איתא בפסיקתא

מאמר מבואר

כ-33 דקות קריאה

איתא בפסיקתא

ר' הלל מפאריטש

מבואר סדר ההפטרות – מהלך שלם.

ב'פסיקתא' שהובאה בטור, מבואר סדר ההפטרות: מבראשית עד י"ז בתמוז ההפטרה הינה מעין הפרשה; החל מי"ז בתמוז מפטירין לפי הענין והמאורע שהתרחש באותו תאריך – שלשת הפרטות הפורענות, ולאחריהן 'ז דנחמתא', שבעה הפטרות של נחמה; ולאחריהן בימי התשובה שתי הפטרות של 'תיובתא' – תשובה.

כך, שסדר זה מתחיל בי"ז בתמוז ומסתיים ביום הכיפורים (כאשר משמחת־ תורה חוזרת שוב ההפטרה מעין הפרשה, מבראשית).

¹איתא בפסיקתא: נדפס כאן מכת"י ( 694וברשימה אחת של מאמרי כת"י זה -נרשם ע"ז בגוכתי"ק אדמו"ר זי"ע: אי' בפסיקתא -הידוע דג' דפור' וז' דנחמתא). ונמצא ג"כ באיזה שינויים בקונט' פלח הרמון מאמרים ורשימות" (י-ם תשנ"ב).מאמר זה של הר"ה, הוא הנחת הרה"ח ר' דוב זאב קאזעווניקאוו אב"ד יעקאטרנסלאוו, שהי' מתלמידי ר"ה ומחסידי כ"ק אדמו"ר הצ"צ, מהר"ש, מוהרש"ב, ונמצא עוד אודותיו: בסה"ש: תורת שלום ע' .230 תרצ"ז ע' 231ואילך .349. תרפ"ח ע' 276וע' .278תרח"ץ ע' .264תש"ח ע' .174כרם חב"ד ח"ג ע' 56-54 (שם גם תמונתו) וע'.⁶² תורת מנחם ח"ט ע'.⁵² וראה סה"מ תרמ"א ע' תקצג. וש"נ. ²מבראשית כו': בטור או"ח שם: בפסיקתא מבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה, ומשם ואיך לפי הזמן ולפי המאורע כו'. וראה גם שו"ע או"ח שם ס"ח. וראה בהמובא עוד בלקו"ש ח"ט ע'.⁶¹ ובס' אנציק' תלמודית ח"י ע' יט.

הטעם המבואר בקבלה לסדר זה – שיקבל ביאור ארוך בטוב־טעם במאמר – הינו:

ג' הפטרות הפורענות הינן כנגד ג' המוחין – חכמה, בינה ודעת – המסתלקים ונעלמים; שבעת הפטרות הנחמה מבטאות גילוי של 'עתיקא' – האור האלוקי הנסתר – בשבעת המדות של הקב"ה כפי שפונה לעולמות, היינו 'מדות דזעיר־ אנפין' (ולא ב'מוחין' והבנה); לאחר מכן ישנן שתי הפטרות של 'שיבת'-תשובת מלכות דאצילות (כנסת ישראל) לעמידה מול הקב"ה במקום 'להתעסק' ו'להטמן' בעולמות הנבראים (בי"ע) – תשובה תתאה ועילאה; לאחר מכן ביום־ הכיפורים ישנה קבלת לוחות השניים, המבטאים את קבלת ה'מוחין דעתיקא' הבאים ומתגלים גם לנשמות בעולמות הנבראים (ולא רק במדות המשפיע); אחר כל זאת מתגלה ומאיר גם השמחה והתענוג של הקב"ה אלינו, בשמיני־עצרת ושמחת־תורה – "וישמחו בך" ממש, פה למטה.

בכדי שנוכל להבין את סוד המהלך הזה – מגלות והעלם גילוי גדול –מקדים ר' הלל להבין את טענות משה כלפי הקב"ה במצרים:

כפילת שאלות משה, ומדוע ה' עונה שתי תשובות; תפיסת משה – גלות היא דין, תשובת הקב"ה – הכל רחמים

אחרי שמשה בא אל פרעה בשם ה' בפעם הראשונה ופרעה לעומת זאת מחמיר את העבודה על ישראל, משה פונה לקב"ה: "וישב משה אל אד' – למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני?! ומאז באתי הרע לעם הזה!".

לכאורה משה חוזר שנית על אותה טענה – וכאשר הוא אומר "למה הרעותה", הפשט הוא למה עשית יותר רע לישראל על ידי ששלחת אותי. ואם כן לא מובן מדוע הוא חוזר ואומר "ומאז באתי הרע לעם הזה" – היינו הך?!

גם בתשובת הקב"ה למשה הוא לכאורה עונה לו פעמיים על אותה שאלה: "ויאמר הוי' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" – תשובה ראשונה; פסוק לאחר מכן "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני הוי', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וכו'" ...ומבאר רש"י כי זוהי גם תשובה על טענת משה "למה הרעותה". מדוע צריכים שתי תשובות לאותה שאלה?!

בנוסף גם צריך להבין גם כיצד התשובות עונות בכלל על טענת משה? שהרי משה טוען כיצד יתכן שדוקא מתי שמתחילה להתעורר הגאולה ואתה שולח אותי – הגלות מתגברת יותר! כיצד התשובות כי בעתיד נצא ממצרים, וכן ההבטחה לאבות על יציאתנו ממצרים עונות על־כך?!

אמנם, המדרש (ומעין זה ברש"י) עומד על כך שבתשובה השניה של ה' למשה נאמר "וידבר א-להים אל משה, אני הוי'". והיינו, שבפסוק עצמו ישנו מעבר: בפניית ה' למשה הרי הוא בא בשם 'א-להים' המטבא את הדין והגבורה של ה'; אך מה שהוא מגלה למשה הוא כי "אני הוי'" – השם של מדת הרחמים. אכן, ההבדל נובע מאיך שמשה הבין את הנהגת ה' – כדין – "וידבר אלהים אל משה", לבין איך שהקב"ה מכוון להנהיג – "אני הוי'":

מבאר המדרש, כי משה טען כלפי הקב"ה – מתחילת בריאת העולם, בספר בראשית, ראיתי כיצד מדת הדין נוהגת: "אין יסורין בלא עון" – העונשים באו תמיד בעקבות חטא, על פי הדין כבחטא עץ הדעת, דור המבול, קין, דור הפלגה, וסדום. בכולם מבואר החטא וכן העונש.

אבל, בגלות מצרים מצינו רק את העונש ולא שום חטא! שהרי הירידה למצרים נגזרה בברית בין־הבתרים – כריתת ומימוש תוקף האהבה בין ה' לאברהם וזרעו בברית עולם! ואם כן, מה הולך כאן?! זהו לא 'על פי דין' – יש עונש שלא בא בעקבות חטא?!

על כך השיבו ה' "אני הוי'" – כל המהלך כאן הוא של רחמים ולא דין. זהו כאמור החילוק המובא בפסוק כי "וידבר אלהים – אל משה", מצד משה היה כאן דין; מצד ה' היינו "אני הוי'" – רחמים.

יש לומר כי כל המדרש הזה בא לתרץ את הקושיות הנ"ל על כפילות שאלת משה וכפילת התשובות של ה' למשה, שהרי אינו מובן מהיכן המדרש חידש את שאלת משה – אודות מדת הדין – שאין לה מקור בפשט. אלא נראה לומר כי המדרש לומד זאת מכפילת שאלת משה "למה הרעותה" (בה לא מבואר מה ה'הרעה'), והיינו שבכלל – "למה הרעותה לעם הזה?!". זוהי השאלה המובאת במדרש הנ"ל -מה טעם גלות זו שלא באה בעקבות חטא.

השאלה השניה של משה מעבר לשאלה על עצם הגלות היא השאלה המובארת בפשט "ומאז באתי הרע לעם הזה" – מדוע כאשר מתחילה להתעורר הגאולה הגלות רק מתחזקת כל־כך?!

הגלות התחזקה גם בגשמיות, "תבן לא ניתן" – הפסיקו לספק תבן לבני־ישראל; וכן ברוחניות. פרעה אומר "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר", והיינו שפרעה מתייחס לדברי משה בשם ה' כ'דברי שקר' חלילה! זהו הסתר והתגברות בחוצפה גדולה של הקליפה – הוא רצה להכחיש לכמרי את מציאות ה' ולומר כי ה' הוא 'שקר' חלילה. את גודל חוצפה זו ניתן לראות גם בכך שפרעה טען כי "נרפים אתם" וביאר אונקלוס שהיינו "בטלנין" – שזוהי הטענה של כל הכופרים המנגדים לה' שעם־ישראל סתם בטלן שלא עובד ומשקיע בגשמיות.

תוקף הסתר זה לא מצינו עד אז בכל משך גלות מצרים, ואדרבה ראינו מפורש שפרעה הכיר בקדוש ברוך הוא, שהרי אמר "הודיע אלהים אותך". -עד כאן נתבארו שאלות משה, וכעת עובר לבאר את תשובות ה'.

אכן על השאלה השניה עונה לו הקב"ה מיד, "עתה תראה אשר אעשה לפרעה וכו'" – דוקא כאשר מגיע תוקף הגלות אזי תבא הגאולה הגדולה עד שיכלו כל המנגדים לה' "כי ביד חזקה ישלחם" (ונקודה זו תקבל כמובן ביאור פנימי וארוך בהמשך המאמר).

