אזמרה

מאמר

כ-7 דקות קריאה

אזמרה – תורה רפ״ב

רבי נחמן מברסלב – לקוטי מוהר״ן

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפלו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על־ידי־זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה.

חז״ל אומרים לנו, ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״ (אפילו את הרשעים הגמורים). הדין לזכות הוא על-ידי מציאת נקודת טוב מזוקקת כלשהי אצל הרשע, בה הוא כלל אינו רע. פעולה כזו של דין לכף זכות היא לא רק שינוי בעמדת המבט על הרשע, אלא היא באמת דנה ומכריעה אותו לצד הזכות. הנקודה הטובה מעלה ומוציאה את אותו רשע לחיים של זכות! בעבודה כזו ממש אפשר להשיב את הרשע בתשובה גמורה. וזה בחינת (תהילים ל״ז:י׳): ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו; הינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף־על־פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף־על־פי־כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב, ששם אינו רשע. וזהו:

ועוד מעט ואין רשע – שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב, שיש בו עדין, ששם אינו רשע, כי אף־על־פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל־ידי־זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על־ידי־זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על־ידי־זה.

וזהו: ועוד מעט ואין רשע – על־ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על־ידי־זה: והתבוננת על מקומו ואיננו – הינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על־ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקדה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על־ידי־זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו: והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל, והבן:

וכן צריך האדם למצא גם בעצמו. כי זה ידוע, שצריך האדם לזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד מאד (כמבאר אצלנו כמה פעמים), ואפלו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף־על־פי־כן אסור לו לפל מזה, רק צריך לחפש ולמצא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתם, הינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדשה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדשה איזה מעט טוב, כי על כל פנים איך שהוא, על־כל־פנים היה איזה נקדה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדין מעט טוב, על־ידי־זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה, בבחינות: ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, כנ"ל. הינו כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות, אפלו את הרשעים, ולמצא בהם איזה נקדות טובות, ועל־ידי־זה מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות, בבחינת: ועוד מעט וכו' והתבוננת וכו' כנ"ל, כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה עדין, כדי לחזק את עצמו שלא יפל לגמרי, חס ושלום, רק אדרבא יחיה את עצמו, וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהינו מה שזכה לעשות מימיו איזה מצוה או איזה דבר טוב, וכמו כן צריך לחפש עוד, למצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם אותו הדבר הטוב הוא גם־כן מערב בפסלת הרבה, עם כל זה יוציא משם גם־כן איזה נקדה טובה. וכן יחפש וילקט עוד הנקדות טובות, ועל־ידי־זה נעשין נגונים, כמבאר במקום אחר (במאמר ויהי מקץ בסי' נ"ד), בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח טובה מן הרוח נכאה עצבות רוח, עין שם. [והכלל, כי נגינה דקדשה היא גבוה מאד מאד כידוע, ועקר הנגון נעשה על־ידי ברור הטוב מן הרע, שעל־ידי שמבררין ומלקטין הנקדות טובות מתוך הרע, על־ידי־זה נעשים נגונים וזמירות, עין שם היטב].

ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקדות טובות, ומלקט ומברר אלו הנקדות טובות מתוך הרע והפסלת שבו וכו' כנ"ל, על־ידי־זה נעשין נגונים כנ"ל, ואזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'. כי זה ידוע שכשהאדם נופל בדעתו מחמת גשמיותו ומעשיו הרעים, שרואה שהוא רחוק מאד מאד מן הקדשה באמת, אזי על־פי רב אינו יכול להתפלל כלל מחמת זה, ואינו יכול לפתח פיו כלל, מחמת גדל העצבות והמרה שחורה והכבדות שנופל עליו, על־ידי שרואה גדל עצם רחוקו מהשם יתברך.

אבל כשהוא מחיה את עצמו על־פי העצה הנ"ל, דהינו שאף־על־פי שיודע בעצמו שיש לו מעשים רעים וחטאים הרבה מאד, והוא רחוק מאד מאד מהשם יתברך, אף־על־פי־כן הוא מחפש ומבקש ומוצא בעצמו עדין איזה נקדות טובות כנ"ל, ומחיה ומשמח את עצמו בזה, כי בודאי ראוי להאדם להגדיל שמחתו מאד בכל נקדה ונקדה טובה מקדשת ישראל שמוצא בעצמו עדין, ואזי כשמחיה ומשמח את עצמו על־ידי־זה כנ"ל, אזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה': וזה בחינת (תהילים קמ״ו:ב׳): אזמרה לאלקי בעודי – בעודי דיקא, הינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת: עוד מעט ואין רשע כנ"ל, על ידי אותה הנקדה, על־ידי־זה אוכל לזמר ולהודות לה' כנ"ל. וזהו: אזמרה – אזמרה דיקא, הינו זמירות ונגונים שנעשין על ידי שמלקט הנקדות טובות כנ"ל:

