והיה עקב תשמעון

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-10 דקות קריאה

והיה עקב תשמעון

דברות המגיד – הרב המגיד ממעזריטש

חז"ל דורשים את הפסוק "והיה עקב" כך: 'עקב' הם המצוות שאדם דש (דורך) בעקביו, כלומר מזלזל בהם. כדי לבאר זאת, המגיד מביא את המשנה באבות "אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע (– הכוונה שאם תאמר אותו עכשיו, כאשר עוד אי אפשר לומר אותו – לא ישמעוהו), ואל תאמר לכשאפנה (– כשאתפנה ויהיה לי זמן) אשנה, שמא לא תפנה". וכן צריך להקדים את הפסוק בשיר השירים – "הגידה לי שאהבה נפשי כו' עד אם לא תדעי לך היפה בנשים כו' לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי כו'".

הגמרא בברכות מלמדת אותנו שלעולם צריך לספר ולשבח את ה' ואחר כך ומתוך זה להתפלל. המגיד ²מבאר שהשבחים שאנו משבחים את ה' הם לא כמו שמשבחים מלך בשר ודם; כאשר משבחים מלך בשר ודם השבחים גורמים לו לתענוג מהדברים הטובים והכבוד שנותנים לו, וזה גורם לו לשנות את הרצון שלו לטובה – אך הרצון של ה' לא משתנה, ולכן ודאי הכוונה בשבחים של ה' היא אחרת.

הכוונה בשבחים של ה' היא שהרצון של ה' כמו שהוא ימשך ויתגלה בתוך העולם ('יתלבש') על ידי המידות של ה', וכשאנחנו מזכירים את השבח והמידות של ה' ובמיוחד בי"ג מידות הרחמים (המידות העצמיות של ה', כמו שהם ברצון העליון), אנו בעצם גורמים לה' 'להמשיך' ולגלות את רצונו בעולם. ולכן זוהי ההכנה לתפילה – שכן עניינה הוא המשכת השפע וגילוי הרצון של ה' בעולם. וזה משמעות הלשון 'יספר' אדם בשבחו של מקום – מלשון 'ספיר' – דהיינו ההארה של רצון ה' שמתגלית במידות על ידי השיבוח של ה', ואחר כך התפילה עצמה ממשיכה ומגלה את השפע בעולם עצמו.

על פי זה אפשר להסביר את דרשת חז"ל שיש מצוות (וכן עבירות) שאדם דש בעקביו, שכן בצורה פשוטה צריך להבין מה הכוונה בכך.

כאשר האדם משבח את ה' בלב שלם לגמרי בשביל ה', ומתבוננן באמת בגדלות ה' פלאיו וחסדיו הרבים, עד שזה ממש גורם לו התפעלות פנימית שמתפשטת על כל האישיות שלו ומתבטאת בשבחים וזמירות לה' מעומק הנשמה – זה גורם לו לרצות גם 'להידמות' ולרצות להתנהג כמו ה', ובלשון חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום". ויותר מכך – עצם המחשבה וההתבוננות ³במידות של ה' משפיעה מקשרת אותו פועלת אצלו ו'מסייעת' לו שגם בו יהיו המידות של ה'.

כתוב ש"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", לפי מה שהתבאר יוצא שכשאני מרחם על מישהו אחר אני 'מתדמה' לה' משתמש וממילא 'נדבק' במידות של ה', ומידה כנגד מידה ירחמו עלי מהשמים ויקבלו את התפילה שלי. וזהו גם הביאור ה'יותר' פנימי ל'יספר' בשבחו של מקום – שאני לא רק מספר בשבחים של ה', אלא ממש בעצמי 'ספיר' ומואר במידות של ה' על ידי שאני 'הולך' בדרכיו ומידותיו.

