נשא את ראש

מאמר

כ-8 דקות קריאה

בס"ד

מאמר ד"ה נשא את ראש

מהרבי מליובאוויטש

נשא את ראש בני גרשון גם הם גו', ואיתא במפרשים ובדרושי רבותינו נשיאינו דמ"ש גם הם אצל בני גרשון הוא לומר שנוסף על נשיאת ראש בני קהת צ"ל גם נשיאת ראש בני גרשון, ומזה מובן ב' דברים, דמצד אחד ישנה סברא שלא יהי' ענין הנשיאת ראש אצל בני גרשון, דלכן צריכים ללימוד מיוחד (גם הם) להגיד שגם אצלם יהי' נשיאת ראש, ולאידך גיסא גם אצל בני גרשון הי' (לפועל) ענין הנשיאת ראש, וכדאיתא במדרש שלכן נאמר גם הם, שלא תאמר הם פחותים מבני קהת, אלא מפני כבוד התורה כו'.

גם צריך להבין, דמאי דהוה הוה, ומה ענין אריכות הסיפור של מנין בני לוי, בסוף פ' במדבר ובריש פ' נשא, שנאמר בכל הפרטים ולאח"ז חזר ונשנה, והלא הציווי הי' רק על פעם א', ולאחר קיום הציווי אז לכאורה אין ענין בציווי מנין בני לוי, שיהי' אפשר ללמוד דבר, אפילו בנוגע להלכתא למשיחא, וא"כ מהו ענין אריכות הסיפור בזה.

והנה התורה היא נצחית, דהפירוש בזה הוא, שכל הוראות התורה [תורה מלשון הוראה] הם נצחיות, והיינו דמכל עניני התורה אפשר ללמוד הוראות בכל זמן ובכל מקום. וזהו הביאור למה נאמר בתורה אריכות הסיפור דמנין בני לוי, שזהו משום דבפרטי הסיפורים ישנם הוראות לכל אחד מישראל⁸, דישנו ענין שאו את ראש בני ישראל שבעבודת כ"א, ובפרטיות יותר ענין מנין בני לוי, ובפרטיות יותר ענין מנין בני קהת כמו שהוא בעבודה, והמנין נעשה ע"י משה רבינו, בחי' משה שבכל אחד.

והענין הוא, דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וארז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א, וזהו עיקר ענין המשכן, המשכן שבכל אחד. ומזה מובן שכל הענינים שבמשכן, המשכן, כלי המשכן ועבודת המשכן (דבני קהת גרשון ומררי), ישנם בכאו"א מישראל.

וזהו ענין נשא את ראש, דהנה ידוע שבמשכן היו ג' מדריגות כלליות, שהם כנגד ג' מדריגות כלליות שבעולם גדול (ג' עולמות) וג' מדריגות כלליות שבעולם קטן זה האדם, וכמבואר בספר תורת העולה להרמ"א.

והנה מצד סדר הבריאה כמו שהיא מצד הקב"ה, הראש הוא למעלה יותר, וכשמו שהוא הראש וראשון, ולאח"ז ישנו הגוף, שהוא העיקר, ולמטה יותר הרגלים, שהם טפלים להראש והגוף, ובזה צ"ל עבודת אדם, שיפעל בעבודתו שיהי' שאו את ראש, והיינו שיעלה ויגבי' גם את בחי' הראש, וע"י שיפעול עלי' בבחי' הראש, ממילא יפעול עלי' בכל סדר ההשתלשלות, שהרי גופא בתר רישא אזיל.

וזהו משארז"ל כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שהפירוש בזה הוא, דעבודת האדם היא לפעול בהבריאה הענין דויכולו, ויכולו מלשון שלימות, היינו לפעול שלימות בהבריאה, ע"י שיפעול בהבריאה הענין [כפירוש השני שבתיבת ויכולו] דויכולו מלשון כליון, והיינו שיפעול בהשמים והארץ וכל צבאיהם שיהיו בבחי' כליון ותשוקה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ועי"ז נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.

ועבודה זו צ"ל גם בהעולם כמו שהוא באופן דעולם על מילואו נברא [ועד"ז בעולם קטן זה האדם], דהרי הענין דויכולו וגו' הי' לאחר שוירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, לאחר שכבר הי' שלימות כל הבריאה בכל פרטי' בששת ימי בראשית, ולא זו בלבד שהבריאה היתה בבחי' טוב, כי אם טוב מאד, ואעפ"כ הי' צ"ל לאח"ז הענין דויכולו וגו'. ואפילו כמו שהיתה הבריאה לפני חטא עץ הדעת שהי' אז אלקות בלבד, הרי עדיין צריך לפעול בה שתהי' בבחי' דירה,

דענין הדירה הוא ששם נמצא העצמות ובגילוי, ובדוגמא לכמו שהוא אצל מלך, שאע"פ שאסור לראותו כשהוא ערום, זהו כשהמלך נמצא בחוץ או אפילו כמו שהוא בהיכל מלכותו, דאז ח"ו לראותו ערום, אמנם כשהמלך הוא בחדר לפנים מחדר, שזהו אמיתית הדירה [וכמו קדש הקדשים שנקרא חדר המטות], הנה שם נמצא ערום, בלי לבושים והעלמות והסתרים, שהרי צריך להחליף לבושיו בבגדים חדשים בשביל יופי המלכות וכו', ועד"ז יובן למעלה שענין הדירה הוא מה שהעצמות נמצא בגלוי, בלי העלמות והסתרים, וכמו

שיהי' לעתיד, כדכתיב ולא יכנף עוד מוריך גו', ופירש כ"ק אדמו"ר הזקן דכנף הוא מלשון לבוש, שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש, בכל ענין לבוש והעלם שיהי'. והנה גילוי זה יהי' בזמן הגאולה לאחר גמר הבירורים, אבל לפנ"ז עדיין אין העולם ראוי ומוכשר לגילוי העצמות, ובזה צ"ל עבודת האדם (גם כמו שעולם על מילואו נברא) בהענין דויכולו, כנ"ל.

