הלכות נטילת ידים שחרית

מאמר מבואר

כ-16 דקות קריאה

"הלכות נטילת ידים שחרית"

(לקוטי הלכות)

עם הערות

אות א

דעת – השגחה וגאולה, חוסר דעת – טבע וגלות

הייסורין באין מכך שחסרה דעת – היא ידיעת השגחת ה'

צער ישראל בגלות – נפלו מדעת ההשגחה והתערבבו בדעת האומות, אמונת הטבע

הגאולה – גילוי ההשגחה מלמעלה, לעתיד לבא כל ההנהגה תהיה רק בהשגחה נגלית

¹"ענין נטילת ידים בשחרית בעת שמתעורר משינתו. על פי מה שאמר רבינו ז"ל (בסימן ר"נ) על שאלת ההוא אובי טמיא (ברכות נ"ט) מאי גוהא בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו שהן שרויין בצער בין האומות אזי מוריד שני דמעות לים הגדול וקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו עיין שם..." (המשך למעלה)

שינה – הסתלקות הדעת; השגחה (דעת) – אור יום

שינה ולילה – הסתלקות הדעת

אור יום – דעת – "ה' אורי וישעי"

החשכת השמש – היא גלות

בעת השינה – בלבול הדעת – צריך רק אמונה (בלי דעת)

בשעת השינה שורה טומאה – כפירה, חיות היצר-הרע והאומות

כשהדעת מתבלבלת – שינה – צריך לעזוב את דעת ההשגחה (הבחנה של התבוננות בהשגחת ה') ולעבור לאמונה בהשגחה (לתת אמון בבורא עולם שהכל בידיים שלו)

..." ²וזהו סטרא דמסאבא דשריא על בר נש בשעת שינה כנ"ל. על כן תיכף כשמתעורר משינתו צריך ליטול ידיו במים. כי עיקר סטרא דמסאבא שריא על ידיו דבר נש כמו שכתוב בזוהר הקדוש (שם). כי הידים הם בחינת שמים אש ומים יד ימין ויד שמאל. בחינת כי אשא אל שמים ידי כמובא בדברי רבינו במקום אחר (בסימן נ"ו) ושם עיקר אחיזת הסטרא אחרא בחינת חכמת הטבע בחינת ידים. כי הם תולין במערכת השמים שהוא בחינת ידים. ועל כן עיקר התגברות הסטרא אחרא בשעת שינה שהיא בחינת הטבע הוא בידים דייקא כנ"ל. כי הידים הם כ"ח פרקין כנגד כ"ח אתוון שבמעשה בראשית שבהם נבראו שמים וארץ בחינת (ישעיה מ"ח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ועל כן עיקר הכנעת הסטרא אחרא שהם העובדי כוכבים דעלמא בחינת חכמת הטבע שמשם התגברותם כנ"ל עיקר הכנעתם הוא רק על ידי הידים דקדושה כשזוכין להרים אותם אל הדעת. וזה בחינת (שמות י"ז) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וכו' הנאמר במלחמת עמלק כי עמלק הוא כלליות כל העובדי כוכבים והסטרא אחרא בחינת ראשית גוים עמלק. ועמלק היה כופר בעיקר. ותלה הכל בטבע ח"ו. והיו מחשבין השעתו באיצטרוליגאה שלהם כמו שמובא בפירוש רש"י. וכמובא בדברי רבינו ז"ל. ועל כן עיקר הכנעתו על ידי הרמת הידים שמרימין הידים כ"ח פרקין שבידים אל הראש. בבחינת שאו ידיכם קדש. היינו שמגביהין הידים כ"ח פרקין אל הדעת לידע שהכל בהשגחתו יתברך כי השם יתברך ברא הכל על ידי כ"ח אתוון שבמעשה בראשית שהם בחינת כ"ח פרקין כנ"ל ואזי מגביהין בחינת השמים שהם גם כן בחינת ידים כנ"ל לשרשם שבדעת לבחינת כ"ח אתוון הנ"ל. כי הכל ברא השם יתברך בכ"ח אתוון. והוא מחיה ומקיים השמים וכל צבאם והארץ וכו' בהשגחתו לבד. ואין שום טבע ומערכת השמים כלל. ואזי נכנע עמלק והסטרא אחרא כנ"ל. וזה בחינת (שם) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. כי עיקר הכנעת עמלק על ידי אמונה בהשגחת השם יתברך שנמשך על ידי הרמת הידים כנ"ל. ועל כן בשעת שינה הסתלקות הדעת שאז הוא בחינת התגברות הטבע ח"ו. ואז שורה סטרא אחרא על בר נש. על כן עיקר אחיזתה בידים כנ"ל. ועל כן תיכף כשמתעורר משנתו צריך ליטול ידיו במים שהם בחינת מימי הדעת מימי החסד בבחינת (ישעיה י"א) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. היינו שעל ידי הנטילה ממשיכין מים טהורים מימי הדעת מבחינת עלמא דאתי שאז תמלא הארץ דעה כמים לים וכו'. ואז ידעו הכל שהכל רק בהשגחה לבד כי יתבטל הטבע לגמרי. וגם עכשיו בכל עת שצריכין ישועה וטהרה להנצל מתוקף הסטרא אחרא שיניקתם מבחינת חכמת הטבע. אזי ממשיכין השגחה מסוף עולם כנ"ל במאמר הנ"ל. וזה בחינת מים של הנטילה שממשיכין מימי הדעת מסוף העולם מבחינת עלמא דאתא שתמלא הארץ דעה וכו' וזה בחינת מקוה שהיא בחינת עלמא דאתי כידוע. (כי מקוה בגימטריא קנ"א. בחינת בינה עלמא דאתי כמובא). בחינת (ירמיה י"ד) מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה. כי כל הצרות והיסורין הם רק מהעדר הדעת מבחינת חכמת הטבע כנ"ל. דהיינו שאין יודעין ח"ו שהכל בהשגחה וכו' וזה עיקר הטומאה כנ"ל. ועל כן הישועה מהצרה והטהרה מהטומאה הוא על ידי מקוה שהוא בחינת עלמא דאתי בחינת מימי הדעת בחינת כי תמלא הארץ דעה כמים וכו' כי על ידי שנכנסין למקוה וסותמין העינים מחיזו דהאי עלמא ונתעלם ונתכסה שם בתוך מימי המקוה שהוא בחינת מימי הדעת בחינת עלמא דאתי על ידי זה הוא נכלל בתוך בחינת הדעת בחינת עלמא דאתי על ידי זה הוא נכלל בתוך בחינת הדעת בבחינת השגחה. כי סותם עיניו מחיזו דהאי עלמא שמתגבר הטעות של חכמת הטבע שמשם באים כל הצרות וכל הטומאות. שעל ידי זה נפגמין העינים ששרשם וחיותם מבחינת עיני ה' שהם בחינת השגחה כמובן במאמר הנ"ל. וכשנופלין מהדעת וסוברין שיש

