להבין ענין נפש האלקית

מאמר

כ-9 דקות קריאה

להבין ענין נפש האלקית

מאמרי אדמו"ר הזקן – תקע"ג

הנה כתיב לא תאכלו על הדם וארז"ל (ברכות ד"י ע"ב) לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. הענין הוא שקודם התפלה אין הנפש האלקי' מתגלה בהאדם לכן אז נק' האדם בשם דם לבד. היינו לומר שהוא רק בחי' דם ובתוכו הנה"ב. ואין הנה"א מאירה ומתגלה בו עדיין [וכשהנ"א מתגלה אז י"ל שנק' אדם א' דם הוא בחי' התפשטות הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל ומרומזת באות א' שמתפשטת ומאירה בדם שבו הנה"ב].

עוד (שם י"ד) אמרו רז"ל ע"פי חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כו' שהנותן שלום לחבירו קודם שמתפלל כאלו עשאו במה שנא' חדלו לכם מן כו' נשמה באפו המכוון ג"כ כמו שנת"ל כי קודם התפלה הנשמה היא באפו ואינה מתפשטת ומתגלה רק באפו.

ולהבין זה צ"ל תחלה ענין ק"ש וברכותיה ומפני מה קדמו השתים לפניה הלא הברכות הם מדרבנן וק"ש קיי"ל שהיא מדאורייתא [א"כ לכאו' הי' מהראוי להקדים הק"ש עצמו שהיא דאורייתא שהרי כל דבר שיש בו חומר וחיוב יותר ראוי להקדימו. כמשארז"ל למה קדמה שמע לוהי' כו' והי' לויאמר שוהי' נוהג בין ביום כו']. וגם ענין פסוד"ז שהקדימו ג"כ. גם צ"ל פי' לשון שמע ישראל שהוא לשון נוכח כאלו מדבר לזולתו ואיך שייך לומר כן בק"ש שהוא מה שכל א' מדבר לעצמו. עוד צ"ל מ"ש ב"פ הוי' בפסוק ראשון דק"ש. דלכאו' הל"ל הכי הוי' אלקינו אחד ולמה כפל ה' ב"פ. וענין ואהבת. עי' ברמב"ם ז"ל האריך שהאהבה הוא יסוד כל התורה א"כ צ"ל איך ובמה יתעורר האהבה מהפסוק שמע ישראל עד שבא הציווי ע"ז ואהבת תומ"י [- תיכף ומיד] ע"י אמירת שמע ישראל כו'.

ב) ולבוא אל הביאור נתחיל מתיבת אחד. הנה באחד הדלי"ת גדולה רומז לבחי' דיבור העליון שבו נבה"ע. והוא בחי' המאמר הראשון דבראשית כי בראשית נמי מאמר הוא. וע"י מאמר זה נבראו כל העולמות בדרך כלל. וז"ש את השמים ואת הארץ, וידוע כי את הוא ריבוי והיינו את השמים מרבה כל צבא השמים וכן ואת הארץ מרבה כל אשר בארץ

[וכמ"ש באור החיים ע"פ זה ע"ש]. רק שנפרט אח"כ בט' מאמרות. וזהו שארז"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות כו' ולפיכך הד' גדולה להיותו רומז על בחי' דבור העליון,

ולהיות כן שהתהוות העולם וכן אשר בו הוא מבחי' דיבורו הרי א"כ הם בטלים ממש לגבי בחי' דבור המחי' ומהוה אותם מאין ליש בכל רגע.

וזהו הפי' דתיבת אחד היינו כי הח' רומז לז' רקיעים והארץ, והד' יש בו ג"כ רמז לד' רוחות העולם כולם אחד ממש. וכדאיתא בהגדה ברוך המקום, כינו לו ית' שם מקום על שהוא מקומו של עולם כי בדבר ה' שמים נעשו. והדיבור המחי' השמים והמקום כלול ובטל בא"ס ב"ה. שאינו כמו דבור האדם שההבל יוצא לחוץ ממנו. משא"כ בא"ס ב"ה שאין לו גבול ותכלית ח"ו. א"כ לא יתכן לומר שיצא הדבור לחוץ כי להיכן יצא מאחר שאין לך דבר שחוץ ממנו ח"ו. נמצא הדבור רק מיני' ובי' וכלול ובטל במהותו ועצמותו ית' ולכן נק' הוא ית' מקום [שסובל את הכל כו']. ועד"ז הוא ביטול כל הנבראים לא"ס ב"ה.

וזהו פי' אחד שהשמים והארץ וכל צבאם היינו שבעה רקיעים ונכלל בזה כל צבא השמים מלאכים ואופנים וחיות הקדש ונפש החיונית אשר מבחי' פני ארי' פני שור כו' כולם בטלים לאלהותו ית' עד שהוא ית' אחד בהם אחדות פשוט כי כולא קמי' כלא חשיבי'.

ופי' הוי' אחד כי כדי שיומשך בחי' הדבור להחיותם הוא ע"י שם הוי' יו"ד צמצום ה' התפשטות ו' המשכה הנמשכת אל בחי' ה' תתאה הוא מקור בחי' הדבור וכמארז"ל בה' בראם כו'. וכל זה הוא בעולמות בי"ע שהתהוותם הוא מבחי' הדבור הנק' עלמא דאתגליא.

ג) אך נפש אלהית שבישראל היינו שרש ס' ריבוא נשמות המכוונים לס' ריבוא אותיות התורה הם נמשכו מלמעלה מבחי' הדבור שהוא עלמא דאתגליא, כי ישראל עלו במח' שהוא בחי' עלמא דאתכסיא שלא בא לידי גילוי [וכן ס' ריבוא אותיות התורה הם ג"כ אותיות המח' כמ"ש במ"א] ואורייתא וקודב"ה כולא חד.

וא"כ הנשמה היא ניצוץ מבחי' א"ס ב"ה שלמעלה מהשכל כי לית מח' תפיסא בי' כלל כי אחרי שהוא ברא את השכל איך יכול השכל להשיגו. רק היא הארה מא"ס ב"ה חלק אלוה ממעל שבכל א' מישראל. וההארה

ממנה לאהבת ה' א"ס ב"ה בלא טעם ודעת רק טבעית כאהבת הבן אל האב שאין צריך לזה שום טעם וראיה רק כשיודע את אביו אוהב אותו וכנראה שאפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת השם ית' והיינו משום שיש בו חלק אלוה ממעל ורוצה להדבק במקורו ושרשו א"ס ב"ה.

וזהו נשמה שנתת בי טהורה היא. ואח"כ אתה בראת. טהורה היא מלשון כעצם השמים לטהר בחי' העלם דלית מח' תפיסא בי' וכדי להתלבש בגוף הוא ע"י השתלשלות בי"ע בראת יצרתה כו'.

