איתא בזהר

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-12 דקות קריאה

"איתא בזהר"

(לקוטי תורה טשרנוביל – פרשת לך לך)

מאיפה הכל מתחיל – המקורות עליהם מתבססת התורה

איתא בזהר "'ואעשך לגוי גדול' בגין דכתיב 'לך לך'. 'ואברכך' בגין דכתיב 'מארצך', 'ואגדלה שמך' בגין דכתיב 'וממולדתך', 'והיה ברכה' בגין דכתיב 'ומבית אביך'".

פרשת 'לך לך' פותחת בציווי ה': "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בפסוק לאחר מכן אומר ה' לאברהם במה הוא יזכה בעקבות כך: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה".

הזהר הקדוש מסביר שכל פרט בציווי שה' אומר לאברהם לעשות בפסוק הראשון - יגרום לברכה מסוימת הכתובה בפסוק השני: משום שאברהם יקיים "לך-לך" אזי "ואעשך לגוי גדול"; מכיוון שהוא יצא "מארצך" - אז יתקיים בו "ואברכך"; "וממולדתך" יפעל את "ואגדלה שמך"; ומשום שאברהם צריך לצאת אף "ומבית אביך" - "והיה ברכה". אמנם, צריך להבין את דברי הזהר הללו: מדוע בגלל "לך-לך" "ואעשך לגוי גדול"? ומדוע בגלל "ומבית אביך" "והיה ברכה" וכו'?

דהנה איתא "חיב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנא' 'מ"ה ה' שואל מעמך', אל תקרי מ"ה אלא מא"ה".

בכדי להבין את דברי הזהר האלו יש להקדים לבאר את מאמר חז"ל שאדם חייב לברך בכל יום מאה ברכות שנלמד מהפסוק "מה ה' אלהיך שואל מעמך (כי אם ליראה)".

במקום המלה "מה" לומדים חז"ל שצריך לומר "מאה" כך שיוצא ש"מאה (ברכות) ה' אלהיך שואל מעמך כו'".

אם כן, צריך להבין מה הקשר בין 'מה' ל'מאה' -מהיכן חז"ל הוסיפו את האות א'? בנוסף יש להבין, מדוע דוקא מאה ברכות? מה העניין בסכום זה דוקא של ברכות מדי יום?

כעת רבי מרדכי מטשרנוביל יתחיל בביאורו על מנת להסביר את עניין מאה ברכות ולאחר מכן את דברי הזהר שהובאו לעיל.

הידמות החומר לצורה והידמות הצורה ליוצרה – על ידי תיקון הפגמים

והענין הוא דהנה השם יתברך ברא את עולמו חומר וצורה, וצריך האדם לדמות החומר לצורה והצורה ליוצרו.

כלל גדול בחסידות, שה' ברא את כל העולמות ב'חומר וצורה'. החומר הוא חומר הגלם הגשמי של הדבר, והצורה היא מהותו הרוחנית (כמו למשל שולחן: החומר הוא העץ, והצורה שלו - פלטה וארבעה רגליים - היא מה שמגדיר את המהות שלו כשולחן) - כלי (חומר) ואור (צורה), בדומה לגוף ונשמה. עבודת האדם פה בעולם היא 'לדמות החומר לצורה', והיינו שהחומר - הגשמיות, יבטא את המהות הרוחנית שלו. בעבודת ה' הפשוטה הכוונה היא, שהגוף החומרי החש את עצמו ל'יש' ונפרד מה' (כך שרצונותיו הטבעיים חומריים) - יהיה כלי (-אופן ביטוי) למהותו הרוחנית, הנשמה, שרצונותיה מבטאים את הרצונות הפנימיים של הטבע האלוקי ('זרימה' טבעית של האלוקות). דהיינו שהמעשים של הגוף יבטאו את הרצונות של הנשמה. מעבר לכך, על האדם לדמות אף את 'הצורה ליוצרו' - על האדם לקשר אף את מדרגתו הרוחנית, נשמתו, לבורא עולם - כך שכל רצונותיו הפנימיים יבטאו את הרצון הפנימי של ה'. (לדוגמא על ידי רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה לא תעשה, על מנת להתקשר בבורא עולם - יוצרו).