אות ב³

אות ג

קימת חצות – תיקון השינה (הגלות)

אות ד

גאולת מצרים כוללת את כל הגאולות – בחצות – גילוי ההשגחה ושידוד הטבע

גילוי ההשגחה במופתי מצרים – שידוד הטבע

טבע ח"ו זה בחינת פגם העינים. ומזה באין כל הצרות וכו' כנ"ל. ועל כן צריכין לסתום את עיניו לגמרי מחיזו דהאי עלמא ולהיות מתעלם ונכלל בתוך המקוה שהיא בחינת הדעת של עלמא דאתי שאז יתגלה השגחתו יתברך בעולם ויתבטל הטבע לגמרי ועל ידי זה ממשיך השגחה מסוף העולם מבחינת המקוה. ועל ידי זה בא לו ישועה לכל מה שצריך. בחינת מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה וכו' וזהו בחינת הנטילה של שחרית שממשיך מים טהורים שנמשכין מבחינת מקוה. ועל ידי זה מטהר את ידיו שהם בחינת כ"ח פרקין בחינת כ"ח אתוון של מעשה בראשית שעיקר הפגם של בחינת חכמת הטבע שמתגבר בשינה בלילה וחשך נוגע בהם דייקא כנ"ל. כי על ידי חכמת הטובע פוגם בכ"ח אתוון הנ"ל. ותולה במערכת השמים ח"ו כנ"ל. וזה בחינת הטומאה שנאחז בהידים דייקא, בשעת הסתלקות הדעת. דהיינו בשעת שינה כנ"ל. ועל כן מטהרין אותם על ידי מימי הדעת נמשכין מבחינת עלמא דאתי וכו' כנ"ל".

