בשברי לכם מטה לחם

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-7 דקות קריאה

ליקוטי תורה בחוקתי ד"ה "בשברי לחם מטה לחם"

הקללות הם ברכות

הפסוק אומר: "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחכמם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו". זוהי קללה שכולה על רעב: ה' דואג שלא יהיה לחם, יש כל כך מעט תבואה, ומעט עצים עד שעשר נשים אופות לחם אחד, בתנור אחד; בנוסף, האפייה לא כל־כך מוצלחת כך שיוצא מעט לחם שמחלקים אותו במדויק במשקל; לבסוף, אף אחד גם לא שבע ממנו... אמנם, צדיקי החסידות הנחילו שכל הקללות שבתורה הן רק על פי נגלה – מצד הגוף, אבל על פי נסתר – הנשמה¹ – הכל ברכות.

סתים וגליא – מכוסה ונגלה

באות הזו, אדמו"ר הזקן יבאר כיצד יתכן לומר שקללות אלו הן ברכות ממש:

כדי להבין איך הקללות שנראות לנו כקללות גרועות ביותר הן ברכות עצומות – צריך להבין את דברי הזהר כי "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל תלת דרגין דמתקשרין דא בדא כולהו דרגא על דרגא סתים וגליא": השלישייה של "קב"ה, התורה, וישראל", בכל אחד מהם יש שיש שתי דרגות, 'סתים וגליא', מכוסה ('סתום') ונגלה.² הדרגות האלו הם שני דרכים של התגלות הקב"ה בעולם, כך שבכל אחד מהשלישיה הזו יש שתי מדרגות אחת על גבי השניה – נגלה ומכוסה.

ההבדל בין 'סתימא' – המדרגה המכוסה, לבין 'גליא' – המדרגה הגלויה, הוא שהמדרגה המכוסה לא נתפסת בשום צורה, והיא גם לא יכולה 'להיתפס' אצלי בכלי ההבנה וההשגה; לעומת זאת, המדרגה הנגלית היא כמו העולם הנגלה שלנו, המדוד והמוגבל ברוחות העולם, מעלה ומטה. בהשגה שלנו, משמעות הדבר שהמדרגה הנגלית תמיד תהיה נתפסת ומושגת, ותתפס אצלי בראש בהגדרה מדויקת – מה למעלה ומה למטה, ואיפה זה בדיוק 'נכנס'.³ לכאורה איך אפשר להגיד שמה ש'נתפס' אצלנו בתור דבר גשמי – שתופס מקום – שהוא אלוקות?! דהיינו איך אפשר לומר שהקב"ה הוא 'סתים וגליא' – שהוא נגלה בבחינת מקום ותפיסה?!

החיות האלוקית הנגלת המחייה את העולם

אלא שכל המציאות בנויה משני הרבדים – רובד ה'גליא' ורובד ה'סתים'. גם החיות הרוחנית שמחייה את גשמיות העולם היא 'גליא' באופן יחסי, כי היא מחליטה להופיע, להוות, ולהיות חלק מהמציאות הנגלית. זוהי בחינת ה'מקום' המוגדר – גליא – שיש אצל הקב"ה, כמו שאומר הפסוק "הנה מקום אתי" – יש אצל הקב"ה מציאות של 'מקום' ועולם מוגדר (-נגלה)! אמנם, גם 'מקום' זה הוא "אתי" – והיינו שהחיות המהווה את העולם היא 'עם' הקב"ה, בטלה לחלוטין אליו, היינו לקב"ה כפי שהוא 'סתים' ולא נגלה בעולמות. קיום העולם ('גליא') בביטול מוחלט ל'סתים', דומה לאותיות המחשבה: כאשר אני חושב מחשבות, הן מנוסחות אצלי במלים ואותיות. ללא האותיות אני לא מסוגל לתפוס דברים ולחשוב אודותם. אמנם במחשבה, מצד אחד אלו אותיות עם ציור מסוים ומוגבל, אך מצד שני הן כלל לא נפרדו מהמחשבה שלי – הן לחלוטין 'איתי', והיינו בטלות אלי ולא 'יוצאות' כלפי חוץ. כמו־כן, אצל הקב"ה ישנו ציור והגבלה – 'מקום' נגלה – אך הוא כלול לחלוטין ב'סתים' – ב'מחשבתו' של הקב"ה.⁴

וזה מה שכתוב 'ברוך המקום', והיינו שה'מקום' – התפיסה המוגבלת – נמשך ('ברוך', כמו 'להבריך' – לכופף ולמשוך למטה) מה'סתים', להוות את המקום עצמו (השכל שלי – סתים, חושב באותיות – גליא, מקום). והיינו משום שהמקום אינו נפרד מה'סתים', אלא בטל אליו ומיוחד בו (כאותיות המחשבה כנ"ל). בנוסף, כמו שיש בחינת מקום – שהוא מוגבל, כך יש גם בחינת זמן – שהוא גם הגבלה במימד הזמן, גם הוא נמשך 'מתברך' מלמעלה ממציאותו המדודה והנגלית, וכפי שאנו ב'ברכת השנים' בשמונה־עשרה "מברך השנים" – את מימד הזמן.

