כי תצא למלחמה

מאמר

כ-5 דקות קריאה

כי תצא למלחמה

רבי מנחם מענדל מליובאוויטש – תורת מנחם

בס"ד. ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשכ"ה (הנחה בלתי מוגה)

כי תצא למלחמה על אויביך וגו", ומבאר רבינו הזקן בלקו"ת (ונתבאר גם בדרושי אדמו"ר האמצעי, ובדרושי הצמח צדק והגהותיו, ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז), דאיתא בזהר שעת צלותא שעת קרבא, ומביאי גם מ"ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ותרגם אונקלוס בצלותי ובבעותי, והיינו, שמ"ש כי תצא למלחמה גו' קאי על המלחמה שבעבודת התפלה.

ומוסיף רבינו הזקן לפרש גם המשך הכתוב (כי תצא למלחמה) על אויביך", פי' כי תצא למלחמה זו לנצח כח המתאוה שבנפשו לקררה בתענוגי עוה"ז הגשמיים ולאתהפכא לאהבת ה', תהי' בבחי' על אויביך, דהיינו בבחי' שרשם למעלה, כי ״אין רע יורד מלמעלה", ושרשם הוא טוב שהוא מבחי' מרכבה עליונה שבקדושה כו'. ומוסיף לבאר, שעל אויביך היינו למעלה מאויביך, שאין לאויב שלמטה שליטה ואחיזה שם כו'.

ב) וצריך להבין, איך יתאים פירוש רבינו הזקן עם פירוש רש"י שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר.

ובהקדים, שההוכחה של רש"י שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר היא ממש"נ ושבית שביו, כי, במלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר לא תחי' כל נשמה.

אבל מ"ש כי תצא למלחמה (אזי תהי') על אויביך, יש לפרש גם בפשוטו של מקרא לא רק במלחמת הרשות אלא גם במלחמת חובה, והיינו, שכתוב זה בא לבאר (לא רק הדין דושבית שביו שבסיום הכתוב, אלא גם) שהיציאה למלחמה צריכה להיות באופן דעל אויביך, שעי"ז יהי' הנצחון במלחמה. וע"ד מ"ש בפרשה שלפנ"ז כי תצא למלחמה גו' וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם גו', היינו, שתוכן הכתוב הוא הציווי לא תירא מהם, כיון שבעיני הקב"ה כולם כסוס אחד, כפי שמדייק רש"י מ"ש סוס ורכב לשון יחיד. ועד"ז יש לפרש מ"ש כאן כי תצא למלחמה

על אויביך, שהציווי הוא שהיציאה למלחמה תהי' על אויביך, היינו, להתבונן במהותו של האויב כפי שהוא בשרשו ומקורו כו' (ע"ד פרש"י בפסוק וראית סוס ורכב גו ', שזהו כפי שהם בעיני הקב"ה), שעי"ז תתבטל היראה ממנו, ויהי' נקל יותר לנצחו. ומובן, שכל זה שייך גם במלחמת חובה, ובמילא גם במלחמה הרוחנית שבעבודת התפלה.

אמנם, מצד סיום הכתוב ושבית שביו (שאינו שייך במלחמת ארץ ישראל), משתנה גם פשוטו של מקרא במ"ש כי תצא למלחמה, שאין פירושו כאשר תצא למלחמה, אלא אם תצא למלחמה, כיון שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר. ועפ"ז אינו מובן, איך יתאים זה עם פירוש רבינו הזקן שקאי על המלחמה שבעבודת התפלה, הרי מלחמה זו אינה רשות אלא חובה, ואדרבה, חובה היותר גדולה (עוד יותר מהחיוב דקיום המצוות), וכמובן ממה שמבאר רבינו הזקן שענין התפלה הוא שיקריב כל אחד נפשו הבהמית, להעלותה ולקשרה בשרשה שהיא ג"כ מיסוד האש, ומקור חוצבה ויסודתה בהררי קודש, מרכבה העליונה, פני ארי' פני שור כו', אלא שלאחר ירידת והשתלשלות והתלבשות בע' שרים שמרי האופנים, נמשך תענוגי עוה"ז והכח המתאוה שהוא ג"כ בחי' חמימות האש, וגם היצה"ר הוא אש זר דולק, וצריך להעלות נפש הבהמית לשרשה בחי' אש שלמעלה כו'. וממשיך לבאר, שבכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, וצריך בכל יום להמשיך בחי' אש שלמעלה. כי הנה כתיב ימים יוצרו, שיש מספר וקצבה לשני חיי האדם, ימי שנותינו בהם שבעים שנה גו', ולא ניתנו לנפשו האלקית שבקרבו, כי הנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה כו', אלא מספר חיי האדם ניתן להתלבש בו נפשו הבהמית, ושניו קצובים לו במספר ששיערה חכמתו ית' שיוכל לשאת בנפשו להעלות ממנה כ"כ כחות וניצוצים שנפלו שמה בשבירת הכלים כו' (כמבואר ענין זה בריבוי מאמרי חסידות). ועפ"ז נמצא שהמלחמה שבעבודת התפלה הו"ע עיקרי, ועד שזוהי תכלית כל ענין ירידת הנשמה בגוף, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. ואיך אפשר לומר על זה במלחמת הרשות הכתוב מדבר.