וזה ידוע מאמר רז"ל "'איש אלקים' מחציו ולמעלה אלהים ומחציו ולמטה איש". דהיינו שאדם נקרא מחציו ולמעלה אברים קדושים שיוכלו להיות מרכבה להשם יתברך, כמו לבו מחשבתו ודיבוריו, ומחציו ולמטה נקרא אברים החומריים.

חז"ל דורשים על משה רבנו, שנאמר עליו בתורה "איש האלהים", שמצד אחד הוא "איש" - חציו התחתון, ומצד אחד הוא "אלהים" - חציו העליון. משה רבנו הוא דמות האדם השלם - "עבד נאמן קראת לו", וממנו נלמד לעבודת ה' של כל יהודי:

כאמור, כל אדם מתחלק לחומר -גוף האדם, וצורה -חלקו הרוחני -נפשו, רוחו, ונשמתו.

תפקיד החומר להיות כלי להשארת הנר"נ (נפש-רוח-נשמה). אמנם, לענין 'מרכבה להשם' -הידמות הצורה ליוצרה -גם ה'חומר'-הגוף של האדם מתחלק לשניים, כפי שאנו לומדים ממשה רבינו:

החלק העליון באדם -ה'איברים הקדושים' -הם המבטאים את החלקים הרגשיים והשכליים כמו מחשבה דיבור ורגשות. חלקים אלו הם הבחיריים- מרוממים יותר אצל האדם, ועל כן איברים אלו (על אף שהם שייכים לחומר) יכולים להיות אף 'מרכבה להשם יתברך' -היוצר -כך שבשיאם יקראו "האלהים".

לעומת זאת, החצי התחתון של האדם הוא 'האיברים התחתונים' - המבטאים את החלקים הטבעיים יותר בנפש ("כלי המעשה", כמו לדוגמה ה'כליות יועצות' באינטואיציה טבעית). איברים אלו (מכיון שהינם פחות 'מושכלים') יותר קשה ו'מסובך' לקשר אותם לה'. על כן, תפקיד איברים אלו הוא 'לא להפריע' לחלקים המרוממים יותר (כפי שעוד יתבאר בהמשך) להיות כלי ואופן ביטוי ל'צורה' של האדם כך שישרה על החומר הנר"נ שלו, (והחלקים העליונים אף יוכלו להיות 'מרכבה להשם'). חצי זה הוא הנקרא "איש", משום שהוא תמיד נשאר בגדר האנושי (ולא האלוקי).

וזה ידוע שאין אדם יכול להיות מרכבה להשראת נפשו ורוחו ונשמתו, כל זמן שלא תיקן פגמו ולא נדחה ממנו הרע לגמרי. והם עיקר הכנעה לטהרת המחשבה, ולא יוכל לדבר שום דיבור במחשבה זכה, כי המ"ז [המחשבות זרות] מבלבלין את מחשבתו, וגם לא יוכל להיות כל מעשיו לשם שמים.

אמנם,על מנת שנפשו רוחו ונשמתו של האדם ישרו ויופיעו בגופו -עליו לזכך ולתקן את הפגמים שבאיברים החומריים: לכבוש את המשיכות הטבעיות השליליות שלו.

כאשר אדם לא 'מטפל' בחלקיו החומריים על מנת לעשותם כלי לחלקיו העליונים -אזי גם חלקיו העליונים אינם יכולים להיות זכים להשראת הנר"נ- הצורה: הפגמים-המשיכות הטבעיות, לא מאפשרים 'ראש נקי' למחשבות זכות. משום כך, גם הדיבורים שלו לא 'מכוונים' (כמו אדם שמדבר איתי אבל כל הזמן גם חושב וחושק במשהו אחר), וגם מעשיו לעולם לא יוכלו להיות "לשם שמים", שכן כל הזמן מעסיקה אותו (אפילו בדקות) משיכתו הטבעית והוא לא ממוקד ב'שמים'.

