וידבר משה אל ראשי המטות

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-15 דקות קריאה

רבי מנחם מענדל מויטבסק – פרי הארץ

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳. ובסוף הספר (במדבר לו יג): אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

על מנת להבין את התוכן הפנימי שבפסוק הראשון בפרשת מטות ובפסוק האחרון של פרשת מסעי וספר דברים נצטרך להקדים כמה וכמה עניינים:

העניין הוא אמרו רבותינו ז״ל (משנה אבות ד, ג) ״אַל תְּהִי בָז [לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג] לְכָל דָּבָר״ וכן מעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון (תענית כ, א) שנדמה לו אליהו ז״ל לאדם מכוער שאין כמוהו עד שגינה אותו רבי אלעזר וכו׳, ואח״כ אמר-לו אליהו מוסר עד שקיבל על עצמו שלא לעשות כן.

המשנה באבות מלמדת אותנו שאין לנו לבוז ולזלזל בשום אדם ובשום בריה בעולם. כמו כן, הגמרא בתענית מביאה סיפור על התנא רבי אלעזר שפעם אחת כשהיה מהלך בדרך לעירו פגש את אליהו הנביא שהתחפש לאדם מכוער בצורה נוראית עד כדי כך שרבי אלעזר גינה אותו על הכיעור שלו, ובסוף הסיפור מתואר שאליהו נתן מוסר על כך לרבי אלעזר עד שבסופו של דבר קיבל על עצמו לא לזלזל יותר באף אחד.

הרוע שמזכיר את ה'

והעניין כי הנה ידוע מאמר )משלי טז, ד: (״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ" ופירוש )ישעיהו מג, ז: (״כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו וכו׳", שמו. וזהו סוד )תהלים קג, יט: (״וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה״, וכן פירוש )נחמיה ט, ו: (״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם״, וכן פירוש )תהלים קד, כד(: ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ ״כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו״, ובכל הבריות כולם יש בהם

הסיבה שחז"ל ראו בחומרה רבה כל כך את הזלזול באדם או בכל דבר אחר היא משום ש"כל פעל ה' למענהו" ו"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" – כלומר, אין שום דבר מיותר בעולם שלנו! לכל דבר שה' ברא כאן יש סיבה ומטרה, ועוד יותר מכך – כל בריה בעולם בוודאות מגלה עוד יותר את הבורא יתברך במציאות, כי אחרת היא לא היתה נבראת! וכמו שכתוב "מה רבו מעשיך הוי', כולם בחכמה עשית" – כל דבר ודבר נעשה בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולכן על ידו ודרכו מתגלה גדלותו של ה'.

אך זה לא נגמר כאן: צריך לדעת שה' יתברך מתגלה כאן בעולם לא רק על ידי הנבראים החיוביים אלא אפילו על ידי כוחות הקליפה והרוע בעולם ה' מתגלה! כן, אפילו החמאסניק הכי נתעב הוא חלק מההתגלות של ה' במציאות!!!

והעניין הוא אם יראת עונש או יראת בושת או יראת הרוממות, שמתעורר האדם על ידם, ובכל אחד מיראות הנזכרות יש כמה וכמה פרטים עד אין קץ ומספר, וכמו כן מתחלקין האהבות וכן שארי המדות והתקשרות עד אין קץ כידוע, והן הן גופי הבריות בעולם-הזה השפל החומרי, וכן הוא באדם שהוא עולם קטן (תיקוני זהר קל, ב), כלול את הכל בחילוף המחשבה והדמיונות והמדות וההתקשרות עד אין קץ, כידוע שהמחשבה היא קומה שלימה אם טוב ואם רע ח״ו, מתעורר ממנה להשם יתברך ברוך הוא אם ליראתו הנזכרת, אם לאהבתו יתברך או בכל מדה ומדה שהוא מודד לו מודה לו יתברך.¹