ג) אך הענין הוא, שגם לפי פירוש רבינו הזקן דמ"ש כי תצא למלחמה קאי על המלחמה שבעבודת התפלה, אפשר לפרש כי תצא למלחמה כמו לפי פירוש רש"י, מלשון אם, שזהו"ע של רשות, כי, מה שעבודת התפלה

היא מלחמת חובה אצל כאו"א מישראל, הרי זה רק בתחלת עבודתו, אבל לאח"ז אפשרים שני אופני עבודה, תורה או תפלה.

והענין בזה, דהנה, מבואר בכ"מ שיש ב' אופנים בבירור היצה"ר, בדרך מלחמה, ובדרך שלום. ובכללות הרי זה החילוק בין עבודת התפלה, שעת קרבא, לעבודת התורה, שדרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום. והיינו, שעבודת התפלה הו"ע בירור היצה"ר מלמטלמ"ע, ע"י התלבשות המברר (נה"א) בהמתברר (נה"ב), ולכן בא ע"י מלחמה ויגיעה. אבל הבירור שע"י תורה הוא מלמעלמ"ט (כידוע שהתורה נקראת לחם מן השמים), בדרך ממילא, שע"י לימוד התורה ממשיך ומגלה אלקות בנפשו, ועי"ז מתבטל (ומתברר) היצה"ר מאליו.

ועפ"ז מובן מה שבירור היצה"ר ע"י מלחמה (שהו"ע עבודת התפלה) נקרא מלחמת הרשות, כי ישנו בירור באופן של מנוחה, ע"י עבודה של תורה. וזהו גם מש"נ בסיום הפרשה והי' בהניח הוי' אלקיך לך מכל אויביך גו', שאז אין צורך בענין של מלחמה, וכמ"ש פדה בשלום נפשי מקרב לי גו', וכתיב וחרב לא תעבור בארצכם, אפילו חרב של שלום, ואז העבודה היא בדרך מנוחה, שזהו אופן העבודה שע"י לימוד התורה.

ועוד זאת, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב שיש צורך בענין המלחמה שבעבודת התפלה, הנה ע"י לימוד התורה, שזוהי העבודה שבדרך מנוחה, נעשית גם עבודת התפלה באופן אחר לגמרי, והיינו, דכשם שמעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה, שזהו מה שהתפלה פועלת על התורה, הנה כמו"כ ישנה גם הפעולה דלימוד התורה על עבודת התפלה שנעשית באופן נעלה יותר.

ד) ויש לקשר האמור לעיל בענין ב' אופני העבודה דתפלה ותורה עם ענינו של חודש אלול. ובפרט ע"פ הידוע שבדרושי החסידות שבלקוטי תורה הנה כבר בפרשת ראה מדובר אודות עניני חודש אלול, ועאכו"כ בפרשת כי תצא.

והענין בזה, דהנה כתיב אני לדודי ודודי לי (ר"ת אלול) הרועה בשושנים. וידוע שיש ב' פירושים בענין הרועה בשושנים. פי' הא', ששושנה יש בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמי, והיינו, שבחודש

אלול מאירים י"ג מדה"ר, וענין זה שייך בכללות לעבודת התפלה. ופי' הב', א"ת שושנים אלא ששונים, באותם ששונים בתורה.

ויש להוסיף, שבענין התגלות י"ג מדה"ר (פי' הא' בהרועה בשושנים) יש הפרש גדול בין התגלות י"ג מדה"ר שבחודש אלול להתגלות י"ג מדה"ר שביוהכ"פ, וא' החילוקים הוא, שהתגלות י"ג מדה"ר שביוהכ"פ הוא עיקר ענין דודי לי שבא לאחרי העבודה דאני לדודי, ואילו התגלות י"ג מדה"ר שבחודש אלול הו"ע דודי לי שענינו לעורר את העבודה דאני לדודי, דהיינו, בחי' אתעדל"ע שמעוררת את האתעדל"ת, שזהו ע"ד ענין התורה שהיא מלמעלה למטה, כמו לחם מן השמים (כנ"ל). ונמצא, שגם ענין התגלות י"ג מדה"ר שבחודש אלול ששייך לענין התפלה, הוא באופן ששייך גם לענין התורה, שלכן הנה גם ענין התפלה הוא באופן נעלה יותר (כנ"ל ס"ג).

