יגלה לן טעמיה

מאמר

כ-4 דקות קריאה

"יגלה לן טעמיה"

(אדמו"ר הזקן- תורה אור דף טו, ג)

עניין שתים עשרה החלות והקשרן לאות ה' שבשם הוי'.

יגלה לן טעמיה כו'.

הנה מילוי ה' היא בה' אחרת והיא בחי' כפילא כנודע מענין מערת המכפלה שהיא ה' אחרונה דשם ב"ן כו'.

תיקון האכילה.

והענין יובן בהקדים להבין ענין האכילה כי הנה עיקר האכילה להיות כי מן המאכל נעשה חלב ודם והדם הוא הנפש וחיות האדם שמקבל הכבד הדם מן המאכל ושולח ללב ולמוח דתלת שליטין אינון בעלמא כבדא ולבא ומוחא כו'. ועי"ז מתעלה המאכל שנעשה ממנו לב ומוח האדם ועי"ז מתחזק לבו ומוחו בעבודת ה' שבלבו בהתלהבו' כרשפי אש שנעשה בכח האכילה שבלא אכילה הי' מתחלש כו'. וגם מוחו נעשה חזק להתבונן בגדולת ה' כו' וזהו ענין בירור שמן המאכל נעשה אדם.

אכילת שבת.

אך כ"ז [כל זה] הוא בימות החול אבל בשבת בורר אסור אלא האכילה היא יותר עליונה בבחי' המשכה מלמעלה וקראת לשבת ענג. אז תתענג על הוי"ה.

מה קדם למה.

כי הנה כתיב אחור וקדם צרתני אחור למע"ב [למעשה בראשית] כו' שהמאכל כמו שהוא למטה בירידתו בשבה"כ [בשבירת הכלים] הנה האדם הוא בבחי' קדם שהמאכל הוא מתברר ע"י האדם אבל בשרשו למעלה הוא מעולם התהו לפני מלך מלך לבנ"י אלא שאח"כ וימלך וימת. וימת וימלך כו'. אך מ"מ [מכל מקום] נראה ששרשו יותר גבוה מהאדם שהרי המאכל הוא

המחי' את האדם. והאדם הוא מקבל החיות מן המאכל לפי שהוא בבחי' אחור למע"ב כו' ובשבת שהוא זמן עליית העולמות מתעלה המאכל כמו שהוא בשרשו ונמשך ממנו חיות להנפש מלמעלה למטה ע"י י"ב לחמים כו' וזהו ענין צדיק אוכל לשובע נפשו.

אכילה שורשית ואכילה רגשית.

כי יש ב' אכילות הא' הוא לשובע נפשו. והב' הוא ובטן רשעים תחסר. לשובע נפשו הוא חיות הנפש הבאה מלמעלה. ובטן רשעים כו' היינו כי רשעים הם החיצונים וע"י האכילה מבררים מהם חיל בלע ויקיאנו כי בכל מאכל יש תאוה שהוא שרש הקליפה וע"י שנכלל בגוף האדם ונעשה ממנו דם הנשלח ללב ומוח מתהפך לטוב בקדושה ע"י חיזוק הלב ומוח בעבודת ה ' ועי"ז לוקח ממנו החיות שבזלעו"ז [שבזה לעומת זה] וזהו ובטן רשעים תחסר שנחסר החיות שבלעו. ומבטנו יורישנו אל.

והנה האכילה שבחול שהיא בבחי ' בירור הוא להיות ובטן רשעים תחסר. אבל האכילה שבשבת היא המשכה מלמעלה לשובע נפשו מחמת המאכל כמו שהוא בשרשו למעלה קודם שנפל בשבה"כ שאין בו בירור.

וכמ"ש בזוהר פרש שבתכם לא קאמר שמה שנעשה מלמטה למעלה ע"י בירור כמו בימות החול יש בו פרש שהוא פסולת שהמובחר שולח ללב ולמוח והפסולת יורד למטה בקרביים ובני מעיים כו' וזהו הבירור אבל בשבת שהוא נעשה מלמעלה למטה אין בו פסולת כלל

מקור התערובת - עץ הדעת.