אחר־כך, ה' עונה למשה -שסבר שההנהגה היא של דין – שבאמת היא דוקא רחמים, כנ"ל "וידבר אלהים ..אני הוי'".

אמנם, צריך להבין מדוע דוקא עכשיו – אחר שעם־ישראל מפקפק ביכולתו להגאל אחר החמרת המצב ("ירא ה' עליכם כו'") -נתעורר משה לשאול על עצם מציאות הגלות?

שאלת משה נובעת מתוך גישתו הפנימית למהות הנהגת ה'. לפי הבנתו, אם הגלות היא עונש – צריכה להיות לה סיבה מוצדקת לפי שורת הדין. הרי "אין יסורין בלא עון", ואם יש סבל – מן הדין שיש לברר מהו הדין, מהו שרשו וכיצד הוא אצל הקב"ה:

ידוע בחסידות כי ישנו 'שיקוף' של ההנהגה האלוקית בהנהגת העולם. מתוך התנהלות האדם והעולם ניתן ללמוד על הדרך בה פועל הקב"ה, רק שלמעלה זו בחירה, ולא טבע.

כמו שמבואר למשל על "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – כאשר אדם מתעורר באהבה או בזעם כלפי חברו – פעמים רבות זו תגובה למה שהוא מקבל ממנו. כך גם למעלה: אם יהודי פועל באמונה וביטחון – הוא ממשיך עליו חסדים, "הבוטח בהוי' חסד יסובבנו"; ואם מתמלא בפחד וחשש, הוא ממשיך על עצמו מידת הדין. כדוגמת מה שמצינו באיוב שהיא ירא א-להים וחשש שאולי בניו

¹⁶כמים הפנים לפנים: משלי כז, יט. וראה תניא פמ"ו. ¹⁷והבוטח בה' חסד יסובבנו: תהלים לב, יו"ד. וראה עיקרים (מ"ד ספמ"ו) אמר הכתוב (תהלים לב, י) והבוטח בה' חסד יסובבנו, כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בהשם. וראה לקו"ש חל"ו ע' ⁵הערה .^{40 18}באיוב ירא אלקים והי' חושש: אה ואילך. וראה סוטה כז, ב. ¹⁹לא שלותי ..ויבוא רוגז: איוב ג, כה.

חטאו ודקדק בדין – ולאחר מכן מתואר כי ה' נהג עמו בדין "לא שלותי ולא שקטתי ...ויבא רגז".

זהו גם פירוש הבעש"ט על הפסוק "ה' צלך": כמו שצל מחקה את תנועת האדם – כך ההנהגה האלוקית משקפת את תנועות פנימיות האדם כלפי מעלה.

לכן, לפי גישת משה – אם אכן הגלות היא מדת הדין, חייב להיות חטא שמצדיק אותה, ואם יש הגברה של הגלות דווקא בסיום – גם לזה צריכה להיות סיבה הגיונית לפי שורת הדין, וניתן ללמוד זאת מאיך ש'דין' מתנהל למטה:

בעולם שלנו בדרך־כלל הסדר הוא שבתחלה הזעם והדין הוא בתוקף, אך על־ ידי ששופך ומגלה את חמתו בדיבור או מעשה – הכעס וה'דינים' נרגעים לאט לאט. לכן "המשבר כלים בחמתו מתקן הוא ליצרו" – הוא מרגיע אותו, כי הוא 'פורק' את הזעם. כמו־כן אף מצינו ביום הדין – ראש השנה – שהיום הראשון, תחלת הדין הוא "דינא קשיא", ולאחר־מכן הוא 'נרפה' ונחלש – "דינא רפיא". -לאור זאת מתבארות לנו יותר שאלות משה:

קודם־כל משה שרואה הנהגה של דין מבין שזהו נובע מחטא שלנו, ועל־כן שואל "למה הרעותה" – מה החטא שגורם לרעה זו?

לאחר־מכן ממשיך ושואל, אכן יתכן וזהו דין הנובע מחטא מסוים (וכמו שמבואר שגלות מצרים באה לתקן את חטא דור הפלגה) – אך דין מתנהל באופן שונה לגמרי! בהתחלה הכי קושי וזעם, ואחר־כך הדברים מתרככים כנ"ל! אך כאן ההנהגה הפוכה לחלוטין: בתחילת הירידה למצרים "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע־עשרה שנה" – היו הימים הכי טובים בחיי יעקב אבינו, כמבואר בחז"ל; אחר־כך הגלות החמירה והחמירה עד לידת מרים שנקראה על שם הטעם המר שחוו ב-86 השנים עד שבא משה – בגימטריא א-להים, שם הדין; וכעת, כאשר מתעוררת הגאולה הדין נהיה בתוקף הכי גדול הן בגשמיות והן ברוחניות כנ"ל?!

כמו־כן, גם בגלות האחרונה הסדר כך, ולכן נקרא "לילה שבלילה" כאשר בסוף הלילה -בסמוך לעלית השחר ישנה "קדרות הבוקר", החשך נהיה הכי חשוך (הפוך מהדין). וכמבואר בגמרא כי "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא", מלחמת גוג ומגוג שענינה הוא תגבורת הכפירה והכחשת מציאות ה'. על הנקודה הזו שואל משה – לפי הבנתו שזו 'דין' שאמור לפעול ב'כללי הדין' – "ומאז באתי הרע לעם הזה"! כמו־כן, גם בזמננו, כאשר באו צדיקים החסידות עם תורת משיח (כדברי משיח לבעש"ט באגרת המפורסמת) – דוקא נתרבתה הכפירה ותנועת ה'השכלה'. [ואפשר לומר כי גם בגשמיות, בשואה הארורה. הערת המבאר].

על כל גישת משה כי מדובר במדת הדין, עונה הקב"ה שהסיפור שונה לחלוטין – "אני הוי'", הכל פה מדת הרחמים. במדת הרחמים הסדר הוא כך: החשך הולך ומתגבר, וכאשר הוא מגיע לשיא – מגיעה המדרגה העליונה והחדשה שאין למעלה ממנה. זהו שאומר הקב"ה "לכן אמור ...וידעתם כי אני הוי'".

כדי להבין היטב את תשובת הקב"ה למשה, עלינו לחזור ולהבין את סדר ההפטרות: שלוש של פורענות, שבע של נחמה [שתיים של תשובה, יום־הכיפורים ושמחת־תורה]. מדוע ההסתלקות (הגלות) נמשכת שלושה שלבים בלבד, ואילו הגילוי (הנחמה) נמשך שבעה?

ההסבר טמון בכך שג' מבטא את הסתלקות המוחין: כאשר נשלמת תקופה מסוימת של השגה (המוחין הקודמים) – מתעוררת במקורה אפשרות למוחין חדשים, נעלים בהרבה. אך כדי שיתגלו, צריך שהקודמים יסתלקו. תהליך ההסתלקות הזה עובר בשלושה שלבים – חכמה, בינה ודעת – כמניין שלוש הפטרות הפורענות.

וכאמור, דווקא ההסתלקות הזאת היא שגורמת להופעת "מוחין דעתיקא" – כלומר, מוחין גבוהים 'ונעתקים' מההארה שהאירה עד עתה.

אמנם, בתהליך התגלות המוחין החדשים – ז' דנחמתא – הרי בתחילה הם מאירים בשבעת המדות של המשפיע ופניו מאירים מכך שהשגתו החדשה ממשמשת ובאה (בהתחלה הוא מרגיש שהולך לקבל מוחין חדשים). כשהמקבל – היושב באבלו על הסתלקות המוחין הקודמים – רואה את שמחת המשפיע, הרי הוא מתנחם (ז' דנחמתא) ומתחיל לצפות למוחין החדשים של רבו; בזאת המקבל מתחיל להכין את עצמו לקבל את השפע החדש בשתי 'הפשטות' (ב' דתיובתא) – שיתבארו לקמן.

שתי 'הפשטות' הללו, בהם המקבל 'פושט' את עצמו ממציאותו הקודמת ונהיה 'חלל ריקן' לקבל את אור הרב – מעוררות את התענוג של המשפיע להשפיע לו בפועל את המוחין החדשים (יום־הכיפורים, מתן לוחות שניים); כאשר המקבל זוכה לקבל את המוחין החדשים, יש לו שמחה ותענוג עצום כמו המשפיע ואפילו יותר מכך, שכן אצל התלמיד זהו חידוש גמור (שמחת־תורה).