והנה עבודה זו (דנשא את ראש) עצמה אפשר להיות בב' אופנים, וזהו ענין בני גרשון ובני קהת.

דהנה בני גרשון נשאו את היריעות, שענינם להקיף ולסבב (מבחוץ), בחי' המקיפים,

משא"כ בני קהת נשאו את הכלים, שענינם לפעול בפנימיות, בחי' הפנימיות. שזהו ענין השולחן והמנורה ואפילו ענין הארון שנשאו בני קהת, דעל השולחן הי' לחם הפנים, שהי' בשביל האכילה, שעי"ז נעשה דם ובשר כבשרו, ועד"ז המנורה, שענינה אור, שתכליתו לפעול על החושך, עד שיהי' לילה כיום יאיר, שהחושך עצמו יתהפך לאור, ועד"ז ענין הארון שענינו ענין התורה, שהו"ע הפנימיות, וכמ"ש ותורתך בתוך מעי (עד שנעשית דם ובשר כבשרו), ובארון עצמו היו גם הלוחות, בחי' אותיות החקיקה, שהוא כדבר אחד בתכלית ההתאחדות, כבבחי' אותיות החקיקה, עד שא"א להיות בזה ענין של פירוד. ואף שישנם גם אותיות פורחות, הרי ענין זה הי' שורש לכל הענינים הבלתי רצויים שלאח"ז, וכמבואר שע"י שפרחו האותיות נעשו הלוחות כבדות וזה הביא לשבירת הלוחות וכו', וע"י לימוד התורה (בבחי' חקיקה) נעשה התיקון לשבירת הלוחות, שזהו מה ששמו בהארון שברי לוחות ביחד עם לוחות השניות.

והנה ב' בחינות אלו דמקיפים (בני גרשון) ופנימיים (בני קהת) הם בחי' סור מרע ועשה טוב. דהעבודה דסו"מ הוא שדוחה ומרחק ממנו את הרע, ולא שמכניס בתוכו את הרע ועובד עמו ומבררו, כ"א שדוחהו ומרחק אותו, אבל אעפ"כ הרי אי"ז שאין לו שייכות להרע לגמרי, שהרי אז אין שייך שיהי' סו"מ, כי אם דישנו רע, שלפי ערך מדריגתו הוא דבר בלתי רצוי, והוא מרחיק ודוחה אותו. והעבודה דועשה טוב הוא שמקרב הדבר לאלקות, שלוקח מעניני העולם ועושה אותם לקדושה וכו'.

וזהו ג"כ הענין דמצוות עשה ומצוות ל"ת, דענינה של מל"ת הוא דישנו דבר בלתי רצוי, והוא צריך להרחיק א"ע ממנה (ער טרייסלט זיך אָפּ פון איר [- הוא מתרחק ממנה]), אבל אי"ז שאין כאן דבר רע כלל, כ"א שהעבודה עם דבר זה היא בבחי' לא תעשה, לא תאכל, שהוא עומד בריחוק ממנה. וענין מ"ע היא באופן דקום ועשה, שלוקח איזה דבר ומקיים עמה מצוה, וע"י שמכניס בהמצוה את כח העשי' שלו, הנה מכניס א"ע בפנימיות בהדבר, שעי"ז מכניס גם את כח ההבנה והשגה שלו, וגם כח הרצון והתענוג והחשק שלו כדאיתא בתניא.

וזהו ג"כ ענין בני גרשון ובני קהת, דבני גרשון נשאו את היריעות, שהו"ע המקיפים, שבעבודה הו"ע מל"ת וסו"מ (כנ"ל), וזהו מה שגרשון הוא מלשון גירושין, שמגרש את הרע, ובני קהת נשאו הכלים, בחי ' הפנימיים, שבעבודה הו"ע מ"ע וע"ט כנ"ל. וזהו מה שקהת הוא מלשון אסיפה וקיבוץ, וכמ"ש ולו יקהת עמים, שהוא מה שמאסף ולוקח מעניני העולם ומקרבם לאלקות.

וכהקדמה לעבודות אלו צ"ל הענין דמררי, שהו"ע המרירות, וכמארז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופירש"י הכנעה ושפלות.

וזהו מה שאצל בני גרשון ובני קהת נאמר נשיאת ראש (כנ"ל בארוכה), שהו"ע הנשיאת ראש שבעבודת גרשון וקהת, משא"כ אצל בני מררי דלא נאמר נשיאת ראש, היות שאדרבה, ענין עבודתם הוא מרירות וכובד ראש. ולאחר העבודה דמררי, שהו"ע המרירות ויראה תתאה, באה העבודה דגרשון וקהת.

והנה ע"י עבודות אלו נעשה כללות ענין הלויים, שהוא כמ"ש וילוו עליך וישרתוך, שהו"ע ההתחברות, וכמ"ש הפעם ילוה אישי אלי גו', שנעשה אמיתית ההתחברות וההתאחדות עם הקב"ה, וזהו ענינו של כל אחד מישראל, לפעול בעבודתו ההתחברות וההתאחדות עם הקב"ה.