כי הפסולת הוא מעה"ד טו"ר [- מעץ הדעת טוב ורע] ולמטה נעשה טו"ר בכל הבחי' ע"י אכילת אדה"ר [- אדם הראשון] מעה"ד טו"ר וגם בכל אדם יש תערובת טו"ר כו' רק שאינו שוה בכל נפש יש שטוב שלו מרובה כו' וכן

יש שטוב שלו הוא בבחי' זו כו' אבל בשבת אז תתענג על ה' למעלה מעה"ד ולא יגורך רע כלל.

תיקון האכילה ביום טוב.

רק ביו"ט [ביום טוב] כתיב פרש חגיכם לפי שביו"ט יש בו קצת בירור שהרי הותרה בו מלאכת אוכל נפש כאפיה ובישול כו' ואינו אסור רק קצירה וזריעה וחרישה כו' ולפי שהותרו קצת מלאכות באוכל נפש יש בו בירור ושייך פסולת והתקון הוא למחדי למסכני.

השמחה משווה בין כולם.

כי שעת שמחה היא לשמח את הכל וכמ"ש [וכמו שכתוב] ושמחת בחגך אתה והלוי והגר כו' לפי שהשמחה היא בחי' המתקת הדינין וצריך לשמח את כולם שיהיו כולם נכללים בבחי' שמחה. וכנודע ממי שהוא בשעת שמחה שאז רוצה שיהיו כולם שמחים שבזה נמתק הדין מאחר שמשוה את כולם.

אבל מאן דלא יהיב למסכני כו' אין הדין נמתק ונשאר הפרש ולכן העונש הוא מדה כנגד מדה שנותנין לו הפרש כי הוא גרם שישאר פסולת הפרש בעבור שלא המתיק הדין. וזהו ביו"ט אבל בשבת אע"ג [אף על גב] דלא יהיב למסכני אין עונשו רב כי בשבת אין פרש כלל לפי שהוא רק בחי' המשכה שמלמעלה דלא יגורך רע כלל.

על י', ו', ומה שבניהם (ה').

והנה המשכה זו היא בב' בחי' כפילא וקלישא. פי' קלישא היא המשכת יודי"ן ווי"ן שמיו"ד נעשה וי"ו שהיו"ד עצמה נמשכה ונעשית וי"ו. כי לפי שהיו"ד הוא בחי' צמצום לכן יכול להיות ממנה המשכה בבחי' וי"ו מן היו"ד עצמה

סיבת הסתרתה של ה' העליונה.

אבל הה' שהיא התפשטות אורך ורוחב. ואין התפשטו' אורך ורוחב שלמעלה יכולה להתגלות למטה כמו שהוא למעלה בבחי' אורך ורוחב עד אין קץ כו'

הכפלתה והסתרתה של ה' העליונה במילויה של ה' התחתונה.

אלא ההמשכה היא בבחי' ה' אחרת למטה והיא בחי' המילוי של ה' דהיינו כח הה' שהי' בהעלם למעלה. כי לעולם המילוי הוא מה שבהעלם ומה שבהעלם למעלה יצא מההעלם אל הגילוי למטה. והיינו בחי' כפיל' שהיא בחי' מילוי ההי"ן כנודע מענין המכפלה.

הגילוי לעתיד לבוא.

אך כ"ז הוא שאנו מקבלים ההשפעה ע"י י"ב לחמים בזמן הזה אבל לע"ל [לעתיד לבוא] יגלה לן טעמיה דבתריסר נהמי כו' ואזי לא יהיה בחי' כפילא כו' רק הה' עצמה שלמעלה יהי' לה גילוי למטה ג"כ [גם כן] ע"י כי יגלה לן טעמיה כו' וכמ"ש ביום ההוא יהיה כו':

מאמר מבואר

כ-8 דקות קריאה

"יגלה לן טעמיה"

(אדמו"ר הזקן – תורה אור דף טו, ג)

מבואר עניין שתים עשרה החלות והקשרן לאות ה' שבשם הוי'. דבתריסר נהמי ¹דאנון את בשמה כפילא וקלישא [יגלה לנו הטעם של שתים עשרה החלות שהם אות בשמו מוכפל וקלוש( .]2מתוך פיוט "אסדר לסעודתא" לאר"י ז"ל)

הנה מילוי ה' היא בה' אחרת והיא בחי' כפילא כנודע מענין מערת המכפלה שהיא ה' אחרונה דשם ב"ן כו'.