אחרי שהסברנו שכל המציאות בנויה ממציאות של תפיסה מוגבלת וממציאות רחבה יותר שהיא המקור שלה (וכך גם בהשפעה של ה' לעולם) – נבין כיצד גם בתורה זה כך, וכיצד זה משפיע על הבנת הקללות:

התורה בהמשכה פנימית והמשכה חיצונית

התורה גם היא מורכבת מנגלות התורה, ונסתר – סתום ומכוסה – של התורה. כך גם בנוגע לקללות אודותן אנו קוראים בפרשת השבוע: על־פי נגלה, הקללות אינן ברכות ולכן הקב"ה מראש מיעד אותם לאומות־העולם (שכן בנו הוא מאמין ורוצה שנשמור מצוותיו ונהיה איתו בקשר קרוב, כך שלא נגיע אליהן כלל חלילה). וכמו שאומרים הפסוקים: "ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויבך וכו'" [כאשר ממנּו הקב"ה מצפה ש"ואתה תשוב ושמעת בקול ה'", וממילא לא יבואו אלינו הקללות].

אדמו"ר הזקן גם מוסיף ומדייק כי על הקללות נאמר (בפרשת כי־תבא) "הקללות האלה" בלשון רבים – דבר המאפיין את הקליפה, החשה כי ישנה שניּות ודברים 'נוספים' על כפי האחדות של הקב"ה, וכמו שנקראת הסטרא־אחרא בלשון חז"ל "טורי דפירודא" – 'הרי (לשון רבים, וכן הר המגביה את עצמו ומרגיש ישות עצמאית) הפירוד'. [דיוק יותר מופלא הוא בין יעקב (הקדושה) לעשיו (הקליפה), כאשר אצל יעקב נאמר על משפחתו "כל הנפש ליעקב" – בלשון יחיד, ועל עשיו נאמר "נפשות עשיו" – בלשון רבים⁵.]

מוסיף אדמו"ר הזקן שלעם־ישראל נאמר אודות הקללות "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'": ה'קול' הוא החיות של הדיבור עצמו. הקול נפגש עם מוצאות הפה וכך יוצא הדיבור – ואם כן הקול הוא החיות והכונה הפנימית והסתומה של הדיבור.

מכאן מדייק אדמו"ר הזקן, שהיחס שלנו בלימוד הקללות הוא לחפש את ה'קול' שבהם, והיינו את ה'סתים' – הכוונה הפנימית והמכוסה – שבקללות. הפנימיות היא "קול ה'", והיינו ששומעים את ה' הטוב והמטיב, והיינו שכל הקללות – ביחס לישראל – הן ברכות. ה'סתים' שבתוך ה'גליא' הוא הברכות שכתובות בפנימיות הקללות.

לאחר שאדמו"ר הזקן ביאר כי פנימיות הקללות הן ברכות – כעת הוא יסביר באופן ספציפי את ברכת (קללת) "בשברי לכם לחם":

ביאור הקללה כברכה – הלחם הוא התורה

התורה נקראת 'לחם' – "לכו לחמו בלחמי". ההשוואה בין לחם לתורה, היא שכמו שהלחם מחיה את הגוף כך גם התורה מחיה את האדם.

אמנם יש פלא גדול בכך שהלחם מחיה את הגוף, כי הרי הלחם הוא בסך הכל צומח, לעומת האדם שיש בו נשמה והוא 'מדבר' ובמדרגה יותר נעלית מן הלחם. (ומכיוון שהאדם בוודאי נעלה מהלחם איך יש כוח בלחם 'לשלוט' כביכול על האדם, ולהכניס בו חיות?)

אלא שהלחם במקורו הוא נעלה אפילו ממדרגת 'מדבר'. דהיינו שהלחם משוייך למדרגה בעולם שהיא באמת למעלה מהאדם. ורק שהמדרגה הזאת 'נשברה' ומופיעה במציאות בתור דבר תחתון כלפי האדם, אך באמת היא טעונה ביותר כוחות ממנו. ולכן מסוגלת לחיות אותו⁶.