כך הוא הסדר החל מגלות מצרים – הסתלקות המוחין על מנת התגלות מוחין חדשים – ועד הגלות האחרונה; ועל הדרך הזו (ג' מוחין מסתלקים; בהתחלה מאירים במדות וכו') סדרו את מהלך ההפטרות מידי שנה משבירת והסתלקות לוחות ראשונים עד קבלת הלוחות השניים ביום־הכיפורים. עד כאן הבנו פחות־או־יותר את העקרון הטכני כיצד הדברים עובדים. כעת ר' הלל עובר להסביר לנו את הכל באופן פנימי, הניתן להזדהות והבנה טובה (עם פנינים מופלאים ויסודיים בחסידות!):

משל רב ותלמיד להבנת הנהגת הגלות ברחמים

כדי להבין את הדברים נתבונן בסדר השפעת רעיון מרב לתלמיד – המשל הכי טוב ללמוד על השפעת האלוקות בעלמות, כדברי המגיד ממעזריטש:

כאשר רב גדול משפיע לתלמיד, כל רעיון ושיעור מורכב מ'פרצוף' שלם של עשר ספירות. והיינו, שכל חידוש הוא לא רעיון שכלי/רגשי/מעשי גרידא – אלא כל חידוש בנוי ומורכב מכל אלו, בהתאמה לעשרת הספירות:

ישנו החידוש עצמו יחד עם ההבנה שלו; המדות חסד־גבורה־תפארת – הן של המשפיע שאומר זאת מכל הלב, והן השכל עצמו שמורה כיצד לנהוג או מעורר רגשות לה'; וכן הכח וההסכמה לעשות זאת בפועל – נצח־הוד־יסוד, כלי המעשה.

מחמת שכך, ישנה גם ה'מלכות', כח הקבלה – התלמידים שמקבלים את השיעור מהרב. לכן כל אחד מקבל כפי כח הקיבול (-כלי) שלו: יש המקבל רק את החידוש הרעיוני, יש את ההתרגשות ויש את המחויבות להוראה בפועל ממש. אך התלמיד המובהק של הרב, הוא ממש 'חלל ריקן' – כלי ריק לגמרי לקבל את השפעת הרב, ועל־כן הוא אינו מאבד אף לא מלה אחת מדבר רבו. אצל תלמיד כזה, מכל דרוש פרטי הוא נבנה מחדש בכל חלקי האישיות שלו (-פרצוף שלם): נולד אצלו רעיון חדש והבנה חדשה; הוא מתפעל באהבה ויראה מכל דרוש; וכך־ גם כל סדר ההנהגה שלו בעבודת ה' משתנה מהחידוש, הנה"י. ממילא, מחמת שדברי הרב ממלאים לו את כל האישיות (שהיתה חלל) – הרי הוא מקבל מכך תענוג גדול מאד.

מלבד זאת שבדרוש עצמו ישנו 'פרצוף' עשר ספירות, וכן אצל התלמיד המובהק כנ"ל – גם כאשר הרב מכין את השיעור, הוא עובר תהליך שלם של הכנה כנגד י־ה־ו־ה:

התהליך הינו כמתואר באיוב "אז ראה ויספרּה, הכינה וגם חקרה" ורק לאחר מכן "ויאמר לאדם וכו'". ראשית הוא ראה את כללות העניין בנקודה אחת – היא האות י'; לאחר מכן הוא 'ויספרּה' – ביהר אותה ופירט אותה לעצמו – האות ה' המרחיבה את הנקודה; השלב לאחר מכן הוא 'ויכינה' – הכנה כללית של החידוש לערך התלמיד – האות ו' שמורה על המשכה כללית (-נקודה הנמשכת) כלפי מטה למקבל; לבסוף הרי הוא "חקרה" – חוקר היטב בדעתו את יכולות התלמיד ומפרט את השכל על־פי יכולותיו – האות ה' השניה שמבטאת הפירוט לצורך התלמיד.³² לאחר כל התהליך אז "ויאמר לאדם"... – שייך להתחיל ללמד בפועל את התלמיד.

אמנם, למרות שהרב מכין את השיעור מראש – אנחנו רואים הרבה פעמים שתוך־כדי השיעור נופלים לרב כל מיני חידושים בסוגיה, גדולים הרבה יותר ממה שהכין ...קושיה יותר עמוקה, תירוץ יותר טוב – שלא הכין מראש. כעת ישנה 'זליגה' קטנה לבאר (חידושים יסודיים בדא"ח) – מדוע דוקא במהלך השיעור מתחדשים אצל הרב חידושים שלא הכין קודם:

טעם ראשון, שבמחשבה – בה הרב בכין את השיעור – כל הפרטים נסקרים בבת־אחת. זאת על־אף שמכין את אותיות הדיבור, שאכן לוקח זמן להעבירם – אך במחשבה הן נסקרות כאחת (לחשוב שיעור של שעה לוקח חמש דקות)...

כאשר הרב מדבר, ההסבר שנמצא ככלל במחשבתו מתחיל להתחלק בפועל למלים ואותיות בדיבורו של הרב, על־ידי חמשת מוצאות הפה. וכלל גדול בחסידות (ובחיים) שהחילוק והפירוט הוא מברר את הדברים היטב שיהיו מדויקים. כמו שכאשר נופל לי חידוש והברקה באופן כללי (כח החכמה)– יתכן ויש בו טעויות ולא הכל נכון. רק כאשר אני מתבונן ומפרט את הרעיון, המשמעויות שלו ושאר הדברים שהוא נוגע בהם – אז מתברר איפה הוא מתאים, מה לא מדויק בו וכו' (רואה איך זה מסתדר בכל שלבי הסוגיה לדוג'). לכן דרשו חז"ל "'חיים הם למוצאיהם' – למוציאיהם בפה", שכן דוקא כאשר אני מוציא בפה הדברים מתחלקים ומתפרטים, וכך מה שאני לומד מתברר ועומד על האמת.

אמנם כל זאת הוא אפילו רק האדם כלפי עצמו, יתר־על־כן כאשר האדם מחלק ומברר לזולת, על אף שהוא שיער מראש את יכולות התלמיד והכין את השיעור לפי כוחו – כשהוא עומד מולו בפועל הדבר שונה בתכלית: כאשר הרב רואה את התלמיד, מתוערר הרצון הפנימי שלו שאכן התלמיד יצליח להבין ולגדול בפנימיות; הוא פוגש בפועל את קושי הקליטה של התלמיד, כך שהוא מוציא אותיות והם 'נחסמות' ולא נכנסות אל התלמיד – ושבות לאחוריהן. כך, שהרב מבין זאת הוא מוכרח להמציא ולהביא עוד הסברים, עוד צורות הסברה שלא הכין מראש כלל.

מחמת כל זה, מתעורר אצל הרב שוב שהכח שהשכיל את כל השיעור, המקור שלו, כך שמתעוררים אצלו הרבה חידושים שהיו נעלמים מאד. וכל זאת, על־ידי ה'אור (ש)חוזר' אליו מהתלמיד, בחוסר הבנתו.

במיוחד כאשר התלמיד מקשה קושיות, הדבר גורם לרב לגלות את מקור השכל ולחדש חידושים נוספים. כמסופר בגמרא כי ריש לקיש היה מקשה על רבי יוחנן 24 קושיות על כל דרוש חידוש – כך שרבי יוחנן היה צריך לתת לו 24 תירוצים. ממילא מובן די דבר כזה מרחיב ומחזק את החידוש.

אמנם, עיקר הטעם הפנימי לכך שעל־ידי הדיבור לתלמיד מתעורר אצל הרב חידושים גדולים לאין־ערוך באותו ענין, שכן "נעוץ תחילתן בסופן": 'סוף' הדברים, היינו שלאחר התהליך הארוך שהשיעור עבר אצל הרב, החל מ'תחלת' החידוש בעצם כח החידוש של הרב; הרגע בו התחדש החידוש ב'חכמה'; המשיך והתפתחת בבינה, "ויספרה"; המשיך על ידי המדות להתאים את עצמו אל התלמיד כנ"ל – הרי הוא הגיע לסוף והתגלה עד הדיבור, שכל־כך רחוק ממהות שכלית רוחנית, עד ש"עקימת שפתיו הווי מעשה (הרחוק לחלוטין מ'שכל')".

אמנם, דוקא כאשר החידוש מגיע עד הסוף והמדרגה הכי נמוכה – שם דוקא הוא נהיה 'תחלה' אצל התלמיד, שם אצל התלמיד מתחיל התגלות השכל. הכח של השכל דוקא בסוף להפוך לתחלה, הוא משום שאכן על־פי סוד, ה'תחלה' של הרב – כח החידוש שלו – נעוצה ומתגלה דוקא ב'סוף'. כך, שנעשת 'תחלה' אצל התלמיד.

מסבה זו, גם אצל הרב מתגלה ב'סוף', בדיבור, ה'תחלה' – ומתחדשים לו חידושים חדשים מעצם כוחו לחדש.

[– עד כאן הטעם לנפילת חידושים דוקא בעת העברת השיעור לתלמידים]

אם אכן בעת שהרב הממוקד ומונח לחלוטין בלימוד השיעור לתלמיד המובהק – המתענג מאד מדברי הרב – 'נופל' לרב סברא וחדשה הרבה יותר עמוקה ממה שמלמד והכין, הרב נמצא בבעיה:

מצד אחד, הוא אינו יכול מיד ללמד את הסברא החדשה, שכן כרגע רק 'הבריק' לו החידוש באופן כללי ב'חכמה', והוא עדיין לא פירט ובחן את הדברים אפילו לעצמו. במצב כזה, יש עדיין חשש שהוא מטעה את עצמו בכמה פרטים שהם נכונים, אך כאשר יעמיק בדברים הסברות הללו ידחו לגמרי. זאת בדומה לכך שהאשה מפרטת את כח האבא הכללי לכדי ולד, וממילא היא דוחה את החלקים שלא ראויים לכך.