ובזה יובן הקס"ד שאצל בני גרשון, דלא תאמר שהם פחותים מבני קהת, שזהו מצד שעבודתם היא בבחי' סו"מ בלבד (בחי' מקיף), וע"ז נאמר גם, שגם אצלם ישנה הנשיאת ראש, ואדרבה, ישנה מעלה במל"ת שאינה במ"ע, דנוהגים גם לאחר החורבן, דרוב מ"ע תלויים בזמן שביהמ"ק הי' קיים, משא"כ לאחר החורבן שנוהגים מיעוט מהם בלבד, אבל במל"ת רק מיעוט תלוי בזמן המקדש.

וטעם הדבר הוא, היות דבזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' מאיר גילוי אלקות ובמילא הי' אפשר להמשיך אלקות (שזהו ענין מ"ע, כנ"ל) ולקשר בקדושה

גם דברים כאלו שעכשיו (בזמן הגלות), מצד שהאלקות אינו מאיר בגילוי כ"כ וישנם העלמות והסתרים, א"א להמשיך בהם אלקות בגלוי. וכמו בענין הקרבנות, דבזמן שביהמ"ק הי' קיים היו לוקחים בהמה גשמית והיו מקשרים אותה עם אלקות בגלוי, שהקרבן הי' עולה כליל לה' בקרבן עולה, או החלב והדם שלו בקרבן שלמים וכו', משא"כ בזמן הגלות שא"א להמשיך אלקות בגלוי בבהמה (גשמית) כ"א ברוחניות בלבד. ומה שאפשר להמשיך עכשיו אלקות ע"י קיום מ"ע הוא רק בציצית ובתפילין, אבל לא בבהמה. ולכן רוב מ"ע (שענינם להמשיך אלקות בפנימיות) נתבטלו בזמן הגלות, משא"כ מל"ת, שרק מיעוט מהם נתבטלו, היות שאין ענינם להמשיך אלקות בגלוי כנ"ל, כי אם לדחות את הרע, לכן יכולים לקיימם גם בזמן הגלות.

ובפרט ע"פ המבואר בלקו"ת שישנה מעלה במל"ת על מ"ע, דע"י קיום מ"ע ממשיכים בחי' אור פנימי, ולכן צריך לבוא בבחי' התלבשות פנימית בהדבר, משא"כ ע"י קיום מל"ת שנמשך בחי' אור נעלה ביותר, לכן א"א לבוא בבחי' התלבשות פנימית בהדבר, ונשאר באופן מקיף בלבד.

אמנם עם היות שישנה מעלה בעבודת בני גרשון, הקדים הכתוב את בני קהת, שזהו מפני כבוד התורה כו' (כנ"ל במדרש). שענין התורה הוא מעלה שלישית שלמעלה מבחי' סו"מ וע"ט, וכמ"ש סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, דבזה ג' ענינים, א ' סור מרע, ב' עשה טוב, וג' ענין השלום, שהו"ע התורה שענינה לעשות שלום. ואע"פ שגם מצות תלמוד תורה היא מצוה אחת מהרמ"ח מ"ע, זהו מצד הענין שבת"ת שהיא מצוה פרטית כשאר המ"ע, אמנם ישנו גם הענין בתורה שלמעלה מכל המצוות, שע"ז אומרים ות"ת כנגד כולם, ומצד זה נאמר עיקר הנשיאת ראש אצל בני קהת דוקא.

והנה ג' בחינות אלו (סו"מ, וע"ט, ותורה) באלקות הם בחי' ממכ"ע, סוכ"ע, והבחינה שלמעלה משניהם ומחברת אותם.

ולמעלה יותר, הנה בחינות אלו הם מקיף הקרוב ומקיף הרחוק, דהמצוות הם לבושים, בחי' לבושים לגופא, וישנו המקיף דלבוש והמקיף דבית, שהם מקיף הקרוב ומקיף הרחוק, דהלבושים אף שהם בחי' מקיפים, הם עשויים למידת האדם, משא"כ הבית שלמעלה ממדידת הדברים שבתוכה, שסובבת ומקפת כמה דברים ביחד, הן לבושים (בחי' מקיפים) והן פנימיים. אמנם, אעפ"כ אין זה שבחי' המקיף דבית אין לו שייכות כלל עם הדברים שבתוך הבית, שהרי

היא סובבת ומגינה עליהם, אף שאינה עשוי' למידת הדברים שבה. וזהו מעלת ענין התורה, שאף שהיא בבחי' מקיף, אמנם היא פועלת ומגינה, וכמארז"ל אני חומה זו תורה, וכמבואר בארוכה בהמשך מים רבים (תרל"ו) בסופו [שהשנה היא שנת המאה לאמירתו וללימודו], שהתורה היא בדוגמת הבית שמקפת ומגנת על כל עניני הבית.

וזהו נשא את ראש בני גרשון גם הם, דנוסף על הנשיאת ראש שצ"ל בבני קהת, צ"ל הנשיאת ראש גם בבני גרשון, וכנ"ל שצ"ל הנשיאת ראש הן בהעבודה דסור מרע והן בהעבודה דועשה טוב. וזהו עבודת המשכן [ומקדש דאקרי משכן] שאצל כל אחד, וכמו שבזמן שביהמ"ק הי' קיים היו עומדים ישראל במעמדם, בתור שלוחי כל עם ישראל, בהקרבת התמיד בכל יום שחרית ובין הערבים, הנה עד"ז גם עכשיו שצ"ל אצל כ"א עבודת המשכן והמקדש. ועאכו"כ שצ"ל עבודת הלויים בשירם ובזמרם, ועאכו"כ עבודת הכהנים בחשאי וברעותא דלבא, וכל זה נעשה הכנה והקדמה קרובה לבנין ביהמ"ק השלישי, ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

מאמר מבואר

כ-11 דקות קריאה

מאמר ד"ה נשא את ראש

מהרבי מליובאוויטש

א. השאלות במאמרינו

הפרשה פותחת בפסוק "נשא את ראש בני גרשון גם הם",¹ מדייקים המפרשים ²וכן במאמרי חב"ד מדוע נאמר "גם הם", והיינו שנשיאת בני גרשון היא בנוסף לנשיאת בני קהת?