וכמו שהלחם הוא מזון לגוף האדם, כך גם התורה היא מזון לנשמת האדם. כי התורה היא דבר ה' וממילא היא גבוהה הרבה מן האדם אך גם היא 'נפלה' והתלבשה במציאות התחתונה. ולכן התורה מדברת על דברי גשמיות. כי היא מלובשת במציאות הגשמית.

אפיית הלחם – האפשרות 'לעכל' את התורה

התורה נקראת 'לחם חיטה'⁷ בגלל שהתורה מזינה את הנשמה כאמור, והיא מזינה את הנשמה בכך שהיא מתלבשת בדברים גשמיים, ובכ"ב האותיות (שהם 'דומם') – שכ"ב בגימטריא חט"ה. לכן התורה נקראת 'לחם חטה'.

כדי להבין מהי ה'אפייה' ש'אופים' את הלחם – הוא התורה. צריך להסביר מדוע בכלל אופים לחם.

עולם התוהו ניחן בתכונה עצמאית. הוא מרגיש שיש לו עצמאות מגלה לגלות את האור שלו. לעומותו עולם התיקון מרגיש שהאור שלו הוא לא אור עצמאי שלו. (במצב מאוד מתוקן – עולם האצילות – הוא מרגיש שזה של ה', אך במצב ירוד – עולם העשייה – הוא מרגיש שהוא תלותי במציאות אחרת. לדוגמא צריך לאכול מהלחם כדי להתקיים)

האפייה של הלחם גורמת לכך שהאדם יוכל לעכל את העיסה שממנה עשוי הלחם. ואם אדם יאכל עיסה שאיננה אפויה, אז היא לא מתעכלת אצלו בכלל. ולחם אפוי הוא מתעכל בגוף ונבלע באברים עד שהוא הופך להיות חלק מהגוף. כך גם בתורה. יש תורה 'אפויה'. ויש תורה שאינה אפויה. וכמו שחז"ל אמרו על הפסוק "ערוכה בכל ושמורה", שאם התורה ערוכה באבריו – דהיינו שהיא 'מתעכלת' באברי הלומד, אז היא שמורה אצלו. ואם לא אז היא לא שמורה אצלו.

מהי תורה 'אפויה' שמתעכלת בגופו של האדם והופכת להיות חלק ממנו? איך אופים את התורה?

האפייה היא באש, והאש היא ה'אש שחורה' שבה ניתנה התורה. ה'אש שחורה' היא האש של התשוקה שיש בכל אחד מישראל בפנימיות לבבו, והיא 'שחורה' כי היא נסתרת. (כמו שחושך הוא שחור כי הוא הסתרה של האור)⁸. כשאדם לומד את התורה בגלל שבפנימיות לבבו הוא מרגיש שהוא לא יכול בלי ה' אפילו רגע אחד! הוא 'חולה אהבה'! והלב שלו צועק, בהעלם אמנם אבל צעקה ממשית. שהוא לא יכול יותר בלי ה'. אז התורה שלו 'אפויה' – יש לה אפשרות להיבלע בתוך הגוף שלו⁹ ולהחיות את הנשמה שלו.

הצעקה – אפייה, מגיעה לאדם מהתבוננות באחדות ה', ואחדותו עם העולם.¹⁰ (כמו שכתוב בפסוק שהאפייה היא 'בתנור אחד' – האש היא הצמאון וההתלהבות, והתנור הוא אחדות ה').

עשר נשים – עשר הספירות ה'מקבלות'

הפסוק אומר שהאפייה נעשית על ידי עשר נשים – "ואפו עשר נשים לחמכם". העשר נשים שאופות את הלחם, הם עשר הספירות שבנפש. שלושת המוחין, ושבעת מידות הלב.¹¹ וכל כוחות הנפש מחויבים 'להשתתף' באפייה של התורה.

עשר כוחות הנפש – הם עשר הספירות, נקראות בפסוק בשם 'נשים'. 'ואפו עשר נשים'. בגלל שהאפייה צריכה להיות 'אפייה נשית'¹² – עם הרגשה שכל האש וההתלהבות שיש בעבודת ה' היא לא מגיעה ממני אלא מה'. ואני לא מרגיש 'משפיע' – שאני יצרתי לעצמי את ההתלהבות – אלא ה' יצר לי את האפשרות להיות בקשר איתו.

וזה מה שכתוב 'היה בעיניך כרשע' – שתמיד צריך לראות שכל הטוב מגיע מרחמי ה' עליי. והרע שאני עושה מגיע ממני. וכמו שכתוב: 'שלהבת י"ה' שהשלהבת היא מה' (י"ה).