[והזהיר רבנו זכרונו לברכה מאד, לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך, ולבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום, כי רב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עקר רחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גדל קלקולם שקלקלו מעשיהם, כל אחד כפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורבן מיאשים עצמן לגמרי, ועל ידי זה אינם מתפללים בכונה כלל, ואינם עושים אפלו

מה שהיו יכולים לעשות עדין. על כן צריך האדם להשכיל מאד על דבר זה, כי כל הנפילות שבדעתו, אף־על־פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה, הנפילה שבדעתו, והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו על־ידי־זה, הכל הוא רק מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי, חס ושלום. על־כן צריכין להתחזק מאד, לילך עם התורה הזאת, לחפש ולבקש בעצמו בכל פעם איזה מעט טוב ונקדות טובות וכו' כנ"ל. ועל־ידי־זה יחיה וישמח את עצמו, ויצפה לישועה עדין, ויוכל להתפלל ולזמר ולהודות לה', בבחינת: אזמרה לאלקי בעודי כנ"ל, ועל־ידי־זה יזכה לשוב באמת אל ה' כנ"ל]: ודע, שמי שיכול לעשות אלו הנגונים, דהינו ללקט הנקדות טובות שנמצא בכל אחד מישראל, אפלו בהפושעי ישראל כנ"ל, הוא יכול להתפלל לפני העמוד, כי המתפלל לפני העמוד, הוא נקרא שליח צבור, וצריך שיהיה נשלח מכל הצבור, דהינו שצריך שיקבץ כל נקדה טובה שנמצא בכל אחד מהמתפללין, וכל הנקדות טובות יהיו נכללין בו, והוא יעמד ויתפלל עם כל הטוב הזה, וזהו שליח צבור, וצריך שיהיה בו בחינה גבוה כזו, שעל־ידי־זה יהיו כל הנקדות תאבים אליו, ויהיו נכללין בו, ומי שיכול לעשות נגונים הנ"ל, דהינו שיכול לדון את כל אדם לכף זכות, אפלו את הקלים והרשעים, כי משתדל לחפש ולבקש למצא בכלם נקדות טובות כנ"ל, שעל־ידי־זה נעשין נגונים כנ"ל, זה הצדיק שאוחז במדרגה זאת, הוא יכול להיות חזן ושליח צבור, דהינו להתפלל לפני העמוד, כי הוא יש בו בחינה זו הצריכה להשליח־צבור ההגון באמת, שצריך שיהיה בו בחינה, שיהיו כל הנקדות טובות תאבים אליו ויהיו נכללין בו כנ"ל, כי הוא יכול לקבץ כל הנקדות טובות שנמצא בכל אחד מישראל, אפלו בפושעי ישראל, כנ"ל:

ודע שיש בכל דור ודור רועה, והוא בחינות משה, שהוא רעיא מהימנא, וזה הרועה הוא עושה משכן.

ודע, שתנוקות של בית רבן מקבלים הבל פיהם שאין בו חטא מזה המשכן, ועל כן התינוק כשמתחיל לקרות ולהכנס בתורה, הוא מתחיל מן ויקרא אל משה (מ"ר צו פ' ז), שהוא אלף זעירא, כי ויקרא מדבר מגמר הקמת המשכן, שאז קראו השם יתברך והתחיל לדבר עמו מהמשכן, ועל כן משם מתחילין התינוקות, כי משם מקבלין הבל פיהם כנ"ל, ומשם מתחילין לקרות ולהכנס לתוך התורה:

ודע שכל הצדיקים שבדור, כל אחד ואחד הוא בחינת רועה, כי בכל אחד ואחד יש בו בחינת משה, וכל אחד ואחד לפי בחינתו, הוא עושה בחינת משכן, שמשם מקבלין התינוקות הבל פיהם כנ"ל, וכל אחד לפי בחינתו, לפי בחינת המשכן שהוא עושה, כמו כן יש לו תינוקות שהם מקבלין משם. נמצא, שיש לכל אחד ואחד מצדיקי הדור, סך תינוקות שהם מקבלין הבל פיהם ממנו, כל אחד לפי בחינתו כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לג:), שתינוקות נתפסין על עוון הדור, שנאמר: ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים – שמתמשכנין על הרועים, וזהו: על משכנות הרועים, שהם מקבלין הבל פיהם מבחינת המשכנות של הרועים, דהינו הצדיקים שבדור, שכל אחד עושה משכן כנ"ל:

אך לידע כל זאת, דהינו לדעת כל צדיק וצדיק, איזה הם התינוקות השיכים לו, וכמה הם מקבלין ממנו, ולידע כל הבחינות שיש בזה, והדור שיבוא מהם עד הסוף – דע, מי שיוכל לעשות נגונים הנ"ל, הוא יכול לידע כל זה.