לדיוק הזה יש שני משמעויות: מצד אחד, רואים שהיתה סברא שלא שייך 'נשיאת ראש' אצל בני גרשון, לכן צריך הפסוק לרבותם במיוחד – "גם הם"; אמנם מצד שני, בפועל כתוב שהיתה 'נשיאת ראש – "גם הם", גם אצל בני גרשון. וכמו שמדייק המדרש רבה³ "ומהו שאמר הכתוב 'גם הם', שלא תאמר שלכך מנה בני גרשון שניים שהם פחותים מבני קהת, לאו אלא כתב 'גם הם', שאף בני גרשון, כיוצא בהם של בני קהת, אלא שהקדימה הכתוב כאן בשביל כבוד התורה [-משה רבינו, נכדו של קהת], אבל במקומות אחרים הקדים לגרשון תחלה לקהת [-מחמת שגרשון היה הבכור⁴]."

בנוסף, מה שהיה־היה. מה מעניין אותנו מניין (נשיאת ראש) בני לוי שמתבאר באריכות על כל פרטיו בפרשת במדבר, ומיד לאחר מכן אפילו חוזרים על המניין שנית בפרשת נשא?! הרי לכאורה ה' ציוה למנות פעם אחת – ואם כן מובן מדוע נכתב המניין בעת קיום הציווי. אך מדוע צריך לכתוב עוד־פעם את אותו מניין כאשר אין לו שום נפקא־מינה לחיינו, ואפילו לא 'הלכתא למשיחא' – הלכה שנוגעת לעתיד־לבא?!

ב. "נשיאת ראש" – גם בימינו אנו, אצל כל אחד ואחד – עבודת העלאת המציאות הנראית שלימה

התשובה לכך היא, שאכן התורה היא נצחית, גם במובן של 'תורה' מלשון 'הוראה'. אם כן, בכל עת ובכל זמן בכל חלק בתורה יש הוראה לכל אחד ואחד. הדרכה איך להתקרב לקדוש־ברוך־הוא. ובעניינו:

אריכות מנין בני לוי בא לומר לנו שכל פרטי המניין שייכים לכל יהודי בעבודת ה' שלו. לכל יהודי יש "שאו את ראש בני ישראל", ולא רק 'בני ישראל' אלא גם "בני לוי", ולא רק 'בני לוי' אלא "בני קהת" [ו"גם הם", בני גרשון] – כאשר כל המנין ונשיאת הראש בעבודת ה' שלנו נעשית על־ידי משה רבינו – המונה את ישראל – שיש בכל אחד ואחד מישראל.⁵⁶ אם־כן, עלינו להבין את משמעות המנין בעבודת ה':

הפסוק אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ודרשו חז"ל "בתוכו לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך כל אחד ואחד" – המשכן ענינו המשכן שבכל יהודי. אם־כן, מובן שכל מה שיש במשכן, לפרטי פרטים נמצא אצל כל יהודי ויהודי.

אם כך, כאשר הפסוק אומר "נשא את ראש", הכונה היא שעל האדם לשאת את הראש בני־לוי, הנושאים ועובדים במשכן. שכן המשכן מתחלק לשלש מדרגות עיקריות (כמבואר ב'תורת העולה'⁷), המקבילות לשלש מדרגות כלליות של העולם, וכן של האדם הפרטי: ראש, גוף, רגל.

בין מדרגות אלו, הקב"ה הטביע כי הראש הוא העליון – הוא הראש והראשון לכל הגוף; הגוף – העיקר של האדם – לאחר מכן; ובסוף הרגליים הטפלות לגוף ולראש. הציווי "נשא את ראש" אומר לאדם כי עבודתו לשאת ולהגביה את ה'ראש', ועל־ידי שמגביהים את הראש, הרי כל הגוף – ובעולם הכללי היינו כל סדר השתלשלות – מעלים גם כן, שכן "גופא בתר רישא אזיל ". הגוף הולך אחרי הראש, הראש מנהיג את הגוף, ועל כן 'נשיאת הראש' מגביהה ממילא את כל הגוף.

אלו הם דברי חז"ל: "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו' מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית". מבאר הרבי שהכונה ב"אומר 'ויכולו'" היא לא רק אמירה בפה, אלא עבודה של 'ויכולו'. והיינו, שמלת 'ויכולו' היא לשון שלימות, "ויכולו השמים וכל צבאם" – הושלמה וכלתה מלאכת הבריאה. לכך, משמעות אמירת האדם 'ויכולו' מבטאת שהוא בעצמו מתגייס ומבקש להשלים את מעשה הבריאה. כיצד האדם משלים את מעשה הבריאה?

על־ידי המשמעות השניה במלה "ויכולו", והיינו לשון כליון ותשוקה שהקב"ה ישכון בעולם, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

על־ידי כך האדם "נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית".