השפלות הזאת, שאני מבין שההתלהבות לא מגיעה ממני אלא מה'. היא תנאי הכרחי ל'אפיית' התורה כדאי שתוכל 'להזין' את נשמת האדם. כי אם אני חושב שאני מציאות בפני עצמי, והתורה וה' הם עוד מציאות, אז התורה נשארת דבר נפרד, ואני דבר נפרד. התורה לא 'מתעכלת' בתוך הגוף שלי.

להשיב את התורה למעלה מההתלבשות שלה בדברים גשמיים

המשך הפסוק הוא "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל'. הכוונה היא שמשיבים את ה'לחם' – הוא התורה למעלה. דהיינו למקור שלה, למעלה מהתלבשותה בדברים גשמיים. שזה ענינו של 'משקל'. להשוות שני דברים על ידי כך שהוא גדול מהם ומסוגל למדוד אותם.

'ואכלתם ולא תשבעו' – לאכול את התורה בלי סוף

המשך הברכה קללה הוא: 'ואכלתם ולא תשבעו' – שכשלומדים תורה מרגישים שתמיד רוצים עוד ועוד. ולא מרגישים שזה 'מעייף' ו'ישן', אלא חדש ומחייה. וגם מכיוון שהתורה היא רצון ה' וחוכמתו, לכן היא לעולם לא מזקנת כי אצל ה' אין שום שייכות לזקנה. ה' הוא תמיד רלוונטי ומחייה.

וכל התנאים ללימוד התורה של ללמוד מצימאון לה' שמגיעה מהתבוננות באחדות ה'. ולהיות בשפלות כלפי ה' והתורה. הם תנאים הכרחיים. כי התורה היא ה'כבוד' של ה'. "וכבודי לאחר לא אתן" – ה' לא מוכן לתת את הכבוד שלו למישהו שמרגיש נפרד מהתורה וממנו.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

יכולה לגרום לי לשינוי אמיתי שיורגש במוחש בחיים שלי? המאמר שלנו פותח נקודה חשובה – יש דרך ללמוד תורה. לתורה יש מתכון מיוחד שבה 'רוכשים' אותה. השפלות וההבנה שה' הוא מעורר בי את הרצון להתקרב אליו, ומצדי לא הייתי מתקרב אליו. התורה היא הרצון והחוכמה של ה' שאיתה הוא מדבר איתנו. וכדאי להבין בצורה טובה את דבר ה' חייבים לא לבגוד ולא להיות עם הנחות יסוד שיגרמו לנו להתרחק מהדבר הזה.

התורה היא לא סתם חוכמה, היא גילוי רצון ה' בתוך המציאות. וכדי להבין את זה חייבים לרצות בכלל לגלות את ה' במציאות. כמו שכדי לשמוח ממציאת יהלום צריך להבין שהוא יקר. ככה גם כדי להצליח 'להעריך' נכון את התורה צריך שיהיה רצון לגלות את ה' במציאות.

לא כיף לדבר בפה מלא על כך שאני לא טוב. ולא רק שאני לא טוב, אלא שגם אם יש לי רצון לעשות טוב, הוא לא שלי. אלא של ה'. זה ממש מעיק לחשוב על זה. שבעצם שום דבר הוא לא ממני. אבל במאמר שלנו זה מתואר קצת אחרת. כי השפלות גורמת לי להבין את המציאות שלי. בלי הכרת המקום שלי, אני מעמיס על עצמי משימות שאין לי יכולת להכיר בהם. אני פועל בתוך מרחב שלא באמת קיים. ממילא ההבנה מהו המקום האמיתי שלי, ושהטוב שבי מגיע מרחמי ה' עליי, מרגיעה אותי ומובילה אותה להיות 'מקבל' של התענוג האמיתי שה' מנחיל לי בעולם.

הן לא דבר נחמד. בטח לא שה' – אב הרחמן – הוא המקלל. לכן זה כל־כך נחמד שהצדיקים, שמעונינים שיהיה אך טוב וחסד לישראל, דואגים 'להמתיק' את כל הקללות עם הרבה סוכר עד שהם נהיות הברכות הכי טובות בעולם.

על אדמו"ר האמצעי – בנו של אדמו"ר הזקן שכאשר שמע בפעם הראשונה את הקללות מאת איש שאינו אביו, נפל למשכב ממושך. עד שלא היה יכול לצום ביום כיפור.

כששמע את הקללות מפי אביו – אדמו"ר הזקן, הדבר היה נשמע לו ברכות מאליפות ומשמחות.

זוהי הדרך של הצדיקים שרוצים להאיר את כל המחשכים באור ה'. אשרינו שזכינו!