³"ועל כן קודם הנטילה אסור ליגע בידיו להשבעה נקבים שיש בהראש. דהיינו לשני עיניו ושני נקבי החוטם ולפיו ולשתי אזניו. (סימן ד' סעיף ג') כי הז' נקבים אלו הם בחינת דעת כמובא בדברי רבינו במקום אחר (בסימן כ"א) ואלו הז' נקבי הראש הם בבחינת (זכריה ד') שבעה אלה עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ. בחינת דעת בחינת השגחה. ועל כן אסור ליגע בהם בידיו קודם הנטילה כדי שלא לפגום הדעת הקדוש של בחינת השגחה על ידי הזוהמא של חכמת הטבע הנאחזת בידים בעת שינה כנ"ל. ועל כן עיקר שליטת של חכמת הטבע שמסתכלין רק על מערכת שמים הוא בלילה. כי נקראים חוזים בכוכבים. כי חכמת הטבע הוא בחינת לילה וחשך. כי עיקר האור הוא השגחת השם יתברך לבד כנ"ל":

שידוד הטבע – על ידי גילוי חמישים שערי בינה

ישראל בעצמותם למעלה מהטבע; ענין מכת בכורות

מכת בכורות – תיקון הדעת

המשכת זרע ישראל – למעלה מהטבע

⁴שער הנו"ן – החמישים – של הבינה, מבטא את המדרגה שלמעלה מהשתלשלות שכן אם ניקח את שבעת המדות – המודדות את העולם, ונראה את התכללות שלהם זה בזה (שזו שלימותן) יצא לנו 7*7=49. והיינו ששלימות ההשתלשלות מסתכמת עד שער ה-מ"ט, ושער הנו"ן-50 בא ומבטא מדרגה שהיא למעלה ונבדלת בערך ממ"ט שערי הבינה הקודמים – העולם הבא.

אות ה⁵

אות ו

ענין המצה: דעת – מהירות (למעלה מ)הזמן – חיפזון; חמץ – חכמת הטבע, חסרון הדעת – הזמן – עצלות

" ⁵וזה בחינת (שם יד) ויחלק עליהם לילה הנאמר באברהם בעת שרדף את המלכים. כי אברהם גילה השגחתו יתברך בעולם ועל כן עיקר קיום תולדת השמים והארץ הוא על ידי אברהם. כמו שכתוב (שם ב) אלה תולדת השמים והארץ בהבראם באברהם (בראשית רבה שם). כי הוא גילה השגחתו יתברך בעולם. שעיקר קיום העולם הוא על ידי זה. ועל כן היה לו כח לאברהם לחלק את הלילה. דהיינו לשבר את הלילה שזה בחינת ביטול הטבע בחינת קימת חצות כנ"ל. ואז הכניע את הד' מלכים שהם בחינת ד' מלכיות כמובא. כי עיקר הכנעתם על ידי ביטול הטבע כנ"ל. ועל כן על ידי שפגם במה שאמר (שם טו) במה אדע כי אירשנה נגזר על ידי זה הגלות. כי פגם בהדעת שהוא בחינת השגחה. כי עיקר הדעת הוא בחינת השגחה והשגחה זה בחינת ארץ ישראל בבחינת (דברים יא) תמיד עיני ה' אלהיך בה כמו שכתב רבינו במקום אחר (בסימן רל"ד) ועל כן על ידי שפגם בהדעת ופגם בארץ ישראל שהוא בחינת השגחה על ידי זה (בראשית טו) ותרדמה נפלה על אברהם. והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו. שהראהו תוקף הגליות שהם בחינת תרדמה בחינת חשך שעיקר התגברותם על ידי חכמת הטבע על ידי פגם השגחה כנ"ל":

חמץ – מוחין דקטנות – דין וצמצום – חכמת הטבע (המצומצת)

מצה – מוחין דגדלות (דעת) – יציאה בחיפזון מגודל האמונה וגילוי האלוקות

חיפזון – דילוג למעלה מ(הגבלת)הזמן – זריזות בחינת אמונה (עצלות בחינת שינה)

טעם זכירת יציאת מצרים – למעלה מהזמן

שכחה נובעת מכך שהזמן עובר; זכרון – למעלה מהזמן (אני זוכר משהו למרות שעבר הזמן)

אות ז

ענין שבת הגדול: נסי מצרים הן גילוי ההשגחה – בחינת עולם הבא – בחינת שבת – כל הגאולה על ידי שבת!