הצורך להשלים ולתקן את העולם ("ויכולו") הוא בעולם שלם, עולם ש'על מילואו נברא'. שהרי, "ויכולו השמים" נאמר אחרי שהקב"ה אמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"! אחרי שהקב"ה סיים את הבריאה בששת ימי בראשית, והיא "טוב מאד" בעיניו – אומר הקב"ה שצריך "ויכולו". ויתר־על־כן אפילו אמירת "ויכולו" היא עוד קודם חטא עץ־הדעת, כאשר כל העולם היה אלוקות! ובכל זאת היה צריך לכלות (ההסבר השני ב'ויכולו') ולהשתוקק לעשות לקב"ה דירה בתחתונים. [מדוע?]

שכן דירה משמעותה היא שהאדם עצמו גר בה, עצמותו ממש, והיא בגילוי. כמו אצל מלך (וגם כל אדם), שאין לראותו בלא בגדים. אבל זה בחוץ, בעולם, או אפילו בהיכל מלכותו. אבל כשהמלך נמצא חדר־לפנים־מחדר – בחדרו הפנימי, "חדר המטות" – עיקר איפה שהוא 'דר', ושוכן (עיקר מה שמגדיר את המקום כבית שלי הוא המקום בו אני יושן...); הרי הוא נמצא בלא לבושים, שם הוא מחליף את לבושיו, שם הוא נמצא כפי שהוא מצד עצמו, ובאופן גלוי.

כמו כן זהו הכליון וההשתוקקות לכך שיהיה לקב"ה 'דירה בתחתונים' – והיינו שהקב"ה עצמו יהיה פה בגילוי, וכמו שאומר הפסוק המדבר אודות ביאת משיח "ולא יכנף עוד מוריך" – לא יסתתר בכנף – בבגד – "מוריך", הקב"ה לא יהיה מכוסה בשום העלם או לבוש.

גילוי זה אינו יכול להיות לפני שמסתיימת עבודת הבירורים, העבודה ששמה ומבררת היכן מקומו של כל דבר כפי הכונה האלוקית, כך שהקב"ה יוכל לשרות פה בעולם. על כן עבודת ה"ויכולו" היא גם אחרי גמר בריאת העולם, 'עולם על מילואו', שכן עדיים ישנה עבודת הבירורים, מתוך השתוקקו ורצון לעשות לקב"ה דירה ממש פה בתחתונים.

ג. שני אופנים ב'נשיאת ראש' – קהת וגרשון, מקיף ופנימי

עבודת 'נשיאת הראש', היינו להגביה ולרומם את הצד המרומם של האדם – הראש – וכן של העולם (כמו עבודת "ויכולו" שבאה לתקן את העולם דוקא כאשר הוא כבר 'מושלם', להעלותו שיוכל להיות דירה לעצמות ממש).

את 'נשיאת הראש' מבארים לנו הפסוקים שאפשר לעשותה בשני אופנים: בני גרשון, ובני קהת.

בני גרשון, נשאו את היריעות של המשכן. היריעות הן מקיפות וסובבות את המשכן מבחוץ, ולכן עניינם הוא עבודה עם המקיפים של האדם, וכמו שיתבאר לקמן.

בני קהת, תפקידם לסחוב את הכלים, את החלקים הנוגעים לפנימיות המשכן. ראשית, הם נמצאים בתוך המשכן, ומעבר לכך הם מבטאים גם עבודה פנימית: השולחן עליו מונח לחם הפנים, לחם נכנס באדם בפנים, ונעשה חלק ממנו בפנימיות; המנורה ענינה להאיר את החשך, להאיר את הלילה עצמו "לילה כיום יאיר", והיינו שהאור נכנס בתוך-פנימיות החשך ומאיר אותו; וכך הוא עניין הארון, בו מונחת התורה, שהיא נכנסת ומתלבשת בשכל האדם, האדם מבין אותה ונכנסת בתוכו בפנימיות, "ותורתך בתוך מעי". בנוסף, בארון היו הלוחות, בהם היא חקוק דבר ה', "מכתב אלהים המה חרות על הלוחות". כאשר האדם חוקק אותיות הדבר, החקיקה היא חלק ממש מהדבר הנחקק, באופן שאי־אפשר לנתקן כלל. והיינו שכאשר התורה נחקקת באדם הכונה שהיא נהיתה פנימית לו וחלק ממנו לגמרי.

[אמנם, בחז"ל ⁸מתואר כי בעת שראה משה מעשה העגל האותיות 'פרחו' באוויר, כך שהלוחות נעשו כבידות – כך שנמצא שיכול להיות 'פירוד' אף של אותיות הלוחות?! אך אכן זה מרמז על כך שהחקיקה לא נחקקה בנשמות ישראל, ועל כן הלוחות נעשו כבדים – ונשברו.⁹ אמנם, כאשר יהודי לומד באופן של חקיקה – והיינו שחקיקת דבר ה' נעשית בפנימיות בנשמות ישראל – הרי זה מתקן את שבירת הלוחות הראשונים ('אותיות פורחות'). דבר זה מתבטא בכך שבתוך הארון שמים את הלוחות השבורים יחד עם הלוחות השניים – החקוקים לנצח].

שני סוגי עבודה אלו – מקיף ופנימי – המכוונים כנגד עבודת בני קהת וגרשון, מתאימים לעבודת ה' בבחינת "סור מרע" ובבחינת "ועשה טוב": בעבודת ה' של "סור מרע", אני סר ומתרחק מהרע כך שאני נשאר מקיף אליו ולא מתקרב. אני לא נכנס בפנימיות הדבר ומתקן אותו, אלא נשאר מקיף מרחוק. אמנם, אין הכונה שאני רחוק וזה אינו שייך לי, אלא זו עבודה של מקיף, והיינו שאני שייך לדבר הרע, ואני מתרחק ממנו. אני 'מקיף', אבל שייך לדבר (באופן של שלילה). זוהי העבודה המתאימה ליריעות המשכן המקיפות ומסבבות את המשכן.