הדרך להגדיל ולגלות את כבוד ה' בעולם על־ידי כל בריה ובריה, ואפילו על־ידי בריות לא טובות, היא להגיע על ידן לאהבת ה' וליראתו. כלומר, גם באהבת ה' וגם ביראתו ישנן דרגות שונות, ולדוגמא – ישנה יראת הרוממות שמגיעים אליה מהתפעלות מגדלותו של ה'; ולעומתה ישנה יראת העונש – שהדרך להגיע אליה היא על ידי דברים פחות חיוביים, כדוגמת עונשים, יסורים או כל מיני דברים מפחידים למיניהם, שעל אף שהם מצד הדין והגבורה, גם דרכם ניתן להתחבר לה' יתברך.

כך זה גם בכל מידה ומידה בעולם – ישנם המון חילוקים: יש מידות שאנו מתעוררים אליהן מצד החסד ויש כאילו שמצד הדין; וגם בכל הבריות בעולם – ישנן בריות ששייכות יותר לצד האהבה והחסד, וישנן בריות ששייכות יותר לצד היראה והדין. אמנם, האדם נקרא בלשונות המדרש והזהר "עולם קטן" – באדם ישנם את כל חילוקי המידות גם יחד, כי המחשבה של האדם זזה ומתחלפת כל הזמן; לפעמים מתעוררת בה מידה זו ולפעמים מידה אחרת, ולכן האדם יכול להתעורר ולהתקרב לה' יתברך מכל המידות השונות, גם ממידות ששייכות יותר לדין ויראה וגם מחסד ואהבה, כי לכל המידות יש לו קשר ושייכות – כולן כלולות בו.

כך מבוארת גם כוונת חז"ל בפירוש הפסוק "ואהבת... ובכל מאדך", "בכל מדה ומדה שמודד לך הוה מודה לו במאד מאד" – שהכוונה היא שבכל דבר ודבר שה' יתברך מעניק ומזמין לך, בין אם זה דבר טוב ובין אם רע – תודֶה לו על כך, דרך הדבר הזה, כלומר שכל דבר ודבר בין טוב ובין רע יעורר ויקרב אותך אותנו לה'!

ובזה היה יודע שלמה המלך ע״ה הלשונות מכל הבריאות שבעולם בהסתכלותו על עצמו וחילופו וחילופי חילופיו, שהרי אין המחשבה עומדת אפילו רגע אחד, אבל פושט ולובש צורה תמיד כידוע, ולא כל העיתים שוות כידוע מכ״ח עתים והשתנות לאין מספר.

לאחר שראינו שהאדם מכונה 'עולם קטן', משום שבמחשבתו נכללות כל המדות הקיימות בעולם, נלמד על פי כך חידוש מופלא ביותר: שלמה המלך, שידע לדבר בשפתה של כל בריה ובריה בעולם, ידע זאת משום שהכיר היטב את עצמו ואת כל הרבדים שבליבו ובמחשבתו, המחשבה שזזה כל הזמן מעניין לעניין, וכמו שאומר בספר קהלת שיש כ"ח תהפוכות שעוברות על האדם שחלקן טובות וחלקן רעות (ואפילו בצדיק כמו שלמה המלך היו גם בחינות מסוימות של המידות הרעות, וכן בכל הצדיקים כמו שנראה בהמשך) וכל מידה ומחשבה מתחלקת לפרטי פרטים, אלא שאנו לא מתבוננים לעומק בכל מחשבה או רגש שעוברים בתוכנו, אך שלמה המלך שהיה החכם שבאדם העמיק והבין כל מידה ומידה שהיתה בו, וממילא על־ידי־כך הכיר את כל הבריות שבעולם על בוריין, וזאת על פי דברי חז"ל שהאדם הוא "עולם קטן" שהכל כלול בו.