וצריך אדם בתחלת עבודתו להתחזק מאוד ולהתאמץ לדחות ממנו הרע לגמרי, ואז יוכל לבוא לזכות נפש רוח נשמה כמאמר הזהר "זכה יתיר יהבין ליה וכו'", ויוכל להיות מרכבה לשכינה.

לכן, האדם שרוצה להתחיל לעבוד את ה' עליו קודם-כל לדחות את הרע שבו ולהתגבר על נטיותיו השפלות לגמרי, ובכך יתקן נפשו. על ידי כך הוא יזכה לקבל רוחו ונשמתו בהדרגה, כך שיוכלו להיות מרכבה לשכינה. כפי שמבואר בזהר (משפטים צד:) ש"זכה יתיר יהבין ליה" - ככל שהאדם מתקדם ומתקדש הוא מקבל דרגה אחר דרגה על גבי נפשו (הנקיה כעת מנטיותיו החומריות) את רוחו ונשמתו כך שיוכלו להיות מרכבה לשכינה.¹

תיקון הפגמים – על ידי שפלות לנוכח גדלות ה'

ועיקר העצה לזה שיכול לתקן כל הפגמים הוא על ידי בחי' מ"ה דהיינו השפלות. יהא באמת שפל שבשפלים נגד גדולתו יתברך שמו ויהא נחשב למ"ה, ואז יוכל לתקן את כל הרע כידוע שזה מתקן השבירה, ואז לא יבלבלו אותו מ"ז ויהיו דיבורו ביחוד כל העולמות עם נפש רוח נשמה שלו ויהיה מרכבה כנ"ל ויזכה לבחי' שכינה מדברת מתוך גרונו.

אך כאמור, ה'חלקים החומריים'-התחתונים, הם טבעיים-אינסטקטיביים ויותר קשה לתקנם (שהרי הם גם פחות 'בחיריים'). התיקון שלהם הוא על ידי הרגשת נוכחות ה', עד שירגיש כיצד הוא 'מה' (-שפל וחסר משמעות) בפני גדולותו יתברך.

[בחסידות מוסבר, כי (על אף שהאדם מודע למציאות ה' ולסובבים אותו, עדיין) המשיכות התת-הכרתיות נובעות מתוך שברי האגו האישי שנלחם על כך שהוא ישאר היחידי במרחב. התיקון לכך הוא ההכרה בגדלות ה' בכך שהוא ממלא ומקיף את כל מציאות העולם -מה שממילא מקטין את חוית ה'אני' שנפרד מה'הרמוניה' (בה כל אחד מקבל ונותן לזולת) האלוקית. התבוננות זו מפקחת את עין האדם לראות כיצד הוא שפל ונטיותיו האישיות-אגוצנטריות חסרות משמעות, והרי הוא כ"מה" בפני האור המפואר של ה']. תהליך זה הוא מעין התהוות העולמות, שכן 'מ"ה מתקן השבירה'.²

לאחר שהאדם זוכה לכל אלה הוא יזכה לקבל נפש דאצילות, ולאחר מכן גם רוח-נשמה (וחיה) דאצילות, כאשר בסופו של דבר הוא זוכה לגילוי היחידה). באופן כללי עולמות בי"ע (בריאה יצירה ועשיה), מהווים 'רוחניות', אך לא את ה' ממש. לפיכך הנר"נ דבי"ע נקראים בזהר כאן אמה-עבד-שפחה -הם שייכים לאדון אך לא מבטאים אותו. לפי זה נראה וכך הסברנו בביאור שה'צורה' היא הנר"נ של בי"ע; אמנם עולם האצילות כולו אלוקות "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד" -הוא ואורותיו אחד, הוא וכליו אחד. לפיכך הנר"נ של האצילות נקראים שכינה-ה'יוצר', ולכן נראה שקשר הצורה ב'יוצר' -המשכת אלופו של עולם כדלקמן -הכונה להשראת הנר"נ דאצילות בתוך הנר"נ דבי"ע השורה על האיברים -ה'חומר' -האדם. ובלשון הזהר לאחר תהליך זה הרי האדם נקרא 'בת מלך'-בן קוב"ה-ואבא ואמא -האדם נשמה פרטית ולא השכינה, אך קשורים בעצמותם לה'. כך שהמחשבה והדיבור הן 'מרכבה לשכינה', והנפש פועלת בטבעיות כמו הרצון האלוקי.