וזהו היתרון דחודש אלול על כל השנה כולה, שמעלתו היא לא רק בענין התפלה (פי' הא' דהרועה בשושנים), אלא גם בענין התורה (פי' הב' דהרועה בשושנים), שלכן צריך להוסיף יותר בלימוד התורה, שזוהי העבודה שבדרך מנוחה ושלום דוקא, ובפרט ע"י לימוד פנימיות התורה, רזין ורזין דרזין שבתורה, דלית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת כו', כולל גם הפצת המעיינות חוצה בדרכי שלום, ועי"ז פועלים אמיתית ושלימות הענין דפדה בשלום גו', בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.

מאמר מבואר

כ-12 דקות קריאה

רבי מנחם מענדל מליובאוויטש – תורת מנחם

הגיע הזמן לצאת למלחמה!

כי תצא למלחמה על אויביך וגו', ומבאר רבינו הזקן בלקו"ת (ונתבאר גם בדרושי אדמו"ר האמצעי, ובדרושי הצמח צדק והגהותיו, ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז), דאיתא בזהר שעת צלותא שעת קרבא, ומביאי גם מ"ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ותרגם אונקלוס בצלותי ובבעותי, והיינו, שמ"ש כי תצא למלחמה גו' קאי על המלחמה שבעבודת התפלה.

לפעמים מגיע זמן שעלינו לצאת למלחמה. בימינו אנחנו גם נלחמים בפועל עם אויבים ממשיים בכל גבולות הארץ, אבל התורה נכונה גם להתמודדות האישית שלנו בכל יום.¹ המלחמה היומיומית שלנו מתנקזת במדה מסוימת לעבודת התפילה, וכמו שאומר הזהר ״שעת צלותא שעת קרבא״; אנחנו נאבקים עם המחשבות הטורדות שלנו, עם האמונה הבסיסית של היש שהכל תלוי רק בנו, ועומדים מול ה', בציפיה לפגוש אותו ובאמונה כי אנו תלויים בו. זהו מאבק במידה מסוימת על חווית הקיום שלנו, כקיום ישותני מנותק או קשור ואדוק בקדוש ברוך הוא.

כך גם אונקלוס תרגם על מלחמת יעקב ובניו ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״, ״בצלותי ובבעותי״ – בתפילה ובבקשה שלי. אלו הן החרב והקשת הפנימיים שלנו, למלחמה התמידית עם היצר הרע. בספרי אדמו״רי חב״ד (ובעוד ספרים רבים), הסבירו שהמלחמה המדוברת בפרשתנו — ״כי תצא למלחמה על אויביך״ — הכונה למלחמת התפילה שלנו, המלחמה עם היצר.²

ומוסיף רבינו הזקן לפרש גם המשך הכתוב (כי תצא למלחמה) על אויביך, פי' כי תצא למלחמה זו לנצח כח המתאוה שבנפשו לקררה בתענוגי עוה"ז הגשמיים ולאתהפכא לאהבת ה', תהי' בבחי' על אויביך, דהיינו בבחי' שרשם למעלה, כי "אין רע יורד מלמעלה", ושרשם הוא טוב שהוא מבחי' מרכבה עליונה שבקדושה כו'. ומוסיף לבאר, שעל אויביך היינו למעלה מאויביך, שאין לאויב שלמטה שליטה ואחיזה שם כו'.

אדמו״ר הזקן הוסיף והסביר כי המשך הפסוק ״על אויביך״ לא מתאר רק את היציאה למלחמה, אלא גם את הצורה בה אנחנו צריכים להיאבק- להילחם על־ידי חלק ה״על״ של ״אויביך״. מהו החלק הכי עליון של האויבים שלנו, של תענוגי הגוף ושאר ההתמודדויות שמשכיחים מאיתנו את ה׳? השורש הרוחני האלוקי שלהם. שהרי כל העולם נברא ומקבל חיות אפילו מהקדוש־ברוך־הוא, האויבים והקליפות.