במצוות עשה, "עשה טוב", אדרבה, אני לוקח את הדבר ובו ועל־ידו אני מתקשר לקב"ה – אוכל לשם־שמים וכדו'. אני לוקח דברים מהעולם־הזה ומעלה ומחבר אותם בפנימיות לקב"ה. עבודה זו מתאימה לכלי המשכן הפנימיים.

זהו גם החילוק בין מצוות לא־תעשה למצוות עשה:

במצוות לא־תעשה, ישנו דבר שאסור לעשות, ועלי להתרחק ולהמנע ממנו, להשאר 'מקיף' אליו. יש דבר רע, אך אני מתרחק. לא־תעשה – עבודת היריעות המקיפות. אמנם מצוות עשה, הינן ב"קום ועשה", והיינו שאני לוקח דבר פה מהעולם, ואיתו על ידו אני מקיים מצוה! אני מכניס את כח העשיה שלי בעשיית המצוה. מעבר לכך, כאשר עלי להכניס את כח העשיה שלי בדבר על מנת לקיים בו את המצוה – אני גם משקיע את השכל שלי, איך נכון לעשות, מה נכון לעשות; עלי לרצות לעשות (אחרת אני לא אעשה); לראות כיצד אני מקיים את הדבר בשמחה ותענוג. עבודת הכלים הפנימיים שמשתמשים בהם ממש לקיים רצון ה'.

זוהי גם עבודת בני גרשון ובני קהת:

בני גרשון סחבו את היריעות – המקיפים – והיינו שעבודתם היא בסור מרע, לא־תעשה. דבר זה מתבטא גם בשם אביהם 'גרשון' – מלשון לגרש ולבער את הרע. בני קהת נשאו את הכלים – הפנימיים – והיינו שעבודתם היא עשה טוב, ומצוות־עשה. מה שמתבטא גם בם אביהם 'קהת', מלשון "ולו יקהת עמים" ¹⁰איסוף והעלאת ענייני העולם למקורם – לקב"ה.

אמנם, קודם שבאים 'לשאת' ולעבוד את עבודת המקיפים והעבודה הפנימית – צריך להקדים גם את "בני מררי" – מרירות. וכמו שחז"ל אומרים ש"אין עומדים להתפלל (לא מתוך נשיאת ראש) אלא מתוך כובד ראש", ורש"י ביאר שהיינו "הכנעה ושפלות".

פירוש הדבר הוא שלפני שהאדם מתחיל בעבודות של התקרבות לקב"ה, עליו קודם להרגיש את המרירות והכאב על הריחוק מהקב"ה, ולהתמלא בהכנעה ושפלות, המפנים בלבו מקום לקב"ה.

על כן על בני מררי לא נאמר "נשיאת ראש", שכן אדרבה – עבודתם להשפיל ראש, 'כובד ראש' – מרירות ויראה תתאה (מדידה שלי ביחס למלכו של עולם, ומרירות על חוסר התאמתי לרצונו). אמנם, עבודה זו היא המקדימה לכל עבודת בני גרשון וקהת.

העבודת הללו – מרירות, נשיאת המקיפים (מצוות לא תעשה) ונשיאת הפנימיים (מצוות עשה) הן המביאות לעיקר עניינם של הלווים – "וילוו עליך וישרתוך", להתלוות ולהתחבר לקב"ה. וכפי שלאה מבארת מדוע קראה לבנה 'לוי', "הפעם ילוה אישי אלי" – יעקב יסכים להתחבר ולהיות איתי.

זוהי מהות עבודת כל יהודי, להתלוות ולהתחבר לקב"ה – על ידי עבודת הלווים.

ד. ביאור הדברים בתוך דיוקי הפסוקים

לאור זאת יובן מדוע התורה אומרת "גם הם", שמשמע מכך שזהו חידוש שיש אצלם 'נשיאת ראש' – שהרי עבודת רק בבחינת מקיף, 'לא תעשה'. והיינו רק מניעה מהדברים ולא להעלות אותם מבפנים, ולכן אולי אין בהם 'נשיאת ראש'. אבל, אכן "גם הם", ויש אצלם נשיאת ראש, ואפילו יש בהם מעלה על־גבי מצוות עשה (עבודת בני קהת), משום שהן שייכות כמעט כולן גם אחר החורבן. זאת לעומת מצוות עשה שרק מיעוט מהן נוהג גם ללא בית המקדש.

הסבה לכך שרוב מצוות עשה תקפות רק בזמן הבית היא, שבזמן הבית יש גילוי אלוקות, הקב"ה נגלה בעולם – ולכן אפשרי להמשיך ולגלות את האלוקות בתוך המציאות עצמה – עבודת מצוות עשה. אמנם, כאשר אין בית המקדש קיים, והקב"ה נסתר – הרי שאי אפשר להמשיך אלוקות בגילוי בכל רבדי המציאות. דבר זה משתקף בעבודת הקרבנות – בזמן בית המקדש היינו לוקחים בהמה גשמית, ומעלים אותה ומקריבים-מקרבים אותה לקב"ה. כיום, אי־אפשר להעלות בהמה ולקדש אותה לקב"ה, אלא רק ברוחניות ("תפילות כנגד תמידים תקנום"), ולא להמשיך את האלוקות בגשמיות ממש. אמנם, ניתן להמשיך רק בציצית ותפילין – דברים מאד מסוימים את האלוקות גם בזמננו.¹¹ לכן רוב מצוות עשה לא נוהגות כאשר אין הבית קיים לצערנו.