אחת האפשרויות למלאות את האות ה' זה בעוד ה' (כך: הה),³ כך ממולא שם ב"ן.⁴ מערת המכפלה מסמלת את שם ב"ן שבו המילוי של כל אות שווה לגימטריה של האות (לדוגמא באות יוד - י' שווה וד) מה שיוצר כפילות של כל אות - 'כפילא'.

על מנת להבין את עניין הכפילות של האות ה' יש להקדים ולהבין כיצד אנו מקבלים כח מהאכילה:

ראה תמונה:

⁴ישנם ארבע מלויים לשם הוי"ה: 'ע"ב' כנגד 'חכמה' (יו"ד ה"י וי"ו ה"י בגימטריא ע"ב), ס"ג - 'בינה' (יו"ד ה"י וא"ו ה"י בגימטריא ס"ג), מ"ה - 'תפארת' (יו"ד ה"א וא"ו ה"א בגימטריא מ"ה), ב"ן - 'מלכות' (יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה [-מערת המכפלה] בגימטריא ב"ן)

תיקון האכילה.

והענין יובן בהקדים להבין ענין האכילה כי הנה עיקר האכילה להיות כי מן המאכל נעשה חלב ודם והדם הוא הנפש וחיות האדם שמקבל הכבד הדם מן המאכל ושולח ללב ולמוח דתלת שליטין אינון בעלמא כבדא ולבא ומוחא כו'. ועי"ז מתעלה המאכל שנעשה ממנו לב ומוח האדם ועי"ז מתחזק לבו ומוחו בעבודת ה' שבלבו בהתלהבו' כרשפי אש שנעשה בכח האכילה שבלא אכילה הי' מתחלש כו'. וגם מוחו נעשה חזק להתבונן בגדולת ה' כו' וזהו ענין בירור שמן המאכל נעשה אדם.

כשאנחנו אוכלים, האוכל נעשה חלק מהגוף שלנו ומוסיף בנו כח. על ידי השימוש באוכל לעבודת ה', האוכל מתברר, כלומר האוכל הופך מדבר השייך לתאוות שליליות, לאמצעי לדבקות בה' ע"י המח והלב, שהרי בלי האכילה לא היה לנו כח. הכח (הדם) עולה מהכבד אל הלב והמח. בלי עבודה זאת שמבררת את האוכל, האוכל משמש לתאוות 'בהמיות' ובמקום לעלות ללב ולמוח הוא נשאר בכבד ומכביד על הנשמה.

אכילת שבת.

אך כ"ז [כל זה] הוא בימות החול אבל בשבת בורר אסור אלא האכילה היא יותר עליונה בבחי' המשכה מלמעלה וקראת לשבת ענג. אז תתענג על הוי"ה.

עבודה זו שייכת רק בימות החול, כי בשבת אסור לברור, בשבת האוכל לא 'מתברר' ונתקן על ידינו אלא מגיע אלינו מתוקן. לכן בשבת האכילה גורמת לנו להתענג על ה', ואין צורך בדבקות והתקרבות לה'.⁵

מה קדם למה.

כתוב בתהילים⁶ "אחור וקדם צרתני" וחז"ל דרשו זאת על אדם הראשון.⁷ האדם נקרא 'אחור וקדם': מצד אחד האדם הוא 'קדם', קודם למאכל (ולבריאה כולה) כי הוא מברר ומתקן את המאכל, אך מצד שני האדם הוא 'אחור' כי בסדר בריאת העולם הוא נברא אחרון. הסיבה שהמאכל נברא לפני האדם היא שהשורש של המאכל הוא בעולם התהו שקדם לבריאת העולם, כפי שאפשר גם לראות את מעלת המאכל על האדם בכך שהמאכל מחיה את האדם (האדם 'זקוק' למאכל).

אמנם, עולם התהו נחרב ב'שבירת הכלים'⁸ ולכן השורש העליון של המאכל ירד לעולם הזה בצורה של דבר גשמי שיש בו תאוה שלילית - והוא נמוך ממדרגת האדם. אמנם בשבת האוכל עולה לשורשו שלפני שבירת הכלים, ומשם נמשכת חיות לאדם על ידי י"ב הלחמים (תריסר נהמי⁹)¹⁰. אכילה זו מחייה את האדם בכך שהיא מאירה לו מלמעלה ולכן אין צורך בבירור. על האכילה בשבת נאמר 'צדיק אוכל לשובע נפשו' כדלקמן…

אכילה שורשית ואכילה רגשית.