כאשר אדם מרגיש כמ"ה, פגמיו נתקנים (-אינם מקבלים אצלו מקום במחשבותיו), ואזי הוא - 'חלקיו העליונים' התחתונים יהיו כלי להשראת הנר"נ שלו עד שמחשבתו ודיבוריו (החלקים העליונים) יהיו מכוונים ומיוחדים (מרכבה), ביוצר, ונמצא ש"שכינה (-דבר ה' ממש) מדברת מתוך גרונו" - ה' מדבר דרכו.

ובזה יובן מאמר הכתוב "ויפול אברם על פניו וידבר אלהים אליו³", היינו שבא למדריגת נפילת אפים כידוע סוד נפילת אפים. ואז "וידבר אתו אלהים", דהיינו שזכה לבחי' "שכינה מדברת מתוך גרונו".

הפסוק אומר "ויפול אברם על פניו - וידבר אתו אלהים", מכח נפילת האפיים אברהם זכה לכך שה' מדבר איתו, "שכינה (-שהיא גילוי-דיבור ה' כנ"ל) מדברת מתוך גרונו". נפילת אפיים עניינה - כפי שמוסבר בספרי הפנימיות - הוא מסירות נפש, להיחשב כ'מה' בפני ה'. כעת לפי מה שנתבאר שעל ידי שהאדם מרגיש כ'מה' בפני ה' הוא מתקן פגמיו ובכך יוכל להיות מרכבה לה' - מובן מדוע נפילת אפיים היא זאת שהביאה את אברהם לכך ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" - ה' מדבר דרכו.

מאה ברכות – המשכת אלופו של עולם למציאות האדם

וזה "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום" היינו שבא לבחי' מ"ה כנ"ל, ואז ממשיך עליו אלופו של עולם בכל הבחי' הן בדיבור הן במעשה הן במחשבה, שהם סוד נפש רוח נשמה.

כעת מובן מדוע ה"מה" שבפסוק "מה הוי' אלהיך שואל מעמך" הפך ל"מאה ברכות" שעל האדם לברך בכל יום. שכן כאשר האדם הוא בבחינת 'מה' -הרי הוא מתקן את פגמיו, והוא "מברך"-ממשיך את "אלופו של עולם" לכל הנר"נ שלו השורה על האיברים, כך שחלקיו העליונים יכולים אף להיות מרכבה ל"אלופו של עולם". אם כן נמצא שבתוך האדם -בתוך ה'מה' -נכנסה ה-א של 'אלופו של עולם', ויצא מאה.

כפי שהובא לעיל (אך טרם התבאר בפירוש) הנר"נ שורה על כל האיברים- המחשבה דיבור ומעשה. בתוך הנר"נ שורה גם ה-א, היינו גילוי היוצר בכל כח בפרטות.

המחשבה-דיבור-ומעשה עליהם שורה הנר"נ (-הצורה) מכוונים גם באופן פרטי ('בסוד') כנגדם:

הנפש שורה על המעשה - היא מכוונת למעשים טובים בצורה טבעית (-שכן 'כלי המעשה' כאמור הם טבעיים-אינסטקטיבים); הרוח שורה על הדיבור - תקשורת טובה מתוך חיבור בחירי; הנשמה שורה על המחשבה - פתיחות לדברים חדשים שעוד לא הכרנו (למה שמעבר, רעיונות חדשים).