משה דעת דקדושה כנגד בלעם דעת דקליפה

ודבר זה נוהג אפילו בגדולי הצדיקים ואפילו במשה-רבינו ע״ה, כנגדו היה בלעם דעת דקליפה, שהיה כולל כל הדעת ומחשבת חוץ ופסול המוקדשין, כמאמר (קהלת ז, יד): ״א ת זה ל עמת ז ה ש ה ה א לה ים״, ואחרי שמשה-רבינו ע״ה היה דעת דקדושה,

אמן, שהוא ביטול הקליפה )ישעיהו כה, ח(: ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח״

התופעה הזו שראינו אצל שלמה, שגם מחשבות שליליות עברו במחשבתו (כמו שנלמד לפני כן מכ"ח העיתים שבקהלת), נוכחת גם אצל כל הצדיקים הכי גדולים ואפילו אצל משה רבינו שעליו נאמר "נאמן ביתי" הוצרכו לעבור גם מחשבות שליליות.

הסיבה לכך שהמחשבות וההרהורים הלא טובים מוכרחים לעבור בשכלם ובדעתם של הצדיקים היא, כי רק כך ניתן להעלות את המציאות אל הקדושה, על ידי שבאות לצדיק מחשבות מהדעת שמצד הקליפה (וככל שהצדיק יהיה יותר נעלה המחשבות שעוברות במוחו מהקליפה שכנגדו יהיו יותר נמוכות,² וכמו שכתוב "את זה לעומת זה עשה האלקים") והצדיק דוחה את המחשבות האלה מכל וכל ואינו מתפתה אחריהן בזכות שמתבונן בעוצם שפלות הקליפה לעומת מעלת הקדושה. וכך, גם הצדיק מתקרב לה' דווקא על ידי ה'דעת דקליפה'.

משום כך, משה רבינו – שמכונה בזוהר 'דעת דקדושה' – היה מוכרח שיעברו במחשבתו מחשבות ששייכות לבלעם הרשע, המכונה 'דעת דקליפה' (וכמו שאמר על כך מורנו הבעל שם טוב שאת כל הדברים המגונים שהיו בבלעם הרשע חשדו שישנם גם אצל משה רבינו) וזאת משום שהוא היה המדרגה שכנגד משה רבינו בצד הקליפה, והדרך של משה להתעלות למדרגה שאליה הוא נתעלה הייתה על ידי שהתגבר מכל וכל על כל ה"מחשבות חוץ" (מחשבות חיצוניות) והמחשבות שנקראות "פסול המוקדשין" (שפוסלות ומכסות את הקדושה) שהגיעו אליו מה'דעת דקליפה'.

אמנם, צריך לדעת שרק כרגע, כשאנו עוד בגלות אז העבודה היא להעלות את הניצוצות מהקליפה אל הקדושה על ידי הדעת, אך בעזרת ה' יתברך לעתיד לבוא תתקיים בנו נבואת ישעיהו "בלע המות לנצח", שהקליפה תתבטל והשכינה תתעלה מעלה מעלה במהרה בימינו אמן!!!

החושך כדרך להגיע אל האור!

והן הן הניסיונות כמאמר רבותינו ז״ל (שבת עז, ב) ״כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא״ והוא מוזכר בזוהר הרבה פעמים, לכן כשהאדם רוצה להכניע איזה דבר העומד עליו בתחילה צריך להכניע באמת לפני וכו׳ ברוך הוא מאותו הרע השוכן בעצמו, וזהו ביטול הרע והמתקת הדינין, וזהו שכתוב (תהלים סט, יט): ״קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" ואח״כ (תהלים סט, יט): ״לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי״ פירוש: בתחילה ביקש שתבוא הגאולה לנפשו מכל אומות-העולם שהם ההתקשרות במחשבת חוץ, וממילא יהיה פדוי מאויביו שהוא ביטול הקליפה והמתקת הדינין.