אם כן, הוא עדיין אינו יכול ללמד את הסברא החדשה, בפרט שבשביל התלמיד עליו לעשות עוד הכנות כנ"ל, "הכינה גם חקרה".

אבל מצד שני, אם הוא ימשיך את השיעור שהכין כדי לא לפגום בתענוג וקבלת התלמיד – אחר־כך, כאשר ינסה להזכר בחידוש, הוא תעלם לו לגמרי ...כך הוא טבע הדברים, שכאשר דבר (אור) מתגלה מהמקור (השכל) ולא מקבל 'כלי' – הבנה ופירוט שמכיל את החידוש – הוא נעלם חזרה למקורו (כמו שכל אחד מרגיש, שכאשר יורד לו איזה חידוש, והוא לא התעסק בו ונתן לו 'כלים' – מאד קשה להזכר בו אח"כ ;)...כאשר אור חוזר אחורה ולא מתיישב בכלי הרי הוא נעלם עוד יותר במקור שחידש אותו, 'כח המשכיל'. זהו המבואר כי הוא "חוזר לקדמותו" – לחלק שקדם לתחלת החידוש והמחשבה. על־כן גם אמרו חז"ל כי "קשה עתיקא מחדתא" – יותר קשה לעסוק בהשכלה 'ישנה' שחזרה כבר למקורה מאשר ב'חדתא', השכלה חדשה. [סוף הפסקה מבואר בהערה³⁹.]

באופן כללי, 'אריך-אנפין' הוא החלק בעל־מודע של המציאות המבטא את הרצון ופניית הקב"ה לברוא את העולם ולהתגלות בו.

'חכמה־סתימאה' היא חכמה של 'אריך־אנפין' – כח הפונה מהעל־מודע למודע – כאשר ה'חכמה' שבו היא כח המצאת השכלות חדשות מהעל־מודע. משום כך היא גם 'חכמה סתומה' משום שלא ניתן להשיג את הכח המשכיל והממציא, אלא רק להכיר במציאותו ויכולות לחדש. מעל החכמה – המח – ישנה ה'גולגולת' ש'מקיפה' וחופה עליו. זוהי ה'גלגלתא' המקיפה מעל 'חכמה־ סתימאה', והיה מבטאת את ה'כתר' – העל־מודע – של אריך־אנפין. החכמה בגלגלתא זו היא גנוזה לחלוטין ומתבטאת ברצון כללי לבא ולגלות חכמה.

אם־כן, חכמה מתגלה היא מתחילה מ'חכמה סתימאה' – המשכילה ומוציאה את החידוש. כאשר היא חוזרת ב'אור חוזר' היא חוזרת לשרשה הקדום – 'חכמה דגלגלתא' בו החכמה כלל אינה מציאות נגלית, אלא רק רצון כללי לחכמה. כך שהיא נגנזת ונסתרת כמשל למעלה בגוף המאמר.

לפי האמור, אם חשוב לרב החידוש המופלא שהתחדש לו, והוא לא רוצה שיאבד – הוא חייב עכשיו להתחיל להתעסק בו ולהעמיק בו. כאשר הוא מתחיל לעסוק בחידוש החדש, הרי הוא לאט לאט עוזב יותר ויותר את השכל הקודם, השיעור שהכין מראש.

באופן מפורט, הרי סדר העזיבה וההסתלקות של החידוש הקודם קורה בכל סדר חכמה־בינה־דעת:

בהתחלה, כאשר רק 'מבזיק' לו החידוש בכלליות ב'חכמה', עדיין הוא יכול להמשיך ללמד את החידוש הקודם כמו שהכין מראש. אמנם, מחמת שבפנימיותו הוא טרוד כבר בחידוש החדש – ממילא יהיה ניכר שהוא אינו מונח כל־כולו במה שמלמד. כנודע שאפשר להבחין מתי "דברים היוצאין מן הלב", שהרב מונח לחלוטין בתוכן אותו הוא מלמד; למתי שאינו מונח לגמרי ורק חיצוניותו פונה ללמד זאת.

כך שכעת, כאשר הרב התחיל לעסוק בחידוש – התלמיד מרגיש שמתמעטת חיות הרב בלימוד איתו;

מיד לאחר שהרב בפנימיות מחשבתו פנה אל מחשבתו החדשה, הרי זה מתחיל לגעת לו גם בכח ה'בינה' – והיינו שהוא מתחיל לשים לב לפרטים של החידוש, על מה הוא משליך ועוד שאר ההבנות שלו.

בשלב הזה, החיות בדיבורו את השיעור הקודם – יורדת עוד יותר, עד שיכול להיות שיתבלבלו לו המלים ויתערבבו עם החדוש שחושב עליו ...כמו אדם שמדבר איתי על כל מיני רעיונות, כאשר מוחו בכלל טרוד בכך שחסר לו כסף בבנק ...מיד אשים לב ש'אתה לא אתי'.

כאן, מעבר לכך שהפנימיות של הרב לא מונחת במה שמלמד ואין זה "דברים היוצאים מן הלב" – גם הדיבורים עצמם מתבלבלים כנ"ל. משום כך, התלמיד מרגיש עוד יותר כמה מתמעטת חיות הרב בהשפעה שמשפיע לו. שהרי גם כאשר הדברים מסודרים על התלמיד לעמול להבין ולעמוד על דעת הרב – קל־וחומר כאשר הדברים מעורבבים...

ככל שהרב ממשיך ומעמיק במחשבה החדשה כך שעוזב את השיעור הישן – החידוש מתיישב אצלו עד שהוא מרגיש ממש את נקודת העניין, במח הדעת. והיינו שכל כולו דבור ומקושר בנקודת החידוש, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". בשלב הזה, מרוב הדביקות שלו בחידוש הוא כבר שותק לגמרי מלדבר אודות השיעור הישן.

כעת, כל החיות שהמקבל קיבל מהשיעור הקודם, שהחייתה אותו לגמרי (בפרצוף שלם) ומלאה אותו בענג – מסתלקת לחלוטין, לכאב לב התלמיד.

אמנם, מצד הרב שהחידוש יקר בעיניו והוא אוהבו – כאשר השכל מתחדש אצלו עד מח הדעת הרי הוא מתמלא בשמחה ופניו מאירות־מצהיבות, וכמו ש'צהבו פניו' של רבי אבהו כאשר מצא תוספתא חדשה. כעת הרב מתפעל ומתרגש מהחידוש שנולד לו, וזהו מה שנקרא – במשל – "התגלות מוחין דעתיקא ב-ז' מדות של המשפיע": התגלות המוחין החדשים וה'נעתקים' במדות־רגשות של המשפיע, ששמח ומתרגש מהחידוש.

כאשר התלמיד רואה את שמחת והארת פני הרב – על אף שנפסק ממנו החיות של השיעור הקודם לגמרי בפתע פתאום – הרי הוא מבין שיורד כאן חידוש גדול, והוא מתנחם ומקווה שיקבל השפעה זו גם הוא.

הסבה שיש לתלמיד נחמה היא, שהרי רבו הוא המשפיע – הזכר, ו'בנין הזכר מהחסדים' – המדה הזכרית העיקרית החסד. ממילא, "טבע הטוב להיטיב" כך שהתלמיד יכול להניח שהרב אכן יטיב לו וימסור לו אף את החידוש החדש.

אכן, התלמיד מקוה שהרב יטיב עמו וילמדו אתה הדרוש החדש, ועל־כן הוא מבין שעליו לעורר אצל הרב חשק להשפיע לו. כיצד התלמיד יכול לעורר חשק ברבו? כאשר הוא מונח ככלי ריקן, שמבקש וזקוק למילוי – הרי הדבר מעורר את טבע הטוב של הרב להשפיע לו כל־טוב.

אמנם, מכיוון שמדובר פה בהשפעה מאד גבוה – שלא בערך למה שהיה עד עכשיו – הרי הוא מכין את עצמו בשתי הפשטות (שיתבארו לקמן), ה'פושטות' מהתלמיד את תוכנו הקודם, ומעמידות אותו ככלי ריקן בפני רבו. בשלב זה האדם 'מניח' את כל המציאות שלו, ומבקש רק להתקרב אל רבו – להיות 'נקודה' קטנה ולא מפותחת 'תחת היסוד' – רבו, המשפיע־הזכר.

כאשר הרב רואה שהתלמיד מתכונן מאד לקבל השפעה חדשה – הרי מתעורר אצלו התענוג הפשוט והחשק שלו להשפיע לתלמיד את החידוש החדש. ממילא, כאשר הרב מלמד את החידוש לתלמיד – הרי גם התלמיד מתמלא בתענוג ושמחה מהחידוש, ואף יותר מהרב. שהרי לגבי התלמיד גם השיעור הקודם הוא חידוש ותענוג, אז ודאי שכאשר יש חידוש שהוא חדש גם מבחינת הרב – התענוג גדול לאין־ערוך!

עד כאן עיקר המשל מ'רב ותלמיד' שבא ללמד אותנו את המהלך שאנו עוברים מי"ז בתמוז עד שמחת־תורה, המשתקף בסדר ההפטרות.