וזהו הוי' אלקינו שהנשמה היא חלק אלוה ממעל ממש שלמעלה משאר כל הנבראים שנמשכו רק מבחי' הדבור שזהו פי' הוי' אחד כנ"ל. אך מ"מ כדי להיות התהוות בחי' מחשבה שממנו נמשכו הנשמות ג"כ הוא ג"כ ע"י ש' הוי' בחי' צמצום והתפשטות והמשכה כו' [וכמשי"ת לקמן דעם היות שהמחשבה הוא עלמא דאתכסיא שלמעלה מעלה מבחי' הדבור מ"מ לגבי מהותו ועצמותו ית' נק' ג"כ רק לבוש ולכן צ"ל ההתהוות ע"י צמצום והתפשטות כו' וזהו בחי' שם הוי' ומ"מ מובן מה שנז' ב"פ שם הוי' כי בחי' שם הוי' הראשון הוא צמצום והתפשטות והמשכה להיות התהוות בחי' מחשבה שרש נשמות ישראל. וכדי להיות התהוות בחי' דבור עלמא דאתגליא לא די בצמצום שהי' בבחי' התהוות עלמא דאתכסיא. אלא צ"ל עוד צמצום ואח"כ התפשטות והמשכה וזהו שם הוי' השני].

וזהו פי' פסוק ראשון דק"ש שמע ישראל ששמע הוא לשון הבנה כי בחי' בינה הוא נק' אם הבנים דהיינו שע"י ההתבוננות נולדו האהבה ויראה. לכן תבונה אותיות בן ובת הם בחי' אהוי"ר. ולפי שבק"ש צ"ל אהבה ויראה וכמ"ש ואהבת וכמש"ל אות א' בשם הרמב"ם שהוא יסוד כל התורה. ואיך הדרך לעורר את האהבה. לזה אמר שמע לשון הבנה שע"י ההתבוננות שהוא בחי' בינה אם הבנים יהי' הולדת האהוי"ר.

וזהו שארז"ל כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו כי יום לשון זכר ושנה לשון נקבה [כמבואר במשנה רפ"ח דנדרים יום אחד כו' שנה אחת כו'] והיינו בחי' יראה ואהבה שהם בחי' בן ובת כנ"ל שנמשכים ע"י האריכות באחד דהיינו ההתבוננות לפני ק"ש ובק"ש.

וזהו שמע ולמי אומרים שמע היינו לבחי' ישראל שהיא הנפש האלקית שנקראת כן ע"ש הפסוק כי שרית לשון שררה. ולכן שייך שכל א' אומר כן לעצמו דהיינו כי הרי בכל א' יש ג"כ נפש החיונית הנמשכת מבחי' הדבור כנ"ל [אות ב'] ויש בה ג"כ שכל ומדות כו' ואומר שמע ישראל לבחי' נפש האלהית שהיא חלק אלוה ממעל ע"כ עלי' להתבונן בזה. ומהו ההתבוננות היינו הוי' אלקינו שתתבונן בזה גופא איך ששרשה מאד נעלה למעלה מכל צבא השמים ומלאכים כו' כי היא חלק אלוה ממעל מעלמא דאתכסיא עד שהוי' אלקינו ממש. ואח"כ יתבונן איך שהוי' אחד דהיינו שהשמים והארץ וכל אשר בהם שנמשכו מבחי' הדבור שזהו ענין ד' דאחד כולא קמי' כלא חשיב. וכשיתבונן היטב בכ"ז בעומק הדעת אזי ממילא יומשך בחי' ואהבת דהיינו האהבה הטבעית בחי' אהבת הבן אל האב כי הוא אבינו האמיתי. וזהו פי' הוי' אלקינו כנ"ל.

ד) אמנם הנה הנפש אלהית ירדה בתוך הגוף והנפש החיוני' מושך לתאוות העולם נגד הנה"א הנמשכת למקורה ושרשה. והמלחמה ביניהם עצומה בזה וירידה היא אצלה. אך הירידה צורך עלי' היא היינו שתתחזק ותנצח את הנה"ב שתתפשט הנה"א בכל רמ"ח אברי הגוף ויתאוה בחילא יתיר להדבק באחד והיינו בכל לבבך בשני יצריך והוא עד"מ כמו אב המתרחק מהבן כדי שיצטרך להתקרב אליו. כי מחמת הריחוק מתגבר האהבה יותר בחילא יתיר. וזהו עיקר ענין האהבה מה שרוצה להתקרב אל הדבר ולהמשיכו אליו, וכן הנפש מחמת היותה בגוף ונה"ב המושכים אותה להתרחק ממקורה ושרשה הנה בהתחזקה עליהם בחילא יתיר תתעלה ליכלל במהו"ע ית' למעלה מעלה משרשה הראשון שהי' קודם ירידתה בעוה"ז שהיא בבחי' מח' כנ"ל.

וע"י בחי' בחילא יתיר שבגוף תתעלה יותר. וכמארז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש שיתעלו לבחי' קדוש ומובדל. והיינו לאשתאבא בגופא דמלכא שהוא למעלה מבחי' מחשבה כו'. כי מח' הוא בחי' לבוש כלבוש תחליפם שפושט מחשבה זו ולובש מחשבה אחרת. וז"ש בת"ז לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא כו' דהיינו בחי' מחשבה שנק' לבושין. אך אח"כ אמר שיש בחי' גופין דאתקריאו גופין לגבי לבושין כו' דהיינו שכמו בגשמיות עד"מ הלבוש הוא חיצוני ואין

ערוך כלל להגוף שמיוחד עם הנפש ממש והיו לאחדים. משא"כ הלבוש פושט ולובש כו'. כן אין ערוך כלל לבחי' שרש הנשמה שהי' מתחלה רק מבחי' לבושין לכמו שתתעלה אח"כ ע"י ירידתה בגוף לאשתאבא בגופא דמלכא שאז היא מתעלה לבחי' קדוש ומובדל כמו שעד"מ הגוף מיוחד עם הנפש כו'. ואף שאין למעלה דמות הגוף ח"ו רק שהוא עד"מ.

וגם יובן זה ממשל רוחני מבשרי אחזה כי המחשבות תמיד מתחלפות ואין נכנסין כ"כ בגוף האדם ר"ל בפנימיותו. אך הדבר שהוא מעמיק להתבונן בו ונוגע לעצמיותו נכנס בכל גופו ר"ל בפנימיותו. כמו"כ עד"ז ישכיל האדם ההפרש בין בחי' לבושין שהם רק בחי' חיצוני' לבחי' לאשתאבא בגופא דמלכא שהוא בבחי' פנימי'. ובכדי להגיע לבחי' לאשתאבא בגופא דמלכא הוא דוקא ע"י בחילא יתיר בניצוח המלחמה עם הנה"ב והגוף.

ה) והנה המלחמה הזאת אינו יכול לנצח כ"א ע"י ק"ש ותפלה דוקא כדכתי' ויקח רמח בידו שהוא בחי' רמ"ח תיבין שבק"ש. וכמ"ש ג"כ רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות כו'. וזהו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובבעותי. כי האמורי הוא היצה"ר שאומר תמיד בלי הפסק. היינו המחשבות זרות שאינם נחים תמיד ומצינו אמירה בלב כמ"ש ויאמר המן בלבו כו' ונק' ג"כ היצה"ר מלך זקן וכסיל וסימן לשטות מילין שאומר תמיד שטותים כו'. וצלותי ובעותי הן בחי' בחרבי ובקשתי לנצח היצה"ר וכמ"ש בזהר שעת צלותא שעת קרבא וקודם התפלה אין הנפש שולטת בגוף רק במוח מצד המלחמה. וזהו ענין אשר נשמה באפו.

