאותה החכמה לחכמה אחרת וכן מחכמה לחכמה יותר ויותר עד שנלכד ונתעה בחכמות עצמו בבחינת (איוב ה): "לכד חכמים בערמם" בערמם דיקא, הינו בערמימות וחכמות שלהם בעצמם הוא לוכד אותם אשרי ההולך בתמימות. וצריכין לבקש מאד מהשם יתברך, לזכות להתקרב להצדיק האמת כי אשרי למי שזוכה להתקרב בעודו בחיים חיותו לצדיק האמת אשרי לו, אשרי חלקו [כי אחר כך [הינו לאחר מיתה] קשה אז מאד להתקרב וצריכין מאד להרבות בתפלה ותחנונים מאד שיזכה בחיים חיותו להתקרב לצדיקי אמת] כי הבעל דבר שם לבו על זה מאד עכשו, לבלבל את העולם כי ישראל הם עכשו קרובים אל הקץ מאד ויש עכשו לישראל געגועים גדולים וכסופין גדולים להשם יתברך אשר לא היתה כזאת בימי קדם וכל אחד נכסף מאד להשם יתברך על כן הערים הבעל דבר והכניס מחלקת בין הצדיקים והקים בעולם מפרסמים הרבה של שקר וגם בין הצדיקים האמתיים הכניס מחלקת גדול עד שאין אחד יודע היכן האמת על כן צריכין לבקש מאד מהשם יתברך לזכות להתקרב להצדיק האמת.

[העתקה מכתב יד רבנו זכרונו לברכה בעצמו, מה שמצאנו אצלו והם ראשי פרקים מענין הנ"ל, ועוד נוסף דברים בהם מה שלא באר בפרוש, וכפי המובן מאלו הראשי פרקים יראה המעין שיש בזה הענין הנ"ל עוד דברים רבים כהמה אך אנחנו לא זכינו לשמע בפרוש כי אם ענין הנ"ל]. ואתחנן מתנת חנם חנם עריות פגם הדעת משה, דעת פרישות פה עמד עמדי הבריאה, מתנת חנם עולם חסד יבנה הבריאה קדם מתן תורה עת לעשות לה, הינו עשית העולם הפרו תורתך, בטולה של תורה בעת ההיא לאמר, בעשרה מאמרות ההיא, ההעלמה כח מעשיו הגיד לעמו.

מאמר מבואר

כ-15 דקות קריאה

תורה ע״ח תניינא

רבי נחמן מברסלב – לקוטי מוהר״ן

בענין הנהגת הפשיטות של הצדיק האמת, הינו כי לפעמים הצדיק האמת הוא איש פשוט ממש [שקורין פראסטיק] שמתנהג עצמו בדרכי הפשיטות ואינו מגלה שום תורה ועוסק בשיחת חלין וכיוצא והוא אז בחינת איש פשוט ממש.

הקב"ה שתל בכל דור ודור צדיקים קדושים שחיים את הקשר עם ה' באופן תמידי, ומגלים וממשיכים אותו פה בעולם לכולנו. אלא שלא תמיד הצדיקים האמיתיים הם מהסוג ה'נוצץ' הזה של האנשים שרואים עליהם את מדרגתם הנעלית בקשר עם ה' ובלימוד התורה, ולפעמים דווקא אלו שנראים כפשוטים ו'אנשים מן השורה', הם הצדיקים האמיתיים שקשורים לה' בפנימיות, מגלים אותו פה בעולם ומאפשרים לנו לחיות את ה' ולהתחבר אליו מתוך הקשר ('ההתקשרות') שלנו איתם; ואפילו הצדיקים שנראים כצדיקים גם כלפי חוץ, יש להם ירידות וזמנים בהם נראים כאנשים פשוטים לגמרי. אלא שבמבט ראשון זה נשמע מוזר וצורם לאוזן: איך יכול להיות שהצדיקים האמיתיים הם אלו שנראים פחות קשורים לתורה ולאו דווקא אלו שעוסקים בעומקי עומקים ובסודות עצומים? לשם כך רבי נחמן מקדים ומבאר מה הם בעצם החיים שלנו, ואיך הם מושפעים ומתחיים מה' ע"י התורה:

דע, כי עקר החיים היא התורה, כמו שכתוב: "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל), וכל הפורש מן התורה כפורש מן החיים (זהר לך לך דף צב, בהעלותך דף קמח, ואתחנן דף רס) ועל כן לכאורה, הדבר תמוה ונפלא איך אפשר לפרש עצמו מן התורה אפלו שעה קלה ובאמת זהו מן הנמנע ובלתי אפשר להיות דבוק בהתורה, תמיד יומם ולילה, בלי הפסק רגע וכל בעל תורה הן למדן שעוסק בלמוד התורה בגמפ"ת [בגמרא, פרוש רש"י תוספות] וכיוצא, כל אחד כפי ערכו, כפי עסק למודו בהכרח שיבטל מהתורה איזה שעה ביום וכן אפלו בעל השגה, ואפלו מי שהוא גבוה יותר ויותר למעלה למעלה אף על פי כן בהכרח שיפסיק ויבטל מהשגתו איזה זמן כי אי אפשר להיות דבוק תמיד בתורה והשגה בלי הפסק כי צריכין בהכרח להפסיק איזה שעה אם לעשות איזה משא ומתן או כיוצא בזה כי צריכין לעסק בצרכי הגוף גם כן. והכלל כי אי אפשר בשום אפן להיות דבוק בהתורה ובהשגה בלי שום הפסק ובהכרח צריכין לבטל איזה שעה ובאותו שעה שמבטלין מהתורה אזי זה הלמדן או הבעל השגה הוא בחינת איש פשוט ממש [הינו פראסטיק] ולכאורה, זה הדבר קשה מאד איך אפשר לפרש עצמו מן התורה אפלו שעה קלה הלא היא חיינו וכו ומי הוא זה שירצה לפרש עצמו מן החיים אפלו רגע קלה ואף על פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות צט.) בטולה של תורה זהו קיומה, אף על פי כן מי יתרצה בזה להתבטל מן התורה אף שזהו קיומה אף על פי כן טוב יותר בודאי להיות דבוק בהתורה אשר היא החיים וארך הימים ומי האיש אשר יתרצה לפרש מן החיים אפלו רגע אחת בפרט מי שזוכה לאהבת התורה, ומתמיד מאד בתורה, ודבוק בה מאד מכל שכן מי שזוכה להרגיש איזה מתיקות בתורה לחדש איזה חדוש אפלו איזה פשט בגמפ"ת [בגמרא, פרוש רש"י, תוספות] מכל שכן וכל שכן בעל השגה ובפרט מי שזוכה לגנזיא דמלכא, ומעלה זו אי אפשר לשער במח ואיך יתרצה לפרש מן התורה אפלו שעה קלה ובאמת זהו בלתי אפשר להיות דבוק בעסק התורה תמיד כנ"ל כי בהכרח צריכין לבטל ולהפסיק איזה שעה ואם כן במה מחיין עצמן בזו השעה שבטלין מן התורה הלא עקר החיים הוא מן התורה כנ"ל.

העולם כולו נברא ומושתת על התורה הקדושה, ובלעדיה אין לו קיום. ומשכך גם לנו אין חיות וקיום ללא התורה ועצם החיים שלנו הם התורה, וכמו שמשה רבינו אומר בספר דברים "כי הוא חייך ואורך ימיך", ולכן אמרו חז"ל שכשאנו פורשים מהתורה ולא לומדים אותה אנחנו כביכול 'מתים' ממש.

ואם כך, עולה שאלה פשוטה: איך יכול להיות שגם הלמדנים והצדיקים הגדולים והקדושים ביותר מוכרחים לפרוש מהתורה ולהפסיק מלימודם מידי פעם? הרי התורה היא החיות והשורש של הכל, ומשכך היה צריך להיות שתמיד יהיה אפשר לעסוק בתורה ללא הפסק כלל. ויותר מכך קשה: אם החיות והקיום של העולם בכלל וכל אחד מאיתנו בפרט הוא מהתורה, ממה ואיך אנחנו חיים ומתקיימים בזמן בו אנחנו לא לומדים תורה?