שידוד הטבע ועשיית הנסים הגדולים – מכח שבת, עולם הבא

פסח נקרא שבת

שבת הגדול

יתבטל הטבע שהיא על פי מערכת הכוכבים ומזלות וזהו נמלחו , ה ינו שיתבלבלו ויתערבבו כל המזלות ולא יהיה שום מזל רק השגחה לבד ואז יהיו ישראל למעלה ועל כן גם ע תה כשהשם יתברך רוצה לעשות קץ וסוף מאיזה עכו"ם ושיהיו ישראל למעלה אזי ממש יך עליהם השגחה מקץ וסוף העולם שאז לא יהיה רק השגחה ועל ידי זאת ההשגחה נתעלים ישרא ל ונעשה קץ וסוף מהעכו"ם שהיה )מצרה להם וזה בחינת (יחזקאל ז "קץ בא הקץ" הינו כשהקדוש ברוך הוא רוצה להביא קץ על העכו"ם אזי ממשיך השגחה: "...מקץ האחרון כנ"ל 7 שם: "...ו תפלה הוא בחינת השגחה למעלה מהטבע כי הטבע מחיב כך, ותפלה משנה הטבע והוא ב חינות גדול בחינת (דברים " :כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה אלקינו בכל קראי נו אליו "כי זה גדלתנו ,שהשם יתברך תפלת נו )ומשנה הטבע על ידי השגחתו יתברך וכמו שכתוב (מלכים ח " :ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע "וכמו שאמרו תינו ,זכרונם לברכה (הלגמ כז) :ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד נמצא ש תפלה שהיא בחינת נסים והשגחה הפך הטבע היא בחינת גדול וזה פרוש מה שהשיב אובי טמיא לרב קטינא (ב רכות נט). מאי גוהא ?בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו שהן שרויין בצער בין העכו"ם מוריד שני דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף עולם ועד סופו הינו הקדוש ברוך הוא זו כר שהן שרויין בצער בין העכו"ם בין העכו"ם דיקא כי זה עקר הצער מה שהן שרויין בין ה עכו"ם ולמדו מהם ונפלו מהדעת ותולין בהמזל והטבע וזה עקר הצער שלהם כנ"ל וא זי מוריד דמעות וכו הינו שממשיך עליהם השגחה כי דמעות הם בחינות "...השגחה " :שם...וזה פרוש מה שהשיב אובי טמיא לרב קטינא (ברכות נט). מאי גוהא? בשעה שהקדוש ברוך הו א ז וכר את בניו שהן שרויין בצער בין העכו"ם מוריד שני דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף עולם ועד סופו הינו כשהקדוש ברוך הוא זוכר שהן שרויין בצער בין העכו"ם בין העכו"ם דיקא כי זה עקר הצער מה שהן שרויין בין העכו"ם ולמדו מהם ונפלו מהדעת ותולין בהמזל והטבע וזה עקר הצער שלהם כנ"ל ואזי מוריד דמעות וכו הינו שממשיך עליה ם השג חה כי דמעות הם בחינות השגחה ):כמה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנא :על פסו ק (קהלת י"ב). "ושבו העבים אחר הגשם", זה הראות שהולך אחר הבכי נמצא ש הדמעות הם לוקחים חלק הראות, והראות נמשך לתוכם נמצא שהדמעות הם חלקי ההשגחה והראות כי הדמעות לוקחים הראות כנ"ל וזה ומוריד שני דמעות, הינו שממשיך חלקי ההשגחה לים הגדול הינו ב חינות העכו"ם המושלין ה תינחב ,דולג ינותחב השענ יזאו "שרגנ םיכ יםעשרהו" )ז"נ היעשי( תינחב ,לארשי לע שגחה, בחינות תפלה, שהיא בחינת "...גדול כנ"ל

אות ח

ענין בדיקת חמץ – לילה שנקרא אור – בדיקת חשך הגלות וחכמת הטבע עד ש"לילה כיום יאיר"

אות ט

"ליל שימורים" – משומר מהמזיקים שבאים מכח הנהגת הטבע

אות י

המצוה הראשונה – קידוש החודש; מלוי הלבנה – הארת חשך הלילה "והיה אור הלבנה כאור החמה" בגילוי ההשגחה

אות יא

ענין ביעור חמץ; הבדלה – לגלות שגם הטבע מושגח; בירור עץ הדעת; סוד האש

'מאורי אור' – אור יום; 'מאורי אש' – לילה, תוקף הדין והטבע – האש נעשתה כביכול על ידי האדם והטבע (ולא על ידי הקב"ה חלילה)

"בורא מאורי האש" – ענין ההבדלה להראות שגם הטבע עצמו (האש) מושגח ומונהג רק בידים של הקב"ה; תיקון ערבוב עץ הדעת שנותן מקום לחשוב שהטבע אינו מושגח

"מהאש יצאו" – מהדלקת האש בדרך הטבע, "והאש תאכלם" – שמתגלה שגם היא (הטבע) בידיים של ה'; סוד "ביעור חמץ".