כעת, לאחר שהבנו מהו הצורך בדברים השליליים ובמחשבות השליליות שבעולם, מובן גם מהו תפקידם של הניסיונות שהקב"ה מביא על האדם, בין אם זהו ניסיון גשמי ובין אם הוא ניסיון רוחני: הדרך להתקרב אל ה' בזמן הזה, כאשר הקליפה עדיין נוכחת בעולם, היא רק על ידי שמכניע אותה ומתגבר עליה, ולולי ההתמודדות וההתגברות על הקליפה לא ניתן להתעלות אל הקדושה, משום שהעולם נברא בצורה זו שהחושך קודם לאור – "ויהי ערב ויהי בקר", וכלשון הזוהר הקדוש "ברישא חשוכא והדר נהורא".

משום כך, הדרך להתגבר על רוע המרע לאדם היא קודם כל על ידי שמתגבר ומנצח את הרע שבו עצמו, מכיוון שלרוע החיצוני אין שום כח עצמי ואת כל חיותו הוא יונק אך ורק מהרע שבתוכנו, בני האדם, ולכן אם האדם מכניע את הקליפה ואת הרע שבדעתו הדברים הרעים שבחוץ מתבטלים באופן ממילא, ולכן בתהלים דוד המלך קודם כל מבקש "קרבה אל נפשי גאלה", כלומר, דוד ביקש גאולה לנפשו מכל הדברים השליליים שבה ומההתקשרות בענייני העולם הזה, ולאחר מכן יתקיים בו ממילא "למען אויבי פדני" שייפדה מהאויבים הגשמיים כי כבר לא תהיה לקליפה קיום כלל!

רוצה משיח? שכח מזה!

בָּא אֶלָּא

הבנין ואינה מדה בפני עצמה, והגאולה שצריכה להיות מכל השבעים אומות-העולם אשר שורשם ז׳ ימי הבנין, אי-אפשר להיות כי-אם שיגיע למעלה מן הדעת, שיסיח עצמו מן הדעת ולא יהיה שום אמצעי בינו לבין השם יתברך ולא שום הפסק בעולם כי-אם יחוד אמיתי, וזהו אמרם רבותינו ז״ל (בבא בתרא עה, ב) ״עתידין מלאכי-השרת לומר קדושה לפני ישראל כמו שאומרים לפני השם יתברך״ מפני שיהיו אחדות גמור עם השם יתברך, אבל עכשיו קודם ביאת המשיח הדעת הוא המייחד את כל הברואים להשם יתברך ומבטל הרע מהם ומשפיע טובה להם.

לאחר שהבנו שהדרך להתקרב אל ה' בזמן הזה, כאשר עוד לא התקיים בנו הפסוק "בלע המות לנצח", היא על ידי הדעת שלנו, כעת נלמד בצורה מחודשת לגמרי את מאמר הגמרא "אין משיח בא אלא בהיסח הדעת". משמעותה של ספירת הדעת אינה כשאר המידות (חסד, גבורה וכו'), שלכל אחת מהן יש עניין מסוים שהוא עניינה של מידה זו ספציפית, משום שהדעת אינה 'מתפקדת' כמידה וספירה בפני עצמה אלא היא מידה שכוללת בתוכה גם את שאר המידות, ולכן אומרים לנו חז"ל שהגאולה שניגאל מאומות העולם (הרוע והקליפה שבעולם) תבוא בעקבות ההתרוממות וההסחה מהדעת. פירוש הדברים הוא על פי הידוע מתורת הסוד ששבעים אומות העולם בסופו של דבר יונקים את חיותם גם הם משבע המידות העליונות (חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות) שמכונות גם 'שבע ימי הבניין', משום שכל השבוע של בריאת העולם ובעצם הבריאה כולה השתלשלו ממידות אלו (וממילא גם אומות העולם) ובכללות על ידי מידת ה'דעת' (שכוללת את כולן כנ"ל). לפי זה, כאשר חז"ל אומרים לנו שמשיח יבוא על־ידי 'היסח הדעת', הכוונה היא כאשר נגיע לקשר 'ישיר' עם ה', שלא יהיו ממוצעים ומתווכים (כמו ספירת הדעת כרגע) בינינו לה', אלא תהיה בינינו אחדות גמורה ושום דבר לא יכסה על ה' עד כדי כך שהגמרא אומרת ש"עתידין מלאכי השרת לומר קדושה לפני ישראל כדרך שאומרים לפני ה'", כי ישראל יהיו ביחוד גמור עם ה' וממילא לומר לפניהם שירה יהיה בדיוק כמו לומר לפני ה' יתברך בעצמו!