וזהו סוד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במשנה (שבת יא): באמת אמרו, החזן רואה היכן התינוקות קוראים. החזן, דהינו מי שיכול לעשות הנגונים הנ"ל, שהוא יכול להיות חזן ושליח־צבור להתפלל לפני העמוד כנ"ל. הוא רואה ויודע היכן התינוקות קורין, הינו אצל איזה צדיק הם מקבלין הבל פיהם, שעל־ידו הם קוראין ונכנסין בהתורה כנ"ל:

תם ונשלם ספר ראשון.

תהלה לאל אחרון וראשון:

מאמר מבואר

כ-15 דקות קריאה

אזמרה – תורה רפ״ב

רבי נחמן מברסלב – לקוטי מוהר״ן

אתה מכריע לאיפה הרשע ילך

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפלו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על־ ידי־זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה. חז״ל אומרים לנו, ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״ (אפילו את הרשעים הגמורים). הדין לזכות הוא על-ידי מציאת נקודת טוב מזוקקת כלשהי אצל הרשע, בה הוא כלל אינו רע. פעולה כזו של דין לכף זכות היא לא רק שינוי בעמדת המבט על הרשע, אלא היא באמת דנה ומכריעה אותו לצד הזכות. הנקודה הטובה מעלה ומוציאה את אותו רשע לחיים של זכות! בעבודה כזו ממש אפשר להשיב את הרשע בתשובה גמורה. וזה בחינת (תהילים ל״ז:י׳): ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו; הינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף־ על־פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף־על־פי־כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב, ששם אינו רשע. וזהו: ועוד מעט ואין רשע – שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב, שיש בו עדין, ששם אינו רשע, כי אף־על־פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל־ידי־זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על־ידי־זה אתה

מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על־

ידי־זה.

וזהו: ועוד מעט ואין רשע – על־ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על־ידי־זה: והתבוננת על מקומו ואיננו – הינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על־ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקדה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על־ידי־זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו: והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל, והבן: דוד המלך אומר: ״ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו״. פשט

הפסוק הוא שעוד מעט הרשע יושמד ולא יעיק על הצדיקים ...אבל אם צריכים לדון כל אחד לכף זכות, משמעות הדבר שאנחנו רוצים וחפצים בקיום אף של הרשע, רוצים להעלות אותו משם! אם כך זה לכאורה סותר את "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

לפיכך חייבים להבין את הפסוק אחרת:

״ועוד מעט ואין רשע״ — עליך למצוא את המעט בו הרשע עדיין אינו רשע, את נקודת הטוב והאור שעוד קיימת בו. המציאה הזו, של נקודת הטוב, מעלה אותו ומשיבה אותו בתשובה. ולכן ״והתבוננת על מקומו ואיננו״ — אחרי שדנת אותו לכף זכות תסתכל על המקום שבו הוא היה, על הרשעה שלו — ״ואיננו״! הוא כבר לא שם!

״איפה אתה רשע מרושע?!״ - עזוב אחי, אני כבר התרוממתי, בזכות אותה ׳נקודה טובה׳, נקודת האור שמצאת בתוך הרוע שלי. אתה דנת והכרעת אותי כפשוטו לכף זכות. בזכותך הטוב שלי הכריע והצליח לגבור על הרע. אתה גרוע לגמרי? אולי לא ממש, תחפש טוב ואל תהיה נקניק!

וכן צריך האדם למצא גם בעצמו. כי זה ידוע, שצריך האדם לזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד מאד (כמבאר אצלנו כמה פעמים), ואפלו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף־על־פי־כן אסור לו לפל מזה, רק צריך לחפש ולמצא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתם, הינו שרואה שגם המצוה והדבר

שבקדשה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות

כשם שבאדם רשע מוטל עלינו להתאמץ ולחפש את הנקודות בהן הוא עדיין טוב גמור — מה שמביא אותו בפועל לתשובה נפלאה — כך גם מוטל עלינו להתאמץ ולחפש בתוכנו את הנקודות הטובות.. לפעמים אנחנו מסתכלים על עצמנו ורואים פשוט המון רוע, ״שאין בעצמו שום טוב״. לפעמים אנחנו רואים שאנחנו לא מצליחים להתפלל, שוב פעם פוגעים בחבר שלנו או שלא מתייחסים לילד כמו שצריך. גם בשמירת שבת לא תמיד מדקדקים ועוד ועוד, ״לב יודע מרת נפשו״, כל אחד והרע שבו...

