בהעלותך את הנרות

מאמר מבואר

כ-4 דקות קריאה

שפת אמת בהעלותך

תרמ"א במדרש ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה כו'.

המדרש (במ"ר טו,ב. תנחומא ב) ¹מבאר שהקב"ה אמר למשה רבינו על מצוות הדלקת המנורה – "בהעלותך את הנרות" היא לא לצורך ה כמובן, שהרי לפניו ית "כחשיכה כאורה", אלא המצווה היא כדי "לזכות" את ישראל, שיהיה להם כביכול שייכות באור של ה ע"י שהם ידליקו ויאירו את האור הקטן של נרות המנורה. וכך הוא דורש את הפסוק "ה חפץ למען צדקו"- ה מצווה את עמ"י במצוות ובמיוחד את הדלקת המנורה בשביל "להצדיק" את עמ"י, וע"י כך "יגדיל תורה ויאדיר"- ה' יאיר להם מאורו הגדול שנקרא תורה.

הפסוק מדמה את המצוות לנר שהוא הכלי ושמן, ואת התורה לשלהבת שהיא האור שמואר ונתפס ע"י הנר. התורה היא האור האלוקי שה ברא בו את העולם- "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ומהיות התורה אור אלוקי- היא אין סופית ובלתי מושגת לנו, שהרי אנחנו ממהותינו מוגבלים ובעלי גבול. ולכן נתן לנו ה' במתנה את המצוות שהם כבמשל- הנר והכלי שע"י אנו יכולים להתקשר ולהתחבר לאור של ה המצוי בתורה.

וכמו כן נשמת האדם א"י להשיגה רק ע"י שמתלבשת בתנועת איברי הגוף לכן יש תרי"ג מצות מכוונים לאיברי הגוף אבל האור תורה היא בחי' נשמה כנ"ל.

הנפש ועוד יותר הנשמה שלנו היא מופשטת ובלתי מושגת, אם אני רוצה להכיר ולהבין את המהות של הנפש של החברים שמסביבי או אפילו את הנפש שלי, הדרך היחידה שלי לתפוס קצת מהעצם של הנפש הוא לנתח ולהתבונן בביטויים ובפעולות שיוצאים מהנפש עצמה כמו שהיא מתלבשת בגוף. המצוות הם כעין הפעולות החיצוניות של הגוף שנובעות מהנפש, ולכן יש תרי"ג מצוות כנגד תרי"ג האברים שבגוף, אבל התורה עצמה היא כמו הנפש שלא מתגלית בעצמותה באדם.

ואור זה של התורה מחי' הכל שע"ז נאמר מחדש בכל יום מעשה בראשית. והוא בחי' השבת אור שבעת הימים וא"י להשיגה רק בהקדמת ימי המעשה. רק לעתיד יהי' יום שכולו שבת שיהיה לנו אחיזה בעצם האור בלי התלבשות.

בשבת מתגלה לנו העונג של ה' מהעולם ²שזה מה שגורם לו להחיות את העולם, היכולת שלנו לחוש ולהכיר את התענוג של ה' תלויה בעבודה שלנו בששת ימי המעשה, ויותר מזה עצם השבת נובעת מהעשיה של ה' במשך השבוע- "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". דבר זה נובע מעצם המבנה של העולם הזה שנדרש ממנו במעשינו ליצור כלים ונרות ע"מ שה' ישרה בהם ועליהם את אורו, עד שלעת"ל ה' יאיר את אורו כמו שהוא ללא עבודתנו.

המעשים שלנו הם רק הכנה וכלי לדבקות עם ה' ולאור, אבל באמת הם כאין ואפס לעומתו ומתבטלים לגמרי בפניו כשהוא מגיע. המדרש (במ"ר טו,ב. תנחומא ו) ממשיל זאת למלך שאמר לאוהבו שהוא הולך להתארח אצלו, והאהוב כמובן הכין למלך את המצתרך מיטה שלחן וכו', ובהגיע המלך נכנסו המשרתים ושמו מנורות זהב שטיחים אדומים וכו' וכשבעה"ב ראה זאת התבייש מאד במה שהכין למלך והחביא הכל, וכשבא המלך שאל את בעה"ב איפה מה שהכנת אמר לו בעה"ב שגנז את הכל שהרי זה בכלל לא לפי ערך המלך, ישר אמר לו המלך אין אני משתמש בכלי אלא רק בכליך. ברור שהמעשים שלנו "אינם בכלים" בכלל לעומת ה', אבל ה' בחסדיו וברחמיו בחר דוקא אותם ע"מ לגלות את עצמו. אלא שנדרש ממנו לזכור ש"החפץ ה' בעולה ובזבח כי אם שמוע מזבח טוב" עיקר מה שה' רוצה זה את הפניה שלנו אליו, וממילא כשזוכים ובאמת ה' מאיר- אין משמעות למעשים שלנו והם מתבטלים ו"נגנזים" באורו.