וזה ידוע שיו"ד כוחות יש, וכל אחד כלול מיו"ד ולזה נקרא 'מאה'.

בחסידות ובקבלה מוסבר, שיש בנפש עשרה כוחות, שהם הגילוי של עשרת הספירות העליונות בנפש האדם. כל הכחות האלו הם מזוגים וכלולים זה בזה פעמים רבות (ולכן ניתן להבחין כי הנפש שלנו הרבה יותר מורכבת מעשרה כחות... שכן כל הספירות כלולות מכולם), אך באופן כללי, ההתכללות הניכרת והעיקרית, היא כל ספירה כלולה מעשר הספירות: 10*10=100. אם כן, על האדם להשרות את 'אלופו של עולם' בכל 'מאה' כחות נפשו, ואם כן גם בתוך ה'מה'-האדם נכנס ה-א והרי גם זה 'מאה'.

גילוי אלוקות בכל חלקי האישיות וגילוי חכמת ה' מלמעלה

ובזה יובן מאמר רז"ל "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות". דהנה ידוע פירוש 'לעתיד לבא' דהיינו שהצדיקים יכולים להשיג גם בעולם הזה ש"י עולמות, דהיינו שממשיכים את אלופו של עולם בג' בחינות הנ"ל, ואחד⁴ מלשון בחינה והמשכה שהם ממשיכים את אלופו של עולם בבחי' מ"ה ונקרא מאה, דהיינו שכל א' מיו"ד כוחות שבכל בחי' ובחי' כלול מיו"ד וג' בחי' הנ"ל מרומז באות שי"ן כידוע למבינים ע"פ הנ"ל. וכאשר יזכו לג' בחי' הנ"ל כלול, אזי יושפע להם מהשם יתברך מחכמתו, והחכמה נקרא נקודה, והנקודה נקרא יו"ד, שהוא אות קטנה. וזה שמשיגים הצדיקים הש"י עולמות הנ"ל.

לאור ביאור זה יובן מאמר חז"ל שלעתיד לבא "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות". בחסידות התפרש כי 'לעתיד לבא' אין הכונה רק לעתיד הרחוק, אלא "לצדיקים העתידים לבא בכל דור ודור" (בית אהרן מקרלין), "לעתיד לבא" עכשיו למי שראוי.

אם כן, הצדיק-העובד ה' השלם, שתיקן פגמיו וזכה להיות מרכבה לה' בשלושת מימדיו - נפש-רוח-נשמה - שכל אחד מהם כלול מעשר כוחות הכלולים אחד בשני, אם כן נמצא שהוא הכניס את אלופו של עולם ב-100 כחות של הנפש + 100 של רוח + 100 של נשמה = 300, בגימטריא של האות ש.

ה-י הנוספת (ש"י) היא הארה מלמעלה של ה' עצמו, המשפיע את חכמתו לזכאים לכך. בהקבלה של עשרת הספירות כנגד שם הוי', ספירת החכמה, חכמת ה', היא הפותחת את שם השם - והיא מכוונת כנגד האות י שצורתה כנקודה.⁵ כשה' מתגלה מצד עצמו (מעבר ל'אלופו של עולם' שהאדם ממשיך על עצמו) בחכמה (שהיא לפני ש'נבנה' עולם), מתרחש מפגש עם ה', לעומת לפני כן שהאדם 'ביחוד עם כל העולמות' - השראת ה-א בנר"נ - הוא חש את הנהגת ה' בעולם.

אם כן, ש"י העולמות אליהם הצדיק זוכה, הם יחוד הנפש-רוח-נשמה שלו בה' יתברך, ולכן אחר כך הוא זוכה גם בגילוי מלמעלה של חכמת ה' הנקראת י.

וכלל העיקר היוצא מזה שאין האדם יוכל לבוא מזה לשום מדה ולא לדבר שום דיבור ומעשה ומחשבה, עד שיודחה ממנו הרע כי אין הקדושה שורה באתר דפגים. וזהו מרומז באחד.