כך יהיה בזמן הגאולה, כאשר יבוא משיח צדקנו, אך כעת הדרך שלנו להתקשר אל ה' יתברך היא על ידי הדעת שמשמשת כאמצעי, כביכול, בין לבנו ורגשותינו לה'.

יתברך שמו )משלי ג, כ(: ״בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ" ומעלה אותם

ומבררם במחשבתו, כמאמר הזוהר (ח״ג י, ב) ״כולם בחכמה אתבררירו״, ואחרי עלייתם אל שורשם נשפעים משם טובה

וברכה.

הדרך שלנו להתקרב לה' יתברך ולהתקשר אליו בזמן הזה היא על ידי הדעת, שכאשר יעברו בדעת ובמחשבה של האדם הרהורים ומחשבות על כל מיני בריות ונבראים³ והוא מתעורר מתוך מחשבות אלו לעבודת הבורא – בין אם הם מעוררות בו מחשבות של יראה, בין אם אלו מחשבות של אהבת ה' או התפעלות מגדולת ה' וכו' בכל רגש אפשרי – על ידי כך הוא מעלה את אותם ברואים לשרשם העליון, וכפי שמובא בזוהר "כולם בחכמה אתבררירו", שהבירור של כלל הנבראים הוא על־ידי החכמה, ובעקבות עלייתם אל שרשם הנעלה, מתעורר רצונו של ה' להשפיע שפע של טובה וברכה.

הדעת מייחדת את הבריאה כולה עם ה' יתברך!

וזהו אמרם רבותינו ז״ל (ברכות לג, א) ״גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר (שמואל א ב, ג): ״אֵל דֵּעוֹת ה׳", כי הדעת הוא המייחד כל השמות ממטה למעלה ומייחד הענף אל השורש שהוא שם הוי״ה ב״ה כדברינו הנזכרים, שהרי (ישעיהו מג, ז): ״כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו״, ובכל הבריות כולם יש בהם קדושת שמותיו ב״ה, כי אין-סוף ב״ה סובב כל-עלמין וממלא-כל-עלמין כנזכר, ובדעתו מעלה האדם אותם אל שרשם ומייחד לאין-סוף ב״ה.

בגמרא נאמר "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות [שני שמות ה'] שנאמר אל-דעות-הוי'", כלומר שמעלת הדעת היא שנאמרה בין שני שמותיו של הקב"ה, בין שם אלוקים לשם הוי', ומשמעות הדבר היא שתפקידה של הדעת היא לייחד ולקשר בין שני שמות אלו.

שם 'הוי'' מסמל את הקב"ה כפי שהוא למעלה מההתלבשות במציאות הגשמית, ולעומתו שם 'אלקים' מסמל את הקב"ה כפי שהוא התלבש בתוך המציאות בין אם זה דרך אור הממלא כל עלמין, כלומר שה' מחייה ומקיים את העולמות על ידי שהוא ממלא אותה ומתלבש בתוכה ממש; ובין אם זה על ידי אור הסובב כל עלמין, איך שה' מחיה את המציאות באופן שהוא 'מקיף' את העולמות ואינו 'מתלבש' בתוכם. כך או כך, החיות הזו – שנותנת קיום לכל הברואים – באה מצד שם 'אלקים',⁴ ועל ידי הדעת אנו יכולים לאחד את הבריאה שמבטאת את שם 'אלקים' למקורה שמשם 'הוי''.

במקום שאין מקדש – תהיה מקדש!!!