ודאי שהשורש של כל דבר הוא טוב אמיתי, שהרי ״אין רע יורד מלמעלה״. ולכן מובן שגם השורש של הישות איתה אנו מתמודדים בתפילה הוא במרכבה העליונה.³ אדמו״ר הזקן הוסיף והסביר שלא רק שאנחנו נלחמים ברע על־ידי חיבור לשרשו הטוב ולקיחת הכוח שלו לקדושה, אלא אנחנו צריכים להיות בעמדה של ״על אויביך״, אנחנו צריכים לעלות למדרגה גבוהה שאין לאויב שלנו שליטה שם כלל.⁴

משהו פה לא מסתדר…

ב) וצריך להבין, איך יתאים פירוש רבינו הזקן עם פירוש רש"י שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר.

ההסבר של אדמו״ר הזקן — שמנסה לעמוד על פנימיות הפשט — לכאורה לא כל־כך מסתדר עם הפירוש הפשוט. רש״י מסביר שמדובר כאן על מלחמת הרשות, אבל מלחמת היצר היא מלחמה של חובה! אי־אפשר להלחם עם היצר רק מתי שרוצים, זו מלחמה ועבודה יומיומית! איך הביאור של האדמו״ר הזקן מסתדר עם הפשט?

ובהקדים, שההוכחה של רש"י שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר היא ממש"נ ושבית שביו, כי, במלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר לא תחי' כל נשמה.

דבר ראשון צריך להבין למה רש״י כתב שמדובר כאן דוקא במלחמת הרשות. הפסוק ממשיך ״ושבית שביו״, ובארץ־ישראל כאשר יוצאים למלחמת מצוה הדין הוא ״לא תחיה כל נשמה״ — אין שבויים, הורגים את כולם! לכן כשיש שבויים, ודאי שמדובר על מלחמת רשות.

אבל מ"ש כי תצא למלחמה (אזי תהי') על אויביך, יש לפרש גם בפשוטו של מקרא לא רק במלחמת הרשות אלא גם במלחמת חובה, והיינו, שכתוב זה בא לבאר (לא רק הדין דושבית שביו שבסיום הכתוב, אלא גם) שהיציאה למלחמה צריכה להיות באופן דעל אויביך, שעי"ז יהי' הנצחון במלחמה. וע"ד מ"ש בפרשה שלפנ"ז כי תצא למלחמה גו' וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם גו', היינו, שתוכן הכתוב הוא הציווי לא תירא מהם, כיון שבעיני הקב"ה כולם כסוס אחד, כפי שמדייק רש"י מ"ש סוס ורכב לשון יחיד. ועד"ז יש לפרש מ"ש כאן כי תצא למלחמה על אויביך, שהציווי הוא שהיציאה למלחמה תהי' על אויביך, היינו, להתבונן במהותו של האויב כפי שהוא בשרשו ומקורו כו' (ע"ד פרש"י בפסוק וראית סוס ורכב גו', שזהו כפי שהם בעיני הקב"ה), שעי"ז תתבטל היראה ממנו, ויהי' נקל יותר לנצחו. ומובן, שכל זה שייך גם במלחמת חובה, ובמילא גם במלחמה הרוחנית שבעבודת התפלה.

אמנם בגלל ״ושבית שביו״ אנחנו מבינים שהפסוק מתייחס רק למלחמת רשות, אבל לפי ההבנה ש״על אויביך״ זה ציווי כיצד לגשת למלחמה — לגעת בשורש האויב ולעלות מעליו — הפסוק נותן הוראה כללית לכל המלחמות. מדוע? כי הפסוק בעצם מסביר ומפרט הוראה של הקדוש־ברוך־הוא כיצד לצאת למלחמה: ״כי תצא למלחמה (תהיה בבחינת) — על אויביך״.⁵ ההבנה הזו דומה לציווי שקראנו בפרשת שופטים, ״כי תצא למלחמה… וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם״. יש שם ציווי של הקב״ה איך לגשת למלחמה בלי פחד ובלי מורא, אבל בעצם ה' יתברך גם מצווה אותנו איך להסתכל על האויב, כמו שמסביר שם רש״י, שמכיוון שבפני ה' כל הגויים הם רק כמו ׳סוס ורכב׳ בודדים, בלשון יחיד — ממילא תתבטל היראה והפחד מהאויב, ״לא תירא מהם״. ככה גם אצלנו יש ציווי איך להסתכל על האויב, לפי המבט של הקדוש ברוך הוא, ״על אויביך״ כנ״ל, וכך לצאת למלחמה. אם אכן מדובר כאן על הנחיה רוחנית כיצד לצאת למלחמה, ואיך אפשר לנצח את האויב לפי ההנחיות האלו — הן שייכות בודאי גם במלחמת מצוה, ואת המלים ״כי תצא״ אפשר להבין ׳כאשר תצא׳, לא משנה לאיזו מלחמה. אם־כך בודאי שהן נכונות גם במלחמה הרוחנית של התפילה שלנו.