כל משפיע (הבורא, רב, חתן וכו') כשהוא משפיע למקבל (העולם, תלמיד, כלה וכו') השפע אותו הוא משפיע הוא הדבר הפחות ביותר במדרגה, וחיצוני למקום בו הוא נמצא. במשל לרב ותלמיד – הרב יודע את הסוגיא על כל סברותיה ופרושיה והיא בפשטות אצלו, ואילו לתלמיד הכל חדש ומסובך ו'למעלה מהמדרגה' שלו. כדי שהרב יוכל ללמד ולהעביר את הסוגיא לתלמיד, הוא צריך לצמצם את עצמו – הידיעה הרחבה שלו בסוגיא – ולרדת ולהקטין את ההסבר שלו במילים שהתלמיד יוכל לקבל ולהבין. לתלמיד, ההסבר של הרב (גם שהרב 'מצמצם' ומסביר לפי ערך התלמיד) יהיה בשבילו דבר חדש ו'מופלא מדעתו' עדיין ורק בדרגה הראשונית שלו (בלשונו: 'בחינת ראש המקבל'), ויצריך אותו להפנים ולהטמיע את ההסבר בתוכו, עד שהוא 'יתפשט' בתוכו ויהיה פשוט אצלו.

המשנה באבות דנה מה ההבדל בין תלמידי בלעם לתלמידי אברהם אבינו ע"ה. אך לכאורה זה ממש מוזר בכלל להשוות ולדון בהבדלים ביניהם, הרי 'לא קרב זה אל זה' – אברהם בקדושה ובלעם בטומאה ומה שייך להשוות את שניהם.

הביאור הוא, שע"פ המעשים ובטח הדיבורים של אדם (כלשון חובות הלבבות 'הלשון הוא קולמוס הלב') אפשר לראות ולחוש איפה המחשבה והאישיות שלו מונחות. ולכן אדם שכל הזמן עוסק במעשים ודיבורים טובים – כנראה המחשבה והאישיות שלו 'מקושרות' באופן תמידי ל'מקור הטוב', ה', ולמידותיו הנעלות, ואם היה 'קשור' וחושב על ה'גנות' ודברים פחות טובים זה היה 'צץ' לפעמים ומתגלה באיזה שהוא אופן.

אדם כזה – שבאמת נתון ועסוק בדברים טובים – ודאי שזה מגיע מהמחשבה שלו ש'קשורה' ונתונה ב'עצם הטוב' ובמידות המשתלשלות ממנו, וכאמור זה מתבטא במעשיו ודיבוריו. אדם כזה מכונה "תלמידו של אברהם אבינו", שתמיד עשה חסד וריחם על הבריות, עד כדי כך שזכה שמידת החסד תקרא על שמו וכל ההולכים בדרך זו נקראים 'תלמידיו'. לעומת זאת, אלו שאינם נתונים בחסד ומידות טובות ואפילו להפך – עסוקים ב'גנות', דברים פחות טובים, שכאמור זה ביטוי חיצוני של מה שהם נתונים בו בפנים המחשבה והאישיות שלהם, ומכיוון שהמקום הפנימי שוב הם מונחים הוא הדברים הרעים, 'גנות' – ראויים הם ל'תואר הכבוד' "תלמידיו של בלעם הרשע".

ההבדל וההפרש בין צדיק לרשע הוא – שהצדיק, כשהוא עושה מצוות ומעשים טובים, הוא עושה אותם מתוך 'דבקות' ו'התקשרות' פנימית ומחשבתית במצוות ובמידות הטובות – מה שגורם לו שכבר כשהוא עושה את המצוות יש לו התלהבות, ובעיקר תענוג ו'שעשוע', והוא מרגיש את המתיקות של המצווה. לעומת זאת הרשע הוא 'מלא חרטות', כלומר כבר כשהוא עושה את העבירה הוא מרגיש בתוכו עצבות, ו'חרטה' על המעשה שעשה מעורבת בתענוג שיש לו מהעבירה, ובעצם כבר בעשיית העבירה מרגיש הוא 'הארה' (או שמא 'חשכות')... מהגהינום שטמונה בעשיית העבירה וה'מיצר' שירגיש כעבור זמן.

