פדה בשלום

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-19 דקות קריאה

"פדה בשלום"

(הרבי מליובאוויטש – י"ט כסלו ה'תשל"ח)

א. "פדה בשלום נפשי" – גאולת אדמו"ר הזקן

הפסוק בתהלים אומר: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". על פסוק זה מספר אדמו"ר הזקן: "כשקריתי בספר תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום" – בי"ט כסליו.

אם כן, מבואר שגאולת אדמו"ר הזקן בי"ט כסליו קשורה לפסוק "פדה בשלום נפשי".

על פי זה שאדמו"ר הזקן מקשר בין הפסוק אותו הוא קרא ביום שחרורו לבין השחרור – ניתן להבין שפסוק זה קשור גם לגאולה – היציאה ממאסר – של בנו רבי דב-בער, האדמו"ר האמצעי. שהרי בתאריך יציאת אדמו"ר האמצעי מהמאסר (י' כסליו), אומרים בתהלים היומי שנחלק לפי ימי החדש את הפסוק "פדה בשלום נפשי כו'" [ומקובל במסורת חב"ד שהאדמורי"ם היו אומרים את התהלים היומי].

בנוסף, אדמו"ר האמצעי אמר מאמר ארוך על הפסוק "פדה בשלום נפשי" – מה שמעיד עוד יותר על הקשר שלו עם הפסוק הזה.

כמו כן, גם שחרורו של הרבי הרי"ץ² – חמיו של הרבי מליובאוויטש – קשור לענין הפנימי של "פדה בשלום נפשי", כפי שניכר בכך שמאמריו של הריי"ץ לכבוד יום השחרור שלו מבארים את הפסוק "פדה בשלום נפשי".

שייכות נוספת של הפסוק "פדה בשלום נפשי" לגאולות של אדמור"י חב"ד [מלבד מה שהפסוק מתאר 'פדיה'], היא שפדיית כולם קשורה במספר שלש: אצל אדמו"ר הזקן נקודה זו הכי בולטת שהרי הוא יצא ביום שלישי בשבוע (שנאמר בו פעמיים 'כי טוב'), ובחדש השלישי אם מתחילים למנות מתשרי; נוסף על כך, אדמו"ר האמצעי יצא בחדש השלישי (כסליו), והריי"ץ יצא ממאסרו ביום שלישי בשבוע.

נקודה זאת אף יותר נוגעת בקשר הפנימי בין גאולת אדמו"ר הזקן לפסוק "פדה בשלום כו'", משום שכאשר מתבוננים בפסוק, רואים שהחידוש העיקרי הוא זה שה' פדה "בשלום" – באופן של שלום (על אף שזוהי פדיה 'מקרב'). בחסידות ובקבלה מוסבר שהמספר שלש מבטא את אותו עניין של "שלום",³ ואם כן מתחדד לנו מדוע גאולת אדמו"ר הזקן קשורה למספר שלש – וכן מדוע הינה קשורה בפסוק "פדה בשלום נפשי".

אם כן, עלינו להתבונן בפסוק "פדה בשלום נפשי" על מנת להבין את כל העניין סביב י"ט כסליו – גאולת אדמו"ר הזקן.

ב. מיהו הפודה – שני פירושים בפסוק "פדה בשלום"

ישנן שני פירושים לפסוק "פדה בשלום נפשי":

א. הפירוש הפשוט הוא שדוד המלך מודה לה' על כך שהוא פדה אותו מכל המלחמות הסובבות אותו (וכפי שהירושלמי מציין שהודאה זו היא בפרט על הפדיה ממלחמת אבשלום). כך גם מובן בפשטות הקשר לפדיית הצדיקים – ה' פדה אותם מצרתם.

ב. הפירוש השני המובא בדברי חז"ל במסכת ברכות: "...וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – משמע שהקדוש ברוך הוא בבחינה מסוימת הוא כאסיר, והוא הנפדה בפסוק.

עלינו להבין את השייכות בין ההסברים הללו, שהרי אם שני הביאורים מסבירים את אותו פסוק – חייב להיות קשר ביניהם.⁴ בנוסף, אנחנו רואים שבמאמרים שנאמרו בימים בהם התרחשה גאולת הצדיקים (ימים שמתאימים להסבר הראשון של הפסוק), הם פתחו את המאמרים שלהם במאמר חז"ל הנ"ל! (המתאים להסבר השני של הפסוק) אם כן – ודאי שיש קשר בין הפירושים.

אמנם, היה ניתן לדחות בנקל ולומר שהקשר הוא שבשניהם סוף-כל-סוף מדובר אודות פדיית ישראל – "פדאני לי ולבני" [וכפי שדרש זאת המהרש"א מהפסוק עצמו ש"מקרב לי" היינו 'עם הקרובים לי' – עם ישראל], אך על כל פנים ישנו חילוק עצום בין הפרושים לגבי מי הוא אותו אחד ש"פדה"? בהסבר הראשון הקדוש ברוך הוא פודה, אך בהסבר השני העוסק בתורה וכו' הוא הפודה!

ג. "תורה עבודה וגמילות חסדים" – מעמידים את העולם כבר בתחילת בריאתו

חז"ל מנו במאמרם על הפסוק שלושה עניינים שעל ידם היהודי פודה את ה' (ועם ישראל): "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור" – תורה, גמילות חסדים, ותפילה בציבור ('עבודה', "איזוהי עבודה שבלב זו תפילה"). שלשת עניינים אלו הינם שלשת העניינים עליהם העולם עומד, כמבואר בפרקי אבות וכפי שכבר הקביל המהרש"א [ועל אותה דרך גם הרשב"א]. כעת הרבי יעבור לבאר את עניין ג' עמודים אלו, ולאחר מכן יחזור לדרשת חז"ל על הכתוב.