אך דע כי הצדיק האמת מחיה עצמו באותו הזמן שהוא איש פשוט כנ"ל מהדרך של נסיעת ארץ ישראל. כי דע, כי כל אלו הפשוטים דהינו זה הלמדן בשעה שבטל מן התורה, שאז הוא איש פשוט כנ"ל וכן יש איש פשוט ממש, שאינו למדן כלל ואף על פי כן הוא איש כשר וירא שמים ובודאי מקבל חיות מן התורה וכן אפלו הנמוכים למטה יותר ואפלו אמות העולם, גם הם מקבלים בודאי גם כן חיות מן התורה, וכל אלו הפשוטים צריכין שיהיה עליהם איש פשוט גדול שכלם יקבלו על ידו חיות כי כל הפשוטים הנ"ל כלם צריכין לקבל איזה חיות מהתורה שהיא עקר החיים ובאמת הם רחוקים מהתורה, כי הם אנשים פשוטים (שקורין פראסטאקיס) על כן צריכין שיהיה עליהם איש פשוט גדול שעל ידו הם מקבלין חיות מהתורה.

התשובה לכך היא שהצדיק האמיתי מחייה ומתקיים כשהוא בפשיטות מהדרך של 'הנסיעה לארץ ישראל'.

הצדיק האמיתי קשור ומתחייה מה' באופן מיוחד ו'עצמי' גם כשהוא לא לומד תורה. ומשכך האנשים הפשוטים ואפילו הלמדנים הגדולים בזמנים בהם לא לומדים תורה, מוכרחים להיות קשורים לצדיק שקשור לה', וכך הם יכולים להתחבר לה' מתוך נקודת החיבור העצמית של הצדיק, וכך הם מקבלים חיות מהתורה גם כשהם רחוקים ממנה.

כי דע, כי כל הפשוטים הנ"ל הן למדן שהוא עוסק בתורה לשם שמים [כי כשעוסק בתורה שלא לשמה, אינו מועיל בלמודו לישוב העולם כי שלא לשמה הוא נצרך רק בשביל עצמו וגם בזה יש בחינות רק כשעוסק לשמה, שזהו עוסק בישוב העולם] כשמבטל מלמודו שאז הוא בחינת איש פשוט ממש כנ"ל הן שאר הפשוטים, כל אחד ואחד כפי אחיזתו בהתורה כן הוא מחיה עצמו בעת פשיטותו מבחינת קיום העולם קדם קבלת התורה, כי קדם קבלת התורה היה העולם מתקים רק בחסדו, כי לא היה עדין תורה ושום עשיה של מצוה שעל ידו יתקים העולם, והיה עקר קיום העולם על ידי חסדו לבד, והצדיק בעת פשיטותו בשעה שבודל מן התורה הוא מקבל חיות מבחינה זו.

החיות אותה אנו מקבלים מהתורה בזמנים בהם אנו לא זוכים ללמוד ולהיות מחוברים לתורה, היא כפי החיבור הפנימי והעצמי שלנו לה' – נותן התורה שכל התורה היא 'עצמותו ומהותו' וע"י אנו נדבקים בו. הקשר העצמי הזה לה', הוא בעצם במילים אחרות החסד של ה' שקיים והחיה את העולם במשך עשרים ושש הדורות עד שניתנה התורה, והעולם התקיים מהחסד ה' למרות שכביכול הוא לא נהנה ממנו שכן עדיין לא היה את התורה והמצוות שבהם אנו פונים לה', יוצרים איתו קשר ומתחברים אליו. וכך בזמנים בהם אנו לא מספיק מחוברים לתורה, החיות שלנו היא מהחסד האין סופי של ה' שמקיים אותנו בפשיטות גם ללא שנקיים את יעודנו – נפנה אליו ויהיה לו תענוג מכך.