שניתן בין ב׳ אותיות, שנאמר )שמות טז, יז(: ״פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ ״אִלּוּ הָיוּ יוֹדְעִים הָאוּמוֹת גּוֹדֵל טוֹבָתָם מִן הַמִּקְדָּשׁ

בהמשך הגמרא שהזכרנו קודם מתוארת גם גדולתו של בית המקדש באותו אופן – גם הוא ניתן בין שני שמותיו של ה' שנאמר "פעלת ה' מקדש א-דני", ומכך שהמקדש נכתב בין שמותיו של הקב"ה אנו לומדים שגם בכוחו של המקדש היה ניתן לקשר את הבריאה עם הקב"ה, על ידי ההשפעה שהיתה מגיעה לכלל הנבראים על־ידי המקדש, ואפילו אומות העולם קיבלו את השפע שלהם על ידי שבעים פרי החג שהוקרבו בסוכות (עד כדי כך שאמרו חז"ל שאם רק האומות היו יודעים מה הם מרוויחים מהמקדש הם לא היו מחריבים אותו). אמנם, כיום, כאשר לצערנו עדיין אין לנו בית מקדש, 'האדם הכשר' משמש במקומו, שעל ידי שהאדם מעלה את הברואים אל שורשם בדעתו כנ"ל, אז הוא מעורר את הקב"ה להשפיע שפע של טוב לעולם.

וכמו כן האדם מתייחד באמצעות הברואים וכו׳, מפני שעכשיו קודם ביאת המשיח אי-אפשר לשום אדם לסבול התענוג עליון כזה והיחוד אמיתי בלי שום אמצעי.

שימו לב! לא רק הבריאה זקוקה לתיווך בינה לבין ה', אלא גם הדרך שלנו להתקרב אל ה' היא על ידי הברואים שעולים במחשבותינו כנ"ל, והסיבה לכך שאנו זקוקים ל'דעת' כמתווכת בינינו לה', ואנו לא יכולים פשוט להתייחד עם ה' בצורה ישירה, היא מכיוון שבעולם הזה כפי שהוא בזמן הזה שקודם ביאת המשיח, אין לאף אדם ואפילו לאדם הכי מושלם 'כלים' להכיל את התענוג העצום שביחוד האמיתי והשלם עם ה', אלא אנו מוכרחים לקבל את התענוג הזה דרך אמצעי.

ההרהורים של הצדיקים

כללא דמילתא שאצל כל צדיק וצדיק מוכרחים לעבור במחשבתו כל שכנגדו עד מקום מדרגתו, ואפילו אם יאמר המתחסד שכבר ביטל כל הרגשותיו ותאוותיו, אין שוטה מרגיש שאם אין לו במידה זו יש לו במידות אחרות כיוצא בו, וכשבאה לו המחשבה צריך-להיות נבזה בעיניו נמאס שהעמיד צלם בהיכל, שהרי האדם הוא מקדש מעט כנזכר, וכידוע שהמחשבה והמוח הוא קודש-קדשים והלב הוא היכל האהבה ושאר-דברים כמבואר בכמה מקומות.

הבירור וההעלאה שמעלים את הברואים שחולפים במחשבות הרבות שלנו על־ידי שאנו מתעוררים מהם לעבוד את ה' אינה שייכת רק בנו, ב'יהודי המצוי', אלא גם אצל הצדיקים הכי גדולים מתעוררות מחשבות על דברים שלילים, ולא רק שזה קיים אצלם אלא גם מוכרח שזה יהיה כך ואי אפשר בלי מחשבות אלו, כי זוהי הדרך להתעלות במדרגות הקדושה – על ידי שדוחה את המחשבות האלו בכל כוחו ומתבייש מאוד על כך שכביכול העמיד צלם בהיכל – על פי מה שהתבאר שהאדם מסמל את המקדש, אז אם כן האברים הפנימיים שבאדם, המח והלב, הם קדש-הקדשים וההיכל ולשם הוא הכניס את הצלם רחמנא ליצלן! המציאות היא שלכל צדיק מתעוררות מחשבות מצד הקליפה שכנגד המדרגה בה הוא נמצא, וככל שהצדיק יהיה יותר מרומם אז מוכרח שיעברו במחשבותיו מחשבות יותר שליליות, מכיוון שלא רק המדרגה בקליפה שכנגד מדרגתו קיימת בו אלא גם כל המדרגות שתחתיה, וגם מי שטוען שאצלו ה'תופעה' הזו לא קיימת – הוא פשוט שוטה שלא מודע לעצמו כי גם אם במידה מסוימת לא חולפות אצלו מחשבות אלו, ודאי שבמידות אחרות המחשבות האלה קיימות.