אם העולם עומד על שלושת העמודים הללו – צריך לומר שהם היו כבר בתחילת הבריאה (שכן הם המעמידים את העולם).

אמנם, הבריאה נעשתה על ידי רק מצד זה שה' "חפץ חסד" – שהרי עוד לא היו תחתונים שה' יפעל כפי מעשיהם (בשונה מהיום) – ואם כן, כיצד ניתן לומר שכבר בבריאת העולם היו שלשת העמודים (בהם התחתונים עושים עבודתם)?!

אמנם, מכיוון שכל העולם נברא (אפילו רק מצד הקב"ה) "בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראו ראשית" – אם כן, נכון ומתבקש לומר שכבר בתחילת בריאת העולם הוא עמד על שלשת עמודים אלו (-השייכים לישראל, לתחתונים). כפי שכעת הרבי מבאר יותר:

הרב המגיד ממעזריטש ובעל התניא דרשו על מאמר חז"ל "דע מה למעלה ממך" שהכוונה היא: "דע" ש"מה למעלה" הוא – "ממך"! כל מה שקורה בעולמות העליונים הוא על ידי עבודת האדם. אמנם בדברי אדמו"ר הזקן מבואר שהכונה גם לדברים שהיו קיימים לפני העבודה (-'מציאות הספירות')! עניין זה מתבאר יותר על פי תורה אחרת של הרב המגיד:

[על הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו" עולות קושיות מתבקשות: עם מי ה' עושה את האדם ('נעשה')? ומיהם ה'צלמנו' וה'דמותנו'?] אומר הרב המגיד משל: אבא שמאד אוהב את בנו, צורת הבן שלו נחקקת בו עמוק בתוך המחשבה – עד שגם כאשר בנו אינו לידו, חקוקה בו צורת בנו והוא זוכר אותו. אך אצלנו, רק לאחר שהבן נולד – תחקק צורתו, שכן לפני שהוא נולד אנחנו עדיין לא יודעים איך הוא יראה, מה הוא יהיה, ובכלל האם יהיה... אבל, אצל הקדוש ברוך – היה הוה ויהיה – עבר הווה ועתיד שווים אצלו. אם כן, כבר צורת הבן – נשמות ישראל [ואפילו איך שהם כנשמה בגוף] – חקוקה אצלו עוד לפני שנבראו!

על פי זה מובן משמעות הכתוב "נעשה אדם (ה' ונשמות ישראל) בצלמנו כדמותנו", כצלם והדמות שלנו – נשמות ישראל – כפי שחקוקות במחשבתו של ה'.

כמו כן תובן דרשת חז"ל על הפסוק "נעשה אדם" שה' התייעץ עם מי לעשות את האדם – עם נשמות הצדיקים. לכאורה הדבר מוקשה, שהרי כיצד ניתן להתייעץ עם מי שעוד לא נברא?! אלא שכעת מובן שהכוונה בכך היא שכבר היתה חקוקה אצלו צורת הצדיקים והתענוג שיהיה לו מעבודתם עוד לפני הבריאה – וזה גרם לו לברוא את הבריאה.

כעת מובן כיצד יתכן ששלשת העמודים עליהם העולם עומד, העמידו את הבריאה כבר בתחילתה – על אף שאלו תלויים במעשה התחתונים – שכן ה' צמצם את עצמו (-'נעשה', ה' מכניס את עצמו) במציאות התחתונים, נשמות ישראל (-'בצלמנו כדמותנו') עוד לפני שנבראו. אם כן, כבר אז היה אצל ה' את עבודת ישראל בשלושת העמודים שהם כנגד חסד (-'גמילות חסדים'), גבורה (-'עבודה'), תפארת (-'תורה') [ומכוונים גם כנגד מחשבה-דיבור-מעשה⁵], ועל ידי כך ה' בפועל 'צייר' את הספירות האלוקיות (ומחשבה-דיבור-ומעשה) המהוות את כל העולמות.⁶

ד. מעלת תורה עבודה וגמ"ח בפועל

אמנם, ניתן לחשוב שאם מציאות העבודת ה' שלנו בעולם הזה כבר היתה קיימת אצל ה' – מדוע צריך את עבודתינו כאן למטה ואת כל בריאת העולמות?

אלא שאף על פי שהכל היה גם לפני כן אצל ה' ועל ידי זה נבראו כל העולמות – זה לא דומה למה שקורה בעולמות העליונים בעקבות העבודה שלנו בפועל [ולא רק כמו שה' יודע שנעשה].

את החילוק הזה (בין מה שנפעל למעלה לפני עבודתינו ללאחר עבודתינו בפועל) ניתן לראות במה שנתבאר אודות הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל", אותו דרש חז"ל שהכונה היא שהחקים והמשפטים – המצות – הם של ה', והמשמעות היא שהוא עצמו מקיים גם כן את המצוות. נקודה זו כוללת שני עניינים:

אופן אחד בו הקדוש ברוך הוא מקיים את המצוות, הוא כפי פשט דרשת רז"ל במדרש "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור". הקדוש ברוך הוא לא מצווה אותנו לעשות משהו שהוא לא מקיים, ואם כן הכונה כאן לכך שה' עושה את המצות 'לפני' שאנחנו עושים. בכך שה' מקיים את המצוות לפנינו – זה נותן לנו כח לקיים את המצוות (שכן אם הוא עושה – ודאי שאני אעשה). בלשון החסידות עניין זה נקרא התעוררות מלמעלה ('אתערותא דלעילא'), הקודמת להתעוררות מלמטה ('אתערותא דלתתא'). והיינו שבשביל לקיים תורה ומצוות ה' מתעורר לפנינו ו'מושך' אותנו לקיים מצוותיו (להתעורר מלמטה).