מכל המשל למדנו כמה דברים, וכן את סדר הדברים:

א. דוקא 'שלימות המוחין' – כאשר החידוש הקודם הגיע ל'סופו' בעת שהרב מעביר אותו הלאה – מביאה את החידוש הגדול והחדש (כנ"ל). ב. דוקא התעוררות ה'מוחין החדשים' – החידוש החדש – היא הגורמת ל'הסתלקות' המוחין הקודמים, והיינו שהרב פוסק מללמד את השיעור הקודם. זאת משום שאם היה דוחה את ההתבוננות ברעיון שהבזיק לו – הוא היה נעלם, כך שחייב לעזוב את השיעור ולהתעסק ברעיון החדש. ג. ההסתלקות הזו קוראת בשלושה שלבים כלליים של התעמקות בשכל החדש – כנגד חכמה־בינה־דעת. לאור זאת, ככל שהתלמיד רואה שהרב 'לא אתו' ומפסיק לקבל ממנו שפע וחיות – הרי זהו סימן שהרב יותר ויותר מתעמק בהשכלה החדשה.

אם־כן, כאשר התלמיד רואה שאפילו בחיצוניות הרב לא אתו ואינו מלמדו ו'נפסקת חיותו' של התלמיד – זהו סימן שהרעיון החדש נקלט אצל הרב בפנימיות, בדעתו. והיינו שהוא רואה את 'נקודת החידוש', אחרי שהוא התנוצץ והוא האריך לפרטו ולהתבונן בו. כעת החידוש כבר ערוך ומוכן אצל המשפיע (-רבו).

ד. מכיוון שבעת פסיקת החיות נקלטו המוחין החדשים של הרב בדעתו – והדעת היא המעוררת את הרגשות – הגילוי הראשון מהחידוש (כלפי חוץ) הוא שניכרת התעוררות והתפעלות הלב של הרב מהחידוש. "צהבו פניו". ההתרגשות הזו 'בוקעת' ומאירה כלפי חוץ – יש כאן חידוש חדש! זוהי הארה ש'מקיפה' ועוטפת את התלמיד מהמוחין החדשים, מה שנוטע בו נחמה על הפסקת השיעור ותקווה לגילוי גדול מאד.

ה. בשלב לאחר־מכן, ההשראה על התלמיד משמחת והתרגשות הרב 'חודרת' פנימה, וגורמת לו להבין שעליו להתכונן לקבל את החידוש הגדול:

ההכנה קוראת בשתי תנועות 'הפשטה' של התלמיד (שסוף־סוף מתבארות😉):

א. קודם־כל עליו לעזוב את כל המחשבות והרעיונות שהוא מכיר, כדי להיות כלי ריק לגמרי, שיוכל להכיל את כל האור.

ב. מעבר ל'ריקון' המחשבה, עליו להתקרב לרב ולהיות קשוב בכל נפשו ומאודו, לעשות אזנו כאפרכסת – לקבל היטב את האור החדש. כדי להבין יותר טוב את שתי ההפשטות האלו של התלמיד – נשים לב מה קורה כאשר חסרה אחת מהן:

ישנו תלמיד הקשוב לחלוטין לכל אות ומלה היוצאת מפי הרב ומדקדק בה (- ההכנה השניה); אך הוא אינו 'התרוקן' מכל מה שמבין ומכיר – כך שכל מה שלומד הוא לפי מה שהוא כבר יודע ומשיג מקדמת דנא. לפיכך, הוא מעולם לא יעמוד על דעת רבו כפי שהיא, שכן כל ההבנה שלו נסמכת על הרעיונות שלו, וההבנות שכבר נמצאות אצלו.

מאידך, ישנו תלמיד שאכן רוקן ופינה את דעתו מכל מה שהכיר ולמד; אבל הוא לא קשוב ומסור כולו להבין היטב את כל דברי הרב, אלא רק מה שמבין. לפיכך הוא אינו עומד על דברי רבו – אלא רק על קטעים מסוימים, ואינו 'מתגייס' להבין כל פרט ופרט.

הדברים הללו מובנים לכל מי שיש לו קצת נסיון (הן בללמוד, והן בללמד)...

בכל אופן, שתי הכנות אלו מעוררות כנגדן אצל המשפיע את התענוג ללמד את המקבל, וגם הוא עושה הכנות 'מקבילות' להכנות התלמיד: הוא מניח ומפנה את דעתו מכל דבר שהוא לא העברת השכל לתלמיד; וכן המשפיע מתקרב ונדבק בתלמיד, בוחן יכולותיו וכיצד יוכל להבין את החידוש. לאחר כל זאת, כאשר הרב מלמד את התלמיד בפועל – מתעורר אצלו תענוג גדול ונפלא לאין־ערוך מהתענוג של השיעור הקודם. כי המוחין כעת הם חדשים אפילו לרב!

ביאור תשובות ה' למשה

כעת, על־פי המשל, נוכל להבין את תשובת הקב"ה למשה (שחשב כי הגלות היא דין ועל כן התבונן בשרש הדין כנ"ל):

התשובה הראשונה של הקב"ה למשה היא "ויאמר הוי' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". כמו שאצל הרב, דוקא כאשר הוא הפסיק לדבר באמצע השיעור היה זה סימן שהחידוש הגדול נקלט בדעתו – כך גם כעת. ה' אומר למשה, כאשר אתה רואה שנפסק גילוי האלוקות הראשון של 'עשרה מאמרות' בהם נברא העולם, עד שפרעה יכול להכחיש לגמרי את מציאות האלוקות כנ"ל, והעבודה קשה; תבין שגמר 'להתבשל' החידוש הגדול והחדש 'מוחין דעתיקא' – עשרת הדברות – ולכן 'נפסק' גילוי השכל הקודם. אדרבה, סילוק החיות האלוקית מהעולם מורה שקרובה התגלות גדולה לאין־ערוך!

כעת התחדש באצילות – המיוחדת בה' ומשקפת את היותו 'משפיע' ובורא את העולמות – אור חדש לגמרי, אור של עשרת הדיברות. מסבה זו, ה'דיבור'־גילוי של האצילות את אור ה' לנבראים – בריאה־יצירה־עשיה – נפסק, וכעת יתגלה הואר העליון עד שכל הקליפות יאבדו ויכלו "כי ביד חזקה ישלחם"!

לאחר־מכן הקב"ה המשיך וביאר למשה: אתה חשבת כי "וידבר א-להים אל משה" – 'דיבור' זו לשון קשה, וכן שם 'א-להים' מבטא הנהגה של דין – יש פה דין מאד קשה; אך באמת "ויאמר" – בלשון רכה – "אני הוי'", מדת הרחמים. והיינו שהכל פה חסדים ואהבה גדולה.

זאת משום שכל סבת הגלות הזו נגזרה בתוקף האהבה של ברית בין־הבתרים! והיינו שמכח זה שהאבות הגיעו לשלימות העבודה בעשרה מאמרות, עד שנתקשרו בעבותות אהבה בקב"ה בכריתת הברית – החלו להתעורר המוחין החדשים של מתן תורה; לאחר שמתעוררים המוחין החדשים, הסדר הוא שלאט־ לאט המשפיע עוזב את המוחין הקודמים, כך שישנה 'הסתלקות בעילוי אחר עילוי' של האור האלוקי. על־כן האור בבי"ע – העולמות הנבראים, המקבל – נעלם עד שנראה שיש 'פסיקת החיות'. מסבה זאת סדר הגלות הוא שהצרות והחשך מתגבר ומתגבר בכל יום ויום כנ"ל במשל באריכות. אמנם כנ"ל כל ההסתלקות היא מחמת גילוי האור החדש בכל האצילות (- המשפיע), וזהו סימן למקבל – הנבראים -כי עליהם לפעול ולהכין את עצמם לאור הגדול. זהו המבואר לאחר־מכן בתורה כי בני־ישראל הכינו את עצמם ו'התפנו' לקב"ה – "ויצעקו בני ישראל"! לאחר הכנת המקבל – המשפיע (- הקב"ה המיוחד בעולם האצילות) יבא ויגלה את האור־חדש למקבל, עולמות הנבראים.

בין המוחין הישנים – האבות, למוחין החדשים – מתן תורה

אם־כן, לאור האמור, עלינו להבין את ההבדל בין המוחין של מתן־תורה שהתעוררו בברית בין־הבתרים והתגלו אחר יציאת־מצרים; לבין קיום התורה של האבות הקדושים (המוחין הישנים), שהרי אמרו חז"ל "קיים אברהם אבינו עליו השלום את כל התורה עד שלא נתנה".

התשובה מתחילה בפסוק "וארא אל האבות באל שדי, ושמי הוי' לא נודעתי להם" – ומוסברת לאור ההבחנה בין שני שמות אלוקיים: "אל שדי" – בו ה' נגלה לאבות, לבין "הוי'" – בו "לא נודעתי להם".

שם 'אל־שדי' הוא "מקור הגבול" כלומר, הכח האלוקי שבא להגביל את ההשתלשלות האין־סופית של האור, כדי שיוכל להיווצר עולם סופי ומוגדר. וכמו שביארו חז"ל שם זה: "בתחילה היה העולם נמתח עד בלי די, עד שאמר לעולמו די" – ההשתלשלות ללא גבול, 'נמתח עד בלי די'⁴⁶, נחסמה בכוח "ש(אמר לעולמו)די".