ומה שהוא דוקא בתפלה והגם שת"ת כנגד כולם. היינו כי ודאי ת"ת כנגד כולם דאוריי' היא היכלא דמלכא עילאה וכשלומד תורה הרי כביכול הוא בהיכל א' עם הקב"ה. ולכן ארז"ל שאין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה. אמנם מ"מ צ"ל מקודם הק"ש ותפלה שהוא בחי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שזהו ענין ניצוח הנה"ב והגוף, דהיינו אע"פ שמוצב ארצה בנה"ב והגוף מ"מ ע"י ק"ש ותפלה מגיע ראשו השמימה כו'. ועי"ז כשלומד אח"כ תורה ממשיך גילוי אור א"ס ב"ה.

וזהו שאמר אבא בנימין על תפלתי שתהא סמוכה למטתי כדי שילמוד תורה אחר התפלה. וז"ש אח"כ והיו הדברים כו' ודברת בם כו ' כי במה יוכל להדבק בא"ס ב"ה. ולזה כתיב ודברת בם כי בהדבק באותיות התורה הן תשב"כ והן תשבע"פ הוא ממש דבוק בו ית' כי הן הן אמרותיו הטהורות כדאיתא בגמ' הקב"ה אומר ומשה כותב כו'. וגם תשבע"פ ג"כ אמר לו הקב"ה כדאיתא בגמ' שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כו'.

ו) והנה אח"כ בפ' שניה כתיב ואספת דגנך ולכאורה הוא מיותר כי מה לי אם יאסוף אם לאו מאחר שכתוב אח"כ ואכלת ושבעת. אך הוא לשון ציווי שיאסוף את הכל לכוונת עבודתו ית' כנמצא בגמ' שהראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. ולמה לא נאמר שהרבו בתורה ומיעטו במלאכה. אלא הענין כי אע"פ שעשו המלאכה די צרכם אך עיקר כוונתם הי' בשביל התורה כדי שיוכל לעסוק בתורה ולהדבק באחדותו ית'. ועד"ז הוא הציווי ואספת דגנך כו'. שיאסוף הכל לכוונה אחת שהוא בחי' אחד ואהבת ודברת בם כו'.

אח"כ אמר פ' שלישי שיש בה יציאת מצרים. כי שמא תאמר איך אוכל להתחזק ולנצח הנה"ב כנ"ל אחרי שעוונותיכם מבדילין. וכמבואר הפי' באגה"ת פרק ה' בפי' ויפח באפיו נשמת חיים. כמו שעד"מ כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום ככה ממש אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון וזהו ענין עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם [משא"כ דבר אחר גשמי או רוחני אין מפסיק כו' ע"ש]. וכיון שכן איך יוכל לנצח המלחמה עם הנה"ב.

אך זה אינו כי הגם שהאמת כן שעוונות הם מסך מבדיל היינו שאינו שב ומתחרט עליהם אך מאחר שעשה תשובה היינו החרטה גמורה בלב שלם ופורש מדרכיו הרעים אין מעשיו הראשונים מעכבים את העבודה מעתה.

ולזה אמר אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ כו' אני הוי' אלקיכם כי כמו שהוצאתי ממצרים שהיו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה אני אני הוא ג"כ עתה כי בכל יום יש בחי' יצ"מ הגם שזה הי'

זמן כביר אך הוא ית' למעלה מהזמן וחייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים כי בכל יום הוא בחי' יצ"מ רק שיחפוץ לזה.

אח"כ בא הברכה אמת ויציב שהיא מדאורייתא כי יש בה ט"ו ווי"ן שהם המשכות להמשיך עליו אחדותו ית', [וכמו"כ ביצ"מ הכללי בליל פסח אומרים ט"ו מעלות טובות למקום עלינו שהם ג"כ ט"ו המשכות כי ההמשכה וההשפעה נק' טוב כו'].

אך מחמת שהתורה קיצרה מאד בזה היינו רק הפסוק שמע ישראל לזה הוסיפו והקדימו חז"ל שתים לפניה ובא בהם בארוכה בענין ההתבוננות לעורר היראה ואהבה ביוצר אור ואהבת עולם.

ביוצר אור הוא הרחב הביאור איך הוא ית' מחי' את כולם והאופנים וחיות כולם משבחים באימה ויראה כו' והם בחי' הנבראים שנבראו מבחי' דבר ה' שנרמזו בק"ש בקצרה בתיבת אחד כנ"ל אות ב' וחז"ל ביארו זה בברכת יוצר אור. וברכת אה"ע חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו מדבר בנשמות ישראל ששרשן למעלה מבחי' הדיבור כנ"ל בפי' הוי' אלקינו כו' ואח"כ וקרבתנו מלכנו לאשתאבא בגופא דמלכא ממש ע"י הירידה צורך עלי',

ובהמשך הזמן שנתמעטו עוד הלבבות וראו שאין די בזה הוסיפו עוד פסוד"ז להתבונן במעשה ה' ונפלאותיו. ולכן הקדימו לפני ק"ש כדי שיבואו בק"ש לקיום בחי' ואהבת כו'.

מאמר מבואר

כ-16 דקות קריאה

להבין ענין נפש האלקית

מאמרי אדמו"ר הזקן – תקע"ג

פתיחה ושאלות – מהי הנפש האלוקית, ומה חשיבותה של קריאת שמע והתפילה

במאמר זה נבוא ללמוד מהי הנפש האלוקית,

הפסוק אומר "לא תאכלו על הדם", וחז"ל לומדים מהפסוק שאסור לאכול קודם התפילה – "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם". מכאן אנו רואים שהאדם, בעומדו קודם התפילה, נקרא 'דם', וזהו משום שהנפש האלוקית עוד לא מתגלה באדם קודם שמתפלל ואז ניכר באדם רק החלק הבהמי־גשמי שלו, הדם שלו.

כאשר הנפש האלוקית מתגלה – אחר התפילה – הרי ה'דם' נהיה אדם. הנפש האלוקית היא 'חלק אלו־ה ממעל', והיינו שהיא חלק מ"אלופו של עולם", ולכך נוסף ל'דם' אל"ף ונהיה 'אדם' (לפני התפילה אני בכלל לא אדם)...

בדומה לכך, חז"ל למדו מהפסוק "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו" שעלינו לחדול מלשוחח עם מי שהנשמה עודנה באפו – מי שאינו התפלל. "הנותן שלום לחברו קודם שמתפלל כאלו עשאו במה". גם כאן אנו מוצאים שקודם התפילה הנשמה אינה מתפשטת באדם אלא רק עומדת 'באפו'.

בשביל להבין את ענין הנפש האלוקית ומשמעות כניסתה בתפילה, עלינו להקדים ולהבין מספר שאלות:

1. מדוע אומרים את ברכות קריאת שמע לפני קריאת שמע, הלא קריאת שמע היא מדאורייתא ואמורה להקדים לברכות שמדרבנן?! שהרי כל חיוב יותר חשוב, עליו להיות מוקדם, וכפי שחז"ל מבארים מדוע פרשיית "והיה אם שמוע" נאמרת לפני פרשת ציצית, שכן ציצית נוהגת רק בלילה בניגוד ל"והיה" שנוהג גם בלילה וגם ביום.

2. מדוע הקדימו גם את פסוקי־דזמרה? [במלים אחרות, שתי שאלות אלו באות לשאול: הרי אסור לעשות דבר לפני קיום המצוה מדאורייתא, אז לכאורה היה צריך להקדים לאומרה ככל הניתן – ולא להוסיף הקדמות!]

