שעת צלותא שעת קרבא

בחסידות, רבים במקומות שמהחשובים שבהם (מלבד המאמר שלפנינו) נציין את המאמר הראשון בלקוטי־תורה לבעל התניא לפרשת כי־תצא, מופיע – בשם הזהר הקדוש – ביטוי מיוחד, שלא נמצא בזהר שלפנינו: "שעת צלותא, שעת קרבא" (סמך לכך בתורה הקדושה מובא מהפסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמֹרי בחרבי ובקשתי", וכתרגום הידוע – "בצלותי ובבעותי". גם כאן רואים שבתפלה מתבטאת מלחמה בתוך הנפש). בחסידות הביטוי מוסבר שבתפלה האדם נלחם בחוויה הטבעית שלו, עסוק בלגרש את כל המחשבות הרעות, מנסה להיות נקי וטהור ולחשוב ולפנות רק לה'. בקיצור – לא פשוט להתפלל. מענין לציין שבאחד המקורות בזהר שאומרים משהו בכיוון – זח"ג רמג, א – כתוב משהו דומה אך שונה מאד: "...צלותא דערבית דאקרי סלם דיעקב דבה 'והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו'. אלין דסלקין חובין ונחתין זכוון תחותייהו, ואלין סלקין זכוון ונחתין חובין תחותייהו. ומשפילין לון בכמה קרבין דאינון מארי תריסין במלחמתה של תורה עד דישתמע קרבא לטורין רברבין דאינון אברהם ויצחק ויעקב. הדא הוא דכתיב 'שמעו הרים את ריב הוי'' – ריב דצלותא, ריב דאורייתא. והאי קרבא דצלותא דערבית 'עד עלות השחר'".

תפלה זו, של "שעת קרבא", של עבודת האתכפיא, שייכת לתפלה בימות החול – בהם אני עוצר מאין ספור העיסוקים והטרדות, להתאמץ לנקות את הראש ולפנות לה'. אך בחסידות מוסבר שישנה עוד סוג של תפלה, תפלה של שבת קדש – שבה אנו אומרים בשחרית "בשנותו את טעמו ...ויגרשהו וילך" – האדם זוכה להתפלל מתוך אתהפכא, מתוך תחושה שהדבר הכי טבעי לו בעולם זה להתפלל, תפלה טבעית, כיפית, ללא מלחמה. הרבי הריי"צ מליובאוויטש ביאר כי באתכפיא של ימות החול לעומת אתהפכא של שבת גם האתכפיא של ימות החול צריכה להיות מכוונת לשבת, בתור הכנה לשבת", אתכפיא המביאה לידי אתהפכא", קרבא – בכל הכח! – אבל מתוך תפלה שה' יזכנו במהרה ל"יום שכולו שבת ומנוחה ["שבת שלום" – אין מלחמה, אין קרבא] לחיי העולמים"!

מתוך כי תצא למלחמה · פרשת כי תצא · תשפ״ו