אמנם שם הוי' "לא נודעתי להם", הגם שבתורה מוזכרים מקרים בהם האבות פגשו שם הוי' – כמו "וירא אליו הוי'". והיינו, שהקב"ה נגלה לאבות רק בשם 'הוי' דלתתא': שם הוי' המהווה את העולמות.

לעומת זאת, "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – הכוונה ל'הוי' דלעילא', בחינת "אני הוי' הוא שמי" – והיינו שם הוי' המורה על ה' עצמו – "אני הוי'"! "הוא שמי" – (הוי') אשר לא נודעתי להם", הוי' דלעילא. שם זה אינו מתייחס כלל להווית העולמות.

זהו המתבאר בדברי רש"י על "לא נודעתי להם": "לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי, לא נכרתי במדה אמיתית שלי". כלומר, לא נאמר שהקב"ה לא הודיע את שמו לאבות אלא שלא נודע להם – ומבאר רש"י שה' לא ניכר להם במידתו האמיתית.

כדי להבין זאת, מדייק ר' הלל שרש"י השתמש במלה "נכרתי" כדי לבאר מהו "נודעתי", ועל־כן עלינו להבין מהו ההבדל בין 'ידיעה' ל'הכרה':

ידיעה היא תפיסה של דבר מצד ההתפשטות שלו, מה שאפשר לתאר לאחרים; לעומת זאת הכרה הינה מגע פנימי עם עצם הדבר, חקיקה של המהות בנפש.

דוגמא לכך היא ההבדל בין 'סימן' ל'טביעת עין' (שהוא גם נפק"מ להלכה בהשבת אבידה): ה'סימן' הוא חיצוני – פרטי לבוש, צורה חיצונית, כך שניתן למסור אותו ולתארו בדיבור גם כשאין את החפץ עצמו; מנגד 'טביעת עין' היא חקיקה עצמית – הכרה פנימית שאינה נמסרת במילים, ורק כאשר רואים את הדבר עצמו, האדם עצמו מזהה אותו.

כח ההכרה בעניינים רוחניים מגיע מ'כח המדמה' – הדמיון שמופשט מ'סימנים' ותיאורים בדיבור ואפילו במחשבה, וביכולתו לצייר ו'לפגוש' במוחש את הדברים עצמם. [ראה בהערה קטע חשוב מהמאמר!⁴⁷] בכל אופן מובן, ש'ידיעה' היא דבר שאפשר לספר לאחרים, אבל 'הכרה' לא. או אני פשוט מכיר את האדם – או שלא. תוכל לתאר לי איך הוא נראה ומה הוא לובש – אך זה יתאר רק את החיצוניות שלו, ובאם הוא יחליף את הבגדים/יסתפר/ישתזף – אני לא אזהה אותו. לעומת זאת, אם אני ראיתי אותו – אני מכיר אותו, ולא משנה מה הוא יעשה 'נחום נשאר נחום'.

מכל אריכות הביאור הנ"ל, נבין מה ההבדל בין "הודעתי" – שה' אכן נגלה לאברהם; לבין "נודעתי" – בו ה' "לא נודע" לאברהם: ידיעה כאמור מתייחסת רק לתיאור הדברים במבט מבחוץ, ולכן אפשר גם להעבירו וללמדו אחרים. וכמו שהקב"ה אומר על אברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה לבניו ...ושמרו דרך הוי'" – והיינו שה' נתן 'ידיעה' לאברהם, שהיא דבר שהוא יכול לצוות ולהעביר הלאה, על מנת לשמור "דרך הוי'" (דלתתא). שם הוי' דלתתא הוא השם המהווה את העולמות, ואנו מכירים בו ויודעים אותו רק מה'תיאור החיצוני' שלו – מכל הבריאה. אם־כן הוא השם המתאר בעצם את 'חיצוניות' האלוקות, רק כפי שהיא פונה להוות ולברוא עולמות. על־כן שם הוי' דלתתא הוא רק 'הודעתי' ולא 'נודעתי'.

זוהי היתה עבודת האבות, התקשרות בקב"ה שמהווה את העולם ברצוא־ ושוב: התבוננות כיצד כל הבריאה מתהווה מהקב"ה, כך שמעוררת 'רצוא' ועליה למקור שמהווה אותה; ו'שוב' למציאות העולמות, ממנה בכלל נודע לנו כל מציאות המהווה.

'רצוא ושוב' זה בגימטריא תורה, ועל כך נאמר כי "אברהם אבינו קיים כל התורה" – לא במהותה כקיום מצוות גשמיות, אלא בתנועת הרצוא־ושוב של הכרת המהווה ('-רצוא') מתוך העולם ('-ושוב').

כל התיאור הזה של הוי' דלתתא מתאים לכך שהקב"ה אומר למשה "וארא אל אברהם ...באל שדי" – והיינו הכח האלוקי המגביל ומחיה את העולמות כנ"ל המתבטא בשם שד־י ובשם הוי' דלתתא.

אבל "ושמי הוי" – דלעילא, שהוא ה' עצמו שלמעלה מלהיות 'מקור למקור' לעולמות – "לא נודעתי להם"! זהו בדיוק גדר הכרה כנ"ל – להכיר את ה' עצמו ולא את הגילויים שלו (-הפניה לברוא עולמות)!

ההכרה הזאת בה' שלמעלה מכל תפיסה היא רק מצד עצם הנשמה, שמונח לה בפשיטות מציאות ה' – ללא קשר לקיום העולמות. זהו דבר שאי־אפשר לגלות בעולמות מצד עצמם, שכן התבוננות בעולמות אינה מלמדת אותנו אפילו על כך שחייב להיות איזשהו עצמות אין־סוף (אלא יכול להיות איזושהי 'עילה קדומה')!

כך מבואר בחסידות כי "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא" – היינו שה'חכמה' של הקב"ה אינה נודעת אפילו בדרך של "יש דבר גבוה ממני שאני לא תופס אותו". כי גם היא עדיין ידיעה הבאה מהתבוננות במציאות. אלא, ההכרה בעצמות ה' באה רק לנשמות ישראל, רק מצד מתן תורה, בו התגלה הקב"ה "פנים בפנים" לנשמות. לא דרך עולמות, לא דרך סימנים, אלא עצם לעצם.

הכח הזה, של המפגש וה'הכרה' בעצמות – נמצא בחלק הנשמה הנקרא "יחידה". 'יחידה' היא הנקודה הכי עצמית בנשמה – "יחידה ליחדך" – ה"חבוקה ודבוקה בך" לחלוטין. כמו בן שמכיר את אביו לא מצד תכונות אלא מצד קשר עצמי־מהותי.⁴⁹

כאמור, 'חכמא ידיעא' מבטאת חכמה השייכת כבר להשתלשלות העולמות – והיינו שאפשר לדעת על מציאותה מתוך העולמות -שכן מחויב שיש מקור המהווה את כל העולמות. אמנם ודאי שעדיין אין ידועה מהות אותה חכמה, שכן גם אם כל העולם יתבונן היטב במקור הבריאה – הוא לא יצליח לברוא כנף יתוש אחת ...אך בכל אופן זוהי כבר חכמה ידיעה, וכפי שאומר דוד המלך "כולם בחכמה עשית". ישנה חכמה אלוקית המשתקפת וניכרת מתוך הבריאה. ה'חכמה ידיעא' היא כמו שאני מסתכל בציור מאד יפה, אך אני לא מבין בציור ...בכל זאת, אני יכול להבחין ולומר בודאות כי הצייר מוכשר! אבל, איננו יכולים לדעת מתוך הציור כי הצייר שייך בחכמות יותר עמוקות ומופלאות, עד שחכמת הציור שלו היא ממש זניחה מבחינתו ...אלא אם־כן – נכיר את הצייר עצמו.

כך גם ביחס לקב"ה:

חכמת מעשה בראשית – הרי היא הכרתנו בחוכמת ה' ביכולתו לברוא את העולמות – יכולתו 'לצייר יפה' ...זוהי ה"חכמה ידיעא". על חכמה זו אמרו חז"ל כי "לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא" – אין זה דרך המלך להתעסק בעניינים של פשוטי העם. והיינו שעל־אף שחכמת הבריאה גדולה היא, היא רק בבחינת "מילין דהדיוטא", ענייני התחתון. כך, שחכמת הבריאה כלל לא משקפת את חכמת ה' – 'חכמה עילאה'.

מנגד, חכמה עילאה – היא החכמה שלמעלה מן ההשתלשלות, עצם הרצון האלוקי והאור הפנימי של הקב"ה. חכמה שאינה ניתנת לגילוי דרך עולמות או טבע, אלא התגלתה רק לנשמות ישראל במעמד הר סיני, כאשר "פנים בפנים דיבר הוי' עמכם". לא עוד "הכרחה" שכלית של 'ידיעת המציאות' של הבורא מתוך הבריאה – אלא הכרה ישירה באלוקות עצמה, במצייר עצמו, בעצמות. איך מגיעים לחכמה זו? דרך התורה, שהיא אינה חכמה של הבריאה אלא "אורייתא מחכמה (עילאה) נפקת" – התורה יוצאת מחכמה עילאה עצמה. ולכן אומר הזהר: "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא" – אתה חכם, אבל לא בחכמה שאפשר לדעתה. כי כל חכמה שניתן להשיג מתוך המציאות – אפילו ברובד עליון של התבוננות – אינה החכמה האמיתית של העצמות.