3. מדוע אומרים "שמע ישראל" – משמע שאנחנו אומרים למישהו אחר, לישראל, לשמוע – כאשר למעשה קריאת שמע כל אחד אומר לעצמו ולא לזולתו...

4. מהי כפילות שם ה' בפסוק "שמע ישראל", לכאורה היה צריך לומר "הוי' א־להינו אחד", מדוע נוסף "הוי' אחד"?

5. מדוע מצות "ואהבת" – שהרמב"ם ביאר שהיא יסוד כל התורה – מגיעה מיד אחרי ה"שמע ישראל"? משמע שה"שמע ישראל" מוביל ומוליד אצל האדם תיכף ומיד אהבה גדולה לה' יתברך. כיצד?

"הוי' אחד" – איך העולם מתקיים?!

נתחיל מלהבין את משמעות המלה 'אחד':

ב'אחד' האות ד' היא גדולה. הדבר מרמז על הדבור העליון של הקב"ה – בו נברא העולם. אמנם, הדיבור כאן הוא דיבור גדול – דיבור שכולל את כל הבריאה והוא המאמר הראשון, "בראשית נמי מאמר הוא". והיינו שתחלת הכל – הראשית – על אף שאינה 'מאמר' ודיבור בפועל כשאר המאמרות (לא כתוב "ויאמר א־להים") – נחשבת מאמר. המאמר הזה הוא בריאת כל העולמות בצורתם הכללית, קודם שיצאו כפרטים.

כך גם יובן הכתוב "את השמים ואת הארץ אני מלא", את הוא לשון ריבוי, והיינו ש'את השמים' הכונה שאת כל פרטי השמים, וכן 'את הארץ' – כל פרטי הארץ. "אני מלא" - אני נוכח ונמצא, כי הכל כלול בי, במאמר הראשון – בצורה כללית (כמו שלפני שאני מעביר שיעור אני חושב עליו, וכל הפרטים שלו נמצאים במח שלי, כולם יחדיו ככלל).

"בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר אחד – יכול להבראות!" בחסידות נלמד כי העולם נברא בפועל ב'עשרה מאמרות', אך גם ב'מאמר אחד'. ה'מאמר' הזה – שאינו המהווה בפועל את העולם – הוא המאמר הראשון והכללי. לאחר מאמר זה, הקב"ה 'גילה' ופירט את אותו מאמר עצמו ב-ט' מאמרות הבאים כך שנבראו (-התגלו כלפי חוץ) כל העולמות. מכיון שה-ד' ב"אחד" מרמזת על אותו דיבור כללי וגדול (שכולל המון) – היא 'ד' רבתי' שמספרת על גדלות הדיבור.

מכיוון שהתהוות העולם היא מה'דיבור' של ה' – מובן עד כמה קיום העולם תלוי בקב"ה, שהרי הדיבור תלוי במקורו ואין לו שום קיום ללא המדבר. ואם כן כל הבריאה כולה בטלה לגמרי לדבר ה' המחיה אותה בכל רגע ('יש מאין').

כך כל תיבת "אחד" מלמדת אותנו על ביטול העולמות לקב"ה: א' – היינו אלופו של עולם, הקב"ה המהווה את; ח' – שבעה רקיעים וארץ (=8); ד' – ארבעת רוחות השמים (וכן דבר ה' הכללי כנ"ל).

אם כן, נמצא שאת כל מציאות העולמות הקב"ה – אלופו של עולם – מחיה כאחד.

משום כך הקב"ה גם נקרא בהגדה של פסח "ברוך המקום", שכן ה' הוא ה'מקום' בו נתהוו העולמות – "הוא מקומו של עולם": הרי העולם נברא מדיבורו של ה', "בדבר הוי' שמים נעשו", ולמדנו שהדיבור בטל לגמרי למדבר. כאשר אנחנו מדברים – הדיבור יוצא החוצה ופונה אל הזולת; לעומת זאת אצל הקב"ה אין שום מציאות זולתו, והקב"ה לא 'מוגבל' עד מקום מסוים שאפשר לתאר את דיבורו כיוצא מגבולו. אם כן, "דבר הוי'" בו "שמים נעשו" הוא 'מיניה וביה' – מתרחש כל כולו בתוך הקב"ה. נמצא שה'מקום' של העולם הוא הקב"ה [אמנם, כאן יש לשים לב שה' אינו מקום מוגדר כמו שאנו מכירים את המושג מקום, אלא הכונה שהוא 'סובל' את הכל והכל מתרחש בתוכו].

כאן מתחדשת בעצם מדרגה נוספת של ביטול העולמות (שלא רק שאנו 'תלויים' בדבר ה' אלא) שהעולמות מעולם לא נפרדו מהקב"ה ויצאו חלילה 'חוץ' ממנו.

זוהי הכונה במלה 'אחד', שהשבעה רקיעים – הכוללים את כל צבא מרום; מלאכים, אופנים וחיות הקודש, וכן גם את שרש הנפש־הבהמית של ישראל – ששרשה ב"פני אריה" שבמרכבה העליונה. ממילא, גם הנפש הבהמית וכל מציאותנו – "שבעה רקיעים וארץ וארבעת רוחות השמים" – כולם בטלים לקב"ה מכיוון שהוא אחד לגמרי והכל מתרחש ב'תוכו'. ממילא, הכל גם 'לא חשוב' (-ללא מהות משלו) לגביו.

אז "אחד" מבטא את מציאות העולמות – שה' מחיה אותם ובטלים אליו. מהו "הוי' אחד"?

"הוי' אחד" משמעותו הוא שה' בא ומהווה את ה'אחד' – הוא שבע רקיעים וארץ כנ"ל. ההתהוות היא על־ידי שם הוי', והוא מבטא את תהליך הבריאה מהאלוקות עד כדי עולם ממשי:

י – צמצום וריכוז הרעיון של הבריאה בנקודה 'גולמית' (כמו י' שהיא נקודה קטנה וגולמית); ה – התפשטות והתרחבות הרעיון לאורך ולרוחב, כמו 'פיתוח התכנית' (כמו ה-ה' שיש בה נפח ושטח, והולכת גם לרוחב וגם לאורך); ו – המשכה והורדת התכנית מלמעלה למטה (כמו ו' שדומה לקו שיורד ממעלה למטה); ה – לבטא את התכנית בשטח, לברוא ולדבר את עשרה המאמרות (כמו ה' כנ"ל של שטח והרחבה, רק שהפעם זה אחרי שהתכנית 'ירדה' למטה על־ידי ה-ו').

זהו שמבואר בחז"ל כי "אלה תולדות השמים בהבראם" היינו "ב-ה' בראם" – העולמות עצמם נבראו־התגלו על ידי אות ה-ה' האחרונה, שהיא סיום התהליך של האלוקות עצמה עד שבאה לידי גילוי ובריאת עולמות. העולמות שנבראו מה-ה' הם עולמות בריאה־יצירה־עשיה, התהוותם מהדיבור העליון – שחותך ומגביל את ההתפשטות לכדי עולמות מוגבלים ונבראים (שאינם מרגישים חלק מהאלוקות עצמה), להיות "עלמא דאתגליא".

"הוי' א־להינו" – מאיפה הנשמה שלנו הגיעה?!