עיקר הנקודה היוצאת מכל הביאור כאן היא: אדם לא יכול להיות מחובר וקשור בה' (לחשוב מחשבות קדושות, להתלהב מתורה, לדבר דיבורים קדושים) עד שהוא יתקן וידחה מעצמו את הרע שבאבריו החומריים. הנשמה - הצורה לא יכולה להידמות ל'יוצר' אם החומר אינו משקף אותה, 'כי אין הקדושה שורה באתר דפגים' - ה' לא שורה באתר שאינו שלם. בלשון מעט אחרת: ה'צמצום אינו כפשוטו', כך שהכל מלא ומוקף באור ה' ממש, ואם כן, אלוקים שאינו שייך לכל מדריגות המציאות - הוא אינו "הוי' אחד", אלוקי ישראל. כפי שנרמז במלה 'אחד' שאנו אומרים כל יום "שמע ישראל הוי' אלוקינו הוי' אחד" - ה' הוא אחד, ולכן הוא לא שורה באתר פגום (על אף שהנשמה קדושה מצד עצמה, היא לא יכולה להופיע כאשר הגוף אינו ראוי לכך).

ביאור הפסוקים ודברי הזהר שעליהם על פי מה הנלמד

כעת יבאר רבי מרדכי את משמעות הפסוקים הפותחים את פרשת לך-לך ואת מאמר הזהר שהובא בהתחלה.

"ויאמר ה' אל אברם" הוא בחינת נשמה כמבואר במדרש הנעלם.

ב'מדרש הנעלם' נתבאר כי "ויאמר ה' אל אברם" הכונה שה' מדבר אל כל נשמה ונשמה, שכן 'אברם' "זו היא הנשמה, שהיא אב ללמד את הגוף, ורם עליו, שממקום רם ונשא באה". הנשמה היא אבא של הגוף והיא באה לדאוג לו, ללמד אותו ולשרות עליו. כמובן שהיא הגיעה ממקום רם.

דהיינו שהשם יתברך אומר לנשמה של כל אדם, שמתחלה צריך לבוא לבחי' "לך לך", שהוא ענין מאה ברכות הנ"ל

ה' אומר לאברם-לנשמה - "לך-לך"! צא מהמציאות השפלה שלך והיה כ'מה' אל מול גדלות ה', והכנס את אלופו של עולם בתוך ה'מה'. על כן "לך-לך" עולה בגימטריא 100! כנגד מאה הברכות (-המשכות, כמו 'להבריך'), שעניינן כמבואר הוא להמשיך את 'אלופו של עולם' בנפשו-רוחו-ונשמתו השורים על איברי האדם.

ויכול להיות מרכבה לנפש רוח ונשמה "אל הארץ אשר אראך", שהם מרמזין על בחי' כח החכמה ויוכל להשיג הש"י עולמות הנ"ל.

ואזי על גבי הנפש-רוח-נשמה (שהם סה"כ 300) הממולאים באלופו של עולם, תופיע ה-י - ספירת החכמה שהיא גילוי אור ה' על הצדיקים שזכו להמשיך את ה' בנפש-רוח-נשמה שלהם. וזהו שמסיים הפסוק שמתוך ה"לך-לך" אברם-הנשמה תבא "אל הארץ אשר אראך" - ספירת החכמה שענינה הוא ראית המהות, האלוקות, במוחש.