אופן שני של 'קיום המצוות על ידי ה'' הוא על ידי כך שאנחנו מקיימים את המצוות פה בעולם הזה – וזה גורם לקדוש ברוך לקיים גם את המצוות (כפי שהזהר קורא למצוות 'אברין דמלכא' – אברים של המלך, ה'. משמעות הדבר היא שכאשר אנחנו מקיימים מצוות, הרי מצוה זו נעשית איבר של המלך). אופן זה נקרא בתורת החסידות "אתערותא דלעילא שעל ידי אתערותא דלתתא". האופן השני – בו ה' מקיים את המצוות 'בעקבותינו' – הוא יותר עליון מהמצוות שה' מקיים מצד עצמו קודם לעבודתינו (האופן הראשון). על דרך העניין שמובאר בחסידות שההתעוררות מלמעלה שבאה בעקבות ההתעוררות מלמטה יותר גדולה מאשר ההתעוררות של ה' מלמעלה ב'חסד חינם'.

אם כן, כמו שמצד קיום המצוות של ה' הן יותר במעלה כשהן באות בעקבות העבודה שלנו פה למטה מאשר שהן מצד הקדוש ברוך הוא עצמו, נראה לומר שגם בתוך המצוות שה' מקיים בעקבותינו (תורה-עבודה-גמ"ח), ישנו חילוק בין האם זה רק 'חקוק' במחשבתו של ה' כאילו זה נעשה – והרי זה קיום המצוות שלנו בכח, לבין כאשר אנחנו מקיימים זאת בפועל. כאשר אנו מקיימים את המצוות בפועל, קיום המצוות שנעשה אצל ה' יותר גדול מאשר בזמן שאנחנו מקיימים זאת אצלו במחשבה בכח.

ה. חשיבות קבלת התורה בפועל ממש

על פי יסוד זה תובן דרשת חז"ל על הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי": מדוע – בשונה משאר הימים – נכתב 'השישי'? דרשו חז"ל שהיום השישי לששת ימי בריאת העולם הוא תלוי ב'יום השישי', הידוע, והוא היום השישי לחדש סיוון – יום מתן תורה.

יום שישי, יום בריאת האדם הוא עיקר בריאת העולם, כפי שאנו אומרים בנוסח תפילות ראש השנה – תפילות היום השישי – "זה היום תחילת מעשיך", על אף שבריאת העולם החלה כבר לפני כן. הסיבה לכך היא שעיקר הבריאה היא בשביל שיבא האדם ויתקן-יעלה את הבריאה ויקיים רצונו יתברך. [כמו כן נכון לומר על יום י"ט כסליו – בו הותר בפועל לימוד החסידות לרבים – ש"זה היום תחילת מעשיך", משום שעניין תורת החסידות היא גם להביא האדם היהודי לתכלית עבודתו תכליתו פה בעולם, וזהו גם טעם לכך שהוא נקרא 'ראש השנה' של תורת החסידות]. אם כן, הקדוש ברוך הוא התנה עם כל הברואים – רק אם ישראל יקבלו את התורה (שנתנה בשישי בסיון), הרי אתם תתקיימו.

מזה שבפסוק עצמו רמוז שכל העולם תלוי בקבלת ישראל את התורה, מובן שגם מצד הקדוש ברוך – על אף שיודע שישראל יקבלו בעתיד את התורה – תוקף קיום העולם נעשה רק ב-ו' בסיון, יום קבלת התורה. [יתר על כן, כשם שבכל מעשה העומד על תנאי – אפילו אם התנאי ודאי יתקיים⁸ – עד שהוא יתקיים הרי המעשה הינו רק 'תלוי', כמו כן קיום העולם באופיו הינו 'תלוי' עד שישראל יקבלו את התורה בפועל].

אם כן, אצל הקדוש ברוך שעבר ועתיד שווים אצלו – כבר היתה קבלת התורה בפועל. אז מה נתחדש במתן תורה?

קודם כל, מבחינת העולם לא היתה עדיין קבלת התורה, ואם כן מצד העולם הוא עדיין תלוי. אך מעבר לכך, לאור זה שבואר כי ה' תלה את הבריאה ביום השישי, ואם כן מוכח שגם מצדו ישנו שינוי כאשר מתן תורה יתרחש בפועל (כפשוטו) בעולם – מתברר שישנה מעלה בקבלת התורה עצמה לאחר שמתרחשת בפועל לעומת קבלת התורה כפי שהיא בפועל 'רק' בידיעתו יתברך.

ו. מעלת עבודת התשובה וקיום המצוות בעולם הזה

כעת יבאר הרבי מהי המעלה בכך שהדברים מתרחשים כאן בפועל (על גבי איך שהם כבר קיימים אצל ה').

מעלת הבפועל ממש על גבי איך שהדברים היו אצל ה' היא כמו שהרבי ביאר כבר (בד"ה "מים רבים" תשל"ח), אודות ענין העליה הגדולה של הנשמה בעקבות כך שהיא ירדה לעולם שלנו ('ירידה צורך עליה'), על אף שכבר לפני ירידתה היא היתה מושרשת בעצמות ה'.⁹ הנשמה, לפני שהיא יורדת ללמטה לעולמינו הרי היא בבחינת 'צדיק' – שלימה, אלוקית, נמצאת אצל ה' לגמרי ('מושרשת') [עניין זה גם מבואר בכך שחז"ל אומרים (כנ"ל) שהקדוש ברוך הוא נמלך ב'נשמותיהן של צדיקים'. שהרי בחסידות נתבאר שהכונה לכל עם ישראל "ועמך כולם צדיקים", אך מכיוון שזה הנשמות כפי שהן בעצמותו יתברך (כנ"ל) אכן כל ישראל מכונים 'צדיקים'].