התהוות העולמות היא מה'דיבור' של ה'. אמנם, הנפשות האלוקיות של ישראל, בשרש הן שישים ריבוא נשמות ישראל – כנגד שישים ריבוא אותיות התורה שבכתב. אלו – ישראל והתורה – אינם נמשכו רק מהדיבור, אלא "ישראל עלו במחשבה" של ה' [וכך גם התורה]. בניגוד לדיבור שהוא מגולה ומגלה את מה שהיה בפנים, המחשבה היא מוסתרת ומכוסה ורק האדם החושב עצמו מכיר במחשבותיו – על כן ה'מחשבה' של הקב"ה הינה "עלמא דאתכסיא". מעבר לכך, על התורה (המקבילה לנשמות ישראל כנ"ל) נאמר כי "אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד" – התורה וה' מיוחדים לגמרי.

נמצא שהנשמה היא חלק מה' ממש, 'חד' עם הקב"ה, ואם כן היא מהאין־סוף שלמעלה מהשכל – שהרי בקב"ה "לית מחשבה תפיסא" כלל! זאת משום שהקב"ה ברא והמציא בכלל את מציאות המחשבה, וברור שדבר נברא לא יכול להשיג את בוראו...

[אם הנשמה היא אחד עם ה' ואי־אפשר לתופסה בשכל, איך מתבטאת בעבודת ה' אצלנו?] לפיכך, הארת הנפש האלוקית אצלנו מבטאת אהבה אין־סופית לקב"ה ללא שום שכל והגיון – כמו אהבת בן לאביו. בן אוהב את אביו (במצב הטבעי) ללא שום צורך לחשוב ולהתבונן מדוע, הוא פשוט אוהב את אבא שלו, וכשהוא קצת שוקע במחשבות עליו – אהבתו מתעוררת לבד. כך גם יהודי אוהב את הקב"ה מנשמתו שלמעלה־מעלה משכל כלשהו, כמו שרואים שאפילו 'קל שבקלים' מוכן למסור נפש על הקב"ה. כי יש בו חלק אלוקי, שמתגעגע למקור שלו.

בכל בוקר אנו מבטאים ונזכרים בשרש זה של הנשמה שלנו: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא". 'טהרה' הוא ביטוי לנקיות, כמו "כעצם השמים לטהר" – איך שהשמים נקיים מכל רבב – הנשמה שלנו נקיה מכל הסבר או טעם, היא שייכת למקום נקי בו "לית מחשבה תפיסא".¹ אחר־כך בשביל שהנשמה תצליח לבא ולהתלבש בגוף גשמי, היא עוברת בעצמה את כל ההשתלשלות "בראת, יצרת וכו'" – בריאה, יצירה עשיה.

זהו "הוי' א־להינו" – בשונה מהעולם ש"הוי' אחד" עימו, כאן "הוי'" הוא־הוא "א־להינו" ואנחנו וחלק ממנו ממש. זהו יחוד שלמעלה מכל הבריאה. אמנם, על אף שהתבאר שהנשמות מיוחדות באין־סוף ברוך הוא – הרי הן מחשבה והיה צריך לברוא גם אותן, על־ידי שם הוי', "הוי' א־להינו": צמצום וריכוז רעיון נשמות ישראל בצורה גולמית (י'); התפשטות הרעיון (ה'); המשכת הרעיון (ו'); התפשטות לכדי מחשבה בפועל על נשמות ישראל, ש'יעלו במחשבה' בפועל (ה').

[כל זה הוא למרות שהנשמות הן 'עלמא דאתכסיא' – לא מביאות לכאורה אל הגילוי ואל ההוויה הנגלית, ולכאורה לא מובן מדוע צריך לעבור 'תהליך' של שם הוי'? אלא שגם המחשבה, היא 'לבוש' ודבר 'נוסף' כביכול על הקב"ה, וכל דבר נברא ומתהווה – צריך להיות דרך השם המהוה הכל, שם הוי'. כאן אנו בעצם מקבלים את התשובה מדוע נאמר פעמיים שם הוי' בפסוק ראשון של קריאת שמע, ולא "הוי' א־להינו אחד", שכן אלו 'הויות' שונות! שם הוי' הראשון הוא בשביל להוות את 'עלמא דאתכסיא' – מחשבת נשמות ישראל, ושם הוי' השני הוא להוות את 'עלמא דאתגליא' – הדיבור המהווה את העולמות עצמם. שכן בשביל לעבור ממחשבה לדיבור וגילוי, צריך לעבור שוב מהלך שלם של שם הוי', צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות].

כך נבין את כל הפסוק הראשון של קריאת־שמע. "שמע" מבטא דרישה להבנה והקשבה פנימית – עבודת ספירת הבינה. הבינה נקראת גם 'אמא' (בלשון הקבלה) או "אם הבנים" (בלשון הפסוק). מיהם ה'בנים' של הבינה? רגשות האהבה והיראה. לכן גם 'תבונה' (אחת ממדרגות הבינה) היא אותיות 'בן ובת', האהבה (הבן, "זכר חסדו") והיראה (הבת, "אשה יראת הוי'"). ההתבוננות והשמיעה הפנימית שבפסוק שמע ישראל – בכך ש"הוי' א־להינו הוי' אחד" – מולידה בלב את האהבה והיראה.

מכיון שבקריאת־שמע יש להתעורר באהבה – "ואהבת את הוי' א־להיך" – מצווה אותנו הקב"ה רגע לפני כן "שמע ישראל"; תתבונן בכך ש"הוי' א־להינו הוי' אחד", וכך תתעורר ותקיים "ואהבת".

כך נדרוש גם את דברי חז"ל ש"כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו": מי שמאריך ומעמיק בהתבוננות ב"אחד", מאריכין ונותנים קיום אמיתי ("שפת אמת תכון לעד") לימים ולשנים שלו. כאן נדרש כי ה'ימים' – לשון זכר – הכונה להתעוררות אהבת ה', וה'שנים' – לשון נקבה – הכונה להתעוררות היראה; ושניהם 'מתארכים' ומתקיימים על־ידי הארכת והעמקת ההתבוננות ב"אחד" כנ"ל.

הציווי אומר "שמע" – עמוד והתבונן – "ישראל". 'ישראל' היינו הנקודה היהודית של האדם היא הנפש האלוקית, "כי שרית עם א־להים" – יש לה שלטון ורוממות על גבי הנפש הבהמית.

אם־כן, כאשר יהודי אומר "שמע ישראל", הוא בא מתוך חוויתו־שלו, הפשוטה והטבעית, (ה'נפש הבהמית'²), ואומר ל'ישראל' – לנפש האלוקית – לעמוד ולהתבונן. בכך מתורצת השאלה מדוע את הפסוק 'שמע ישראל' אנחנו אומרים לעצמנו ולא משמיעים לאחר, שכן לאמיתו של דבר 'פרופיל' אחד שלנו, ההוא הטבעי והיומיומי, בא ואומר ל'פרופיל' השני שלנו – "שמע ישראל". למה לשמוע? אנחנו אומרים לנפש האלוקית שלנו לעמוד ולהתבונן בשורשה שלה! להזכר מאין באה למעלה מכל הברואים, מ"עלמא דאתכסיא" עד ש"הוי' א־להינו" – ה' הוא המציאות היחידה שלה - ממש! אחר־כך אנחנו אומרים לה (-לנו...) להמשיך ולהתבונן כיצד ה' מהווה את כל העולמות בדיבורו והעולמות בטלים אליו כנ"ל.