ההסתכלות הזאת מפילה אותנו לעצבות, לדכדוך ולבאסה עמוקה. אבל, צריך לדעת ולשים לב ש״רוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה״ — מי שמדכדך ומעציב אותנו זהו היצר־הרע שחפץ להמית ולקבור אותנו בעפר של עצמנו. התפקיד שלנו הוא לא לוותר לו, להיות עקשנים, למצוא דרכים לשמוח.

אחת הדרכים הטובות והאמיתיות ביותר לשמוח היא הסוד הזה של ״נקודה טובה״:

בואו נעצור רגע ונחפש בעצמנו; האם באמת כולי רע? אין בי שום דבר טוב? לא ולא!

אם אני עמל לחפש ולמצוא איזה טוב שיש בי, איזה מצוה, איזו תפילה, איזו השקעה קטנה לתת לחבר שלי, מילה טובה או דקה שפיניתי בשביל ללמוד תורה — אז יש בי טוב!¹ מי שאי־פעם ניסה לעשות את המהלך הזה, יודע שאם הוא אמיתי עם עצמו, הוא מיד שם לב לפגמים שיש גם בטוב שהוא עושה: כל מה שאני עוזר לחבר זה בשביל התדמית שלי בעיני אחרים, או אפילו רק תדמית בעיני עצמי! ולא ממש בשביל החבר... כל ההתלהבות שלי בתפילה היא סתם בגלל שצעקתי בקול, לאו דוקא בגלל שחשבתי על הקדוש ברוך הוא... וגם היציאה שלי להפצות היא אולי רק נובעת מפחד שהחילונים ישתלטו על המדינה... נעצור כאן ולא ניתן ליצר־הרע עוד כל מיני טענות... הוא מספיק ״מלא ערמה״ כנגדנו... אז מה עושים עם התחושות האלו? הרי באמת צריך לעשות הכל לשמה, בשביל ה׳ והדבקות בו, בשביל עם־ישראל — מה יהיה איתי?!

עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדשה איזה מעט טוב, כי על כל פנים איך שהוא, על־כל־פנים היה איזה

נקדה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדין מעט טוב, על־ידי־זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה, בבחינות: ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, כנ"ל. הינו כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות, אפלו את הרשעים, ולמצא בהם איזה נקדות טובות, ועל־ידי־זה מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות, בבחינת: ועוד מעט וכו' והתבוננת וכו' כנ"ל, כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה עדין, כדי לחזק את עצמו שלא יפל לגמרי, חס ושלום, רק אדרבא יחיה את עצמו, וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהינו מה שזכה לעשות מימיו איזה מצוה או איזה דבר טוב, וכמו כן צריך לחפש עוד, למצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם אותו הדבר הטוב הוא גם־כן מערב בפסלת הרבה, עם כל זה יוציא משם גם־כן איזה נקדה טובה. וכן יחפש וילקט עוד

כאן באה העבודה והעקשנות — צריך לחפור עמוק, עד שנמצא (בטוח!) את הטוב שיש בתוך המעשה, את המניע הנקי שהיה בפנים. זה יכול להיות הרגע הזה שהתאמצתי יותר ממה שאני סתם משקיע בשביל תדמית אישית, רגע קטן שממש לא היה לי כח ועצבים ונתתי מעצמי למישהו אחר. הרגע הזה שאני לא יודע למה, אבל פשוט קמתי בבוקר לתפילה למרות שלא היה לי שום כח. אולי אפילו זה יכול להיות איזה רגש טהרה מיוחד שהזכיר לי שאני בן של מלך ויש לי נשמה אלוקית! וכמובן עוד ועוד דברים, שכל אחד מאיתנו צריך לחפש ולהעמיק בעצמו.

כשמוצאים סוף־סוף את הנקודה הטובה הטהורה — מתמלאים בשמחה, מקבלים איזו חיות, אור שנותן לנו כח. כש׳כף הזכות׳ שבנפש שלנו, הנקודה הטובה הזאת מצליחה להכריע את המאזניים — אנחנו מתעוררים בקרבה לה׳, בתשובה וצמיחה מחודשת. ממש כמו שאצל הרשע זה פעל תשובה אמיתית — כך ממש גם אצלנו, ׳והתבוננתי על מקומי — "ואיננו" אני לא שם! ברוך ה׳!' כך צריך לעמוד ולחפש עוד ועוד נקודות טובות שמעורבות בנו, בתוך הנפש שלנו ובמעשים שלנו — למצוא וללקט את כל האור הטמון שם.