אמנם, על ידי זה שהנשמה יורדת-מתרחקת מה', ניתנת לה האפשרות לחזור-לשוב אל ה', "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" – על ידי עבודת ה' בפועל בתורה ומצוות. בכך זוכה הנשמה למעלה הגדולה של 'בעל תשובה' (שכן "במקום שבעלי תשובה עומדין אף צדיקים גמורים אינן יכולים לעמוד").

על פי מה שידוע בתורת החסידות שהכונה בירידת הנשמה למטה היא בשביל לברר את את הגוף והנפש שלנו ואת כל החלק ש'באחריות' הנשמה שלנו לתקן – יש לומר שהתשובה המתרחשת בירידה הנשמה לגוף היא לא רק בגלל שהנשמה (שהתרחקה) יכולה לחזור-לשוב אל ה', אלא כל מה שהיא פועלת ומתקנת בגוף, בנפש ובעולם – הרי זה 'מעלה' חזרה את האורות ש'נפלו' למטה בשבירת הכלים.¹⁰ אם כן גם בכך מתגלה עניין התשובה (תשובת הניצוצות הקדושים חזרה).

ואדרבה, עיקר תכלית ירידה הנשמה הוא דוקא בשביל 'תשובת העולם' – החזרת-השבת העולם והגשמיות לשורשם, שכן הינה תשובה ועליה יותר נעלית. (משל המובא לכך הרבה בתורת החסידות הינו "ציפור המדברת" (תוכי), שבכך שהיא מדברת יש בכחה להביא שמחה וצחוק שאין ביד אדם שמדבר להביא… הסיבה לכך היא משום שכשציפור מדברת – ישנה הפתעה. כמו כן, כאשר הנשמה מקיימת תורה ומצוות – אין בכך כל-כך חידוש, אך כאשר הגוף והנפש הבהמית מקיימים מצוות ובעולם (לשון העלם) מתגלה אלוקות – זוהי הפתעה וחידוש המולידים שמחה שאין כדוגמתה).¹¹

ז. 'תשובת הנשמה' ו'תשובת העולם' אצל יעקב אבינו

ניתן לזהות את שני ה'תשובות' – הנשמה והעולם – בפירוש המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא בי"ט כסליו, לפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען":

"וישב יעקב" – יעקב יורד ממדרגתו העליונה, עד שהוא מתיישב ומונח בעולם הזה – "בארץ". אמנם מסביר הרב המגיד שהוא ירד לפה בעולם רק בשביל "מגורי אביו". מגור זוהי לשון של מקום איסוף, מקום אליו אוספים את התבואה או כל דבר אחר. יעקב ירד לעולם בשביל "מגורי אביו" – לאסוף את כל הניצוצות של אביו שבשמים, הניצוצות האלוקיים, ולהעלות אותם לשרשם.

אומנם, פירוש זה הינו הפירוש השני אותו מבאר הרב המגיד. לפני כן, בתחילת התורה, המגיד מסביר כי הכוונה בפסוק היא שעל אף שיעקב יושב בארץ, בגשמיות ובארציות (ולא סתם אלא בארץ כנען, בה היו רשעים כמאמר הפסוק "כנען בידו מאזני מרמה") – "וישב יעקב בארץ" – אף על פי כן הוא נשאר ב"מגורי אביו". בפירוש זה "מגור" מתפרש מלשון פחד ויראה, ואם כן פירוש הפסוק הוא שיעקב ירד לעולם הזה אך נשאר ביראת שמיים, יראה שלמה מ"אביו" שבשמים.

לאחר שהמגיד כותב פירוש זה הוא מביא את הפירוש שהובא לעיל בו "מגורי אביו" היינו איסוף הניצוצות האלוקיים.

שני ביאורים אלו של המגיד מתאימים לשני הדברים שקורים עקב ירידת הנשמה לעולם:

הביאור הראשון, מתאר את זה שהנשמה נשארה ביראת שמים, ואם כן מבואר העילוי שיש בנשמה – בכך שגם בעולם הזה (ואפילו במקום הרשעה) היא נשארת נאמנה לה'. [לכאורה ניתן לשאול שהרי לא מבואר כאן בתורה עילוי של הנשמה, אלא רק שנשארה ביראת שמים?! אך לא כן, בעיקר] לפי המתבאר בתורה אור, זה שהנשמה מתגברת ביראת השמים שלה בעולם ובכך מנצחת ועומדת איתן כנגד ההסתרים של העולם והגלות – הרי האהבה והיראה שלה יותר נעלים ממה שהיו לפני כן, ו(גם) בכך מתגלה עילוי-תשובת הנשמה על ידי ירידה לעולם הזה. (כמו שאדם מאד אוהב ללמוד תורה, אמנם כאשר הוא מתמודד בפועל בעולם המעשה ומראה נאמנותו לתורה – הרי אהבתו יותר אמיתית וממומשת מאשר כשהיה בבית-המדרש, זאת על אף שהאהבה כעת פחות מורגשת ונראית לעין).

אמנם הביאור השני – שהוא תכלית וסיבת ירידתה – המבאר שיעקב בא לאסוף את ניצוצות אביו מהעולם, מבאר את עניין 'תשובת העולם' שהיא לברר ולגלות את האלוקות שבעולם ולהשיבה אל ה'.