אמנם, מצד סיום הכתוב ושבית שביו (שאינו שייך במלחמת ארץ ישראל), משתנה גם פשוטו של מקרא במ"ש כי תצא למלחמה, שאין פירושו כאשר תצא למלחמה, אלא אם תצא למלחמה, כיון שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר. ועפ"ז אינו מובן, איך יתאים זה עם פירוש רבינו הזקן שקאי על המלחמה שבעבודת התפלה, הרי מלחמה זו אינה רשות אלא חובה, ואדרבה, חובה היותר גדולה (עוד יותר מהחיוב דקיום המצוות), וכמובן ממה שמבאר רבינו הזקן שענין התפלה הוא שיקריב כל אחד נפשו הבהמית, להעלותה ולקשרה בשרשה שהיא ג"כ מיסוד האש, ומקור חוצבה ויסודתה בהררי קודש, מרכבה העליונה, פני ארי' פני שור כו', אלא שלאחר ירידת והשתלשלות והתלבשות בע' שרים שמרי האופנים, נמשך תענוגי עוה"ז והכח המתאוה שהוא ג"כ בחי' חמימות האש, וגם היצה"ר הוא אש זר דולק, וצריך להעלות נפש הבהמית לשרשה בחי' אש שלמעלה כו'. וממשיך לבאר, שבכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, וצריך בכל יום להמשיך בחי' אש שלמעלה. כי הנה כתיב ימים יוצרו, שיש מספר וקצבה לשני חיי האדם, ימי שנותינו בהם שבעים שנה גו', ולא ניתנו לנפשו האלקית שבקרבו, כי הנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה כו', אלא מספר חיי האדם ניתן להתלבש בו נפשו הבהמית, ושניו קצובים לו במספר ששיערה חכמתו ית' שיוכל לשאת בנפשו להעלות ממנה כ"כ כחות וניצוצים שנפלו שמה בשבירת הכלים כו' (כמבואר ענין זה בריבוי מאמרי חסידות). ועפ"ז נמצא

אך כאמור, בגלל סוף הפסוק, ״ושבית שביו״, חייבים לכאורה להסביר שכל הפסוק מדבר רק על מלחמת רשות, ו״כי תצא למלחמה על אויביך״ הכונה ״אם תצא״ ולא ״כאשר תצא״.⁶ נמצא שהקושיה שלנו עומדת בעינה: כיצד יסתדר פירוש אדמו״ר הזקן עם פשט הכתוב? הרי עבודת התפילה היא ודאי לא מלחמה של רשות, שהרי היא מצוה ככל המצוות, ואפילו יותר מהן! איך אנחנו יודעים שהתפילה היא חובה וחשובה מאד? אדמו״ר הזקן מסביר שהתפילה — במקום קרבן — תפקידה להעלות את הנפש הבהמית שלנו לשרש האלוקי שלה! כל היום אנחנו מתמודדים עם ההתגברות של הנפש הבהמית, ואנחנו מתאמצים לכפות אותה, אך לא להעלות אותה. בעבודת התפילה אנחנו באים להעלות ולהקריב לה׳ את עצם הנפש הבהמית והחוויה הישותית שלנו — וודאי שזו מצוה מיוחדת וחשובה מאד! יתירה מזאת, אנחנו יודעים ש״בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו״, וממילא חייבים להיאבק כל יום! בנוסף, אנחנו יודעים שהנשמה לא ירדה לעולם בשביל לתקן את עצמה, שהרי היא כולה אלוקות, והיא עמדה והתענגה מזיו השכינה, והיא בכל זאת הגיעה לכאן כדי לברר ולתקן את המציאות, את חווית הישות שנוצרה משברי הכלים,⁷ לאסוף משם ניצוצות ואנרגיה לקרבת ה'. נמצא, שכל יום שהנשמה עודנה בנפש הבהמית יש לה מה לאסוף ולהעלות ממנה ביום הזה, וכל יום קריטי. בשביל זה הנשמה ירדה מ״אגרא רמא לבירא עמיקתא״, ואורך ימיו של האדם נקבע לפי כמות הימים שבהם הוא יכול וצריך לברר את נפשו הבהמית והניצוצות האלוקיים ששוכנים בקרבה.

בקיצור, עבודת התפילה היא תנאי יסוד שלנו להעלות ולרומם את הנפש הבהמית, ולא יתכן שנקרא לה מלחמת רשות! אז איך יסתדר פירוש אדמו״ר הזקן עם פשט הכתוב?

יש אלטרנטיבה למלחמה?