כאשר נתבונן בכל זה כמו שצריך – מיד תתעורר ממילא האהבה הטבעית שיש בנשמה – כאהבת בן לאביו, כי ה' אבינו האמיתי! כזאת נשמה טהורה – למה היא צריכה לפול ולהלחם?!

אמנם, הנפש האלוקית יורדת ממקומה העליון כחלק מ'מחשבתו' של ה' ונגזר עליה להכנס בגוף ובנפש החיונית (הבהמית) -המושכת לתאוות העולם; בניגוד גמור למשיכת הנפש האלוקית למקורה אצל הקב"ה. הפער הגדול הזה מביא מלחמה עצומה – להיכן אני אפנה בכל רגע בחיים: לקב"ה, או לתאוות חלילה?! אם־כן, מצד הנפש האלוקית זו ירידה עצומה, היא בכלל לא העלתה על דעתה מעולם שאפשר להמשך למשהו שאינו הקב"ה...

אבל, הירידה הזו היא לצורך עלייה: כשהאדם עושה את עבודתו והנפש האלוקית מתגברת ומנצחת את הנפש הבהמית – הנפש האלוקית מתפשטת בכל רמ״ח איברי הגוף, כולל בנפש הבהמית – מקומות שהיא לא היתה שייכת אליהם לפני כן. בכך מתעוררת בה תאווה בעוז גדול להדבק ב"הוי' אחד" ומתקיים "בכל לבבך – בשני יצריך" – דוקא השייכות לבהמיות הגבירה את עוצמת משיכתה לקב"ה.

משל לכך ניתן להביא מאב שמתרחק מבנו כדי שהבן יידרש להתקרב – דווקא הריחוק מגביר את האהבה ביתר עוז (וזוהי כל מהות האהבה, להימשך לדבר כמה שיותר³). כך גם כאן: עצם היותה של הנשמה האלוקית בתוך גוף ונפש בהמית המושכים להתרחק מן המקור, מעורר בה כוח התחזקות גדול יותר, ומתוך אותו מאבק היא עולה מעלה־מעלה – עד להתכללות במהותו ועצמותו יתברך. התכללות זו היא גבוהה אף ממדרגת שרשה הראשון קודם ירידתה, שהיתה רק בבחינת מחשבה. זוהי ה'עליה' שהנשמה יורדת בשבילה לעולם.

הירידה לגוף פועלת "בחילא יתיר" את התגברות הנפש האלוקית בעזות וכח גדול יותר ממה שהיה קודם ירידתה ומכך הנשמה מתרוממת יותר. לזה רומז מאמר חז"ל "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש", היינו שיהיה ניכר פה בעולם שהצדיקים הם במדרגת "קדוש ומובדל", מעבר למלאכים ולנשמות קודם שירדו לעולם.

מהי ההתרוממות? להגיע ל"אשתאבא בגופא דמלכא" – להשאב ב'גוף' המלך, למעלה ממדרגת המחשבה של המלך. המחשבה נקראת "לבוש": כמו בגד שמחליפים – "פושט ולובש" – כך מחשבות מתחלפות; לכן גם דבקות במדרגת מחשבה (שהיא הדבקות קודם ירידת הנשמה הנ"ל) נשארת 'חיצונית' יחסית. בתיקוני זוהר נאמר שיש "לבושין" ומהם פורחות הנשמות – זו בחינת מחשבה – ואחר כך "גּופין" לגבי לבושין: במשל, לבוש הוא חיצוני ומשתנה, והגוף מיוחד עם הנפש לאחדים. כך ממש בנשמה: קודם הירידה שורשה רק בבחינת "לבושין"; אחר הירידה והעבודה בתוך הגוף, כשמתגברים בחילא יתיר, היא באה ל"אשתאבא בגופא דמלכא" – להשאב בגוף המלך, וכך היא נעשית ל"קדוש ומובדל" – דבקות פנימית שלא ניתקת, כמו גוף עם נפש – המרוממת ו'נעתקת' מהשגת כל הנבראים ("קדוש").

אמנם, יש לשים לב שכל הדימוי לגוף הוא רק משל, כי למעלה אין דמות הגוף חלילה.

המחשבות מטבען הן מתחלפות, ולכן כאשר אני רק חושב על משהו – הוא נשאר יחסית 'מבחוץ' אלי, לא חודר לפנימיות שלי, וממילא גם לא משנה אותי. אבל דבר שאני מתעמק בו עד שהוא 'נוגע בי' – הוא יורד וחודר אל ה'גוף' שלי, והיינו לעיקר פנימיות החיות שלי. זהו ההבדל בין "לבושים" (ידיעות חיצוניות, מתחלפות – הנשמה קודם ירידתה לגוף) לבין "לאשתאבא בגופא דמלכא" (דבקות פנימית בעצם שאינו מתחלף חלילה). לכן גם הדרך להגיע לפנימיות הזאת איננה על־ידי עוד 'מחשבה' – אלא דייקא על־ידי "בחילא יתיר", כוח־עבודה גובר, בתוך ניצוח המלחמה עם הנפש־הבהמית והגוף – שאז הדבקות הופכת לפנימית ממש.

לנצח?! רק בתפילה. מאידך, מה פועלים בלימוד התורה.

אכן, בנצחון על הנפש הבהמית אנו מתעוררים "בחילא יתיר" בקרבת ה'. אך ניצחון המלחמה תלוי בכלי־הזין של קריאת־שמע ותפילה: "ויקח רמח בידו" (בקנאת ה' צבאות, נצחון הרע) – רֹמח של רמ״ח התיבות בקריאת־שמע; "רוממות א־ל בגרונם וחרב פיפיות" – לרומם את ה' בתפילה זה "חרב פיפיות"; "בחרבי ובקשתי" (מלחמה נגד הרע) - מתרגם אונקלוס "בצלותי ובעותי" – בתפילתי ובקשתי.

התפילה והתחנונים הם החרב והקשת מול היצר המוגדר 'אמורי' – "אשר לקחת מיד האמורי בחרבי ובקשתי" – היצר שכל הזמן אומר ומשגע את המח בזרם המחשבות הזרות. הרי מצינו ש'אמירה' יכולה להיות גם בתוך הלב בלבד, כמו שנאמר בפסוק "ויאמר המן בלבו" (ויצא מכוון, שמרמז על דיבורי הרוע, ההמן שלנו, בתוך לבנו). מסבה זו גם היצר־הרע נקרא בקֹהלת "מלך זקן וכסיל" – כי הוא לא מפסיק לבלבל את המח בשטויות, "וסימן לשטות – מילין" ודיבורים בלי סוף.

הכח להצליח לנצח ולהכריע את היצר, שיפסיק לבלבל את המח כך שהלב שלנו יהיה מלא רק בקדושה – הוא בתפילה. "שעת צלותא שעת קרבא" – התפילה היא רגע הקרב בו אנו נלחמים ומתמודדים עם היצר על השליטה במרחב הנפשי שלנו. לפני התפילה אין שליטה לנפש האלוקית אלא במוח – אני רק מנסה 'לשמור על הסדר' מלמעלה, אך הלב שלי מעורבב מאד. בשעת התפילה אור ה' והנפש האלוקית חודרים ומתפשטים ללב ולכל הגוף. זהו שראינו שקודם התפילה ה"נשמה (רק) באפו" של האדם ולא בכל הגוף.