וזה בחינת אוצר מתנת חנם, כי יש אוצר של מתנת חנם שמי שאין לו שום זכות כלל מקבל משם (מדרש רבה תשא פרשת מה), ובודאי אין זה האוצר מוכן בשביל רשעים, כי אם כן הרשע הוא גדול מן הצדיק כי הרשע בודאי אין לו שום זכות כלל, וכי יזכה בשביל זה לקבל מאוצר מתנת חנם, אך באמת הרשע בודאי אינו מקבל משם רק זה האוצר מתנת חנם הוא בשביל הצדיק לבד הינו בשעה שהצדיק הוא איש פשוט כנ"ל אזי הוא מקבל מזה האוצר מתנת חנם שזהו בחינת קדם קבלת התורה שהיה מתקים העולם בחסד חנם לבד בבחינת: "כי לעולם חסדו", הנאמר על קדם מתן תורה [כמובא בגמרא פסחים הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי כנגד עשרים וששה דורות וכו] כי אז לא היה שום תורה, והיו עוסקין רק בישוב העולם ובדרך ארץ כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה במדרש (רבה צו פרשה ט) גדולה דרך ארץ, שקדמה לתורה עשרים וששה דורות ואז היה עקר קיום העולם על ידי חסד חנם לבד.

החסד של ה' שהחייה את העולם עד מתן תורה ומחייה ומקיים אותנו בזמנים בהם אנו רחוקים מהתורה, הוא מה שנקרא במדרש "אוצר של מתנת חנם, שמי שאין לו זכות מקבל משם" – כלומר מציאות בה ה' מתנהג ומשפיע לנו גם ללא שאנו 'מחזירים' לו כביכול ע"י שאנו מחוברים אליו ומונחים בקשר איתו פנים בפנים; שכן וודאי שה'אוצר של מתנת חנם' לא ניתן בשביל רשעים שבאמת לא מונחים בקשר עם ה' וכופרים בו.

וזה הכוונה בפסוק "כי לעולם חסדו" שנדרש בגמ' בפסחים על העשרים ושש דורות שהיו בעולם קודם שניתנה תורה, שהיו עוסקים בדרך ארץ ולא היו במודעות לקשר עם ה'.

ובאמת גם קדם קבלת התורה בודאי גם אז היתה התורה במציאות, כי התורה היא נצחית. אמנם אז, קדם מתן תורה, היתה התורה בהעלם ובהסתר הינו כי כל התורה כלולה בעשרת הדברות ואז קדם מתן תורה היו העשרת הדברות נעלמין בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם נמצא שהיתה כל התורה כלה נעלמת ונסתרת בתוך ישוב העולם, שנברא בעשרה מאמרות ובכל הדבורים של העולם ובכל העבדות והעשיות הן מי שחוטב עצים או איזה עבדא שיהיה בכלם נעלם התורה כי הכל נברא בעשרה מאמרות אשר שם התורה נעלמה ונסתרה קדם מתן תורה והצדיק, בשעה שפורש מן התורה והוא בחינת איש פשוט הוא מקבל חיות מבחינה זו של קדם מתן תורה. וזהו בחינת הדרך של ארץ ישראל הנאמר למעלה שהצדיק מחיה עצמו בעת פשיטותו משם כי עקר כח קדשת ארץ ישראל הוא על ידי בחינת: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" כמו שפרש רש"י בפסוק בראשית וכו שבשביל זה פתח ב"בראשית, שלא יאמרו גזלנים אתם וכו על כן פתח בבראשית כי הוא יתברך ברא הכל, וברצונו נתנה להם וברצונו וכו נמצא שעקר כח ארץ ישראל הוא מבחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שהם בחינת כח מעשיו שעל ידי זה היו ישראל יכולים לילך ולכבש ארץ ישראל.

אלא שבאמת התורה הייתה קיימת במציאות העולם גם לפני שנתנה, שכן הקב"ה "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ובתוך העשרה מאמרות אותם אמר ה' על־מנת לברוא את העולם טמונים בפנימיות עשרת הדברות, שאותם אמר ה' בקבלת התורה והם בעצם כללות כל התורה.

כך שבעצם מאחר שכל העולם נברא בעשרה מאמרות ומצירופי האותיות שלהם, התורה נמצאת וגנוזה בכל דבר; המשמעות של כך היא, שכל הדברים כולם מסוגלים לבטא ולהיות חלק מהקשר עם ה' בפשיטות מעצם קיומם, גם בלי 'המאמץ' והעיון העמוק בלימוד התורה.