מ"ב המסעות של השכינה

ואחר כך כשמתעורר מן הדבר אל הבורא יתברך שמו הוא היחוד ועליית השכינה והקמתה מעפרא, והאדם גם-כן מתעלה בזה והולך מדרגא אל דרגא ומנסיון לנסיון וממסע למסע, וזהו המ״ב מסעות הכתובים בתורה שנסעו ישראל ממצרים שהיא עבודת פרך בחומר ולבנים שהוא מעשה הגשמיות והגופניות, וכדי לצאת משם ולהגיע אל ארץ ישראל שהיא כנסת ישראל ולעשות יחוד שלם צריך על-כל-פנים מ״ב מסעות, וזהו שם של מ״ב הידוע ומכוון לעלות מעלה מעלה.

כאשר האדם מצליח לדחות את המחשבה הרעה שעוברת במחשבתו ומתעורר ממנה להתקרב עוד יותר אל ה' – בכך הוא מייחד את השכינה עם הקב"ה ומעלה אותה חזרה מנפילתה בעפר-הקליפות אל הקדושה, ולא רק השכינה מתרוממת בכך אלא גם האדם עצמו מתקרב על ידה לה', ומכל ניסיון וניסיון שחולף עליו הוא עולה ממדרגה למדרגה.

כל פעם שהאדם דוחה את מחשבותיו הרעות ובכך מתרומם ממקומו הקודם הוא עובר מעין 'מסע' שבו השכינה מתרוממת עוד קצת חזרה למקומה. מסעות כאלה בדיוק התרחשו במ"ב המסעות שעם ישראל נסעו כשעלו ממצרים, בכדי להתעלות מהחומריות והשעבוד הגופני שהיה במצרים עד לארץ ישראל שהיא 'כנסת ישראל' (כפי שמבואר בזוהר הקדוש). בעצם, הדרך להגיע אל היחוד השלם של הנשמות עם שורשן למעלה היא על ידי שם מ"ב [אחד משמות ה' שמכוון כנגד מ"ב התיבות שבמזמור "אנא בכח"], שעניינו הוא ההתעלות מהמציאות הגשמית.

צעד אחורה – ירידה לצורך עלייה!

והנה ענין המסעות היו כמה פעמים לאחור כידוע, לכן לפעמים מזומן לצדיקים איזה ירידה במחשבתו, אבל באמת הוא כי הירידה צורך עליה היא ומסע שלימה כדרך כל המסעות עד שתבוא הגאולה במהרה-בימינו-אמן, ויהיה עליות השכינה בפועל ויחוד אמיתי בלי שום אמצעי והפסק, ולכן יאמרו קדושה לפני ישראל, שעניין הקדושה הוא פרישת המותרות מהם.

בתורה אנו רואים שכחלק ממ"ב המסעות שעברו בני ישראל בלכתם במדבר היו גם מסעות שלכאורה הם חזרה אחורה במקום המשך התקדמות לארץ ישראל. על פי ההבנה שהבנו כאן, שהמסעות מבטאות את התעלות האדם אל שורשו ומקורו בחזרה, פירוש המסע לאחור הוא שנופלות מחשבות רעות בדעת הצדיק, שבפשטות זהו צעד שלילי שרק מרחיק אותו מה', אך כפי שראינו לעיל מחשבות אלו אינן מבטאות ירידה אלא הן הדרך להתקרב אל ה' על ידי שמתגבר עליהן.