ישנן שתי סוגי אכילות: אחת נקראת "צדיק אוכל לשובע נפשו", כלומר אכילה שמשפיעה חיות לנפש ע"י שורש המאכל, והשנייה נקראת "ובטן רשעים תחסר", באכילה זאת מבררים את העוצמה שיש באוכל מהרוע שבו - דהיינו תאוות האכילה - ע"י שמשתמשים בה לעבודת ה', דהיינו שמשתמשים בכח שהמאכל נותן לגוף לעבוד את ה'. אכילה זאת נקראת "ובטן רשעים תחסר" כי על ידי בירור זה נחסר הרע שיש באכילה (שנקרא "בטן רשעים") מפני שהוא נלקח לעבודת ה'.

והנה האכילה שבחול שהיא בבחי' בירור הוא להיות ובטן רשעים תחסר. אבל האכילה שבשבת היא המשכה מלמעלה לשובע נפשו מחמת המאכל כמו שהוא בשרשו למעלה קודם שנפל בשבה"כ שאין בו בירור.

האכילה ביום חול היא בשביל "ובטן רשעים תחסר", כדי לברר את האוכל מקליפתו, אבל האכילה בשבת היא בגדר "צדיק אוכל לשובע נפשו" בה האדם מקבל ענג מלמעלה, שכן בשבת האוכל עולה לשרשו (הגבוה יותר מן האדם כנ"ל) ואינו צריך בירור.

וכמ"ש בזוהר פרש שבתכם לא קאמר שמה שנעשה מלמטה למעלה ע"י בירור כמו בימות החול יש בו פרש שהוא פסולת שהמובחר שולח ללב ולמוח והפסולת יורד למטה בקרביים ובני מעיים כו' וזהו הבירור אבל בשבת שהוא נעשה מלמעלה למטה אין בו פסולת כלל

כתוב בספר מלאכי¹¹ "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". ספר הזוהר מדייק שלא כתוב 'פרש שבתכם' אלא 'פרש חגיכם' - כלומר באכילה של שבת אין פרש (פסולת) כלל, ורק בימות החול יש פרש מהאוכל, וצריך לברור בין הטוב לפסולת.

מקור התערובת - עץ הדעת.

כי הפסולת הוא מעה"ד טו"ר [-מעץ הדעת טוב ורע] ולמטה נעשה טו"ר בכל הבחי' ע"י אכילת אדה"ר [-אדם הראשון] מעה"ד טו"ר וגם בכל אדם יש תערובת טו"ר כו' רק שאינו שוה בכל נפש יש שטוב שלו מרובה כו' וכן יש שטוב שלו הוא בבחי' זו כו' אבל בשבת אז תתענג על ה' למעלה מעה"ד ולא יגורך רע כלל.

השורש של הפסולת-פרש-פרש שיש באוכל ¹²הוא עץ הדעת טוב ורע, שבו מעורבים גם טוב וגם רע.¹³ מאז שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, הטוב והרע התערבבו בכל מקום, גם באדם בעצמו. עירבוב זה של הטוב והרע יצרו חלוקה בין דרגות שונות של טוב על פי כמות הרע המעורבת בו, כך כך ששכל הטוב נהיה יחסי (-ביחס למשהו אחר שפחות טוב ממנו), אבל הטוב הגמור לא מתגלה. אמנם כל זה רק ביום חול, אך בשבת האוכל כולו עולה לשרשו, והופך לטוב שמזכה אותנו להתענג על ה'.

תיקון האכילה ביום טוב.

רק ביו"ט [ביום טוב] כתיב פרש חגיכם לפי שביו"ט יש בו קצת בירור שהרי הותרה בו מלאכת אוכל נפש כאפיה ובישול כו' ואינו אסור רק קצירה וזריעה וחרישה כו' ולפי שהותרו קצת מלאכות באוכל נפש יש בו בירור ושייך פסולת והתקון הוא למחדי למסכני.