ח. עבודת הבירורים – על ידי מסירות לציווי ה'

מסתבר לומר שיש קשר בין הפירושים אודות "מגורי אביו" ושהביאור השני (אסיפת הניצוצות), בא כהמשך ל"מגורי אביו" הראשון (יראת השמים). ניתן ללמוד שיש קשר בין הפירושים מכך שאדמו"ר הזקן הביא אותם בתורה אור שהוזכר, והסביר כיצד הם עולים בקנה אחד [שכן "יראת ה' (-הפירוש הראשון) היא אוצרו (-הפירוש השני)", "אוצר של יראת שמים"]. אמנם, הרב המגיד הסביר כי 'מגור' מלשון אוצר הכוונה לאסיפת ניצוצות (ולא היראת שמים), ועל כן עלינו ללמוד מהקשר בין הפרושים.

מכך שיעקב היה פה בארץ כנען בשביל לברר ניצוצות ("מגורי אביו"), ושהוא היה ביראת שמים שלימה ("מגורי אביו") – אנו לומדים שעבודת בירור הניצוצות תלויה דוקא בעבודת ה' של יראה – עבודת עבד. עבד, כל כוונתו בעבודת רבו היא לעשות מה שהאדון רוצה. עבד שעסוק ברצונותיו האישיים, ואפילו ברצונו להיות קשור ודבוק באדונו האהוב, במקום להיות עסוק אך ורק ברצון אדונו – אינו עושה עבודתו בשלימות (כמו מעצב-פנים שבמקום להיות ממוקד בעיצוב שהמעסיק חפץ הוא עסוק בטעם האישי שלו בעיצוב). בשביל לקיים את הוראות האדון בשלימות – על האדם להיות מונח בהם ולא להיות עסוק בעוד דברים, חשובים ככל שיהיו. כך עבודת הבירורים, עליה להיעשות מתוך יראת שמים – עבודת עבד,¹² על מנת שתיעשה בשלימות. והיינו שהאדם יתעסק ו'ישב' פה בעולם – רק כי ה' רוצה, ורק בשביל שיהיה "דירה לו יתברך בתחתונים".

ט. הבירור בפועל – על ידי עבודת ה' בחסד-גבורה-תפארת

כעת בואר שירידת הנשמה לעולם היא על מנת לברר את העולם ולגלות בו אלוקות; כמו כן התבאר אופן עבודת הבירורים – עבודת עבד, עבודת היראה, וכפי שגם אומר אדמו"ר הזקן בספר התניא שהיראה היא "ראשית העבודה עיקרה ושרשה"; אך כיצד עושים את עבודת הבירור?

הבירור בפועל נעשה על ידי שעובדים את ה' בשלשת התנועות (-הקווים) הקיימות בעולם – חסד גבורה ותפארת – שכאמור למעלה, הם מתבטאים בשלשת עמודי העולם: תורה, עבודה, וגמילות חסדים. [אמנם, העבודה בהם צריכה להיעשות ביראה, עבודת עבד].

אם על שלשת תנועות אלו העולם נתהווה ונברא – ה' המשיך את חיותו ואורו לעולם, הרי שבירור העולם הוא לגלות כי שלשת התנועות הללו הן האור האלוקי המהווה את העולם. לפיכך העבודה בתורה עבודה וגמילות חסדים היא המבררת את העולם עד שהוא יהיה 'דירה' לקדוש ברוך (בעצם, כאשר אני עושה חסד מתוך חיבור לה' – אני מגלה את חסדו של ה' שמהווה את כל המציאות, עד שהוא חפץ לעזור ליהודי עימו אני עושה את החסד, וכן בעבודה-תפילה-יראה, ולימוד התורה-תפארת).

זה שבירור העולם קורה על ידי העבודה בשלשת הקווים, מסביר לנו מדוע דוקא יעקב הוא היורד לשבת ב"מגורי אביו" – לברר ניצוצות כנ"ל – משום שהוא כלול משלשת הקווים הללו. שכן יעקב הינו 'בחיר שבאבות' – השלישי באבות שכולל גם את האבות שלפניו, כפי שנרמז בכך שהוא התבטא "אלקי אברהם" – האלוקים של אברהם, איך שאברהם עובד את ה', בחסד, "ופחד יצחק" – אופי עבודת ה' של יצחק, ביראה¹³, "היה לי" – קיים גם בי. יעקב מכוון גם כנגד הספירה השלישית, התפארת שאופיה הוא שהיא מפוארת משום שהיא כוללת את הגוונים המנוגדים – חסד וגבורה (וכפי שגם התבאר לעיל בהערה בעניין המספר שלש).

אם כן, יעקב אבינו כולל את עבודת ה' בשלשת הקווים, ולכן הוא דוקא המברר את העולם (שמתהווה בכל עת בשלשת הקווים האלו). כמו כן מובן מדוע חז"ל קוראים לתורה "אוריאן תליתאי" – תורה משולשת, שכן גם עניין התורה (המכוונת גם היא כנגד ספירת התפארת כנ"ל) הוא בירור העולם בשלשת הקווים הללו, כפי שאומרים חז"ל שהתורה באה לעשות שלום בעולם – לאחד אותו על ידי גילוי האלוקות (-בירור הניצוצות) שחורזת את כולו.

זוהי כוונת חז"ל גם במאמר חז"ל שהובא לעיל אותו אנו רוצים להבין בכל המאמר: "כל העוסק בתורה וגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור" – עוסק בעבודת ה' כנגד שלשת הקווים, "כאילו פדאני" – כאילו הוא משחרר ופודה את ה' הכלוא בעולם – הניצוצות האלוקיים שנפלו ב'שבירת הכלים' כנ"ל [כמו כן על ידי זה הוא גם פודה בפועל – כפשט מאמר חז"ל – את ה', "חלק ה' עמו" שנמצא בגלות].