אמנם, כמו שכבר ראינו בפסקאות הקודמות, כל זה רק בזמן הגלות, אך לעתיד לבוא בגאולה העתידה בב"א כאשר השכינה תתעלה ותשוב למקומה השלם, כבר לא נזדקק לדעת כאמצעי להתקשר לה' ונחיה ביחוד אמיתי, עד כדי שהמלאכים יאמרו עלינו קדושה בדיוק כמו לפני הקב"ה, שהרי המושג קדושה מבטא פרישה מדברים לא נצרכים שהם בגדר מותרות, ומכיוון שבני ישראל יפרשו מן הדעת ויתקשרו ישירות עם ה' יהי שייך לומר לפניהם "קדוש קדוש קדוש"!!!

הפסוקים במבט חסידי

עַמִּים״ ו״מֹשֶׁה״ הוא הדעת, ו״אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״ הם שורשי הֶאֱמַרְתָּ

כעת, לאחר שראינו באריכות כיצד מבררים את הניצוצות חזרה אל הקדושה ועל ידי כך משיבים את השכינה למקומה האמיתי, נראה כיצד זה מרומז באופן מופלא בתוך הפסוקים:

הֶאֱמַרְתָּ וזהו ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ שהוא פירושו גם-כן יחוד כמו ״לְצַוּוֹת לְזֶה״, נותן, ״אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה״ פירוש יחוד אין-סוף ב״ה עם הדעת, ״אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ פירוש על-ידי האמונה, ״בְּעַרְבֹת מוֹאָב״ לחיים, כמאמר )נחמיה ט, ו(: ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם״ כולם באים

נשמע קולו של כהן-גדול, ביריחו היו מתעטשים העיזים וכו׳" וכמה דברים. וזה שהירידה הוא לצורך השגת המקדש.

את אותו המסר שלמדנו ניתן גם לראות בפסוק האחרון שבפרשת מסעי: כאשר פירוש המילים "אלה המצוֹת" הוא מלשון צוותא, חיבור וייחוד בין שני דברים שונים; "והמשפטים" היינו שעל ידי שמרגיל את עצמו לעשות דבר מסוים הדבר נתפס אצלו כדבר פשוט שמוכרח לעשותו, שזהו פירוש המילה משפט – חוק שמוכרחים לנהוג כמותו; "אשר צוה ה' ביד משה" – 'צוה' היינו לשון חיבור וייחוד, ה' ביד משה – הוא הדעת, והיינו שיתייחד עם ה' על ידי הדעת; "אל בני ישראל" הכוונה היא על ידי האמונה (כפי שהסברנו בביאור הפסוק הקודם); "בערבות מואב" 'בערבות' מלשון ערבוב, שצריך להאמין שכל הברואים השונים שמתערבבים במחשבותיו מקבלים חיותם מהקב"ה והם אינן בריות נפרדות חלילה, וכשמאמין באמת בדבר זה מגיע על ידי כך לבחינת "על ירדן יריחו" – יריחו מבטאת את ההשגה המזוככת שהייתה במקדש, וכמו שאומרים חז"ל שביריחו הורגש המקדש (בכך ששמעו עד שם את קולו של הכהן הגדול, והעיזים שם התעטשו מריח הקטורת), ו'ירדן יריחו' היינו שכל הירידה הזו של הבירור במחשבות מוביל בסופו של דבר ל'יריחו' – השגת המקדש! אז יהי רצון שנגיע במהרה לגילוי העצום של היחוד המושלם עם ה' ללא שום מתווכים ואמצעים למיניהם בכיף הכי גדול בגאולה השלימה בקרוב ממש!!!

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

נקודה למחשבה 1-3 דק׳

מה עושים עם רגשות שליליים? פרשת מטות-מסעי