בהעלותך את הנרות

מאמר מבואר

כ-2 דקות קריאה

תרמ"ב

במדרש ה' חפץ למען צדקו כו'. כמ"ש במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכתיב ה' חפץ כו'. פי' כמו שנשתלחו נשמות בנ"י ונתלבשו בגופים שפלים כדי לתקן עולמות התחתונים. צדקה עשה לנו השי"ת להפיס דעתינו במה שכמו כן נתן לנו המצות שהוא התפשטות הארה מתורה אור לתוך המעשה והם מכוונים נגד רמ"ח איברים כו' לזכותנו שהמצות מסייעין לזכך הנפש כמ"ש מצות ה' ברה כו'. וכענין שאמרו חז"ל בלבנה שהרבה צבאותי' להפיס דעתה ע"י הכוכבים. כמו כן סיוע נר מצות כי שורשן של נשמת ישראל אור תורה ממש.

היה אפשר לחשוב (-כמו שבאמת נראה ב'שטיקל' הקודם) שגם אנו כשלעצמינו אין לנו שייכות ויכולת להשיג את 'אור התורה' כמו שהוא, ובשביל זה אנו צריכים את 'נר המצוה' שהוא במידתנו ולפי ערכנו. אבל אומר לנו השפ"א שכל יהודי שורשו באור תורה ממש, והשליחות שלו היא לברר את גופו ולתקן את העולם שרחוק ומעלים על ה', ואת זה אנו יכולים לעשות בין כה, אלא שה' נתן לנו מתנה שאיתה ובכוחה יקל עלינו לעשות זאת -והיא המצוות שהם כמו משפך המעביר את השפע בצורה מנוקזת ומותאמת למקבלים – העולם והגופים הגשמיים בצורה כזאת שיוכל לזככם ולהאירם.

והנה כתיב אתה תאיר נרי. ופ"א כתיב אתם נרי. וזה יתקיים לעתיד שיתבטלו נשמות בנ"י אליו ית' ממש. ושניהם אמת שיש כמה מיני נשמות. ובש"ק יורדין הארות מבחי' אתה נרי לכן בשבת ניתנה תורה שיש התגלות מבחי' תורה אור כנ"ל והוא מעין עוה"ב כנ"ל והוא בחי' נשמה יתירה:

יש שתי פסוקים שמקבילים אותנו לנר, בראשון דוד המלך מבקש שה' יאיר את הנר שלו ובשני ה' אומר לנו "אתם נרי" כלומר ה' אומר לנו שאנו מאירים כשלעצמינו. שתי המצבים האלה הם שתי מדרגות של נשמות (-שבעומק הם דרגות בהתגלות הנשמה עצמה), ובשבת מתגלה אצלנו האור כמו שהוא -אנחנו מקבלים נשמה יתירה, ולכן לכו"ע בשבת ניתנה תורה שהיא האור של ה', וכמובן לכן שבת היא גם 'מעין עולם הבא'.

ובענין המשל של כלי הדיוטות במד'. יש לרמוז בהעלותך את הנרות שיעלה הכהן עצמו באמצעיות הנרות. ואז אל מול פני המנורה יאירו. כי באמת הם כלי הדיוטות. רק ע"י האדם. המלך נושא פניו ופוסל כלים אחרים כו'.

עד עכשיו בפיסקה הקודמת, הבנו את העניין של המעשים שלנו שרמוזים בנרות המנורה שהם 'כלי הדיוטות' כלשון המדרש -שהם הכנה וכלי להמשיך עלינו את אור ה'. כאן השפ"א מבאר שאפשר גם להסביר שהנרות והמעשים שלנו הם דוממים ואנחנו אלה שמעלים אותם לה' בעליה וההתחברות שלנו לה', כמו במשל של המדרש -הכלים עצמם של בעה"ב אינם כלל לפי הערך והכבוד של המלך אבל מכיון שהאהוב של המלך היכן אותם לכן המלך נהנה ומשתמש דוקא בהם -וככה בעצם הם עולים מ'כלים של הדיוט' לכלים של המלך.