י. תיווך הפירושים: מיהו הפודה?

לפי מה שהתבאר שתכלית וסיבת הירידה של הנשמה לעולם היא דוקא בשביל לברר ולתקן את העולם (על אף שנעשה גם עליה לנשמה עצמה), מובן שגם העליה שנעשית אצל ה' בשלשת הקווים-התנועות – על ידי תורה-עבודה-וגמילות חסדים – היא דוקא מתוך כך שבעבודת ה' בהם מבררים את העולם (ולא מצד שהם מעלים את הנשמה).

כעת הרבי יבאר את הקשר ותיווך בין הפירושים הסותרים שהובאו לעיל: מי הוא הפודה בפסוק "פדה בשלום", העוסק בתורה וכו' או הקדוש ברוך הוא?

אם כן, עבודת האדם בבירור הניצוצות – תיקון העולם – בשלושת עמודי העולם היא המתבארת במאמר חז"ל: "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני (-בירור הניצוצות, 'פדיית' האדם את ה' וישראל) מבין אומות העולם" – ובכך (כפי שהתבאר באורך במאמר) הוא בעצם גורם לקדוש ברוך הוא לפדות את ישראל. פדיית ישראל מתבטאת גם בכך שה' שומר עלינו בכל מצב כך ששום גוי או מזיק לא יכול 'לגעת' ולפגוע בנו [וכפי שמבואר באריכות במזמור 'יושב בסתר'], וגם כפשוטו ממש שה' יפדה אותנו מהגלות ומהצרות.

אם כן מתבאר כי על ידי מאמר חז"ל – עבודת האדם 'לפדות' את ה' – על ידי זה גם פשט הפסוק קורה באופן יותר נעלה – שה' כפשוטו פודה את ישראל והצדיקים בצורה יותר עליונה.

יא. להיות 'מונח' בתורה – שלום פנימי; שתי בחינות של שלום

אחר שהתבאר כי העולם עומד על שלושה עמודים, וכל העולם שואף לבסיס הזה (ובעבודה בהם נעשה בירור הניצוצות), כעת מוסיף ומחדד הרבי קומה נוספת – שלום.

במאמר חז"ל מדוייק שלא מספיק רק 'ללמוד תורה' ולעשות חסדים וכו' בשביל 'פדאני לי ולבני', אלא שצריך לעסוק בתורה – "כל העוסק וכו'". כשם שכאשר אומרים על אדם שהוא 'בעל עסק' הכוונה שהוא עסוק בעסק לגמרי, גם כאשר הוא מתעסק בדברים אחרים [עד שזה מגדיר את האישיות שלו והוא מכונה על שם כך 'בעל עסק'] – כמו כן העוסק בתורה וגמילות חסדים וכו', שגם כאשר הוא אינו לומד בפועל, הוא עסוק בתורה עבודה וגמילות חסדים. הכוונה בכך היא שאת כל מעשיו הוא עושה 'לשם שמים': הוא אוכל בשביל שיהיה לו כח ללמוד, הוא יושן בשביל שיוכל להתפלל וכו' – כל מה שמעסיק אותו הוא ענייני השמים. יתירה מכך ישנה גם מדרגה של "בכל דרכיך דעהו", שענייני השמים, התורה, כל כך מעסיקים אותו עד שבענייני הרשות עצמם, באוכל, בשינה, הוא רואה ושומע דברי תורה – מה ה' אומר, וכיצד ניתן להתקשר בו [ידיעת ה'] – על ידי הגשמיות בעצמה.¹⁴

על ידי שהאדם עסוק לגמרי ומונח בעניין התורה, בידיעת ה', הרי נעשה שלום בכל העניינים שלו ובכל הכחות המנוגדים בנפשו. (שהרי עד עכשיו הוא היה 'מפוצל': היה את עיסוקו ברוחניות, את הלימוד העמוק והתפילה השמחה, אך מנגד יש לו את ענייני הרשות, הוא צריך לישון לאכול, והוא אוהב את זה. אך כעת, כאשר כל עניינו הוא תורה וידיעת ה' – הרי הכל נהיה הרמוני ואחיד, הוא תמיד מונח בקשר עם ה' וכל עניינו סובבים סביב זה, והוא כלל אינו 'מתפצל' חלילה); יתירה מכך, בסופו של דבר נעשה מזה גם שלום בין הנברא-ישראל, והבורא-קודשא בריך הוא, על ידי התורה (שכן כאשר בכל דבר האדם רואה תורה-הוראה מהבורא, הרי לבסוף מתגלה שהוא תמיד נמצא בחיק הבורא); וכן גם כל החלקים בעולם שהוא נשלח לעסוק בהם ולתקנם נעשה ביניהם שלום (לדוגמה אדם שגם צריך לשים את הילדים בגן, ללכת לעבודה, וגם להיות עסוק בביתו – יכול להרגיש כיצד כל אחד מהדברים 'לוקח' אותו למקום אחר, אך כאשר כולם באים לקשר אותו בה' – האדם ירגיש שהדברים לא סותרים אלא מעין מבנה אחדותי שמורכב מהמון פרטים).