ג) אך הענין הוא, שגם לפי פירוש רבינו הזקן דמ"ש כי תצא למלחמה קאי על המלחמה שבעבודת התפלה, אפשר לפרש כי

על־אף כל מה שהסברנו על מעלת התפלה, צריך להבין שכאן מדובר על תפילה שנחשבת מלחמת הרשות, וכוונת הפסוק במילה 'כי' היא 'אם', ״אם תצא למלחמה על אויביך״. תפלת החובה, היא ׳יריית הפתיחה׳ של היהודי בעבודת ה'. התפילה הזו היא המקום שבו אנחנו מייחלים ומצפים מטבע היותינו, ומבקשים משהו מעבר, מפגש עם האלוקים. זה תנאי בסיסי לכל עבודת ה'.⁸ התפילה שמעבר לכך שעליה מדבר הפסוק, ׳עבודת התפלה׳ היא כבר אינה חובה, כי מדובר כאן על תפילה שבאה לברר את הנפש הבהמית: לרדת למקומות הקשים, להנחות היסוד שמלוות לנו את היום־יום, ולפגוש שם את ה', להביע שם את הנזקקות שלנו לה' ולבקש שה' יאיר שם. הבירור הזה לא חייב להיעשות בתפלה, כי אפשר לעשות אותו גם בעבודת לימוד התורה. כאן צריך להבין מה הכונה ״בירור היצר הרע״, כדי שנבין יותר טוב מהו הבירור שקורה דרך התפלה ואיך זה קורה גם דרך לימוד התורה. המציאות שלנו מעורבבת בהרבה טוב ורע. משיכות גופניות מצד אחד הן שליליות, ומצד שני הן גם מזינות ודואגות לגוף שלנו לקבל את צרכיו, וגם כיוון שאנחנו זוכים לברך על האוכל, הוא יכול לקרב אותנו לה' יתברך. יתרה מזאת, חווית הישות שלנו יכולה להיות טובה אם היא מגלה את עוצמת הקיום של ה' ושל עם־ישראל, ומאידך היא יכולה בהחלט לגרום לנו לעבוד את עצמנו, להעלים על הזולת, ולהיות אטומים לה' יתברך. התפקיד שלנו בעולם הוא ׳לברר׳ את הערבוב הזה. למצוא את נקודת הטוב, את התפקיד והמטרה האמיתית והחיובית של כל דבר, ולהפריד אותו מהרע שנדבק בו. במילים אחרות עבודת הבירור היא למצוא לכל דבר את מקומו הנכון, האלוקי.

איך מבררים ומוצאים את המקום הנכון של כל דבר ולא מתבלבלים (ולוואי שאי־פעם נדע…)?

ישנן שתי דרכים עיקריות, תורה ותפילה:

והענין בזה, דהנה, מבואר בכ"מ שיש ב' אופנים בבירור היצה"ר, בדרך מלחמה, ובדרך שלום. ובכללות הרי זה החילוק בין עבודת

יש בירור של היצר־הרע במאבק ומלחמה שהצד הרע לא יצליח להתגבר על הטוב. מאבק שמטרתו לזהות מה המקום הנכון של כל תנועה ומשיכה שיש בנפש, ומתעקש למצוא את נקודת האמת הפנימית בתוך הלב — את הנפש האלוקית. זוהי עבודת התפילה, אני בא מלמטה, מהמקום שלי, ומבקש להפגיש אותו עם ה', לשייך את הנטיות והמשיכות שלי לה' יתברך. לעומת זאת יש בירור בשלום, מצב שבו כוחות הגוף והנפש הולכים למקומם הנכון אצל ה' יתברך. אני מקבל איזה השראה או בהירות מה עלי לעשות, שמסבירות לי איך לבטא את הכוחות שלי בצורה הנכונה, איך לקיים איתם את דבר ה'. זהו בירור מלמעלה – מהאור האלוקי — שיורד להנחות אותי ולגייס את הכחות שלי למקום הנכון. זהו הבירור של התורה, אני לומד מה ה' רוצה ממני, וה' מאיר ומגלה לי מה רצונו ממני ומכל הכחות שלי. לכן התורה נקראת גם ״לחם מן השמים״, התגלות אלוקית מלמעלה שזנה ומכוונת אותי למקום הנכון.

בשונה מעבודת התפילה בה אני מתמודד ונאבק לברר את הטוב מהרע ומחווית הנפרדות שלי, בעבודת התורה הבירור נעשה ממילא, העבודה לא מוטלת עלי, אלא יש כאן מי שמגיע ומכוון אותי ומברר לאיפה לקחת את הכוחות שלי. בעבודת התורה הרע שביצר פשוט נעלם, כי הטוב חזר למקומו, וממילא אין קיום לרע.

