עולם התהו – עקודים-נקודים

קודם בריאת עולמינו, עולם התיקון (ראה ערך מורחב), הקב"ה ברא את עולם התהו, וכפי שמתואר בפסוק השני של בריאת העולם (המתאר מה שקדם לה): "והארץ היתה תהו ובהו".

עולם התהו לא החזיק מעמד משום שהיו בו 'אורות מרובים וכלים מועטים'. בכדי להסביר זאת, עולם התהו נקרא גם 'עולם הנקודים'^א:

ה'התפתחות' השרשית של הספירות האלוקיות עד לצורתם היציבה בעולם התיקון, עולם האצילות מתרחשת בקבלה בעולמות "עקודים, נקודים, וברודים": התהליך מתחיל מ"עקודים", והיינו שהספירות הינן עקודות יחד בכלי אחד^ב, והן כלל לא התפרטו ליחידות עצמאיות. בשלב זה, לא יכל להברא עולם מגוון הכולל כחות שונים, שכן כל הספירות מקובצות יחד ללא אישיות עצמאית לכל אחת מהן.

על כן, התהליך ממשיך להפרדות הספירות להיות "נקודים" – כל ספירה התפרדה לשמש כנקודה בפני עצמה ללא 'תקשורת' והתכללות עם הספירות האחרות – עולם התהו.

בשלב זה, כאשר כל ספירה מקבלת עצמאות, היא חשה שדרכה דוקא האור האלוקי צריך להופיע ולהתממש בעולם, ולכן מהותה באה בכל עוצמתה ותוקפה – 'אור מרובה'^ג. מתוקפה הגדול היא לא מצליחה להתיישב ולהתבטא במציאות – 'כלי מועט'.

בנוסף, מכיון שכל ספירה מלאה בעוצמתה הבלעדית מבואר בקבלה שלספירות בעולם התהו יש 'יראה מהשגת גבול' – כל אחת מפחדת שספירה אחרת 'תשיג גבולה' בכך שהיא תשקף ותבטא את האור האלוקי בעולם (במקומה).

מסיבות אלו, עולם התהו נשבר: כל ספירה היתה בטוחה בשליחותה כך שהיא פחדה לקבל מספירות אחרות, כל ספירה לא היתה מוכנה 'לאבד' מעוצמתה הרבה כך שהיא לא הצליחה להתבטאות ולתקשר – מה שגרם לשבירה והתרסקות של עולם התהו.

משבירה זו 'נפלו' ניצוצות קדושים ו'שברי כלים', ונכלאו בקליפה, והיינו ב'נפרדוּת' מהקב"ה. על כן, בעולם שלנו הניצוצות הקדושים הללו נמצאים בגשמיות העולם, ולכן יש בגשמיות עוצמות מאד גדולות, ו'סחף' מאד גדול – כי שרשו בעוצמות של עולם התהו, העוצמתי כנ"ל. במאמרי חסידות רבים יובא מעלת האוכל הגשמי וכן הנפש הבהמית על האדם – נשמות ישראל, משום ששרשו בעולם התהו לעומת נשמות ישראל ששרשם בעולם התיקון^ד.

עולם התהו מתבטא בתורה בשבעת מלכי אדום שמתו "לפני מלוך מלך לבני ישראל^ה" – לפני התהוות עולם התיקון – שעל כל אחד מהם נאמר "וימלך... וימת", והיינו שנשבר. [המלך השמיני – בו לא נאמר 'וימת' – מסמל את תחילת התיקון, "וימלך תחתיו הדר... ושם אשתו מהיטבאל..." בחסידות מעירים את תשומת הלב לכך שהוא המלך היחיד שמוזכר שהיתה לו אשה, משום שזהו חלק מהותי בעולם התיקון – בו יש התכללות בזולת].

לאחר שעולם התהו נשבר מהטעמים הנ"ל, נוצר 'עולם התיקון' – "ברודים", וראה ערך נרחב בפני עצמו.

שבירה

לדף המושג: שבירה ←

כאמור, השבירה הראשונית בעולם היא שבירת הכלים בעולם התהו – בו הנבראים השונים לא הכילו את את העוצמות הגדולות של האור האלוקי. תהליך זה של שבירה מתרחש גם בתוך העולם שלנו – עולם התיקון – שכן שברי עולם התהו מעורבים בו (שם ב"ן, ראה ערך מורחב).

דוגמה פשוטה לכך היא כמו בחור שיש בו להט גדול לסיים את הש"ס וכן להט גדול להתפלל וכן, להבדיל, להט גדול לאכול פיצה, והוא לא יודע לנווט את כל הרצונות האלו מרוב תוקפן לתוך המציאות שלו – מה ששובר אותו ואת המציאות שלו. או, דוגמה יותר מצויה, בחור בימי הנעורים רוצה להיות גדול-תורה, ולומד בעמל ויגיעה (מתוך עוצמה ותחושת מציאות אישית – 'השגיות'), ולאחר כמה זמן הוא נכנס למשבר. הדמיון שלו שיצליח להשיג מבוקשו מתנפץ לרסיסים, והוא חש שבר כלי.

בחסידות מוסבר שכשם שעולם התהו תחליט השבירה שלו היא שיוולד עולם התיקון – עולם המאפשר מפגש פנים-בפנים עם ה' והזולת מתוך מזיגת והתכללות הספירות זו עם זו; כך כל תהליך שבירה כזה בא כדי להוליד בנפש שפלות, ולאפשר מפגש חדש עם התורה, הזולת, והעיקר – הקב"ה.

כמו כן, המושג 'שבירה' בא הרבה פעמים מראש כמושג חיובי ונצרך, כדי 'לשבור' איזשהו מסך תודעתי טבעי שחוסם מלהיפתח לדברים חדשים, לאור האלוקי. על כן נמצא שהנפש הבהמית צריכה שבירה, 'ביטוש', וראה באורך פרק כט בתניא (מומלץ ללמוד את הפרקים הסובבים את הפרק, להבין טוב את ההקשר).

בלשון אחרת, כדי להיעשות כלי לאור האלוקי (להפתח), ולכרות ברית עם הקב"ה (או אשה לבעלה או תלמיד לרבו) צריך 'שבירה' מסוימת, "אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"^ו.