בשונה משבת, ביום טוב האוכל אינו עולה לשורשו ומביא לתענוג, אלא הוא דורש שנתקן אותו. הראיה שביו"ט האוכל לא מתוקן היא ש''מלאכת אוכל נפש'' הותרה ביו"ט - ביום טוב מותר לתקן את האוכל. התיקון הוא לשמח את המסכנים, שבכך משווים בין כולם, ובעצם לא נשאר מקום לערבוב בין רע לטוב שמחלק לדרגות (עני או עשיר), אלא הכל טוב.¹⁴

השמחה משווה בין כולם.

כי שעת שמחה היא לשמח את הכל וכמ"ש [וכמו שכתוב] ושמחת בחגך אתה והלוי והגר כו' לפי שהשמחה היא בחי' המתקת הדינין וצריך לשמח את כולם שיהיו כולם נכללים בבחי' שמחה. וכנודע ממי שהוא בשעת שמחה שאז רוצה שיהיו כולם שמחים שבזה נמתק הדין מאחר שמשוה את כולם.

יום טוב הוא זמן של שמחה (ושמחת בחגך). בשונה מתענוג (של אכילת שבת) שבו כל אחד מתענג לעצמו, השמחה היא עם הכלל כמו שכתוב: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך". כשאנחנו שמחים אנחנו רוצים שכולם יהיו שמחים, כך השמחה מבטלת את הפערים ומשווה את כולם.¹⁵

אבל מאן דלא יהיב למסכני כו' אין הדין נמתק ונשאר הפרש ולכן העונש הוא מדה כנגד מדה שנותנין לו הפרש כי הוא גרם שישאר פסולת הפרש בעבור שלא המתיק הדין. וזהו ביו"ט אבל בשבת אע"ג [אף על גב] דלא יהיב למסכני אין עונשו רב כי בשבת אין פרש כלל לפי שהוא רק בחי' המשכה שמלמעלה דלא יגורך רע כלל.

אם לא נשמח את המסכנים ביום טוב, לא נתקן את הפסולת שיש באכילה, ולכן האוכל לא יתוקן אלא יתברר. הבירור מעלה את הטוב ומוריד את הרע, אבל הוא לא מתקן את הפסולת כך שהפסולת לא עולה - נשארים פערים בין האוכל לפסולת. לכן עונשו של מי שמברר ביום טוב ולא מתקן זה לקבל את הפסולת. אבל בשבת, גם אם לא נשמח את המסכנים האוכל יהיה מתוקן, שכן בשבת האוכל מגיע אלינו מתוקן.

על י', ו', ומה שבניהם (ה').

והנה המשכה זו היא בב' בחי' כפילא וקלישא. פי' קלישא היא המשכת יודי"ן ווי"ן שמיו"ד נעשה וי"ו שהיו"ד עצמה נמשכה ונעשית וי"ו. כי לפי שהיו"ד הוא בחי' צמצום לכן יכול להיות ממנה המשכה בבחי' וי"ו מן היו"ד עצמה

המשכת הענג העליון של אכילת שבת אלינו, קוראת (כיום) על ידי 'כפילא וקלישא'¹⁶. 'קלישא' הכונה לאות וא"ו שבשם, שהיא 'ממשיכה' את האות י' (אות יו"ד ש'משכו' את הרגל שלה מטה)¹⁷ ומגשרת על הפער ביננו לבין ה'. המשכה זו היא המשכה מחד של אותה י' ממש שהתענוג נמצא בה בהעלם, ולכן אפשר 'למשוך' אותה למטה, אך מאידך האור הבא בהמשכה זו הינו 'קלוש'¹⁸ כי מורידה אלינו הארה מצומצמת ועלומה.

האוכל - ששרשו בעולם התהו - כשהוא מתוקן, מוריד את התענוג האלוקי (שנמצא באות י' שבשם) ע"י הועצמה של עולם התהו (שנמצאים באות ו' שבשם).

סיבת הסתרתה של ה' העליונה.