ועפ"ז מובן מה שבירור היצה"ר ע"י מלחמה (שהו"ע עבודת התפלה) נקרא מלחמת הרשות, כי ישנו בירור באופן של מנוחה, ע"י עבודה של תורה. וזהו גם מש"נ בסיום הפרשה והי' בהניח הוי' אלקיך לך מכל אויביך גו', שאז אין צורך בענין של מלחמה, וכמ"ש פדה בשלום נפשי מקרב לי גו', וכתיב וחרב לא תעבור בארצכם, אפילו חרב של שלום, ואז העבודה היא בדרך מנוחה, שזהו אופן העבודה שע"י לימוד התורה.

לפי זה מובן מדוע עבודת התפילה היא מלחמת הרשות, כי יש עוד אופציה לעשות את בירור המציאות והיצר על ידי עבודת לימוד התורה, בלי שום מלחמה. ההסבר הזה מתאים להמשך הפרשה שכתוב שם: ״והיה בהניח הוי׳ א־להיך לך מכל אויביך מסביב״ — יש גם אפשרות של מנוחה, ״פדה בשלום נפשי מקרב לי״, ״׳וחרב לא תעבור בארצכם׳ — אפילו חרב של שלום״. אחרי המאבק שהזכרנו שחייבים להתחיל איתו, של עבודת התפילה — יש שני אופנים של בירור, אחד באופן של מלחמה ואחד באופן של מנוחה.

ועוד זאת, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב שיש צורך בענין המלחמה שבעבודת התפלה, הנה ע"י לימוד התורה, שזוהי העבודה שבדרך מנוחה, נעשית גם עבודת התפלה באופן אחר לגמרי, והיינו, דכשם שמעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה, שזהו מה שהתפלה פועלת על התורה, הנה כמו"כ ישנה גם הפעולה דלימוד התורה על עבודת התפלה שנעשית באופן נעלה יותר.

אמנם ברור שכל אחד מאיתנו צריך הרבה פעמים להאבק, וואי וואי כמה צריך להאבק. מה נגיד אז? גם אז אפשרית לנו עבודת התורה? כן, היא רלוונטית, אבל לא כמחליפה את המאבק, אלא נותנת כח, אולי כמו תדרוך לפני קרב. מסדרים את הראש לפני התפילה – הקרב, מתכווננים למקום הנכון, ואז הקרב נראה אחרת לגמרי. בדומה לדברי חז״ל שמי שלומד תורה אחרי התפילה עליו נאמר ״ילכו מחיל אל חיל״ — כי התורה נראית אחרת לגמרי לאחר התפילה, כך גם התפילה מושפעת מלימוד התורה, מהמנוחה והכוונון הפנימי לפני הקרב.

אלול? הגיע הזמן ללקוט שושנים

ד) ויש לקשר האמור לעיל בענין ב' אופני העבודה דתפלה ותורה עם ענינו של חודש אלול. ובפרט ע"פ הידוע שבדרושי החסידות שבלקוטי תורה הנה כבר בפרשת ראה מדובר אודות עניני חודש אלול, ועאכו"כ בפרשת כי תצא.

את עבודות התפילה (מלחמה) והתורה (״בהניח״) שנמצאות בפרשה, מתבקש לשייך לעבודת חודש אלול, שכן כבר מפרשת ראה התחילו צדיקי החסידות לדבר על מהות חודש אלול — וודאי בפרשת כי תצא שחלה באופן קבוע בשיאו של חודש אלול.

והענין בזה, דהנה כתיב אני לדודי ודודי לי (ר"ת אלול) הרועה בשושנים. וידוע שיש ב' פירושים בענין הרועה בשושנים. פי'

הרמז המפורסם ביותר של חודש אלול הוא ״אני לדודי ודודי לי, הרועה בשושנים״, סוף הפסוק — ״הרועה בשושנים״ — מרמז על שתי עבודות אלו: הסבר אחד ל׳שושנים׳ הוא כמו פרח השושנה, שיש לו שלושה־עשר עלי כותרת, הרומזים על הגילוי של י״ג מדות הרחמים שמתגלות בימים אלו. י״ג מדות הרחמים שייכות באופן מובהק לתפילה שלנו, אנחנו מתפללים אותם מדי יום באמירת תחנון, ובחודש אלול מוסיפים באמירתם בסליחות. בנוסף, כל עבודת התפילה היא בקשת רחמים מה' יתברך. ההסבר השני שמובא בחז״ל הוא ״אל תקרי ׳שושנים׳ אלא ׳ששונים׳״ — שאנו לומדים, עוסקים ו'שונים' (מלשון משנה ושינון) בתורה הקדושה. ההסבר הזה מכוון לעבודת לימוד התורה.