הניגון הטוב מהרע שלנו

ועל־ידי־זה נעשין נגונים, כמבאר במקום אחר (במאמר ויהי מקץ בסי' נ"ד), בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח טובה מן הרוח נכאה עצבות רוח, עין שם. [והכלל, כי נגינה דקדשה היא גבוה מאד מאד כידוע, ועקר הנגון נעשה על־ידי ברור הטוב מן הרע, שעל־ידי שמבררין ומלקטין הנקדות טובות מתוך הרע, על־ידי־זה נעשים נגונים וזמירות, עין שם היטב].

על ידי הליקוט והמציאה של הנקודות הטובות בתוך כל הרוע נעשה ניגון. הסיבה לכך היא שמלאכת הניגון היא בעצם למצוא את הרוח הטובה בתוך כל הערבוב עם הרע וה׳רוח נכאה׳.

כמו שרבי נחמן מסביר בתורה נד ״ויהי מקץ״: המנגן מעלה ומוריד את ידיו על הכלי, ובכך הוא בעצם עובר ומחפש בתוך כל עולם את הרוח והרגשות שלו, עד התחתון ביותר. משם המנגן מעלה ופורט על המיתר הנכון, ומוציא את השמחה. רבי נתן מרחיב ומסביר ²שהשמחה הכי גדולה ואמיתית היא דוקא זו שבאה מתוך החשך, שהחשך עצמו הוא זה שמביא את השמחה! כיצד יתכן דבר כזה?! בדיוק כמו שמוסבר כאן, אחרי שאני רואה את מצבי הגרוע, מרגיש שאין בי שום כלום, ממה אני שמח? מהנקודה הטובה שיש לי בכל אופן! מאיפה היא באה? מה׳ יתברך ממש! דוקא מתוך החושך מתגלה הקשר הבלתי־אמצעי שלי עם ה׳ יתברך, ״נשמה טהורה״ לגמרי! זו שמחה שמתגלה רק מתוך עומק הדכדוך והייאוש...³

ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקדות טובות, ומלקט ומברר אלו הנקדות טובות מתוך הרע והפסלת שבו וכו' כנ"ל, על־ידי־זה נעשין נגונים כנ"ל, ואזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'. כי זה ידוע שכשהאדם נופל בדעתו מחמת גשמיותו ומעשיו הרעים, שרואה שהוא רחוק מאד מאד מן הקדשה באמת, אזי על־פי רב אינו יכול להתפלל כלל מחמת זה, ואינו יכול לפתח פיו כלל, מחמת גדל העצבות והמרה שחורה והכבדות שנופל עליו, על־ידי שרואה גדל עצם רחוקו מהשם יתברך.

אחרי שאנחנו זוכים למצוא בנו את הנקודות הטובות, זוכים למצוא את הניגונים, אז אפשר להתפלל ולזמר לה', אז אפשר להוציא ניגוני תפילה קדושים וטהורים...

כמו שכל אחד מאיתנו יודע, שכשאנחנו עצובים ומדוכדכים, בבאסה על היום והמצב שלנו — מאד קשה ׳להניע את התפלה׳; במקרה הטוב נתפלל בחוסר חשק, ובמקרה הפחות טוב בכלל לא נצליח להתפלל, בקושי לפתוח את הפה... אבל זה לא חייב להיות כך!

אבל כשהוא מחיה את עצמו על־פי העצה הנ"ל, דהינו שאף־על־פי שיודע בעצמו שיש לו מעשים רעים וחטאים הרבה מאד, והוא רחוק מאד מאד מהשם יתברך, אף־על־פי־כן הוא מחפש ומבקש ומוצא בעצמו עדין איזה נקדות טובות כנ"ל, ומחיה ומשמח את עצמו בזה, כי בודאי ראוי להאדם להגדיל שמחתו מאד בכל נקדה ונקדה טובה מקדשת ישראל שמוצא בעצמו עדין, ואזי כשמחיה ומשמח את עצמו על־ידי־זה כנ"ל, אזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה':

אם ניקח את העצה הזו, נתבונן ונאמין ש״בודאי עשה טוב מימיו״, נמצא את הטוב שבנו ונרגיש את השמחה מחלחלת בתוכנו. אנחנו נרגיש את רוח החיים שחוזרת לפעם בקרבנו, נגלה כיצד יש בנו קדושה (ראה הערה ⁴)! וממילא נוכל לזמר ולהתפלל לה' יתברך. הבירור הזה של מציאת הטוב ממלא את ההלב בניגון וזמר לה׳ יתברך, וככה אפשר להתפלל.