זהו גם ההבדל בין "תלמידיו של אברהם אבינו" (שביארנו שהם אלו שעושים מעשים טובים והולכים בדרך אברהם אבינו) – שהמשנה אומרת ש"אוכלים בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא", לבין "תלמידי בלעם הרשע" (שכאמור הם אלו שעושים עבירות) – שעליהם נאמר ש"יורשים גהינום". אלו שעושים מצוות כבר בעולם הזה מרגישים את התענוג מהעשיה של המצוות ולכן הם "אוכלים בעולם הזה", לעומת זאת מי שעושים עבירות – כבר בעשיה מרגישים את הצער וה'גהינום' שבעבירה וזה הכוונה ש"יורשים גהינום", וכן נאמר עליהם הפסוק "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם", שמה שגורם להם להיות "אנשי דמים" כלומר לחטוא ולרשת גהינום – זה "מרמה", כלומר המחשבה וה'הדבקות' שלהם במידות הרעות. והכוונה בחלק האחרון של הפסוק היא – שהזמן שבו יש לאדם תענוג נקרא 'יום' וכשהוא בעצבות נקרא 'לילה', והרשעים "לא יחצו ימיהם" – גם בזמן שבו הם עושים עבירה וחשים תענוג ממנה ("ימיהם"), הם מרגישים כבר עצבות ו'חשכות'. ולכו בעצם 'ימיהם חצויים' ולא שלמים.

על פי מה שביארנו שכשאדם משבח את ה' באמת וחושב על המידות של ה' זה גורם לו בעצמו לרצות ל'הדמות' לה' ולנהוג כך בעצמו, עד שמתוך כך יכול לבוא להיות לגמרי מ'תלמידיו של אברהם' ולהיות 'דבוק' במחשבה דיבור ומעשה במידות הטובות של ה' – יובן מה שפתחנו בו שיש 'מצוות וכנגדן עבירות שאדם דש בעקביו', שהכוונה היא שמתוך שאני 'דש בעקבי', כלומר במדרגה הכי נמוכה של ה'עקב' אני עושה משהו, נמשכת עלי ההארה ואני 'מתקשר' אל אותו הדבר במחשבה עד שאני יכול 'לקנות' ולהפוך אותו להיות ממש הטבע שלי ומה שמאפיין אותי. והשאלה היא רק במה אני בוחר לעסוק, אם במצוות או בעבירות – מה שיקבע מה יהיה מרכז האישיות שלי וכמובן יתבטא גם בחוץ, בדיבורים והמעשים שלי.

מתוך הדברים האמורים, אפשר להבין את מה שחז"ל אמרו שבעשרת הדברות שמענו את הדברות 'זכור ושמור' בדיבור אחד⁴ – "מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן לשמוע". וצריך לבאר ולהבין למה ה' היה צריך לעשות כך בצורה היוצאת מהטבע ומה הוא 'הרוויח' מזה. כדי לבאר את זה צריך להקדים, ולבאר את מה שכתוב בתהלים "כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע" – כאשר המילה "יידע" כתובה בשתי יו"דים, ולכאורה יש פה יו"ד אחת מיותרת.

ידוע שחז"ל הפליגו מאד במעלת הענווה עד כדי כך שאמרו שמה שמשיגים ב'חכמה' ונחשב ל'עטרה', המדרגה הכי גבוהה – בענווה הוא רק 'עקב לסולייתה', המדרגה הכי נמוכה שנחשבת ל'סוליה'. וכן משה רבינו עיקר מעלתו היתה הענווה, ומי שיש לו ענווה זוכה שה' 'ישרה' אצלו ויהיה קרוב אליו – כמו שכתוב "אשכון את דכא". אלא שוודאי יש אין סוף מדרגות בענווה, מהמדרגה הפשוטה שאני מבין שאין לי במה להתגאות מכיוון שהמעלות שלי הם מה' ולא שלי, ועד המדרגה הגבוהה ביותר שבה כל כך ברור לי שהכל הוא מה' – שאני לגמרי רואה שהכל כולל הטבע עצמו הוא אלקות, ולכן הוא לא מסתיר ו'מעלים' ותופס מקום אצלי כלל, עד שאני יכול ממש לחוש 'לשמוע' ו'לראות' את ה' גם ללא ה'כלים' של העולם הזה – האוזנים והעיניים הגשמיות – אלא ממש 'עין לא ראתה אלקים זולתך' כמו המלאכים ואף יותר מהם.