אות יב

טעם איסור חמץ בפסח והיתרו כל השנה: אחר שמתגלה האמונה (פסח) אפשר לראות שגם הטבע-החמץ מושגח (בכל השנה)

בהתחלה צריך לבער את הטבע (החמץ) – שלא יבלבל – להאיר את האמונה לבדה (מצה)

אחר אכילת המצה (אמונת ההשגחה) אוכלים חמץ – הדעת גדלה ומגלים שגם הטבע מושגח

חייבים כניעה סופית של הטבע (החמץ) – קריעת ים סוף – לפני שאוכלים ומקבלים אותו

אות יג

קריעת ים סוף – גילוי דעת האמונה לנשמות ישראל (ים החכמה) וגילוי ההשגחה במצרים (ים נגרש)

תינו ,זכרונם לברכה (הלגמ כז) :ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד נמצא ש תפלה שהיא בחינת נסים והשגחה הפך הטבע היא בחינת גדול וזה פרוש מה שהשיב אובי טמיא לרב קטינא (ב רכות נט). מאי גוהא ?בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו שהן שרויין בצער בין העכו"ם מוריד שני דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף עולם ועד סופו הינו הקדוש ברוך הוא זו כר שהן שרויין בצער בין העכו"ם בין העכו"ם דיקא כי זה עקר הצער מה שהן שרויין בין ה עכו"ם ולמדו מהם ונפלו מהדעת ותולין בהמזל והטבע וזה עקר הצער שלהם כנ"ל וא זי מוריד דמעות וכו הינו שממשיך עליהם השגחה כי דמעות הם בחינות "...השגחה " :שם...וזה פרוש מה שהשיב אובי טמיא לרב קטינא (ברכות נט). מאי גוהא? בשעה שהקדוש ברוך הו א ז וכר את בניו שהן שרויין בצער בין העכו"ם מוריד שני דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף עולם ועד סופו הינו כשהקדוש ברוך הוא זוכר שהן שרויין בצער בין העכו"ם בין העכו"ם דיקא כי זה עקר הצער מה שהן שרויין בין העכו"ם ולמדו מהם ונפלו מהדעת ותולין בהמזל והטבע וזה עקר הצער שלהם כנ"ל ואזי מוריד דמעות וכו הינו שממשיך עליה ם השג חה כי דמעות הם בחינות השגחה ):כמה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנא :על פסו ק (קהלת י"ב). "ושבו העבים אחר הגשם", זה הראות שהולך אחר הבכי נמצא ש הדמעות הם לוקחים חלק הראות, והראות נמשך לתוכם נמצא שהדמעות הם חלקי ההשגחה והראות כי הדמעות לוקחים הראות כנ"ל וזה ומוריד שני דמעות, הינו שממשיך חלקי ההשגחה לים הגדול הינו ב חינות העכו"ם המושלין ה תינחב ,דולג ינותחב השענ יזאו "שרגנ םיכ יםעשרהו" )ז"נ היעשי( תינחב ,לארשי לע שגחה, בחינות תפלה, שהיא בחינת "...גדול כנ"ל

⁹מבואר בחסידות (ראה במאמר השבועי שמות) כי מצרים היינו מיצר-ים החכמה – מיצר בדעת, והיינו 'מיצר הגרון', מיצר בדעת של האדם – כח ההתקשרות בהשכלה בה האדם מתבונן, שהיא זאת שמולידה את הרגשות (כמו שהגרון הוא המעבר והקשר בין הראש-ההתבוננות, לגוף-הלב).

סוף יציאת מצרים היתה בקריעת הים (של החכמה).