אמנם ה-ה"ה המבטאת את הרחבת האור והתעצמותו על מנת להביאו אל העולם - תקיפה מידי בשביל שנוכל לסובלה פה בעולם, על כן הינה מגיעה באופן של 'כפילא':

אבל הה' שהיא התפשטות אורך ורוחב. ואין התפשטו' אורך ורוחב שלמעלה יכולה להתגלות למטה כמו שהוא למעלה בבחי' אורך ורוחב עד אין קץ כו'

העוצמות של עולם התהו מגלים את היו"ד (שבתוכה מצטמצם התענוג) וממשיכים אותה למציאות שלנו (הופכים אותה לו"ו), אך העוצמות האלו משמשות לגלות את 'האור הנעלם' שאינו מתרחב ומתפשט בכל תוקף.. העוצמה של עולם התהו אינה יכולה להתגלות בעצמה בעולם שלנו ולהרחיב את הענג האלוקי - הנמצא באות יו"ד - עד אין סוף (כי היא עלולה להחריב אותו כפי שנחרב עולם התהו) - ואת זאת מסמלת האות ה"ה הראשונה שבשם הוי"ה,את העוצמות המרובות והמורכבות של עולם התהו שנמצאות במאכל. שכן האות ה"ה (שלא כמו האות יו"ד) מתפשטת ומתרחבת לכל הכיוונים, ולכן אי אפשר להוריד אותה למטה - אלינו.¹⁹

הכפלתה והסתרתה של ה' העליונה במילויה של ה' התחתונה.

אלא ההמשכה היא בבחי' ה' אחרת למטה והיא בחי' המילוי של ה' דהיינו כח הה' שהי' בהעלם למעלה. כי לעולם המילוי הוא מה שבהעלם ומה שבהעלם למעלה יצא מההעלם אל הגילוי למטה. והיינו בחי' כפיל' שהיא בחי' מילוי ההי"ן כנודע מענין המכפלה.

לכן, מכיוון שאת ה-ה"ה (העוצמות של עולם התהו) הראשונה של שם הוי"ה אי אפשר לגלות אצלינו, יש "לשכפל" אותה לעולם שלנו (ולא 'להמשיך' אותה). אבל כיוון שגם את ההכפלה לא נוכל לגלות בעולם שלנו כי היא כמו ה-ה"ה הראשונה, צריך להסתיר אותה בתוך המילוי של ה-ה"ה התחתונה של שם הוי"ה, כלומר כך: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה.

[אם נצייר את ההמשכה שקוראת היום על פי סדר השתלשלות שם הוי' הסדר יהיה כך: ה-י' מבטאת את האור האלוקי שבא כנקודה שהיא צמצום - ריכוז האור האלוקי; ה-ה' העליונה שבשם מרחיבה את האור הזה כך שגם העוצמה הגדולה שבו מתגלה.

אמנם ה-י"ה אינן יכולות להתגלות אצלנו כיום כפי שהן, שכן ה-י' היא אור גבוה ועלום וה-ה' היא עוצמה שאין אנו יכולים לסובלה. על כן הן באות על ידי ה-ו"ה:

ה-ו' מבטאת את זה שהאור המצומצם והגולמי מצליח לרדת כמו שהוא - אך להשאר מצומצם, אך מה שנתחדש בה שהיא כבר אחר ה-ה' העליונה, ואם כן יש בה עוצמה מסוימת מעולם התהו שמורידה את ההארה למטה ומגשרת על הפער בין ה-י"ה אלינו; לאחר ה-ו' הזו מגיעה הה"ה האחרונה בה (במילוי שלה) מופיע ה'שכפול' של התענוג הקיים בהתרחבות ה-ה' העליונה - אך בדילוג (כך שכיום ישנו הענג באכילת השבת, אך עוצמות האור עצמו אינן מורגשות לנו בגילוי אלא רק בצמצום ורק 'רושם' מהם)²⁰.]

הגילוי לעתיד לבוא.