וזוהי ממש הבחינה של ה'דרך לארץ ישראל'. שכן ארץ ישראל היא המקום בה ה' מתגלה בפשטות, ובה מתגלה ש"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", כמו שרש"י מבאר בתחילת התורה: "שברצונו נתנה להם וברצונו לקחה להם", כלומר שהארץ מגלה בפשטות שה' הוא זה שברא את העולם ומנהיג אותו כרצונו, והארץ מחליפה את תושביה מהגוים ליהודים לפי הרצון שלו; ובסגנון אחר, בארץ מורגשים ומתגלים ביותר העשרה מאמרות בהם ה' ברא את העולם באופן ברור ונהיר.

ולכן מה שמחייה את הצדיק וממנו את כולנו בזמנים בהם אנו רחוקים מהתורה היא 'הדרך לארץ ישראל', שמשמעותה היא המקום הפשוט והפנימי גם יחד ש'הכל הוא ה' וה' הוא הכל' בפשטות, וממילא אנחנו קשורים לה' ומגלים אותו גם כשאנו לא לומדים את התורה הקדושה.

וגם כאן, בחוץ לארץ, נמצא בחינה זו כי ישראל עם קדוש באים לפעמים במקומות שהיו רחוקים מאד מאד מקדשת ישראל כגון במקום שהיו מתחלה של עכו"ם וגם עכשו הוא ברשות מי שהוא רחוק מאד מקדשת ישראל וישראל באים לשם וכובשים המקום ומקדשין אותו, שיהיה מקום ישראלי שזהו גם כן בחינת ארץ ישראל והיו יכולים לומר גזלנים אתם שכבשתם זה המקום שאינו שלכם אך על ידי כח מעשיו, בחינת עשרה מאמרות על ידי זה יש לנו רשות לכבש כל העולם ולקדשו בקדשת ישראל כי הוא יתברך בראה, וברצונו נתנה לנו. נמצא שעשרה מאמרות שהם מלבשין בדרך ארץ הינו בישוב העולם, כי בהם נברא העולם הם דרך לארץ ישראל כי על ידי בחינת העשרה מאמרות יכולין לכבש ארץ ישראל כנ"ל וזהו בחינת דרך ארץ הינו שהוא דרך ונתיב לארץ, הינו לארץ ישראל כי דרך ארץ שהוא ישוב העולם, שנברא בעשרה מאמרות זה זה בעצמו הוא דרך ונתיב לארץ ישראל כנ"ל וזהו דרך ארץ, הינו דרך לארץ ישראל כנ"ל ובזה הדרך ארץ, הינו הדרך של ארץ ישראל שהוא בחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ששם נעלמת התורה שבזה היה העולם מתקים בחסדו עשרים וששה דורות שקדם מתן תורה בזה בעצמו הצדיק מחיה עצמו בעת פשיטותו שאינו עוסק בתורה כי אז הוא מחיה עצמו בבחינת התורה שנעלמת בתוך העולם בכל הדבורים ובכל העבדות שנבראו בעשרה מאמרות ששם נעלמת התורה כנ"ל. ועל כן מכרח הצדיק הגדול לירד ולפל לתוך פשיטות ולהיות איש פשוט ממש איזה עת כי על ידי זה הוא מחיה את כל הפשוטים הנ"ל, יהיה מי שיהיה ואפלו אמות העולם כי הוא מחיה עצמו בבחינת התורה הנעלמת בעשרה מאמרות, המלבשין בתוך העולם וממנו מקבלין חיות כל הפשוטים הנ"ל וכל אחד כפי קרובו יותר אל הקדשה ואל הצדיק הנ"ל כן הוא מקבל ממנו חיות גבוה יותר.