וזה בחינת (תהילים קמ״ו:ב׳): אזמרה לאלקי בעודי – בעודי דיקא, הינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת: עוד מעט ואין רשע כנ"ל, על ידי אותה הנקדה, על־ידי־זה אוכל לזמר ולהודות לה' כנ"ל. וזהו: אזמרה – אזמרה דיקא, הינו זמירות ונגונים שנעשין על ידי שמלקט הנקדות טובות כנ"ל:

כל הסוד הזה טמון בפסוק ״אזמרה לא־להי בעודי״: אני אזמר ואשיר זמירות לה׳ יתברך ״בעודי״ — על־ידי ה״עוד מעט ואין רשע״ שלי, החלק הטוב שבי. הניגונים לה' יתברך נעשים מתוך מציאת ואיסוף כל הניצוצות נקודות האור שיש בי.

[והזהיר רבנו זכרונו לברכה מאד, לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך, ולבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום, כי רב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עקר רחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גדל קלקולם שקלקלו מעשיהם, כל אחד כפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורבן מיאשים עצמן לגמרי, ועל ידי זה אינם מתפללים בכונה כלל, ואינם עושים אפלו מה שהיו יכולים לעשות עדין. על כן צריך האדם להשכיל מאד על דבר זה, כי כל הנפילות שבדעתו, אף־על־פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה, הנפילה שבדעתו, והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו על־ידי־זה, הכל הוא רק מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי, חס ושלום. על־כן צריכין להתחזק מאד, לילך עם התורה הזאת, לחפש ולבקש בעצמו בכל פעם איזה מעט טוב ונקדות טובות וכו' כנ"ל. ועל־ידי־זה יחיה וישמח את עצמו, ויצפה לישועה עדין, ויוכל להתפלל ולזמר ולהודות לה', בבחינת: אזמרה לאלקי בעודי כנ"ל, ועל־ידי־זה יזכה לשוב באמת אל ה' כנ"ל]:

רבי נחמן הזהיר והדגיש הרבה פעמים שזו תורה יסודית בעבודת ה׳ שחייבים ׳ללכת איתה׳, להנחות את התודעה שלנו עם התורה הזו. הסיבה לכך היא שהרבה פעמים הריחוק שלנו מה׳ והכשלונות שלנו נובעים מהעצבות ומרות הרוח שלנו, מהרע שבנו או הטעויות הבלתי־הפיכות שעשינו. יש ודאי נקודות כאלו, של רוע או מעשה לא נכון שעשיתי שהמחשבה עליו משתקת אותי עד כדי ייאוש, עד כדי שאני מרגיש שאין לי סיכוי, אין לי איך להתמודד ולתקן את מעשיי. הייאוש הזה משאיר אותי בתוך הבוץ, ואני לא מצליח להתקדם, ושוקע יותר לעומק העצבות, עומק השאול, נופל עמוק עמוק.. אבל כל זה הוא מעשה ה׳בעל־דבר׳ — היצר־הרע! זה שרוצה שלא יהיה לי חשק וכחות לעבוד את ה׳. שלא רוצה שאגלה שיש בי נשמה — חלק אלוקי ששום דבר לא יכול לפגוע בו! כח של בורא יש בתוכנו, ״חלק אלו־ה ממעל״! לכן חייבים ללכת עם התורה הזו, לחפש ולעמול תמיד לראות את הטוב, למצוא את המקומות בהם הנשמה התגלתה, איפה שפגשנו את ה׳, נקודות הטהרה שבלב של כל אחד מאיתנו. בעבודה הזו אפשר באמת גם לשוב בתשובה, ואפילו בסוף לתקן גם את מה שהיה נראה אבוד.

יש לנו חזן! מי יודע לנגן?

ודע, שמי שיכול לעשות אלו הנגונים, דהינו ללקט הנקדות טובות שנמצא בכל אחד מישראל, אפלו בהפושעי ישראל כנ"ל, הוא יכול להתפלל לפני העמוד, כי המתפלל לפני העמוד, הוא נקרא שליח צבור, וצריך שיהיה נשלח מכל הצבור, דהינו שצריך שיקבץ כל נקדה טובה שנמצא בכל אחד מהמתפללין, וכל הנקדות טובות יהיו נכללין בו, והוא יעמד ויתפלל עם כל הטוב הזה, וזהו שליח צבור, וצריך שיהיה בו בחינה גבוה כזו, שעל־ידי־זה יהיו כל הנקדות תאבים אליו, ויהיו נכללין בו, ומי שיכול לעשות נגונים הנ"ל, דהינו שיכול לדון את כל אדם לכף זכות, אפלו את הקלים והרשעים, כי משתדל לחפש ולבקש למצא בכלם נקדות טובות כנ"ל, שעל־ידי־זה נעשין נגונים כנ"ל, זה הצדיק שאוחז במדרגה זאת, הוא יכול להיות חזן ושליח צבור, דהינו להתפלל לפני העמוד, כי הוא יש בו בחינה זו הצריכה להשליח־צבור ההגון באמת, שצריך שיהיה בו בחינה, שיהיו כל הנקדות טובות תאבים אליו ויהיו נכללין בו כנ"ל, כי הוא יכול לקבץ כל הנקדות טובות שנמצא בכל אחד מישראל, אפלו בפושעי ישראל, כנ"ל:

היהודי שרואה בכל אחד את נקודת הטוב ויודע לאסוף ולהעצים את האור גם אצל פושעי ישראל — הוא יכול לעלות חזן. מדוע? כי חזן הוא בעצם ׳שליח־ציבור׳. של איזה ציבור אתה שליח? מה אתה מביא איתך בתור שליח? אתה השליח של הטוב, את השליח של הציבור, אתה צובר ואוסף את כל נקודות האור. כמו שקיבוץ ומציאת הנקודות הטובות שאנחנו מוצאים בעצמנו נותן לנו כח להתפלל — כך הוא גם שליח הציבור. רק על־ידי שהחזן אוסף ורואה את הנקודות הטובות בכל יהודי בכלל ובכל המתפללים איתו בפרט — יכולים להתפלל את תפלת הצבור. על ידי צבירת הנקודות הטובות נעשה ניגון נפלא של כל הטוב מציבור המתפללים.

החזן צריך להיות אחד שכל־כך עוסק ומחפש אור וטוב אצל כל יהודי — מרשע ועד למדן — עד שהנקודות הטובות ׳נשאבות׳ אליו (מכירים את זה שיש אנשים שכשאתה לידם פשוט בא לך להיות טוב? אתה נזכר כמה אתה אוהב את ה׳? זה סימן לצדיק אמיתי, שליח ציבור).

מאיפה התינוקות לומדים תורה?

ודע שיש בכל דור ודור רועה, והוא בחינות משה, שהוא רעיא מהימנא, וזה הרועה הוא עושה משכן.

הזהר־הקדש אומר שבכל דור ודור יש ׳אתפשטותא דמשה׳ — יש המשכיות למשה, ישנו רועה נאמן המנהיג את עם־ישראל. כשם שמשה בנה משכן, כך הרועה שבכל דור ודור בונה גם משכן מיוחד לאותו דור.

ודע, שתנוקות של בית רבן מקבלים הבל פיהם שאין בו חטא מזה המשכן, ועל כן התינוק כשמתחיל לקרות ולהכנס בתורה, הוא מתחיל מן ויקרא אל משה (מ"ר צו פ' ז), שהוא אלף זעירא, כי ויקרא מדבר מגמר הקמת המשכן, שאז קראו השם יתברך והתחיל לדבר עמו מהמשכן, ועל כן משם מתחילין התינוקות, כי משם מקבלין הבל פיהם כנ"ל, ומשם מתחילין לקרות ולהכנס לתוך התורה:

הילדים הקטנים, תינוקות של בית רבן, מקבלים את הבל פיהם הקדוש בלימוד התורה — מהמשכן, ולכן מנהג ישראל שכאשר ילדים מתחילים ללמוד חומש הם מתחילים ללמוד מ״ויקרא אל משה״ — הפעם הראשונה בה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה במשכן, שבעצם זה גם גמר המשכן, שכן כל כוחם להיכנס וללמוד תורה הוא מהמשכן הזה שמשה של כל דור בונה...

ודע שכל הצדיקים שבדור, כל אחד ואחד הוא בחינת רועה, כי בכל אחד ואחד יש בו בחינת משה, וכל אחד ואחד לפי בחינתו, הוא עושה בחינת משכן, שמשם מקבלין התינוקות הבל פיהם כנ"ל, וכל אחד לפי בחינתו, לפי בחינת המשכן שהוא עושה, כמו כן יש לו תינוקות שהם מקבלין משם. נמצא, שיש לכל אחד ואחד מצדיקי הדור, סך תינוקות שהם מקבלין הבל פיהם ממנו, כל אחד לפי בחינתו כנ"ל.

אמנם יש רועה אחד כללי שמנהיג את הדור שהוא כמו משה אבל בעצם כל הצדיקים הם רועים ומנהיגים של עם ישראל. לכן כל צדיק הוא בעצם גילוי של משה — הרועה הכללי. נמצא שכל אחד מהצדיקים בונה משכן, לפי הנקודה והחידוש שהוא מביא ומנהיג איתו את עם ה׳. מהמשכן שבונה כל צדיק מקבלים התינוקות את הכח ללמוד תורה, ובעצם יוצא שלכל צדיק יש סך של תינוקות שהוא מזין את הבל פיהם, את כחם בלימוד התורה.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לג:), שתינוקות נתפסין על עוון הדור, שנאמר: ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים – שמתמשכנין על הרועים, וזהו: על משכנות הרועים, שהם מקבלין הבל פיהם מבחינת המשכנות של הרועים, דהינו הצדיקים שבדור, שכל אחד עושה משכן כנ"ל:

זו הסבה ש״תינוקות נתפסין על עוון הדור״ — התינוקות נפגעים חלילה בגלל העוונות של הדור, והפסוק ממנו לומדים זאת הוא: ״ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים״, הגדיים — התינוקות — נתפסים ו׳מתמשכנין׳ על הרועים, מנהיגי הדור (שבעצם עוון הדור הוא רובץ עליהם). הפשט ב׳מתמשכנין׳ הוא שהתינוקות נעשים כמו ׳משכון׳ לפרוע את החובות מעם־ישראל חלילה; אך לאור התורה שלמדנו, אנחנו מבינים ש״משכנות הרועים״ הן ה׳משכן׳ שכל צדיק וצדיק בונה, ממנו מקבלים התינוקות את חיותן. משכך, כאשר הרועים לא עושים עבודתם נאמנה והדור חוטא — הרי שהמשכן נפגע, ואם המשכן נפגע, התינוקות חלילה נפגעים.

אך לידע כל זאת, דהינו לדעת כל צדיק וצדיק, איזה הם התינוקות השיכים לו, וכמה הם מקבלין ממנו, ולידע כל הבחינות שיש בזה, והדור שיבוא מהם עד הסוף – דע, מי שיוכל לעשות נגונים הנ"ל, הוא יכול לידע כל זה.

מי יכול לדעת ולזהות מאיזה צדיק כל תינוק מקבל, כמה השפעה בדיוק הוא מקבל ממנו, ולפי זה גם לראות ״הדור שיבא מהם״ — לאן הלימוד שלהם יביא ויגדל את הדור ואת עם־ישראל? אותו שליח־ציבור, זה שיודע ללקט ניגונים יקרים ונפלאים מכל היהודים, הוא יכול לראות מהיכן כל תינוק מקבל ואיזה דברים נפלאים נעשים מכך.

וזהו סוד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במשנה (שבת יא): באמת אמרו, החזן רואה היכן התינוקות קוראים. החזן, דהינו מי שיכול לעשות הנגונים הנ"ל, שהוא יכול להיות חזן ושליח־צבור להתפלל לפני העמוד כנ"ל. הוא רואה ויודע היכן התינוקות קורין, הינו אצל איזה צדיק הם מקבלין הבל פיהם, שעל־ידו הם קוראין ונכנסין בהתורה כנ"ל:

כך נלמד גם את דברי חז״ל: ״באמת אמרו, החזן רואה היכן התינוקות קוראים״ — החזן, שליח הציבור, הוא רואה ויודע מהיכן התינוקות קורין, מאיפה הם מקבלים את הבל פיהם, שמכחו הם נכנסים וזוכים ללמוד את התורה.

תם ונשלם ספר ראשון.

תהלה לאל אחרון וראשון:

אם נרצה קצת לתת טעם והבנה בכל סוף התורה, המשכן הוא מקום השראת השכינה, מקום המפגש שלנו עם הקדוש ברוך הוא — ״ונועדתי לך שמה״. כל צדיק בונה משכן, משכן של דורו, את נקודת המפגש והחיבור של הדור שלו עם ה׳ יתברך — התורה המיוחדת שמתגלה במיוחד עבור הדור הזה, כל צדיק מגלה את מה שהוא נשלח לגלות.

אם אנחנו מבינים ככה — אנחנו יכולים הרבה יותר להבין מדוע התינוקות של בית רבן מתחילים ללמוד מכח המשכן, מכח חידוש תורה ו׳ערוץ התקשורת׳ עם ה׳ — המשכן — של הדור הזה! הרי הם צעירי הצאן, ומי מהם יותר צריך בשביל להכנס לעולם התורה את ערוץ התקשורת המיוחד לדורו, ובפרט דרך הצדיק שבנה את המשכן שלו — מלמד את התורה שמתאימה לו באופן אישי! אם כן, כולנו היינו שמחים שאנחנו והילדים שלנו נקבל ונמצא את הצדיק שלנו, מי שילמד אותנו את התורה של הדור השייכת לנו... אבל איך מוצאים?! מי יודע איזה צדיק אחראי ומתאים לאלו תינוקות? התשובה היא ששליח הציבור, מי שעומד ורואה את הטוב ואת האור שיש בכל יהודי, בכל ילד ובכל תינוק — יכול לראות מה התינוק מבקש; איזה אור תורה הוא רוצה ומתאים לו לקבל.⁵

נמשיך להעמיק בהתבוננות הזו בהקשר החנוכי – בנקודה למחשבה.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

נקודה למחשבה 1-3 דק׳

למצוא את האור🔥 תורה רפ״באיך לצאת מהדיכאון? העצות של רבי נחמן מברסלב