הכפלה זאת של האות ה"ה - וכן הצמצום ומיעוט האור שעל ידי הו"ו - נצרכות רק עכשיו, אבל לעתיד לבוא המציאות תוכל להכיל את העוצמות של עולם התהו²¹ - כך שהאות ה' הראשונה שבשם הוי"ה לא תצטרך להסתתר ב- ה' האחרונה של שם הוי"ה. וכן ה-י' העליונה תוכל לבוא כפי שהיא ללא צורך להמשך למטה על ידי ו"ו. על זה נאמר "ביום ההוא יהיה הוי' [-הוי' יהפוך ל'יהיה': ה-ו"ה מתחלף גם הוא בעוד י"ה] אחד ושמו אחד".²²

אמנם לעתיד לבא, כמבואר בחסידות, תתגלה עצמות ה', אשר הוא 'נושאת הפכים' ביחד, לכן יוכלו להתגלות העוצמות הגדולות וההרחבה הגדולה של עולם התהו בעולמינו כי לא יהיה פער בין ה-י"ה אלינו, (שכן העצמות מתגלה בעוצמה גדולה, שה' כביכול אומר 'אני פה בכל מחיר' ['אהבה דוחקת את הבשר'])

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

• במאמרינו אדמו"ר הזקן מסביר שהשורש של המאכל יותר גבוה מהאדם.

לכאורה האמירה שהאוכל יותר גבוה מהאדם תמוהה, העולם נברא בשביל האדם ולא בשביל המאכל, באדם יש חלק א-לוה ממעל ממש - מה שאין במאכל.

בכלל מה זה משנה מה נברא קודם?

הרבה פעמים, בתור בני אדם, הקיום שלנו והעיסוק בנו נראה לנו מובן מאליו. יש בנו קצת תחושה שהכל מתחיל איתנו ונגמר איתנו. אם היינו בחתונה, החתונה התחילה כשהגענו והסתיימה כשהלכנו. גם אם הגענו אחרי החופה והלכנו באמצע הסבב הראשון. אולי יש פה נסיון להרים את המבט מההסתכלות הישותית והצרה שמנהלת אותנו ולהתחבר למשהו הרבה יותר גבוה, להפסיק להסתכל על האוכל כאמצעי לשרת אותי, ולתת לו חשיבות אמיתית. יכול להיות שאנחנו נקראים 'נזר הבריאה' כי יש לנו את היכולת להסיט את עצמנו מהמרכז ולהתחבר באמת גם למה ששונה ממנו. דוקא היכולת להיות קטנים מאפשרת לנו לתקן ולחבר בין "אורות דתהו" (- העוצמות של עולם התהו) ל"כלים דתיקון" (- המציאות הפשוטה והמאוזנת של החיים שלנו), וכך לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים - בחיים הפשוטים שלנו. אז בוא ננסה רגע לדמיין את העולם בלעדינו, וכך נבדוק האם אנו יכולים להיות 'כלי' למשהו אחר.

• במאמר התבאר שבשבת האוכל יורד אלינו מ'שורש' המאכל ואין צורך לברר אותו. אם כן, מה העבודה הזאת לנו? (או -מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו?) אם האוכל יכול לעלות לשורשו ולרדת אלינו מבורר כמו בשבת, למה אנחנו עסוקים בלברר אותו בימות החול? האוכל לא צריך אותנו!

בשבת אנו עוזבים את רשות הרבים ונכנסים לרשות היחיד ביחד עם כל מה שיש לנו כל מה שעמלנו עליו, לא מוציאים שם דבר. זאת הדרך לחוש את האחדות, המנוחה והתענוג הפנימי מכל מה שעבדנו עליו. אמנם אם לא נברר את האוכל ונעמול עליו בכל ימות השבוע, הוא לא יכנס איתנו בשבת לרשות היחיד -לא נוכל להתענג ממנו.

בשבת אנו עוזבים את רשות הרבים ונכנסים לרשות היחיד ביחד עם כל מה שיש לנו כל מה שעמלנו עליו, לא מוציאים שם דבר. זאת הדרך לחוש את האחדות, המנוחה והתענוג הפנימי מכל מה שעבדנו עליו. אמנם אם לא נברר את האוכל ונעמול עליו בכל ימות השבוע, הוא לא יכנס איתנו בשבת לרשות היחיד -לא נוכל להתענג ממנו. הגננת לימדה אותנו": מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת?" (עבודה זרה ג. בשינוי). אם לא נטרח ונתיגע בימות החול לברר את האוכל, גם האוכל לא "יעמוד לנו בגדולתו", הוא לא יגלה לנו את התענוג העליון. אמנם האוכל מתוקן, אבל הוא לא יגרום לנו להתענג. ימות השבוע, הוא לא יכנס איתנו בשבת לרשות היחיד -לא נוכל להתענג ממנו.