אות יד

"כנגד ארבעה בנים דיבר תורה" – לבטל קושיות הנהגת הטבע – הגלויות

"מה נשתנה"? – הקב"ה שידד את הטבע ועשה לנו נסים! שואלים קושיות כדי לבטל את הקושיות מחכמי הטבע

[אמנם מצד אחד מצרים היינו 'מיצר ים החכמה' ולא הדעת, אך כאשר אין לאדם התקשרות פנימית (דעת) למה שהוא מבין – ישנו חיסרון גם בהבנה וההשכלה עצמה, ולפיכך המיצר הוא גם על ההשכלה עצמה – החכמה. וכן להיפך, כאשר מאיר נקודת ההשכלה עצמה – היא מביאה דעת, התקשרות בה].

¹⁰מי בגימטריא 50 שערי בינה. עולם התהו מקביל לספירת הבינה ש'מינה דינין מתערין' ומשם אחיזת הרשעים (וראה במאמר השבועי לפורים). וכמבואר בספר מגן אבות: "צ''ל למה אין יכולים הצדיקים בעצמן להפיל הרשעים. והענין כי שרש יניקת הרשעים הוא ממקום גבוה מאד. מבחי' ברישא חשוכא. דכחשכה כאורה שוין. וכמ''ש (תלים קי"ג ד') רם על כל כו' שמקבלים מבחי' רוממות כו'. והיינו ששרש יניקתם הוא מעולם התהו לפני מלוך מלך. בדרך שבה''כ ונפילת האור. וצדיקים מקבלים מעולם התיקון דאצי'. ותהו קדם לתיקון. לכן הצדיקים בעצמן אין יכולים להפיל הרשעים. לפי שיניקתם ממקום גבוה דוקא. וכמ''ש גבי המן (אסתר ה' י''ד) יעשו עץ גבוה. וכתיב (עמוס ב' ט') ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו. והנה פרעה הי' יניקתו ג''כ ממקום גבוה מאד. מבחי' עורף דא''א. ולכן אמר (שמות ה') מי הוי' אשר אשמע בקולו. שהי' מתגאה על שם הוי'. ולכן הי' משה מתיירא ליכנס אליו (זח''ב ל''ד א')".

"ארבע בנים" – לבטל את ארבעת המלכויות-גלויות ששולטים בנו על ידי הטבע

שאלת "מה נשתנה" – למה היה צריך לעשות כאלו נסים המשדדים את הטבע?! כי לא היתה ברירה...

אות טו¹¹

אות טז

ד' כוסות של גאולה – שתי בחינות של יין

יין בבחינת 'ראש' – מגדיל את הדעת (השגחה); יין בבחינת 'רש' – עניות בדעת (הנהגת הטבע)