הסיבה לכך שהעיסוק בענייני תורה וידיעת ה' בכל היום היא עושה שלום בכל מה שנתבאר היא שהרי הניצוצות הקדושים שנמצאים בכל העולם נמצאים בגלות, ואם כן בוודאי שהם רק רוצים לצאת מגלותם והם מתפללים לכך ומשתוקקים לכך כל הזמן! ואם כן, כאשר הוא עסוק בלגלות את הניצוצות האלוקיים (-את ה') בכל דבר – הרי הניצוצות עצמם מתגייסים לעזור לו בכך! כפי שמתפרש הפסוק בפשטו "כי ברבים היו עמדי", שה'רבים' הם חיילי אבשלום שהתפללו לניצחונו של דוד. כך בעבודת האדם את קונו בענייני העולם, הרי הם (ונטיות נפשו לגשמיות) אינם 'מנגדים' לו אלא מבקשים שיגלה ויברר את הפנימיות שלהם.

ניתן גם לדרוש בפסוק כי "פדה בשלום" הכוונה 'ב-שלום', שני פנים של 'שלום': 'שלום' שה' בא להתאחד איתנו – שלום הבא מלמעלה למטה – על ידי קיום המצוות שממשיך את אור ה' מלמעלה אלינו; ו'שלום' שבא מצד שאנחנו, פה למטה, רוצים להתאחד עם ה' – שלום הבא מלמטה למעלה – עבודת התשובה בה אנו מבקשים לעלות חזרה לה' עד שבפועל נהיה שלום "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", הנשמה תשוב למקורה, אך באופן שגם פה בעולם יתגלה כיצד היא מקושרת בה'-בלמעלה, בחינת "עולמך (-עולם הבא, הנשמה לאחר ששבה לעליונים) תראה בחייך (-כבר פה בתוך הגוף)" – 'שלום'.¹⁵

שני אופנים אלו של שלום – מלמטה למעלה וממעלה למטה – מתבטאים גם בשלשת התנועות המהוות את העולם: תורה וגמילות חסדים מבטאים את השלום מלמעלה למטה. בתורה ה' נותן הוראות ואומר כיצד הוא נמשך ומגיע למטה, וכן בגמילות חסדים אנו מגלים את החסד של ה' שיורד ממנו לעולם; בתפילה אנו מבטאים אתה הרצון שלנו להיות קשורים ודבוקים בה', שלום מלמטה למעלה.

יב. חרב של שלום – תפילה; שלום אמיתי – תורה

אמנם, השלום האמיתי אין בו אפילו "חרב של שלום", כפי שחז"ל למדו על הבטחת ה' אם ישראל יקיימו את תורתו ש"'וחרב לא תעבור בארצכם' – אפילו חרב של שלום".

בעבודת ה', השלום הנעשה על ידי התפילה הינו ה'חרב של שלום' (שכן על אף שבתפילה אנו מבקשים להתחבר לה' בכל מאודינו – 'שלום' – היא מבוססת על התחושה שאנחנו נפרדים המבקשים (-נאבקים בשביל) להתחבר, כמאמר הזהר "שעת צלותא שעת קרבא"), אך השלום שנעשה על ידי התורה – הוא השלום האמיתי (שכן בתורה ה' פשוט אומר ומספר כיצד הוא מתגלה בכל פרט בעולם – שלום שלם).

לכן מאמר חז"ל על הפסוק "פדה בשלום" מדגיש ומתחיל דוקא בעבודת התורה, "כל העוסק בתורה וכו'", על אף שבאופן כללי בסדר היום עיקר לימוד תורה הוא אחרי התפילה (שהיא נעשית אחרי 'גמילות חסדים', כפי שרבי אלעזר הביא פרוטה לעני ורק אחר-כך התפלל) – שכן עיקר השלום הוא על ידי התורה כאמור, שהיא "חיי עולם" – המקיפה את כל העולם ואת כל חיי האדם. כמו שהתבאר לגמרי, לימוד התורה הנדרש פה הוא 'עסק', והיינו באופן של "תורתו אומנותו" – והיינו שהיא העסק-המלאכה של האדם. על אף שלא כולם 'תורתם אומנותם' כפשוטו שאינם עוסקים גם בענייני העולם, אף על פי כן באופן פנימי, בשעת הלימוד עלינו ללמוד את התורה באופן של "תורתו אומנותו" – התורה היא המלאכה שלנו, העסק שלנו בכל היום. על ידי כך, הלימוד נקבע בנפש כפעולה נצחית שפועלת על כל היום שכולו יהיה קשור לתורה, כך שבכל עסקינו נראה שה' פונה אלינו (תורה-הוראה) – עד שכל החיים שלנו נעשים 'חיים של תורה', כך שבכל ענייננו נראה מה ה' אומר כאן.

כאשר אדם 'עוסק' באופן הזה בתורה כך שהיא מקיפה וסובבת לו את כל החיים – הוא עושה הכנה לימות המשיח בהם אומר הרמב"ם כי "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".

'ידיעת ה'' האמיתית – עליה מדובר שיהיה בביאת המשיח – היא כמו שהתבטא אדמו"ר רבי שלום דוב-בער מליובוויטש, שבעת הוא לומד בספר 'ליקוטי תורה' של אדמו"ר הזקן "הוא שומע עצמות", שומע את עצמות ה' ממש (ולא רק מה ה' רוצה ממנו ואומר לו).

אמנם הרבי הרש"ב נתן כח לכל מי שהולך באורחותיו – גם לפני ביאת משיח – שיהיה לו גם כן מעין 'שמיעה' של עצמות ה'. כפי שהוא התבטא (בתרגום לעברית) אודות מאמר הראשונים "(אילו) ידעתיו – הייתיו": "כל אחד ואחד מאנשי שלומינו העוסק בלימוד החסידות ובעבודה שבלב ...כולם שומעים בפנימיות ומרגישים את כך ש"הייתיו" שנובע מה"ידעתיו" שבנשמה". והיינו, שכל מי שלומד חסידות ועובד עבודה שבלב בתפילה, מרגיש ומכיר בכך שהוא בטל וכלול לגמרי בה' כך שכל הוויתו קשורה בה' ('הייתיו'), שזה נובע אצלו מכך שהנשמה שלו 'יודעת' – מכירה וקשורה בפנימיות – את ה'.