ויש להוסיף, שבענין התגלות י"ג מדה"ר (פי' הא' בהרועה בשושנים) יש הפרש גדול בין התגלות י"ג מדה"ר שבחודש אלול להתגלות י"ג מדה"ר שביוהכ"פ, וא' החילוקים הוא, שהתגלות י"ג מדה"ר שביוהכ"פ הוא עיקר ענין דודי לי שבא לאחרי העבודה דאני לדודי, ואילו התגלות י"ג מדה"ר שבחודש אלול הו"ע דודי לי שענינו לעורר את העבודה דאני לדודי, דהיינו, בחי' אתעדל"ע שמעוררת את האתעדל"ת, שזהו ע"ד ענין התורה שהיא מלמעלה למטה, כמו לחם מן השמים (כנ"ל). ונמצא, שגם ענין התגלות י"ג מדה"ר שבחודש אלול ששייך לענין התפלה, הוא באופן ששייך גם לענין התורה, שלכן הנה גם ענין התפלה הוא באופן נעלה יותר (כנ"ל ס"ג).

התעוררות י״ג מידות הרחמים פירושה התעוררות של רחמי ה׳ עלינו — ״דודי לי״. התעוררות הרחמים באה בצורה שונה בימי אלול ויום הכיפורים: ביום הכיפורים, ההתעוררות באה אחרי כל העבודה והמאמץ שלנו בימי אלול ועשרת ימי תשובה — פשוט התעוררות וחפץ של ה' בנו מלמעלה למטה. אבל בימי אלול, עוד יש לנו הרבה עבודה לעשות, אז מה המשמעות שרחמי ה' מתגלים? הכוונה היא שמגיעה התעוררות מלמעלה כדי לתת לנו כח לשוב בתשובה אל ה' יתברך, מלמטה למעלה.

אחרי שהבנו מהי ההתגלות של מדות הרחמים (שבאופן פשוט קשורות דוקא לתפילה) בימי אלול — אנחנו יכולים לשים לב שהם דוקא מגלמים את הכח שה' נותן לנו מלמעלה לעשות את עבודתינו, שזה דומה דווקא לעבודת לימוד התורה, שבו ה' מתגלה ונותן לנו הנחיה איך להתקרב אליו! נמצא שהתגלות י״ג מדות הרחמים פועלת על תפילה שלנו שתראה אחרת לגמרי, אבל היא גם פועלת ומתגלה על־ידי לימוד התורה שלנו!

וזהו היתרון דחודש אלול על כל השנה כולה, שמעלתו היא לא רק בענין התפלה (פי' הא' דהרועה בשושנים), אלא גם בענין התורה (פי' הב' דהרועה בשושנים), שלכן צריך להוסיף יותר בלימוד התורה, שזוהי העבודה שבדרך מנוחה ושלום דוקא, ובפרט ע"י לימוד פנימיות התורה, רזין ורזין דרזין שבתורה, דלית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת כו', כולל גם הפצת המעיינות חוצה בדרכי שלום, ועי"ז פועלים אמיתית ושלימות הענין דפדה בשלום גו', בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.

זה היתרון הנפלא של חודש אלול על־פני כל השנה כולה — שבגללו החודש הזה מזומן לתשובה. ה' נותן לנו כח לברר את היצר־הרע, לתקן את עצמנו, גם בכח המלחמה וגם בכח המנוחה. ההבנה הזאת אומרת לנו שבימי אלול עלינו לא רק להרבות בתפילות, אמירת תהלים, וחשבון נפש — אלא גם בלימוד־תורה. בפרט, הבירור בצורה של מנוחה שייך דוקא לפנימיות התורה, שהרי בתורה הנגלית יש גם מאבקים, מחלוקות, והרבה עמל ויגיעה. דוקא התורה הנסתרת והפנימית חושפת את המימד האחדותי של התורה, השלימות שבתורה, וממלאת אותנו בענג ומנוחה. כמובן זה גם משליך על האחריות שלנו להפיץ לעולם תורה בצורה של שלום, של כיף ושמחה — וכך נזכה לגאולה האמיתית והשלימה, ״ומלאה הארץ דעה את הוי׳ (בלימוד תורה) כמים לים מכסים״!

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

נקודה למחשבה 1-3 דק׳

‏למה כל כך קשה להתפלל?!?! | פרשת כי תצא | ללמוד להתפלל 1הדרך לתשובה שלנו - השם מבקש שנחכה לו❤️העצה החסידית להפוך את התפילה להתקדמות🚀 | ללמוד להתפלל 2די למאבקים - רוצים באמת לשוב!