זאת בניגוד למצוות לא־תעשה, שרק קצת מהן נתבטלו אחר החורבן. הסבה לכך היא שאין עניינם לגלות את האלוקות, בתוך הדברים עצמם באופן גלוי – אלא לדחות את הרע. לכן אפשר לקיים אותן גם כאשר אין גילוי אלוקות כבזמן הבית, שכן לא פועלים לגלות, אלא להמנע מהרע.

במיוחד תובן מעלת נשיאת ראש בני גרשון – מצוות לא תעשה – על־פי מעלת מצוות לא־תעשה המובאת בליקוטי־תורה. מצוות עשה, הן מגלות אור פנימי – והיינו אור שמתלבש בתוך הדברים, ועל כן עניינם כנ"ל לגלות את האלוקות בפנימיות הדברים; בשונה מכל מצוות לא תעשה, ממשיכות אור מקיף – והיינו אור שגבוה ומרומם בשביל להכנס ולהאיר בתוך הדברים. על כן, מצוות תעשה כנ"ל לא מאירות בתוך הדברים, אלא אני נשאר 'מקיף' ומרוחק מהדבר בכל שאני נמנע ממנו.

אמנם, על אף מעלת עבודת בני גרשון – מצוות לא תעשה, סור מרע – הקיימת גם בזמן הגלות, וגם ממשיכה אור מקיף ועליון – בכל זאת הקדימה התורה את בני קהת "מפני כבוד התורה" כנ"ל. והיינו שמלבד עניינם בנשיאת ה'פנימיים' – מצוות עשה, יש להם גם את מעלת התורה.

טעם הדבר הוא, שמעלת התורה עולה על גבי "סור מרע ועשה טוב", וכפי שממשיך הפסוק "בקש שלום ורדפהו". שלום הוא לימוד התורה שכן "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בין פמליא של מעלה ובין פמליא של מטה" (סנהדרין צט.): [למרות שלימוד תורה הוא מצוה – כשאר מצוות עשה לכאורה – זהו רק צד אחד בתורה, כמצוה פרטית. אמנם ישנו צד בתורה שהיא למעלה מכל המצוות (כפי שניתן לראות שכל המצוות כלולות וכתובות בה), "ותלמוד תורה כנגד כולם"]. מסבת מעלת התורה – שלום – הקדימה התורה את בני קהת.

ה. מדרגות "סור מרע", "עשה טוב" ו"שלום" – באלוקות

שלשת עבודות הללו, מכוונות במדרגות אלוקיות כנגד: אור ה' הממלא כל עלמין – מצוות עשה, "עשה טוב" (בהם אני מתלבש בפנימיות הדבר ומגלה את החיות שממלאת אותו כנ"ל); אור הסובב כל עלמין – מצוות לא־תעשה, "סור מרע" (בהם אני נשאר סובב ומקיף לדבר ולא ממלא אותו מבפנים כנ"ל); מדרגה שמעל לשניהם ומאחד ביניהם – תורה, העושה שלום בין מצוות עשה ולא־תעשה (שהרי בה מבוארים כמה וכמה הפכים וכחות מנוגדים, גם יחד). וראה בהערה.¹²

כאשר רוצים לראות איך עבודות אלו מתאימות ומשקפות אף מדרגות יותר גבוהות באלוקות, הרי המצוות בכללות (גם עשה וגם ל"ת) הן מקיף קרוב, והתורה היא מקיף רחוק:¹³

ממשל זה ניתן להבין גם את המבואר כי מהאור המקיף נמשך האור הפנימי (-המתלבש בתוך הדבר), והיינו שמהשכל ש'מקיף' את העניין, נהיה גם העניין שאני חושב אודותיו – אצלי במחשבה. כאשר אנחנו עוברים מהמשל לנמשל – הקב"ה – נאמר עליו "הוא היודע והוא המדע והוא הדעה", והיינו שמזה שהקב"ה 'חושב' אודות דבר מסוים, הוא גם מתהווה ממש. אם כן מובן שבמחשבה של הקב"ה ישנו גם האור המקיף – שחושב אודות העולמות – וגם את האור הפנימי, העולמות אודותם הקב"ה 'חושב'. האור המקיף על העולמות נקרא "אור הסובב כל עלמין", והיינו שסובב ומקיף אותם מכל צד ופינה.

לעומת זאת, אור פנימי – לעניינו מצוות עשה – הוא האור המתלבש בתוך הכלי, בפנימיותו. האור הפנימי הוא מבטא את מהות הכלי, והוא מתלבש ומחויב לעבוד על פי יכולות הכלי. כהמשך למשל המובא אודות האור המקיף, האור הפנימי הוא הדבר אודותיו הקב"ה חושב – כאשר המחשבה הספסיפית אודותיו היא חיותו, והוא עצמו הכלי. כך ניתן גם להבין את מה שהאור הפנימי הוא מהות הכלי. בכללות העולמות, האור המחיה אותם בפנימיות נקרא "אור הממלא כל עלמין", והיינו שהוא ממלא מבפנים את הכלים-העולמות. הכח הנושא את שניהם יחדיו – התורה העושה שלום לענייננו – ע"פ המשל הזה, היא כנגד מי שחושב (-סובב כל עלמין) אודות העולמות (-ממלא כל עלמין) והוא הנושא את שניהם – והיינו הקב"ה ש'נושא הפכים' אלו כאחד.