וי"ל שע"ז רמזו חז"ל שמעלה היתה שעלי' הכהן עומד כו' שצריך גם הוא לעלות. וכמו כן בכל מצוה כפי התבטלות האדם להכניס עצמו תוך המצוה מקובלת לפניו ית'. אבל המעשה בעצמה אין לה מקום כמ"ש בלא דחילו ורחימו לא פרחה לעילא וזהו השבח ויעש כן כו':

המצוות הם בסופו של דבר הם דוממים, ובשביל שיעלו הם צריכים אותנו שנכניס בהם אהבה ויראה שהם כל' הזוהר 'גדפין' -כנפים שמעלות ו'מפריחות' את המצוות למעלה. וזה מרומז במה שהכהן כדי להדליק את המנורה עולה על מדרגה, כלומר ע"מ באמת להצליח להדליק ולהמשיך שפע של אור והתחדשות ע"י המנורה הכהן צריך 'להיכנס' בעצמו לתוך ההדלקה ולהכניס את כל הרצון שלו להידבק בה', וכך זה באמת בכל המצוות -שהם תלויות בנו ומחכות שנעלה אותם.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

יש לי זמנים מיוחדים שבהם אני מרגיש את שורש הנשמה והקשר העצמי והאין סופי שלי לה', אבל רוב הזמן אני לא יכול להרגיש ולחיות את הנשמה כמו שהיא. הסיבה לכך נעוצה בזה שהנשמה והאור האלוקי כשמו כן הוא -אור מופשט, ואני מהיותי אדם -אני מוגבל ומצומצם ואפילו הנשמה שלי מלובשת בתוך גוף, ולא רק זה ואולי בעיקר אני שקוע ונתון בתוך העולם הזה, ולכן קשה לי להתרומם ולאחוז בדברים רוחניים ואלוקיים.

וכאן נכנסים לתמונה המצוות. המצוות הם רצון ה' שמתלבש בדברים הגשמיים שבהם נעשים המצוות, ובעצם הם כעין "ממוצע מחבר" ביננו (- הגשמיים) לאור ה' (-הרוחני), לעומת התורה כשלעצמה -המצוות הם גשמיות ולכן הם גורמות ומאפשרות לי חיבור וקשר (-שזה המשמעות הפנימית של 'מצוה' -מלשון צוותא דביקות וחיבור) עם ה' בתוך החיים הרגילים שלי.

ויותר מכך -אם נתבונן נראה שהטעם של כל מצוה בפשט הפשוט שלה נובע מהפעולה שהיא גורמת אצלנו, לדוגמא -בתקיעת שופר הטעם הפשוט הוא "היתקע שופר בעיר וכו'" כמו שכ' הרמב"ם,⁴ ומכיון שהפעולה הגשמית שנפעלת מכך היא יראה, התורה לקחה את העניין הגשמי הזה והפכה אותו למצוה ודרך להתקשר בה'. ויחד עם זאת ומעבר לכך המצוות הם באמת רצון ה' ומאוחדות איתו ממש, וממילא כשאנחנו עוסקים בהם אנחנו דבוקים בו ממש -ב'עצם האור' שהרי באור אין הבדל בין 'אוחז במקצתו לאוחז בכולו'. ובתרגום למילים של הזוהר, המצוות הם "איברים דמלכא" -אם אני רוצה לחבק מישהו ולבטאות את האהבה שלי הדרך שלי לעשות זאת היא לאחוז אותו באברים שלו, המצוות הם כביכול האיברים של המלך וכשאנו מקיימים אותם אנחנו דבוקים ממש בה'. "אל תצמצם אותי!" -מכירים את המשפט הזה? הרבה פעמים קשה לנו עם המצוות הרבות שנצטווינו בהם, ועוד יותר עם שפע הדקדוקים ההלכתיים והפרטים הרבים שהתורה רוצה שנהיה מונחים בהם. אנחנו מרגישים שזה 'מצמצם' אותנו ומונע ממנו להתפשט ולעסוק בעיקר

שהוא האור של ה' והנקודה הפנימית של הדברים, אבל האמת היא שמעצם מהותנו אנו מוגבלים ולא יכולים באמת להשיג ולהתקשר באור כמו שהוא, ודוקא הפרטים והדברים הכביכול קטנים ו'מצמצמים' -הם כעין מתנה שה' נתן לנו שמכוחם נוכל להשיג את האור האין סופי של ה'.