¹¹וזה בחינת טבילת כלים. כי הכלי שיצא מרשות העובדי כוכבים צריכים לטובלן מבמקוה שיהיה ראוי שיאכל בו הישראל (שולחן ערוך יורה דעה סימן ק"כ סעיף א'). כי העובדי כובבים שהם בחינת הטבע זה עיקר הטומאה כנ"ל וכשהכל ברשותם אינו יכול לצאת לרשות ישראל אל הקדושה כי אם על ידי טבילה במקוה. שהוא בחינת השגחה בחינת דעת בחינת (ישעיה י"א) כי מלאה הארץ דעה כמים וכו' כנ"ל. כי מאכל ישראל צריך להיות בקדושה גדולה מאד. ועיקר קדושת האכילה הוא על ידי הדעת שהוא התגלות ה השגחה. וזה בחינת אכילת מצה בפסח שמגלין ההשגחה על ידי האכילה דייקא על ידי שאוכלין מצה כנ"ל. כי אדם הראשון פגם באכילת עץ הדעת טוב ורע. ועץ הדעת טוב ורע זה בחינת חכמת הטבע ששם מעורב טוב ורע. והוא דעת דסטרא אחרא פגם הדעת דקדושה. ועיקר הפגם היה על ידי האכילה כי עיקר תיקון האכילה הוא על ידי אמונה דייקא בבחינת (תהלים ל"ז) ורעה אמונה כמובא במקום אחר (בסימן ס"ב). כי כשאינו אוכל בקדושה על ידי זה נפגם הדעת שהוא בחינת השגחה ונופל לטעות של חכמת הטבע. כמו שכתוב (דברים ח') פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וכו'. ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי וכו' דהיינו שתולה בטבע ח"ו כאילו הפרנסה בכחו ועוצם ידו ואינו מודה בהשגחה. וזה בחינת כחי ועוצם ידי בחינת פגם הידים הנ"ל פגם כ"ח פרקין דידים כ"ח אתוון של מעשה בראשית. וזה (שם) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כ"ח וכו'. היינו כי באמת הכל בהשגחת השם יתברך שברא הכל בכ"ח אתוון של מעשה בראשית כנ"ל. והוא משגיח בכל עת ונותן כ"ח. כ"ח דייקא כנ"ל. כי השם יתברך משגיח ומקיים העולם על ידי כ"ח אתוון של מעשה בראשית כנ"ל. ועל כן צריכין ישראל לקדש את מאכלם מאד. וזה בחינת כמה וכמה מצות התלויים במאכל ומשתה. כי עיקר התגלות ההשגחה תלויה בקדושת המאכלים וכנ"ל. וזהו (שם ח') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה וכו'. היינו שתברך את ה' אחר האכילה שתדע שהכל מאתו בהשגחתו יתברך. וזהו על הארץ הטובה. כי ארץ ישראל הוא בחינת השגחה כמו שכתוב (שם י"א) תמיד עיני ה' אלקיך בה נ"ל. וזה בחינת אכילת מן. בחינת (שמות ט"ז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. שהיה יורד בהשגחה לבד דבר יום ביומו. וכמה נסים נעשו בו. וכשמאמינים שהפרנסה הכל בא מהשם יתברך בהשגחתו לבד בלי שום דרך הטבע כלל. כי הוא הנותן כ"ח וכו' כנ"ל זה בחינת אכילת מן. בבחינת לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ועל כן בתחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים דהיינו בפסח בשעת יציאת מצרים הם צריכים לאכול מצה שהוא בחינת מוחין ודעת בחינת מן. כי על ידי אכילת מצה בפסח נמשך דעת גדול. ויודעין שהכל בהשגחה לבד ועל ידי זה עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים וכו' כנ"ל. ועל כן הכלי שהיה ברשות העובדי כוכבים שהם מסטרא דמסאבותא. כי הם תולין בטבע שמשם עיקר אחיזת הדינים והסטרא אחרא. ועל כן אין הכלי ראוי לסעודת ישראל. כי אם על ידי טבילה במקוה. שעל ידי זה יוצא הכלי מבחינת טבע לבחינת דעת בחינת השגחה בחינת עלמא דאתי שזהו בחינת מקוה וכו' כנ"ל. וזה בחינת הכשר כלים. (במדבר ל"א) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. כי מהאש יצאו והאר תאכלם וכו' וכנ"ל. כי מאחר שכבר נבלע האיסור שהוא הטומאה בכלי שכל זה נמשך מבחינת הטבע דהיינו כפירות שמשם נמשכין כל הטומאות וכל האיסורים. וכשכבר נבלע האיסור בכלי אין לו טהרה כי אם על ידי האש שהוא בחינת שורש הטבע וכו' כנ"ל. כי מהאש יצאו וכו' וכנ"ל אבל כשעדיין לא נבלע האיסור בכלי רק שיצא מרשות העובדי כוכבים. דהיינו שיצא מדעתו ורשותו כי עיקר בחינת רשותו של אדם הוא הדעת שהוא קונה כל החפצים תחת רשותו. בבחינת (נדרים מ"א) דעת קנית מה חסרת וכו'. כי עיקר האדם הוא הדעת. ועל כן כשיוצא הכלי מרשות העובדי כוכבים היינו מרשות דעת העובדי כובבים שהוא בחינת הטבע וכו' כנ"ל. אזי די לו בטבילה במקוה שהוא בחינת עלמא דאתי שמשם מקבלין וממשיכין בחינת השגחה לשבר ולבטל בחינת הטבע. שעל ידי זה יוצאין מטומאה לטהרה מרשות העובדי כוכבים לרשות ישראל שהם למעלה מהטבע וכו' כנ"ל.