והנה השי"ת מחי' הכל ומשגיח על הכל כמ"ש עיניו משוטטות. עכ"ז כך יסד המלך ית"ש שלא יהי' ניכר השגחה שלו בהתגלות רק כפי הכנות בנ"י. ובמעשיהם הטובים יתעורר השגחתו יתברך בעולם. וזה ענין הדרש להעלות אתכם שיאמרו בנ"י מאירין למי שמאיר לכל.

המדרש (שמו"ר לו,ב) מבאר שהדלקת המנורה איננה בשביל הקב"ה שהרי הוא לא צריך לאור כנ"ל, אלא כדי להעלות את בנ"י בעיני אומות העולם- שיאמרו שישראל מאירים לה' שהוא מאיר לכל.

פי' שהם המבררין מלכותו ית' ומביאין אורה לעולם שאינו יכול להיות התגלות אורו ית' בלתי מעשיהם הטובים. אם כי הוא כל יכול. אבל כן יסד המלך כנ"ל. וכן במשל הנ"ל כי בודאי הי' יכול הבורא ית' לברוא העולם שיהי' השגה בגוף האור רק שרצה כן שלא יהי' השגה רק ע"י הנר מצד חסרון המקבלים.

מטרת בריאת העולם היא "שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים"- ה' ודאי יכול להאיר את אורו בעולם בהתגליא ש"כולם ידעו אותי" (-כמו שהיה וכמו שיהיה באמת), אלא שהוא רוצה ומתאווה שאנחנו ע"י עבודתנו ו"מעשינו הטובים" נגלה אותו ובעצם נחליט איך הוא יתנהג ויתגלה בעולם, ועד כמה אם בכלל יתגלה ויזרח אורו בבהירות בכל העולם.³ ובעצם אם נסכם יצא שה' תלה ב"נרות" ובמעשים הקטנים שלנו את כל ההתגלות שלו ושל אורו הבהיר בעולם.

וזה הדבר ניתן לאהרן הכהן המיוחד שבישראל והוא המשיך התחדשות מהשורש מהאור להנרות. וז"ש במד' שנחמו ה' שלך גדולה כו'. כי עיקר חנוכת הנשיאים היה כדי שישאר לעולם ההתחדשות שזה תלוי בחינוך כמ"ש חנוך לנער כו' גם כי יזקין לא יסור ממנה. וז"ש כי אהרן אין לו צורך בזה שהוא אצל שורש ההתחדשות בכל יום שמדליק את הנרות כנ"ל.

אחרי שהנשיאים הקריבו בחנוכת המשכן כתוב שאהרן הצטער שלא זכה להקריב בחנוכת המשכן, וה' ניחם אותו "שלך לעולם עומדת". המשמעות של חינוך- שאותו עשו הנשיאים הוא לקחת את האור שהאיר בהקמת המשכן ולהוריד ולהמשיך אותו לתוך הפעולות הקבועות שנעשות במשכן, ובכך לגרום להתחדשות להיות מושפעת בעבודות היום יום במשכן. אהרן הצטער שלא היה לו חלק בזה, וה' ניחם אותו ש"שלך לעולם עומדת" שהוא זוכה להדליק בכל יום את המנורה ובזה הוא בכל יום מכין כלי שע"י ה' מאיר את אורו הגדול.

ומעין זה נעשה גם עתה. כענין תפלות נגד תמידין תקנו. שהחכמים הקדמונים תקנו שיהי' בכחנו לעורר התחדשות ע"י התפלות. וכן ז' ברכות של ק"ש שבע ביום הללתיך הוא מעין ז' נרות המנורה הבאת האור לעולם. הללתיך מלשון בהלו נרו כו':

היום שעדין אין לנו את בהמ"ק, התפילות שלנו הם במקום העבודה שנעשתה בבהמ"ק, והשפע שנשפע לעולם ממנו- מושפע (כמובן לא בצורה שלימה) מהתפילות שלנו ובפרט משבעת ברכות קרי"ש שאנחנו מברכים בכל יום, שהם כנגד שבעת הנרות של המנורה והם הכלי והנר שאנו עושים ע"מ שה' יאיר לנו אור חדש ממקור אורו הא"ס.