יג. סיום ותפילה

כעת לאחר אריכות הביאור מתבאר מאמר הקדוש ברוך שכל מי שעוסק בתורה, גמילות חסדים ומתפלל עם הציבור – "כאילו פדאני לי ולבני". באמת אם ה' אמר זאת – הרי זה קורה גם בפועל, שכל יהודי שעוסק כיום בתורה כל כולו (באופן שנתבאר במאמר) הרי 'כאילו פדאני לי ולבני', אמנם, כפי שאנו רואים זהו כרגע רק 'כאילו', משום שלא רואים זאת בעיננו, אלא (מקסימום) מרגישים שמצד האמת זה כך כנ"ל – על אף שודאי שזהו באמת כך: שיהודי עוסק בתורה הוא פודה את ה' ואת עם ישראל!

אמנם מה שיתחדש בביאת משיח על ידי עבודתינו כעת (כנ"ל) שיהיה ממש בפועל בעולם הזה הגשמי "פדאני לי ולבני" – ה' ישרה פה בשלימות, בשלום, כך שהעסק בשלשת העמודים יגלה לעיני בשר את עצמות ה' כפי שה' רוצה (-'כמצות רצונך'): "בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובקרוב ממש, וגם בלשון תרגום, בעגלא דידן"!

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

• הניגודים אוכלים אותי. הכל מורכב. כל כך הרבה פרטים יש בעולם, לימוד תורה עם שלל מקצועותיו השונים, צריך לאכול, לישון, לדבר עם חברים, עם ההורים – כיצד ניתן לעשות שלום ורוגע בנפש?! וביותר גדול, אני והחבר שלי – או אני ואשתי – שונים, האופי שונה, המהות הפנימית שונה – כיצד ניתן לקשר ולאחד בינינו ולהביא ל'שלום' (בית)?

ובעוד יותר גדול: האומה שלנו מלאה בניגודים, ימין, שמאל, שאיפה אל החומר, שאיפה אל הרוח או אל הנשמה כאשר כל כך קשה – עד שנראה בלתי אפשרי – לאחד בין כל הקרעים הללו?!

ובכן גם אם נסתכל באופן גלובלי, העולם קרוע במלחמות, מאבקים, משיכות לכל הכיוונים, אכזריות ורחמים מתערבבים להם. כל כך מתבקש שתהיה כבר אחדות ושלום בעולם הפרטי הלאומי והעולמי.

אז אם כן... מהו השלום?!

בסוגיה זו מעמיק המאמר ומחדש לנו מבטים מאד מעניינים ומקוריים על השלום: שלום לא מתרחש משני הצדדים לבד – חייבים משהו שלישי ש'יכריע ביניהם', אך שיכלול את שניהם גם יחד; שלום מצליח לחרוז את כל רבדי המציאות הקיימים בחיים; ועוד פנינים יקרים הפורשים לפנינו יריעה שלימה של שלום-אמת חסידי… 'טעמו וראו כי טוב הוי''!

מאיפה מתחילים?

פעמים רבות אנחנו חושבים שההתחלה שלנו היא מהרבדים הטבעיים יותר בנפש, שלבי התפתחות התת-מודע שלנו: עוד בבטן אמנו, ולאחר מכן בינקות ובילדות. המבט הזה קצת מייאש אותנו – משום שנקודת הפתיחה שלנו לא תמיד הכי מוצלחת, ובעיקר היא לא בשליטה שלנו...

אמנם, ודאי שזהו מימד נכון וקיים. אבל נראה שהקדוש ברוך הוא מסתכל על הדברים קצת אחרת.

על יום ראש השנה נאמר "זה היום תחילת מעשיך" – זאת על אף שראש השנה הינו היום השישי לבריאת העולם – יום בריאת אדם ראשון. בחסידות לומדים מכך, שהעולם מתחיל דווקא מאיפה שיש אדם – מי שיכול לבחור, לפעול, ולתקן – ולא מהמקומות הטבעיים-תת מודעים. מעבר לכך, חז"ל אומרים כי כל הבריאה – היא הטבע – תלויה ועומדת דווקא בבחירתו של האדם, האם יקבל את התורה או לא. בנפש האדם הפרטית נלמד מכך כי ההתחלה שלנו היא מאיפה שאנחנו מסוגלים לבחור ולהוליך את העולם ואת עצמנו. ההתחלה היא מהרגע בו נכנס בנו היצר הטוב, הנפש האלוקית, שאיתו אנו מסוגלים לבחור ולהנהיג את כל מציאותינו לפי רצון ה'. (מעבר לכך, ניתן לומר כי תת-המודע של האדם 'תלוי' ועומד כך שאינו מתקבע אלא כפי שהאדם יבחר).

ההתחלה של כל דבר הינה היכן שהוא צועד לתכליתו. מבט כזה מסביר לנו מדוע י"ט כסלו נקרא 'ראש השנה לחסידות'. חסידות מוליכה אותנו אל התכלית האמיתית של העולם והאדם הפרטי עלי אדמות ומלמדת אותנו כיצד להוליך גם את העולם לכך – אל הגאולה השלמה, בה "שלא יהיה עסק כל העולם כי אם לדעת את השם יתברך בלבד".