רק התורה, שמקורה בחכמה עילאה, חושפת את עומק הקשר העצמי של נשמות ישראל עם הקב"ה – לא כהתבוננות מבחוץ, אלא כהכרה מבפנים.

על כן נאמר באבות הקדושים "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – "לא ניכרתי". והיינו משום שאברהם הכיר את בוראו רק מתוך הבריאה, כפי שמתאר המדרש: "משל לאחד שראה בירה דולקת [-עיר מלאת חיים ותזוזה] ואמר 'וכי אפשר לבירה בלי מנהיג?!'". אברהם התבונן בעולם, ראה שכל העולם חי וקיים וגזר מכך את הדבר המתבקש – ודאי שיש מנהיג ובורא לכל העסק הזה[. ומה שחז"ל השתמשו בלשון שאברהם 'הכיר את בוראו', אין הכונה ל'הכרה' כפי משמעותה בלשון הקודש -כפי שנתבארה פה באריכות – אלא לשון חכמים לומר 'הכרה' גם על 'ידיעה' כזו].

רק כעת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וידעתם כי אני הוי'" – דלעילא.

לפי כל זה נתבאר בטעם נוסף מהם המוחין וההשגה שאברהם הגיע לשלימותם בברית בין־הבתרים: אברהם הגיע לשלימות שם הוי' דלתתא, הכרת ה' מתוך הבריאה – כך ש'הגיע הזמן' לגלות מוחין חדשים, הם שם הוי' דלעילא – הכרת ה' עצמו, במתן תורה.

זוהי הסבה ש'הסתלק' הגילוי הקדום של 'עשרה מאמרות' המבטאות את דבר ה' המחיה את הבריאה, שכן עליו 'לפנות מקום' לחידוש החדש כנ"ל; על כן החלה הגלות כנ"ל; וההסתלקות היא שלב־אחרי־שלב כפי תוקף התגלות המוחין החדשים כנ"ל – ולכן הגלות מתגברת מיום ליום; מטעם זה, כאשר נפסקת החיות עד שמכחישים אלוקות בעולם, על־דרך 'נאלמתי דומיה' – שנראה שהקב"ה כביכול 'נאלם' ולא 'מדבר'־מתגלה בתוך המציאות – זהו סימן שהאור־חדש של מתן־תורה כבר מאיר לגמרי אצל המשפיע – האצילות, ומתגלה בשבעת מידותיו כנ"ל; על־כן על עם־ישראל לעמוד ולצפות לכך שהגילוי יתגלה למקבל – עולמות בי"ע – עד שכל הקליפות יכנעו ויודו למציאות ה', "כי ביד חזקה ישלחם".

חורבן הבית – בגלל התעוררות תורתו של משיח

כשם שמתן־תורה הוא עליה עצומה מעבודת האבות עד שגרמו לסילוק המוחין של האבות – כך הוא הפער שיהיה ממה שהתגלה במתן־תורה למה שיתגלה לעתיד לבא, על ידי משיח. "תורה חדשה מאתי תצא" – חידושה של תורה! משיח יבא ויגלה מדרגה חדשה לאין־ערוך.

אכן, במתן תורה אמנם היה גילוי מאד גדול, "פנים בפנים" כנ"ל – אך הוא נשאר רק במדרגת ה'יחידה' כנ"ל. לעתיד לבא עצם היחידה תתגלה גם בכל החיים ובגוף הגשמי ממש! כך, שיתגלה פנימיות אין־סוף – הנגלית כעת ליחידה – גם בעולם־הזה וממילא יהיה גילוי למטה כמו למעלה! עד שב'יש הגשמי' (שכיום מבטא פרוד וריחוק) – יתגלה ה'יש האמתי' – ה' יתברך!

לאור כל זאת יובנו דברי חז"ל המפורסמים "משחרב בית־המקדש נולד משיח". בית־המקדש חרב בגלל שנולד משיח! התחילה להתגלות הארה חדשה של לעתיד־לבא, וממילא הקב"ה כביכול 'עוזב' את העיסוק במוחין הקודמים, על מנת לגלות את המוחין החדשים של משיח צדקינו.

בחורבן הבית התחיל 'הסתלקות' המוחין הקודמים שלב־אחר־שלב, ועל כן דור אחרי דור אנו רואים שמתמעטת השראת השכינה וגילוי התורה: מתנאים לאמוראים, לגאונים, לראשונים, לאחרונים וכו' – עד הדורות הללו שאנו כננס לעומת דורות ראשונים. לכן כתוב "סוכת דוד הנופלת" כעת עדיין נופלת כי היא ממשיכה לפול מיום ליום משום הסתלקות המוחין הקודמים כנ"ל! על כן "מיום שחרב בית־המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו".

לכן דוקא בסוף הגלות מתגברת הכפירה וההסתר של הקב"ה – שהיא המשמעות הפנימית של 'מלחמת גוג ומגוג' – עד שמכחישים את מציאות האלוקות לגמרי חלילה. זאת על אף שהתחיל גילוי תורתו של משיח בתורת הבעש"ט.

על־כך נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – מהלך הגאולה העתידה הוא כגאולת מצרים. כשם שבמצרים דוקא כאשר היה תוקף ההסתר על הקב"ה הן ברוחניות והן בגשמיות – אז סימן שבאה הגאולה. ר' הלל מציין שכך אנו רואים, את מציאות הסתר דבר ה', שהיו שטענו על החסידות – הבאה לגלות את כבוד ה' ולהוסיף ביראת שמים – ככפירה וכשקר המנגד חלילה לאור ה'! זהו הסתר גדול ועצום, עד שטענו לא להתקרב לבעש"ט – "ועל ישעו בדברי שקר" רח"ל.

מכאן סימן לכך שהגאולה והאור החדש של משיח כבר נשלם ומוכן להשפעה אצל המשפיע. וכדברי הקב"ה למשה, "עתה תראה" – כעת תחל להתגלות הגאולה השלימה, ויהיה "אראנו נפלאות". והיינו שהדבר המופלא מהשגה – 'סתימו דכל סתימין' – יהיה "אראנו" בגילוי בראיה חושית ממש! "ואמר ביום ההוא – הנה א-להינו, זה!"

פירוט מהלך גלות־גאולה – התגלות מוחין חדשים – מי"ז בתמוז עד שמחת־תורה

– כעת נבא לראות את כל התהליך הזה במעגל השנה:

שנה בה באה חיות חדשה לעולם – השנה הזו כוללת בתוכה את כל ששת־ אלפים שנות העולם. על־כן בכל שנה מרומז כל המהלך שהיה ביציאת מצרים, המשקף גם את מהלך הגאולה העתידה:

בכל פסח מתרחשת יציאת מצרים [וכן בכל מועד מתעורר מה שהיה – ואפילו הגאולה העתידה נמצאת(!) בשמחת־תורה, המבטאת את היחוד השלם של קודשא־בריך־הוא ושכינתיה]; בשבועות אנו מקבלים לוחות־ראשונים; בי"ז בתמוז לוחות־ראשונים נשברים; ביום־הכיפורים אנו מקבלים את הלוחות השניים.

הסבה לשבירת הלוחות הראשונים, היא ככל סיבת הגלות והשבר שנתבארה במאמר – התעורר גילוי עליון יותר. הגילוי העליון יותר הוא הלוחות השניים. מדוע הלוחות השניים גבוהים יותר?

הלוחות הראשונים הן הלוחות של הצדיקים כאשר "פסקה זוהמתן" של ישראל, והלוחות השניים של בעלי התשובה – אחר חטא העגל, שכעת עבודתם ל'התנקות' חזרה בקיום תורה ומצוות. לכן לוחות ראשונים ניתנו ברעש קולות וברקים – כמו עבודת הצדיקים שניכר לעין־כל צדקותם; לעומת הלוחות השניים שנתנו 'בחשאי' – כמו עבודת בעל התשובה "כסוי חטאה".

אמנם המתן־תורה לבעלי תשובה הוא גבוה יותר מאשר לצדיקים! המדרש כי הפסוק "ויגד לך תעלומות חכמה – כי כפלים לתושיה" נאמר על מתן לוחות־ שניים. כך שהפסוק מתפרש כי ה' מגלה לנו "תעלומות חכמה" – מדרגות נעלמות של חכמת התורה – "כי כפלים לתושיה", כי היה צריך 'לכפול' ולתת שוב את התורה הקדושה.

את העילוי של לוחות־שניים ניתן לראות מכך שאילולי חטאו ישראל בחטא העגל לא היה להם אלא חמישה־חומשי־תורה וספר יהושע, מחמת שחטאו – ה' נתן להם את כל ריבוי הספרים, משנה גמרא וכו'. אמנם רש"י מבאר שזהו עונש – "כדי ליגען", שיצטרכו להתאמץ יותר ולא יהיה "חוטא נשכר"; אבל בכל זאת אנו רואים שהמדרש מכנה את לוחות־שניים כ'תעלומות חכמה', ו'כפליים לתושיה' – לנתינת כח כפול.