לפי דברנו שעיקר עניינה של ארץ ישראל היא גילוי העשרה מאמרות שמקיימים את העולם, יש בכוחנו לגלות את העשרה מאמרות גם בחוץ לארץ ולהפכה ל'בחינת ארץ ישראל'. שכן את הטענה הנאמרת ע"י הגוים על כך שגרשנו אותם מהארץ ולקחנו אותה לעצמנו, נאמרת אף יותר מבארץ בחוץ לארץ, שם טוענים הגוים עוד יותר בחזקה: 'מדוע אתם גרים כאן'? ובאיזו זכות אתם אף יוצרים מעין 'טריטוריה יהודית? והתשובה היא אותה תשובה: ש"כח מעשיו הגיד לעמו" והעולם כולו מתחייה מה' בעשרה מאמרות, וברצונו הוא נותן לנו את היכולת לכבוש ולגור בו ובכך לגלות אותו. וזה הכוונה 'הדרך לארץ ישראל', הדרך בה אנו מגלים את העשרה מאמרות – שהם עיקר קדושת ארץ ישראל. וזה גם הכוונה שבכל העשרים ושש דורות עד שלא ניתנה תורה עסקו בדרך ארץ, כלומר עסקו בלגלות את ה' ע"י הדרך לארץ ישראל – שהיא העבודה של לגלות את מציאות ה' הקיימת בכל דבר. ומכח זה הצדיק מחייה את עצמו כשהוא ב'פשיטות' ולא עוסק בתורה; ולכן הוא גם לא נשאר תמיד במדרגתו ומוכרח לרדת למקומות הפשוטים והנמוכים, ע"מ לעלות את המקומות והאנשים הפשוטים ואף את הגויים עצמם, ע"י שהוא מגלה בהם את החיות של התורה שבהם מהעשרה מאמרות.

ועל כן משה רבנו, עליו השלום כשבקש לבוא לארץ ישראל בקש מתנת חנם כמו שכתוב (דברים ג): ״ואתחנן אל ה" בחינת מתנת חנם (רבא שם ומובא בפרש"י שם) וזהו: "בעת ההיא לאמר" הינו שתפלתו היה עם כח בחינת: "בעת ההיא לאמר" הינו בכח אותו העת שהיה העולם מתקים על ידי העשרה מאמרות שהוא קדם מתן תורה שאז היה העולם מתקים על ידי העשרה מאמרות שבהם היתה התורה נעלמת ואז היה קיום העולם על ידי מתנת חנם כנ"ל ובכח הזה של קיום העולם קדם מתן תורה הינו בחינת מתנת חנם, בחינת עשרה מאמרות הנ"ל בכח הזה זוכין לבוא ולכבש ארץ ישראל כנ"ל ועל כן בקש משה לבוא לארץ ישראל על ידי בחינה זו וזהו: "ואתחנן אל ה" הינו מתנת חנם "בעת ההיא לאמר" הינו עם כח בחינת עת ההיא שהיה העולם מתקים על ידי המאמרות לבד שאז היה העולם מתקים על ידי בחינת מתנת חנם כנ"ל אשר על ידי זה יכולין לבוא לארץ ישראל כנ"ל ועל כן בקש משה לבוא לארץ ישראל על ידי בחינה זו כנ"ל וזה בחינת: "בעת ההיא" ההיא זה בחינת סתום ונעלם כי באותה העת, קדם מתן תורה, היתה התורה נעלמת ונסתרת בתוך העשרה מאמרות וכו כנ"ל.

ולכן משה רבינו ביקש מה' מתנת חנם כשרצה להיכנס לארץ, (כמו שחז"ל מפרשים את הפסוק "ואתחנן" מלשון מתנת חנם), שכן כאמור זוהי עיקר עניינה של ארץ ישראל; וזה גם הכוונה במה שכתוב בפסוק שזה היה "בעת ההיא לאמר", כלומר מכח העת של עשרה מאמרות שהוא 'סתום' ולא גלוי שכן התורה היתה בו עדיין נעלמת וסתומה, ומכח זה רצה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל שמגלה את העשרה מאמרות הסתומים ונעלמים.