יין 'רש' – בחינת שינה וגלות – "יין המשכר"; יין 'ראש' – מעורר את הדעת ומגלה את הדיבור – "יין המשמח"

¹²וכמו שרואים בפשטות שהיין מרחיב את הלב ככה שיש יותר דעת, אך אם שותים יותר מידי הוא מבלבל את הדעת ולא מאפשר לחשוב "עד דלא ידע", וכמבואר בליקוטי מוהר"ן תניינא כו: "צריך להרחיק משכרות, ולדקדק שלא לשתות יותר מיכלתו, כדי שלא יבוא לידי שכרות, כי מעט השתיה לפי הצרך הוא טובה להרחיב דעתו. ודע, כי הדעת מלבש בחסדים, וכששותה במדה כראוי לפי ערכו, אזי נתרחב דעתו ונתרומם מחו, ואזי נגדלין החסדים ביותר על ידי השתיה. כי כשנתרומם הדעת, נתרוממין ונגדלין החסדים, כי הדעת מלבש בחסדים כנ"ל. ועל זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין ס"ה): "כל המתפתה ביינו, יש בו מדעת קונו". 'מתפתה' דיקא, בחינת חסדים, שעל ידי היין נגדלין החסדים. וזהו מתפתה - שעל ידי הגדלת החסדים הוא מתפתה ומתפיס, אף על פי שלא היה ראוי להתפתות לפי חסדים סתם, והיה יכול להיות רגז, אבל על ידי הגדלת החסדים על ידי היין הוא מתפתה כנ"ל. אבל השותה יותר מדאי ומשתכר, אזי אדרבא, מתגברין תקף הגבורות, ונעשה כעס ורגז, ולפעמים מתגברין גבורות דסטרא אחרא, ויוכל לבוא לידי רעות וכו', חס ושלום:..."

¹³ראה הערה הקודמת.

¹⁴האדם נקרא 'מדבר' – והיינו שזוהי הגדרת מעלתו על הדומם צומח חי. יחד עם זאת מעלתו 'מותר האדם מן הבהמה' הוא ה'דעת' – כח ההנהגה וחיבור כל האישיות, החל מהאמונה ועד הכחות האינסטקטביים – עד לביטוי בתקשורת עם הזולת.

איסור יין נסך – שהיין לא ימשך לצד הטבע, "יין המשכר"

¹⁵אות א' – בחלק שהובא בהערה.

שתיים ד' כוסות – היין נעשה 'ראש' והגדיל את הדעת – שבר את השינה וליל הגלות

"אין אומרים שיר אלא על היין" – המשכת השיר שלעתיד לבא דוקא על ה"יין המשמח" שמגדיל את דעת האמונה

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• לפעמים צריך לשבור את הכלים.

המציאות חשובה כל-כך, עד ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ואומר הפסוק "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה" – חייבים לעשות, לפעול ולהתנהל לפי חוקי המגרש של העולם-הזה. אבל, אנחנו יודעים ולומדים ש"אין עוד מלבדו" כפשוטו ממש, ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – אנחנו רוצים להתנהל לפי "אין עוד מלבדו" גם בפועל בחיי היום-יום. הפעולות וההתנהלות כפי כללי העולם הזה נראים לנו כמחשיכים על אור האמונה הבלעדית, על ההכרה האמיתית שכל הברכה, פרנסה, חיים ושלום מגיעים אך ורק מבורא עולם.

"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם הוי' הוא האלוהים – לכו אחריו..." אם הבלעדיות של ה' אמת – אז עד הסוף. גאולת מצרים אומרת לנו שבאמת, לפעמים – צריך לשבור את הכלים. הקב"ה שובר את כללי המציאות ועושה מופתים גלויים שמשדדים את הטבע לחלוטין, עד שאין לטבע שום אמירה ורלוונטיות. "אני יוצא בתוך מצרים" – מתגלה האמונה השלימה וההשגחה הפרטית של ה' על עמו.

לא רק זאת – גאולת מצרים היא הגאולה הראשונה שעליה וממנה מושתתות הגאולות ובה ישראל נהיו לעם.

כשאנחנו רוצים להיות מסורים לקב"ה ולגלות אותו בחיים היום-יום, בתוך הכלים, בתוך ארץ ישראל – לגלות אותו בתוך טבע הגשמי (שכמובן הוא בידיו הקדושות): עלינו קודם כל לשבור את הכלים. היצר-הרע 'אקדמיה טענתיה' כך שרק בגיל בר-מצוה מתגלה הנפש האלוקית, היצר-הטוב – ולכן ישנו מסך-תודעתי מראשית תולדתינו שעלינו לשבור, כדי לחזור ולגלות את אור ה' שבתוך הטבע וחיינו הפשוטים.

אז בחג פסח, ב"ליל השימורים", נחיה עם הזמן, וניתן לעצמנו 'לקפוץ'-לפסוח מעל בתי מצרים – לשבור את התודעה המשועבדת לטבע – ולהיות עם הקב"ה, לבד.