ניתן להבין יותר, כיצד יתכן שחטא(!) מגלה מדרגה יותר גבוה, ממבט של אור: כדי להאיר דברים הקרובים לנר – מספיק אור קטן; אך כדי להאיר דברים רחוקים – צריך אבוקה או פנס חזק.

כך גם ברוחניות: בשביל צדיקים ה'קרובים' לאור ה' – צריך אור אלוקי לא כל־ כך גדול כדי להאיר להם – הוא ה'חכמה' הגלויה; אך בשביל יהודים רחוקים, צריך אור גדול יותר והוא מהחכמה הנעלמה – "תעלומות חכמה". -כעת מסכם ר' הלל את כל המהלך והמשל על סדר השנה בקיצור:

כאשר החלה להתעורר ההתגלות של הלוחות השניים – נשברו לוחות הראשונים, בי"ז בתמוז. זאת משום שה'חב"ד' של עולם האצילות כביכול 'עובר' לקלוט את אור הלוחות השניים כנ"ל; ההסתלקות כאמור קוראת בשלשת המוחין, שלב־אחר־שלב, חכמה־בינה ודעת – בשלושת השבועות; זוהי הסבה שהאבלות מתחזקת – שכן ה'סילוק' מהמוחין הקודמים הולך ומתגבר – החל מבין־המצרים, מחמיר החל מראש־חדש אב, ממשיך ב'שבוע שחל בו', ומגיע לשיא בתשעה־באב. ב-ט' אב ישנה 'פסיקת החיות' לגמרי של התלמיד־המקבל "היתה כאלמנה".

אמנם, ההסתלקות היא באה בעקבות הגילוי שהולך ומתבשל, ועל כן מתחילה הנחמה:

'פסיקת החיות' מורה על כך שלוחות־שניים של בעלי התשובה כבר התגלו באצילות, ועל־כן בתחלה הדבר משתקף ב'הארת הפנים' של המשפיע – ששמח ומתרגש מהחידוש, ב-ז' מדותיו. אלו הם ז' דנחמתא – בהם אנו רואים שהתחדש אור־חדש למעלה, "קומי אורי כי בא אורך". על־כן, על אף צער הגלות אנו יודעים כי הקב"ה כפי שהוא בא כמשפיע – מדרגת זעיר־אנפין – הרי 'בניינו מהחסדים', ולכן ממילא יעשה איתנו חסד ויתגלה גם אלינו למטה (בבי"ע). מכח האמון שלנו שהאור יתגלה אלינו, אנו מתחילים בהכנה לפנות־לשוב אל המשפיע – הקב"ה – בשתי הפטרות התשובה בימים־נוראים. תשובות אלו מכוונות כנגד תשובה תתאה ועילאה.

ההפשטה והשיבה שלנו לקבל את אור ה' – מעוררת את התענוג הפשוט של הקב"ה להאיר לעולמות את האור־החדש. זהו שלב קבלת הלוחות השניים – ביום הכיפורים.

אחרי שאנו מקבלים את החידוש הגדול ואנחנו מ'מעכלים' אותו עד שהוא 'נקלט' בנו – מגיעה שמחת־תורה, בה מתגלה הענג והשעשוע הגדול שלנו מהחידוש – יותר מה'רב' שכן אצלנו זהו חידוש גמור! כעת שואל ר' הלל קושיה על דבריו:

לכאורה, במשל – וכן בגלות מצרים והתגלות המוחין של מתן־תורה – האור החדש מתעורר בעקבות שלימות המוחין הקודמים. והיינו, כאשר הרב מסיים להבין היטב את השיעור ומעביר אותו בפועל – אז מתעורר אצלו שכל חדש. או במצרים, כאשר האבות הגיעו לשיא עבודתם (המוחין הקודמים) בברית בין־ הבתרים – נגזרה גלות מצרים, הסתלקות משום התעוררות המוחין החדשים של מתן תורה.

אבל, שבירת לוחות־ראשונים, וכן חורבן הבית – לא קרה בגלל שהגענו לשלימות האור הקודם – אלא כי חטאנו! בחטא העגל, ובשנאת חינם! לכאורה המשל כלל אינו מתאר אותו דבר?! כאן היה חורבן – מחמת התעוררות אור־חדש – כי 'הגיע' לנו כביכול, ולא מצד שהשלמנו את עבודת האור הקודם?!

אלא שצריך לומר שההתעוררות של האור־חדש, המוחין החדשים היא מגיעה בחסד חינם מלמעלה, ולא בגלל ש'השלמנו' את המוחין הקודמים. באמת, הסבר זה מתאים גם למשל, שהרי בו מבואר כי כאשר הרב מלמד את התלמיד – אז מתעוררים המוחין החדשים. זאת קורה גם, וביתר־שאת, משום ה'אור חוזר' מקושי הקליטה של התלמיד. הקושי הזה מעורר אצל הרב עומקים עוד יותר גדולים של השכל!

אם־כן נמצא, שהמוחין החדשים לא מתעוררים בהכרח משלימות השכל – כאשר מתקבל אצל התלמיד – אלא מה'אור' ש'חוזר' חזרה אל הרב, בפניית התלמיד להבין את הרב (מתוך הקושי לקבל).

אם־כן יש לומר, כי התעוררות המוחין החדשים – של לוחות־שניים, וכן של משיח – קרתה משום ה'אור חוזר' שהעלנו לקב"ה גם בעת שבירת הלוחות והחורבן: בשבירת הלוחות על ידי תפילת משה לקב"ה", ויחל משה"; בחורבן הבית, בזכות אלו שמסרו נפשם על קדושת שמו.

לאור הסבר זה, ניתן לומר שאדרבה – התעוררות המוחין החדשים בחורבן ושבירת הלוחות יותר גבוהה מההתעוררות מצד שלימות המוחין! שהרי התבאר למעלה במשל כי קושי קליטת המקבל, מגלה אצל הרב עומקים יותר גדולים מאשר השלמת המוחין בקבלתם אצל התלמיד!

בכל־אופן, הנקודה העיקרית שלמדנו, שסדר ההפטרות הפרטי שבכל שנה ממחיש לנו את התהליך הכללי של גאולת ישראל. תורתו של משיח היא מתן־ תורה לבעלי תשובה (למעלה גם מלוחות־שניים, ראה לעיל בביאור מעלת מתן־ תורה של משיח) – "משיח אתיא לאתבא צדיקים בתיובתא" – משיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה. והיינו שהוא בא להעלות אך את הצדיקים למדרגה יותר גבוה, של תשובה לקב"ה.

נמצא, שכל הגלות הארוכה הזאת היא בשביל הגילוי הגדול של משיח, וככל שהחשך גובר – זהו סימן על כך שהאור מוכן להתגלות. לכן בסוף הגלות ישנה 'פסיקת החיות' ומתגברת הכפירה וההסתר של הקב"ה – שהיא המשמעות הפנימית של 'מלחמת גוג ומגוג' – עד שמכחישים את מציאות האלוקות לגמרי חלילה, קליפת עמלק.

על־כך נאמר "כימי צאתך מארץ" – כאשר אתה רואה שמגיע תוקף ההסתר על הקב"ה הן ברוחניות והן בגשמיות – כמו במצרים; תדע ש"אראנו נפלאות". והיינו שהדבר המופלא מהשגה – 'סתימו דכל סתימין' – יהיה "אראנו" בגילוי בראיה חושית ממש! "ואמר ביום ההוא – הנה א-להינו, זה!". והיינו שעצמות אור־אין־ סוף תבא ותתגלה כאן.

מעין כל זה מתרחש בכל שנה בסיום התהליך, בשמחת תורה – החג המשקף את 'לעתיד־לבא', שאז "נגילה ונשמחה – בך" ממש!!

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

כל מה שה' עושה - לטובה

אנחנו מורגלים לשמוע וללמוד אודות המשפט הזה, המלא באמונה בטוב ה' וברוב חסדו, "עולם חסד יבנה".

אבל, הרבה פעמים קשה לראות זאת בפרטי החיים היום־יומיים. קשה לראות איך ההסתר על הקב"ה, ההתמודדויות שלנו, הקשיים שלנו הם לטובה. גם במישור הכללי, קשה לראות איך השואה האיומה היתה לטובה ועוד ועוד ה' ירחם...

פעמים שהפרטים גוברים על אמונתו הגדולה, עד שנדמה לנו שאי־אפשר כלל לאחוז בה. וחלילה מלחשוב כי יש איזה רע היורד מלמעלה. אמנם, המאמר שלנו – כדרכה של חסידות חב"ד – נותן לנו 'התבוננות פרטית', לפרטי פרטים על מנת לתת לנו את המבט הנכון, והתשובה לשאלה הקיומית – על מה הגלות הנוראה הזאת?! למה ככל שמתקרבים לסיום וניצוצי גאולה מאירים – החשך מתגבר?!

אלא, שכל המבט צריך להשתנות. צריך 'לצאת מהקופסה' להתבונן בפרספקטיבה רחבה – ולקבל ציפייה גדולה ועצומה לאור הגדול, הממשמש ובא תיכף ומיד ממש.

כל זאת, מקבל ביאור נפלא במאמר שלנו. עם הסבר המניח את הדעת – אך לא 'מניח' לנו... כי הוא ממלא אותנו בציפייה ולב־בוער בהכנה לאור־חדש שעל ציון יאיר! ראה בפנים!