לפי הסבר זה מובן גם אמצע הפסוק "מארצך וממולדתך ומבית אביך", שהינם כנגד גילוי ה'לך-לך' (-מאה ברכות) בנפש, ברוח, ובנשמה: "מארצך" - כנגד הנפש, כמו שהתבאר לעיל שהנפש היא מתבטאת בעיקר בעולם המעשה, הארץ; "וממולדתך" - כנגד הרוח, שהיא כנגד עולם היצירה, שבו שורה 'זעיר אנפין' - המדות - ה'מולדת' של האדם היא ה'רוח' שלו, והיא המעצבת את 'מידותיו הטבעיות' המתבטאות בסגנון התקשורת והדיבור (כפי שניתן להבחין כי המוצא-המולדת מאד משפיע על צביון (רוח) האדם); "ומבית אביך" - כנגד הנשמה, שכפי שהתבאר לעיל היא מתבטאת בעיקר במחשבה והתבוננות, ולכן היא גם כנגד ספירת הבינה החושבת ומפתחת את הרעיון שהבריק מהחכמה. החכמה מכונה בקבלה 'אבא', והבינה היא הבית שמכיל את אור החכמה ומפתח אותו למבנה שלם - "בית אביך".

ועד"ז יובן מאמר הזוהר "'ואעשך לגוי גדול' בגין וכו'". סליק ענין.

לפי הסבר זה יובן גם מאמר הזהר (והותיר לנו רבי מרדכי להבין לבד...): "לך-לך" זהו הציווי על הנשמה לעשות את עבודת ה'מאה ברכות'-המשכות של אלופו של עולם באדם שהוא 'מה'. משום כך ה' אומר לנשמה - "ואעשך לגוי גדול", תקבל משמעות אמיתית. מלהיות 'מה', חסר משמעות - תהיה 'מאה' כוחות מלאים באור ה' כפי שמפרט הפסוק:

כיון שבנפשך הפכת את "מארצך" לכלי להשראת אלוקות ('מה') - אז "ואברכך", אני ה' באמת אשרה בנפש, ו'אתברך'-אמשך לשם (מאה ברכות). כמו כן מכיון שאת הרוח שלך, "וממולדתך", עשית כלי להשראת אלוקות - אזי "ואגדלה שמך", ה' יגדיל את שמך - יכולת הביטוי כלפי חוץ (שכן שם הוא בשביל שהזולת יוכל לקרוא לי). יכולת הביטוי כלפי חוץ מתבטאת בעיקר בכח הדיבור המאפיין את הרוח כנ"ל, ואכן כעת הוא יתברך ואלופו של עולם ישרה בדיבורך.

יתר על כן כיון שהנשמה, "ומבית אביך", גם כן כלי לגילוי אלוקות - או אז כבר כל הנפש-רוח-נשמה (מעשה-דיבור-מחשבה) של האדם הם כולם כלי לברכת-המשכת ה', וכל האדם כולו "והיה (-אתה עצמך) ברכה" - במחשבותיך תשקף את ה'.

כפי שאכן יוצא על פי המאמר, שרק הרוח והנשמה (-הדיבור והמחשבה) יכולים להתחבר ולתקשר ולכן הם יכולים לשקף את ה' ממש על ידי החיבור אליו (כי הוא תודעתי) - "שכינה מדברת מתוך גרונו". לעומת זאת, המעשה ששורה עליו הנפש יכול להיות מחובר לה' (והיינו טבעיות אלוקית), אמנם הוא לא יכול להיות מחובר חיבור תודעתי עד כדי שה' משתקף דרכו (שכל התודעה היא מעשה ה') - "כל מעשיו לשם שמים", אך לא ''השמים'' עצמו. [כמו שרק אדם (עם מחשבות ודיבורים) - לדוגמה חסיד של רבי - יכול לשקף את הרבי עצמו (באם הוא מספיק קשור בו...). אך קוף - או תוכי - או כל דבר ללא בחירה ותודעה - יכול לפעול בטבעיות על פי ההוראות, אך לא לשקף ולגלם את הרבי].

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

• אנחנו לומדים היטב, בהבנה ובשמחה. אנחנו גם מתפללים בכוונה ואף באהבה ומתיקות והנשמה מתגלה ומאירה בנו, כך שפשוט נעים לנו לקיים את המצוות. מה צריך יותר מזה?! אבל, אולי, חסר פה משהו.