וראה בכל זה מאמר "מזמור שיר חנוכת הבית" בסידור עם דא"ח (תפילו מכל השנה).

המצוות הן לבושים – אופן ביטוי – לרצון של הקב"ה. הלבוש הוא 'מקיף' עלי ומסובב אותי, אך הוא קרוב אלי – מתאים לפי מדותי, ומכסה על בשרי. כך גם המצוות הן 'לבושים' והיינו שהקב"ה עשה אותן מתאימות לעולמינו הגשמי – מתלבשות בגשמיות לפי מידתנו ומציאותנו. אם כן, המצוות הן 'מקיף קרוב' שלנו. לעומת זאת, התורה, היא כמו בית – 'מקיף רחוק'. בית, אינו מדוד קרוב ומדויק לכוחותיי הפנימיים, אלא הוא מקיף מרחוק. עלי, על בני־הבית, ועל החפצים הנמצאים בפנים. כך התורה היא מקיפה את כל המציאות שלנו מלמעלה – אך לא במובן שהיא 'מנותקת' אלא כמו בית ש'מרומם' ממני אך מקיף ושומר את הכל. זוהי המעלה של התורה שכוללת בתוכה את כל המצוות (מקיפים), וגם את כל המציאות, כך שהיא 'מקיפה מרחוק' ומסובבת את כל המציאות שלנו. וכמו שאמרנו חז"ל "'אני חומה' – זו תורה", וכמו שמבואר בסדרת המאמרים 'מים רבים תרל"ו' שהתורה היא בדוגמת בית, שמקיפה ומגינה על כל מה שבפנים (כך שהיא גם שומרת עלינו שנדייק בקיום המצוות ולא נטעה, נלך ב'אורח צדיקים' ולא נפגע מכל מיני רוחות זרות וכו').

לאור כל זאת יובן מדוע "נשא את ראש בני גרשון גם הם" והיינו שצריך לשאת גם את מצוות עשה (בני קהת) וגם מצוות לא־תעשה (בני גרשון), ב"סור מרע ועשה טוב". זוהי עבודת המשכן שבכל אחד ואחד. וכפי שבעת שעמד המשכן היו "ישראל במעמדם" של הקרבת התמידים – על אף שבפועל היו שם רק חלק מישראל – על ידי הישראל שהיו שם כשלוחי הציבור, כך גם כיום כאשר יהודי "נושא ראש" בעבודת ה' הרי הוא מעלה איתו את כל ישראל.

יתר על כן, ודאי שצריכה להיות שירת הלווים אצל כל אחד, ועבודת הכהנים שהיא 'בחשאי וברעותא דלבא' (בתוך המקדש, שלא רואים את רוב עבודתם) – "וכל זה נעשה הכנה והקדמה קרובה לבנין ביהמ"ק השלישי, ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש".

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

לפעמים אנחנו חושבים שיש ערך רק בעבודה "פנימית": בתפילה עמוקה, בלימוד מרוכז, בהעלאת המציאות לקב"ה. זהו עולם של קהת – של נשיאת כלי השרת, המשמשים לעבודה פנימית בפנים המשכן. אבל התורה באה ואומרת השבוע משפט בלתי צפוי: "נשא את ראש בני גרשון גם הם". בני גרשון לא נשאו את הארון, לא את המנורה ולא את השולחן – אלא את היריעות. יריעות המשכן המקיפות. הן עוטפות מבחוץ, שומרות, מגינות. הן אינן הכלי, אלא כיסויו. במבט שטחי – זו עבודה משנית, אך הקב"ה מרומם ומבקש גם אותה: גם בני גרשון צריכים ל"נשיאת ראש".

יש מציאות שאנו מרגישים שכל עבודתנו אינה אלא "סור מרע" – מאבק יומיומי בהתמודדות, בדחיית הרע, בשמירה על גבולות. אנחנו לא מרגישים שאנו בונים "שותפים עם א-ל", אל רק נמנעים מהרע, ומנועים אותו. התורה מלמדת שהעבודה הזו – אם נעשית לשם שמיים – היא חלק מהמשכן, חלק מן השראת השכינה. לא רק הכלי קודש הם מקומו משל ה', גם היריעות המקיפות. האם אני מזהה בעצמי רגעים של "עבודת יריעות"? האם אני מוכן לראות גם בהם שליחות – ואולי דווקא בהם?

באופן טבעי, אנחנו נמשכים לדלג ישר אל האור: להתמקד בטוב, בתנועה קדימה, בעבודת ה' חיובית. אבל כאן אנחנו פוגשים סדר שונה. לפני גרשון – סור מרע; ולפני קהת – עשה טוב – מגיע מררי. מררי הוא תנאי פתיחה: כובד ראש, מרירות, שברון לב.

חז"ל אומרים ש"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ובלשון אחרת – בלי מררי, אין קהת. ללא מררי אנחנו אטומים לאור. הרגשת הריחוק והכאב על הפער ביננו לקב"ה – לא ייאוש חלילה – אבל גם לא נינוחות, היא המנקה אותנו ועושה אותנו כלי לקבל את אור ה'. רק מתוך הלב הנשבר, ניתן באמת לסור מן הרע. ורק לאחר מכן – לעשות טוב, ולהכניס קדושה לתוך הכלים. השאלה היא לא רק האם אנו שמחים בעבודתנו, אלא גם: האם אנחנו כואבים את מה שעדיין חסר?