כמו שבענווה יש אין סוף מדרגות בענווה ובקרבה לה' היוצאת ממנה, כך בגאווה יש אין סוף מדרגות המשפיעות על הריחוק מה' של המתגאה. וזה הסוד של הפסוק "וגבוה ממרחק יידע" – שאפשר להבחין במדרגה של גאוות האדם לפי ערך ריחוקו מה'; ולכן יש שתי יו"דים במילה "יידע" – שהיו"ד השנייה רומזת על הריחוק מה' שעל פיו אפשר 'לדעת' את גודל ה'גבהות' של האדם.

ולכן ה' אמר את עשר הדברות באופן ש"אין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע", מכיוון שהיינו כ"כ קרובים לה' ומבוטלים אליו וממש 'אין', לא היינו צריכים שהדיבורים יתלבשו בצורה ש'פה ואוזן' גשמיים יכולים לשמוע, אלא הספיק לנו לשמוע כמו ש'אין' – מה שבטל לה' ומעבר ל'יש' של העולם – שומע ומשיג.

משה רבינו אומר לעם ישראל בספר דברים – "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה". הכוונה הפנימית בזה היא, שה' רוצה ודורש מכל אחד מאיתנו ("שואל מעמך") 'לדעת' להשיג ולהכיר את 'מהות' ה' (ובלשון הפסוק: "מה" – כלומר, 'מהות' – "ה' אלקיך") עד כמה שאפשר, ואף על פי שבאמת אי אפשר לדעת ולהשיג את מהות ועצמות ה' – וכמאמר החכם "אילו ידעתיו הייתיו", אם הייתי 'יודע' ומשיג את ה' הייתי נהיה לגמרי חלק ממנו, ומכיוון שאני באמת נפרד מה' לכן אין לי יכולת ל'דעתו' – מ"מ נדרש ממנו לדעת את ה' עד כמה שאפשר לנבראים גשמיים.

הדרך שלנו לדעת ולהכיר את ה' היא להתבונן ב'מעשי ה'', היינו איך שה' מנהיג את העולם הזה הגשמי, ואנו יכולים להתבונן בהם ומתוכם קצת 'להכיר' את ה'. ה'שער והדרך' שעל ידי אנחנו יכולים 'להכיר' את ה' היא 'יראה', וכמו שכתוב "ראשית חכמה יראת ה'". יראה היא בעצם 'רגישות' ותשומת לב להנהגת ומעשי ה', שאם נתבונן בהם נוכל להכיר ולהשיג את מידותיו של ה'. וכמו שראינו בהתחלת המאמר, שבמעשים והדיבורים של אדם, אפשר 'להכיר' ולחוש את ה'מידות' והמחשבות ה'דומיננטיות' באישיות שלו – כך גם על ידי ההתבוננות במעשים של ה' אפשר 'להשיג' ולחוש במידותיו. וכמובן, שכשחושבים ו'מתקשרים' במידות של ה' שמים לב ש"טוב הוי' לכל", העיקר אצל ה' הוא הטוב והחסד. וכאמור לעיל, כש'מתקשרים' וחושבים חזק על המידות של ה' – ממילא אנחנו 'מתדמים' לה' ונפעלות אצלנו המידות הטובות; ומכיוון שאצל ה' העיקר הוא אהבה וחסד – גם אצלנו המידה העיקרית שמתעוררת היא אהבה אין סופית לה' ובכלל.⁵ וזו הכוונה בפסוק "מה ה' אלקיך שואל מעמך": שיש באפשרותנו ("מעמך", זה לגמרי תלוי בנו) להכיר את מהות ה' ("מה – לשון 'מהות' – ה' אלקיך"); ואם נשאל איך אפשר להשיג את עצמות ה', אומר הפסוק "כי אם ליראה" – כלומר באמת מה שנדרש ממנו הוא רק להכיר את ה' בעזרת היראה והרגישות ולשים לב כיצד הוא מתגלה במעשיו.