מדוע המלחמה היא דוקא בתפילה?

אף שאמרו חז"ל "ותלמוד־תורה כנגד כולם", וכן התורה היא “היכלא דמלכא” – "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", התורה היא ה'היכל' והמקום שלו – כך שכאשר אני לומד תורה גם אני בהיכל המלך עם הקב"ה; בכל אופן, בשביל כדי שהתורה תפעל בי את גילוי האור־אין־סוף, גילוי המלך, עלינו להקדים את התפילה. התפילה היא "סולם מוצב ארצה” – בתוך המלחמה והמאבק עם המודעות העצמית המנותקת (בהמית), ש"ראשו מגיע השמימה” – על־ידי התפלה וקריאת־שמע בה מכניעים את היצר כנ"ל. אחר שהאדם כבש את הנפש הבהמית בתפילה – לימוד התורה שאחריה פועל המשכה וגילוי של אור אין־סוף, המלך, עד למטה (בלי ה'סולם' – האור לא יכול, כביכול, לרדת ולהגיע עד למטה, לפעול גם בעולם שלנו⁴).

לכן ביקש אבא בנימין "שתהיה תפילתי סמוכה למיטתי" – היינו שמיד שאקום מהשינה אני אתפלל, ולימוד התורה שלי יהיה אך ורק אחרי התפילה. זוהי גם הכוונה בכך שבקריאת־שמע, אחרי ההתבוננות ב"שמע" והתעוררות האהבה ב"ואהבת" אנחנו אומרים – "והיו הדברים האלה ...על לבבך ודברת בם": אחרי שאנחנו מתעוררים באהבה ורוצים להיות קרובים לה', העצה לממש את הקרבה הזו ולהתקרב באמת לקב"ה (לא רק לאהוב ולהמשך מחמת הריחוק) היא "ודברת בם" – ללמוד את "תורת הוי'". בלימוד התורה – שבכתב ושבעל־פה – האדם נדבק לגמרי בה' יתברך, שכן התורה היא אמרותיו של הקב"ה, וכמו שאומרת הגמרא כי "הקב"ה אומר ומשה כותב"! ניתן לומר זאת לא רק לגבי תורה שבכתב ("משה כותב"), אלא גם לגבי תורה שבעל־פה, שאותה ה' אומר למשה, שהרי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – ניתן מסיני", והיינו שה' אומרו.

כעת אנו ממשיכים לצעוד במהלך של קריאת שמע שאנו קוראים ערב ובוקר:

איך נגשים לעסקי החול, אבל בכלל – מי אמר שאני יכול להתקרב לה' עם כל מה שעשיתי?!

אחרי ההתבוננות, התעוררות האהבה והדבקות בלימוד התורה – מגיעה פרשת "והיה אם שמוע", בה אנו אומרים "ואספת דגנך ואכלת ושבעת". נשאלת השאלה: הרי תכלית גידול התבואה היא לאכול, ואם נאמר כבר ש"ואכלת ושבעת" - למה יש לציין בכלל "ואספת דגנך"? העיקר שיש אוכל, ובשפע! אלא שאכן גנוז פה ציווי ליהודי כיצד עליו לעסוק בענייני העולם – "ואספת דגנך"! עליך 'לאסוף' את כל המעשים וענייני החול שאתה עושה במהלך היום למקום אחד. לאן? להתקרב לקדוש־ברוך־הוא.

כיצד נראה יהודי ש'אוסף' את כל מעשיו להתקרב לה'? הגמרא מתארת כי "עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי": לכאורה, היה לגמרא לומר 'לומדים הרבה ומלאכתן מועטת' – מדוע בחרו חז"ל דוקא במטבע זה? משום ש"תורתן קבע ומלאכתן עראי" אינו מתייחס לזמן שהשקיעו, אלא לעמדה הנפשית שלהם לגבי כל דבר. יתכן שעבדו הרבה שעות – לצורך פרנסתם – אך העיקר והסיבה שלהם לכל העבודה הזו היא רק בשביל להתקרב לה' על ידי לימוד תורתו, "תורתן קבע"!

כך ה' מצווה ומצפה מכל יהודי: אחרי התפלה, הלימוד – כאשר הוא יוצא לענייניו – העיקר יהיה 'לאסוף' את כל המעשים אל אותו 'אחד' שאליו הוא התפלל ובו הוא נדבק.

כעת אנו ממשיכים לפרשיה השלישית:

אחרי שאנחנו מתעוררים ומבינים בכל יום מה עבודתנו – בהתבוננות, אהבה, לימוד תורה ו'איסוף' היום־יום לקב"ה – מתגנב לליבנו ספק מוכר: מי אמר שאני באמת מסוגל לנצח את הנפש הבהמית?! הרי חטאתי כל־כך בעבר! כעת יש "עוונתיכם מבדילים" שלא מאפשרים לקב"ה להתגלות אצלי! ואכן, מבואר באגרת־התשובה בספר התניא, שהחיות שלנו כיהודים היא מ"ויפח באפיו נשמת חיים" – שה' 'נופח' בנו בכל רגע את הנשמה האלוקית. כאשר אדם 'נופח', הכוונה היא שהוא מוציא את כל הפנימיות שלו החוצה. כך גם הקב"ה – כאשר הוא בורא ומחיה את נשמות ישראל הוא כביכול 'נופח' את הפנימיות שלו – "מאן דנפח מתוכיה נפח" – ומוציא אותה החוצה, ב"חלק א־לוה ממעל" שבכל יהודי (או, בכינוי של החלק הזה במקום אחר בחסידות – "חלק בורא שנעשה נברא"). אמנם, כאשר אני נופח, הדבר תלוי בכך שלא יהיה דבר שחוצץ ומפריע לרוח להתפשט.

ברוחניות, מה ש'חוסם' את ה'נפיחה' של הנשמה האלוקית הם העוונות שלנו, כמאמר הפסוק "עוונתיכם מבדילים" [ואך ורק העוונות יכולים להבדיל חלילה, שכן שום דבר – גשמי או רוחני -לא יכול להפסיק את נפיחתו של ה' יתברך, מלבד מה שה' אמר בפירוש, העוונות].

אז אם אכן חטאתי – כיצד אור ה' והנפש האלוקית יוכלו להתגלות אצלי שנית?! הרי אני חסום מה'נפיחה' של ה', רח"ל?!

אלא שמחשבה זו אינה נכונה. העוונות מבדילים רק כאשר האדם אינו שב ומתחרט עליהם; אך אם האדם עושה תשובה – כלומר שמתחרט בלב שלם ועוזב את דרכיו הרעות – אין העבירות שעשה בעבר מעכבות ומפריעות כעת לעבודת ה' ולהתגלות הקב"ה בתוכנו, עד כדי ניצחון על הנפש הבהמית.

לכן אנחנו אומרים את פרשת ציצית מיד לאחר קריאת־שמע – בה אנו נזכרים ביציאת מצרים. במצרים, עם ישראל היה במצב הכי שפל מבחינה רוחנית, במ"ט שערי טומאה; ובכל זאת, ה' יתברך נתגלה לנו שם "אני אני הוא", וגילה לנו שיהודי יכול לקום ולהתקרב אליו אפילו מהמקום הכי גרוע. מה שהיה ביציאת מצרים חוזר ומתרחש בכל יום ויום, ו"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא (עם ההתמודדויות והטומאות שלו) יצא ממצרים"! גם הוא יכול לצאת ממצרים בכל יום, אנחנו יכולים לעזוב את כל הרע והטומאה שלנו בכל יום – 'רק שיחפוץ בזה'. עלינו לרצות להתקרב לה' ולהיות מוכנים להשאיר את כל הזבל, מאחור.