האם על הנשמה שלנו שהיא "חלק אלוק ממעל", "כי חלק ה' עמו", נגזר להיות באותה מדרגה כל ימיה וקיומה? רק לגלות ולהאיר לנו פה את האור שלה, וגמרנו? אמנם ודאי שאנחנו בגוף פה נהנים מאורה – אבל מה איתה?! גם לה מגיע להתקדם! זעקה זו של הנשמה בערה בכל צדיקי תורת החסידות: הכל צריך, יכול ושואף להתקשר בה' יתברך. ה' תמיד למעלה מהשגתינו, אך תמיד כל העולמות וכל הנשמות אינם מתפשרים על שום מדרגה – גבוהה ככל שתהיה – ומשתוקקים, צמאים ועמלים להתקשר בעצמותו יתברך.

כיצד ניתן לקשר את הנשמה ביוצרה? איך אני – שבכל כוחי משתדל לעבוד את ה' – יכול להצליח לחדש קשר בה' ולא רק במדרגה רוחנית?

נראה שאת רבי מרדכי מטשרנוביל השאלה הזו העסיקה...

• אחד הדברים הקשים בחיים, הוא להיחשף לחסרונות והפגמים הנמוכים שלי. אין כואב ושבור מכך. אני אחרי תקופה טובה של התעלות או סתם תפילה או סדר טוב וכבר חשבתי שאני שייך לנשמה שלי, מחובר אליה, קרוב לה' יתברך.. ו… טראח. גיליתי שאני לא מלאך. אפילו לא קרוב לזה. אפילו אם לא נכשלתי - קשה לי לחוש את השפלות הקיימת בי, גם אם היא לא באה לידי ביטוי בנפילה של ממש, במחשבה, בדיבור או במעשה.

בדרך כלל, אנחנו מעדיפים להתעלם מהתחושה המציקה הזו ולהמשיך הלאה… אבל, משהו לא לגמרי מרגיש לנו בנוח ..אנחנו חשים זיוף, ובצדק… לפעמים אנחנו מנסים לטפל בנטיות הנמוכות שלנו, לעבוד עליהן, אבל 'המתאבק עם נבל מתנבל' ...כמו בביצה טובענית, ככל שאנחנו

בדרך כלל, אנחנו מעדיפים להתעלם מהתחושה המציקה הזו ולהמשיך הלאה… אבל, משהו לא לגמרי מרגיש לנו בנוח ..אנחנו חשים זיוף, ובצדק… לפעמים אנחנו מנסים לטפל בנטיות הנמוכות שלנו, לעבוד עליהן, אבל 'המתאבק עם נבל מתנבל' ...כמו בביצה טובענית, ככל שאנחנו זזים יותר, זה רק מטביע אותנו עמוק יותר בתוך הבוץ… בתורה שלפנינו רבי מרדכי מציע רעיון אחר: במקום להבהל מהנטיות השפלות שלנו, כדאי לנו לקבל את זה שהן פשוט חלק ממנו. (ויכול להיות שזה גם לא ישתנה…) אז מה עושים?

במקום להתמקד בתת-מודע שלנו, בתהומות הנמוכים והמלוכלכים - נעביר את המבט שלנו כלפי מעלה, וניפתח לראות את גדלות ה' הממלאת את כל העולמות. כשאנו נחשפים לגודל ולפאר הזה, לחסד ה' המהווה את המציאות כולה - הנטיות השפלות האלו שמפרידות אותנו מה' וגורמות לנו להרגיש שהקיום שלנו עצמאי, "לתאוה יבקש נפרד" - נהיות זניחות, והיש מתרוקן ממשמעות.

מצד אחד אנחנו זוכרים ומכירים את גודל השפלות שלנו, כאשר למול חסדיו האינסופיים של ה' ואורו הטהור, לא ניתן להתכחש אליה; אבל מצד שני - דוקא מתוך כך - החלקים הנמוכים כבר לא 'תופסים' אותנו. הם לא מפתיעים אותנו. אל מול ההרמוניה האלוקית הסיפוק האישי מאבד את כובד משקלו - והראש והלב נקיים ופנויים לחסות בצל ה' ועבודתו.