והכלל, כי אסור ליאש עצמו כי אפלו מי שהוא איש פשוט ואינו יכול ללמד כלל או שהוא במקום שאי אפשר לו ללמד וכיוצא בזה אף על פי כן גם בעת פשיטותו צריך להחזיק עצמו ביראת ה' ובעבודה פשוטה לפי בחינתו כי גם אז הוא מקבל חיות מהתורה כנ"ל, על ידי איש פשוט הגדול הינו הצדיק הגדול שהוא לפעמים איש פשוט שהוא מחיה את כלם כנ"ל ואפלו מי שהוא, חס ושלום, במדרגה התחתונה לגמרי, חס ושלום, רחמנא לצלן אפלו אם מנח בשאול תחתיות, רחמנא לצלן אף על פי כן אל יתיאש עצמו, ויקים "מבטן שאול שועתי" (יונה ב), ויחזיק עצמו במה שיוכל כי גם הוא יכול לחזר ולשוב ולקבל חיות מהתורה על ידי הצדיק הנ"ל והעקר לחזק עצמו בכל מה שאפשר [כי אין שום יאוש בעולם כלל (ואמר אז בזה הלשון קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין) ומשך מאד אלו התבות אין יאוש וכו ואמרם בכח גדול ובעמקות נפלא ונורא מאד כדי להורות ולרמז לכל אחד ואחד לדורות שלא יתיאש בשום אפן בעולם, אפלו אם יעבר עליו מה] ואיך שהוא, אפלו אם נפל למקום שנפל, רחמנא לצלן מאחר שמחזק עצמו במה שהוא עדין יש לו תקוה לשוב ולחזר אליו יתברך. ואפלו איש פשוט גם כן צריך שיהיה לו יראת שמים, ויש כמה בחינות יראות כי למעלה דברנו מבחינת דרך ארץ הינו הדרך לארץ ישראל, אמנם ארץ ישראל בעצמה יש בה גם כן בחינת עשר קדשות, כי יש שם יוד [עשר] בחינות קדשות זו למעלה מזו והם בחינת עשרה מאמרות וכל מאמר יש לו בחינת יראה בחינת (תהלים קי"ט) "הקם לעבדך אמרתך אשר ליראתך", כי יש יראה למעלה מיראה [ולא סים לבאר זה הענין].

ומכאן יוצא ומתבאר עיקרה של תורת רבי נחמן בעולם והמשפט הידוע ביותר ממנו: "אין יאוש בעולם כלל"! – בכל מקום ובכל בחינה ומצב בו אנחנו נמצאים, ובכל דבר שעובר עלינו ברוחניות ובגשמיות, אסור לנו ואין לנו שום סיבה להתייאש כלל; שכן בכל מצב ומקום אליו אנו מגיעים, מי שמחייה אותו זה ה' ע"י העשרה מאמרות המופלאים והגנוזים בהם ברא את העולם, ולכן בכל מה שעובר עלינו אנחנו יכולים להיות מקושרים ומחוברים לה' לגמרי ע"י החיות הפנימית והנעלמת שנמצאת באותו עניין, ומכוח הצדיק יש לנו את היכולת בתוכנו דווקא באותו מקום לגלות את החיות הפנימית ששם ולעלות אותה לה'. המשמעות של כך שאין שום יאוש בעולם כלל, היא שה' הוא אין סופי ונמצא תמיד בכל מקום 'למעלה למעלה עד אין קץ ולמטה למטה עד אין תכלית', וממילא תמיד אפשר להתקרב ולשוב לה' שנמצא בכל מקום וכל דבר; ומכיוון שה' נמצא בכל דבר ומנהיג את הכל, אדרבה זה מכוון מלמעלה, ע"מ להעלות את גם המקומות הנמוכים ביותר לקדושה.

והצד השני של המטבע בזה ש"אין יאוש בעולם כלל", הוא שבכך שהקב"ה הוא אין סופי ובלי גבול 'למעלה למעלה עד אין תכלית', אפשר להתקדם ולעלות תמיד עד אין סוף ואין דבר שאי אפשר להשיג, שכן ה' הוא אין סופי והקשר איתו הוא אין סופי, מתחדש ומתעצם תמיד; ולכן תמיד אפשר להוסיף ביראה – שהיא הנוכחות והרגישות לה' שיוצרת אצלנו יראה ובושה מרוממת אצלנו – עד אין סוף. וזו המשמעות של העשר קדושות שיש בארץ ישראל זו למעלה מזו, שאחרי הדרך לארץ ישראל בה אנו מגלים את ה' בכל מקום ודבר, אנו מגיעים לארץ ישראל ויכולים לעלות בקשר והנוכחות עם ה' עד אין סוף.