מה אומרים מיד לאחר פרשת ציצית?

ברכת 'אמת ויציב', היא מדאורייתא – שכן יש בה זכירת יציאת מצרים. ב'אמת ויציב', אנחנו אומרים חמישה־עשר פעמים את האות ו': "ויציב ונכון וקים וכו'...". האות ו' (כמצוין בתחלת המאמר) מבטאת המשכה מלמעלה למטה. בצורתה היא כמו צינור או חבל דק שמוריד את השפע מהקב"ה אלינו, וכאן הכוונה היא שאחרי כל העילוי ותהליך קריאת שמע אנחנו ממשיכים עלינו ט"ו המשכות של אור ה', והיינו תודעת ותחושת אחדותו יתברך.⁵ [כך גם ביום יציאת מצרים הכללי – המתעורר כל שנה בזמנו – חג הפסח (ט"ו בניסן), אנו מונים ט"ו "מעלות טובות למקום עלינו" – ט"ו המשכות שהקב"ה בא וגילה מאחדותו עלינו. אלו כמובן אותן המשכות שאנו ממשיכים בכל יום ב'אמת ויציב', אחר יציאת מצרים הפרטית שלנו. ובכלל ההמשכה וההשפעה נקראת 'טוב', ואלו הן אותן 'מעלות טובות'].

לשאלות ששאלנו בתחילת המאמר לגבי קריאת־שמע עצמה – קיבלנו תשובות. אך מה הענין בברכות קריאת־שמע ופסוקי דזמרה, ומדוע קדמו ללב המלחמה – קריאת שמע עצמה?!

מכיוון שהתורה לא הרחיבה לנו איך ובמה להתבונן באריכות כאשר אנחנו מעמיקים ב"הוי' א־להינו הוי' אחד", אלא אמרה בתמצות – באו חז"ל ותקנו לנו ברכות קריאת־שמע, המרחיבות את ההתבוננות שתוליד בקרבנו אהבת ה':

בברכת 'יוצר אור' מרחיבים לנו חז"ל כיצד ה' מחיה את כל העולמות, ואת כל צבא השמים – האופנים, החיות וכו'; כיצד כולם מרגישים את החיות האלוקית ומשבחים באימה וביראה וכו'. במלים אחרות, ברכת 'יוצר אור' מפרטת לנו את ההתבוננות של "הוי' אחד" – כיצד ה' מהווה את העולמות וכיצד "כולא קמיה כלא חשיב".

בברכת אהבת־עולם אנחנו מתבוננים באהבתו הגדולה של ה' לעמו, ובבחירתו הראשונית בהם כאשר "עלו במחשבה" – "חמלה גדולה ויתרה (מכל הבריאה שהוזכרה בברכה לפני כן) חמלת עלינו...". זוהי העמקה ואריכות שבה נתנו לנו חז"ל להרחיב את ההתבוננות בכך ש"הוי' א־להינו". לאחר כל ההתבוננות בכך מתואר גם מה שהדבר פועל בלב המתבונן, "וקרבתנו מלכנו" – בזכות ירידת הנשמה לגוף, היא זוכה לקרבה יתירה לקב"ה, "לאשתאבא בגופא דמלכא" כמבואר למעלה.

כאשר ראו חכמים ש'נתמעטו הדורות' – לא קל לנו מיד לדבר על החיות האלוקית של העולם, על מלאכים, ועל שרש הנשמה שלנו; ולכן באו והוסיפו לנו את 'פסוקי דזמרה' – המדברים בנפלאות ה' בבריאה (ופחות על חיות הבריאה) – מה שמרגש אותנו, ויותר קרוב לליבנו, על מנת שגם אנו נעלה ונתעורר באהבת ה' בקריאת שמע.⁶ זוהי הסבה שחז"ל הוסיפו והקדימו עבורנו את כל זה – כי קריאת שמע היא עניין רציני. היא כל החיים שלנו. ואם ה' אומר "ואהבת"! אנחנו נעשה כל מאמץ לפעול ולגלות זאת. געוואלד!

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

יש משהו קצת 'מפנצ'ר' במאמר הזה.

אדמו"ר הזקן מדבר איתנו על עבודת ה' של כל החיים שלנו, על המאבק הפנימי בין הטוב לבין הפכו הגמור; מלמד אותנו כיצד להתמודד, כיצד לעבוד ולעמול, להשקיע כל יום ויום לעמוד ולהתבונן; ללמוד חסידות, להבין להתייגע ו... בסוף, אחרי הכל, הוא אומר לנו שמה שמתגלה זו אהבה טבעית, שהיתה קיימת מאז ומעולם. אהבה טהורה של הנפש האלוקית. פשוט כך. אני לא עשיתי כלום?! כל מה שמאיר לי סוף־סוף הוא לא מה שאני פעלתי ויגעתי?! זהו אור שיש לכל יהודי מתנה מהשמים?! הכיצד? בואו ננסה לחשוב על כך אחרת. בן שהתרחק מאביו, התגלגל לעסקים מפוקפקים, עבר טראומות ועוד כל מיני סיבוכים עמוקים בנפש. הסיבוכים האלה השכיחו ממנו את האהבה. את התחושה שיש מישהו ששומר עליו, מישהו שבוחר בו ורוצה אותו – מישהו יציב להישען עליו. מהי שאיפת חייו של אותו ילד?

אני חושב, שרק להצליח להחלץ מהסבך העמוק, ולגלות נקודה פשוטה. של ילד. שפשוט אוהב את אבא שלו. התחושה הכי טבעית, שהוא בכלל לא 'קנה' אותה אלא נולד איתה היישר לידי הוריו, והיא היתה הוא ממש כל הזמן – אלא הוא מתגעגע, אל נקודת תום ואמת פנימית, "תום ויושר יצרוני כי קויתיך". כך גם אנו, נפלנו, הסתכנו במסע, צברנו 'טראומות' ושלל מעשים נגד המהות שלנו. אז בא נעצור. ונעורר געגוע. נבקש לגלות שאבא, אני אוהב אותך.

(המשך...)

אמנם, אחרי השלב הזה, אדמו"ר הזקן בא ואומר לנו שהתמודדות שלנו מחדשת – ועוד איך מחדשת.

אחרי שאנחנו מעוררים את הגעגוע, מגלים את הנפש האלוקית ונלחמים בכל הכח – מתגלה כאן דבר שלא היה. דבר שהנשמה אפילו לא חלמה עליו כאשר היא היתה במצבה הטבעי.

מתוך המלחמה, אנחנו יכול לפגוש את ה'. להשאב אליו בכל כולנו. לא רק להיות חלק מהמחשבות הכי פנימיות שלו, אלא להיות איתו. להיות הוא, "גוף (העבודה בגוף והנפש הבהמית) נהנה מהגוף (של ה' יתברך כביכול, "גופא דמלכא")".

ועוד צריך להתבונן. להתגעגע, להמשיך לעבוד, והכי חשוב – לא להתייאש!