עולמות בי"ע (בריאה יצירה עשיה)

בין עולם האצילות לעולמות הנמוכים יותר ישנה 'פרסה' – מסך מבדיל, שמעלים על האור האלוקי ומלביש אותו בגבול מצומצם. זאת על מנת ליצור את העולמות הנבראים (ה'יש') שיכולים להרגיש מציאות נפרדת (שכן 'אין מלך בלא עם' – אם לא נהיה מציאות עצמאית ה' לא יכול למלוך עלינו, והיינו להתגלות גם בנפרדות).

עולמות בריאה-יצירה-עשיה, מהווים דרגות במציאות ה'יש' עד שנהיה העולם הזה התחתון, תכלית ה'יש' ותחושת הנפרדות – בו דוקא הקב"ה חפץ לשכון "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים":

עולם הבריאה

עולם הבריאה – מלשון הוצאה 'לבר'-החוצה מחווית האור האלוקי בשלימות. עולם הבריאה מגלם את עיקר ההתהוות 'יש מאַיִן (-עולם האצילות שחש כאַיִן מול ה')'.

בעולם הבריאה החויה היא כמציאות נפרדת, אך הכרה מוחלטת – בשכל – בכך שהקב"ה הוא היחיד והוא המהווה אותו מאין ליש. תחושה זו יוצרת צמאון ו'בעירה' גדולה לקב"ה (מין תסכול של עצם הקיום), ועל כן המלאכים בעולם הבריאה נקראים 'שרפים' הנשרפים בכלות-הנפש לקב"ה (כל זאת בשונה מעולם האצילות בו מרגישים לחלוטין רק את האור האלוקי, ולא שייך להיות צמא להיות חלק).

עולם היצירה

בעולם היצירה – הנבראים מקבלים 'צורה' – והיינו שמציאות היש כבר קיימת – אך חווה שהאין הוא התוכן הפנימי שמחיה אותה.

משום כך בעולם היצירה ישנה משיכה טבעית כלפי האין האלוקי, בתנועה מתמדת של עליה אל האין – וירידה חזרה למציאות האישית (כמו שהלב – החיות המתלבשת באברים – נמצא בתנועה מתמדת של כיווץ והתפשטות). על כן המלאכים בעולם היצירה נקראים 'חיות הקודש', כמו חיה הנמשכת בטבע אחרי הרועה שלה והאוכל שלה, וכן "והחיות רצוא ושוב" – עולות ויורדות בתנועה מתמדת.

עולם העשיה

בעולם העשיה היש נהיה מציאות ממשית, 'עשוי ומוגמר'. בעולם העשיה ישנה 'הודאה' על מציאות הקב"ה, והתאמת המעשים לרצון העליון.

אמנם, מחמת שהיש נגמר ונעשה, בעולם העשיה "רוב מעשה העולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו" (האר"י הקדוש), שכן הקב"ה 'מאפשר' להרגיש ולהתנהל כנפרדים ממנו חלילה.

עולם העשיה מגלם את סוף האור האלוקי שיורד מלמעלה להוות את העולמות, ובו – על אף ומחמת שפלותו – האור 'נפגש' בתחתית ומעלה 'אור חוזר' לקב"ה. וכמו שאומר רש"י על הפסוק "אשר ברא אלהים לעשות" – 'לתקן'. תכלית עולם העשיה היא תיקונו שמעלה אור לקב"ה ונחת רוח גדולה, "שאמר ונעשה רצונו", והוא תכלית כוונת התהוות כל העולמות "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", כנ"ל (כמו אדם שמתכנן לבנות בית, מתגלה כוונתו ותכנונו רק כאשר הוא מסיים הכל, ומתעסק בלנקות את פסולת הבניה...).

מחמת כל זה בפסוק המתאר את העולמות נאמר: "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – והיינו שישנו פירוד ו'חרון אף' המאפשר את תחושת הנפרדות והעלם אור ה'.

עולם העשיה הוא טבעיות העולם בו אנו חיים וקיימים.

*הרב-המגיד ממעזריטש התבטא ש"אצילות גם היא כאן", ומשמעות הדברים היא שאין הכונה שהעולמות הן מקומות גשמיים חלילה, אלא מעין רבדים במציאות עצמה. כך, שאדם בעולם-הזה יכול לחיות ולחוות (אפילו) את עולם האצילות.