וצריך לחזק עצמו ביראת שמים גם בעת פשיטותו בכל מה שיוכל, ויוכל לבוא לשמחה גדולה על ידי תמימותו ואמונתו כי חכמות אין צריכין כלל רק אמונה ותמימות ופשיטות בלי שום חכמה כלל כי חכמות מזיקים מאד להאדם והחכמים נלכדים בחכמתן של עצמם כי החכמה מתעה אותו מחכמה לחכמה ומאותה החכמה לחכמה אחרת וכן מחכמה לחכמה יותר ויותר עד שנלכד ונתעה בחכמות עצמו בבחינת (איוב ה): "לכד חכמים בערמם" בערמם דיקא, הינו בערמימות וחכמות שלהם בעצמם הוא לוכד אותם אשרי ההולך בתמימות. וצריכין לבקש מאד מהשם יתברך, לזכות להתקרב להצדיק האמת כי אשרי למי שזוכה להתקרב בעודו בחיים חיותו לצדיק האמת אשרי לו, אשרי חלקו [כי אחר כך [הינו לאחר מיתה] קשה אז מאד להתקרב וצריכין מאד להרבות בתפלה ותחנונים מאד שיזכה בחיים חיותו להתקרב לצדיקי אמת] כי הבעל דבר שם לבו על זה מאד עכשו, לבלבל את העולם כי ישראל הם עכשו קרובים אל הקץ מאד ויש עכשו לישראל געגועים גדולים וכסופין גדולים להשם יתברך אשר לא היתה כזאת בימי קדם וכל אחד נכסף מאד להשם יתברך על כן הערים הבעל דבר והכניס מחלקת בין הצדיקים והקים בעולם מפרסמים הרבה של שקר וגם בין הצדיקים האמתיים הכניס מחלקת גדול עד שאין אחד יודע היכן האמת על כן צריכין לבקש מאד מהשם יתברך לזכות להתקרב להצדיק האמת.

מכיוון שה' נמצא בכל מקום ובכל דבר ואין יאוש בעולם כלל, לכן תמיד אפשר 'להתחזק' ביראת שמים שהיא ההרגשה של הנוכחות של ה' איתנו ובתוכנו. וכן כיוון שה' נמצא בכל דבר ובכל מקום, אין צורך דווקא ב'חכמה' וב'השכלות' עמוקות כדי להיות קשור לה', וודאי שלא להצריך ו'להכריח' את החכמה 'והשכלים', שכן מי ש'עושה עניין' מהשכל ומהחכמה וסובר שאי אפשר להיות בקשר עם ה' בלעדיה, בעצם 'כופר' בכך שה' נמצא בכל דבר ומנהיג כל דבר וממילא אפשר להתחבר ולהיות בקשר איתו גם 'בפשיטות'; ויותר מכך בגישה שהדרך היחידה להיות קשור לה' היא רק ע"י שכל וחכמה, מגשמת את ה' ורוצה להפוך את ה' כביכול לדבר שבר השגה ותפיסה ושיש לו איזשהו יחס ואמת מדידה לעולם – מה שוודאי לא נכון וחס מלחשוב עליו. את היכולת לחיות את ה' בפשטות אנו מקבלים ולומדים מהצדיקים האמיתיים, שחיים את ה' ב'השתוות' כלשונו של הבעש"ט, ומגלים אותו בכל מקום בו הם מגיעים עולים ויורדים; ולכן אנו צריכים להתפלל ולהתחנן לה' שנזכה להתקרב ולהיות קשורים לצדיקים שישפיעו ויקנו לנו את 'החוש' לגלות ולחיות את ה' בכל דבר ובצורה אין סופית, ולהיות תמימים ופשוטים באמת.

[העתקה מכתב יד רבנו זכרונו לברכה בעצמו, מה שמצאנו אצלו והם ראשי פרקים מענין הנ"ל, ועוד נוסף דברים בהם מה שלא באר בפרוש, וכפי המובן מאלו הראשי פרקים יראה המעין שיש בזה הענין הנ"ל עוד דברים רבים כהמה אך אנחנו לא זכינו לשמע בפרוש כי אם ענין הנ"ל]. ואתחנן מתנת חנם חנם עריות פגם הדעת משה, דעת פרישות פה עמד עמדי הבריאה, מתנת חנם עולם חסד יבנה הבריאה קדם מתן תורה עת לעשות לה, הינו עשית העולם הפרו תורתך, בטולה של תורה בעת ההיא לאמר, בעשרה מאמרות ההיא, ההעלמה כח מעשיו הגיד לעמו.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

נקודה למחשבה 1-3 דק׳

זה לא חייב להיות ככה!