מתוך הדברים אפשר לבאר את הפסוק שהביא המגיד בראש המאמר, וזה בהקדים:

התפילה היא אחת מ'המלאכות המעולות שבמקדש' ואולי המעולה שבהם, עד שהשו"ע בהלכות תפילה טורח לציין ש'חסידים הראשונים היו מגיעים להתפשטות הגשמיות'. מי שרוצה וחושק להגיע להתפשטות הגשמיות (ומי לא רוצה?..), הדרך וההדרכה בשבילו – היא קודם כל, 'לזכך' את המחשבה שלו ולהסיר ו'להפשיט' את המחשבה שלו מכל המחשבות שקשורות לגוף ולעולם הזה, ו'קושרות' אותו למטה. כשהמחשבה שלו 'נקייה' מהגשמיות וכבר פחות 'נמשכת' למטה, הוא יכול לחשוב ולהתבונן במעשי ה', ומזה במידותיו (כפי שהורחב לעיל), וממש לחוש בחיות של ה' שמחיה את העולם וגם אותו בעצמו, עד שממש הכל זה ה' ואין עוד מלבדו. ובעקבות כך הוא גם יגיע להתבוננות שבעצם גם התפילה והדיבור עם ה' עצמם – זה לגמרי ה' ובכלל לא הוא, וכל התפילה זה שה'אלקות שבתוכו' מדברת ומתקשרת עם ה'אלקות', ועם כך לא נשאר לו אלא לתת ל'חלק אלו־ה' שבו לדבר להתקשר ולהימשך לה' לגמרי, ורק להיות לזה 'כלי' ו'מרכבה' – ממש כ'גוף לנשמה', שהנשמה ("חלק אלו־ה ממעל ממש") מנהיגה את הגוף ו'רוכבת' על גביו – כך האותיות של התפילה שהם ⁶המידות של ה' יתגלו בתוכו (כאמור לעיל, על ידי המחשבה ו'ההתקשרות' בהם) והם אלו שינהיגו את כולו. וזהו בעצם עניין 'התפשטות הגשמיות' – שהאדם 'מתפשט' ויוצא מהגבולות וההגבלות הגשמיות שעוטפים אותו, ולגמרי 'מונהג' ונתון באלקות ובשורש הפנימי שלו ושל הבריאה כולה.

מכיוון שהתפילה היא הזמן המסוגל להגיע בו ל'התפשטות הגשמיות', ומתגלות אז בתוכנו ובבריאה כולה ה'מידות העליונות' של ה' – לכן צריך לייקר את ה'תחושות' והמידות שמתעוררות בנו בתפילה ואחריה, שכאמור הן מגיעות מהשורש האלוקי 'הטוב בעצם' של כל הבריאה. וכך כל תפילה ותפילה אנו 'מזדככים' ומתעלים יותר ויותר עד אין סוף.

הפסוק בשיר־השירים אומר "הגידה לי שאהבה נפשי", והביאור הוא שאנחנו מבקשים מה' שיגלה לנו איזה גילוי של אהבה שלו כלפינו. וה' משיב לנו "אם לא תדעי לך היפה בנשים" – את גודל האהבה שאני אוהב אתכם, תוכלו לגלות מזה שנתתי לכם מתנה מופלאה – התפילה. התפילה היא 'מסילה העולה בית אל', ובה אנחנו יכולים לקשר את עצמנו בה', ולחשוב על האותיות – המידות הקדושות של ה' – ובאמצעותן להתפשט מהגשמיות ולהיכנס לשורש האלוקי של הכל, וכל זה מכוח המחשבה שלנו, שכידוע מהבעש"ט "במקום מקשר מחשבתו שם הוא ממש".

וזהו ההמשך של הפסוק "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" – ש'תצא' ו'תחזיק' את המידות שהתעוררו אצלך אחר התפילה, על ידי ה'עקבי' – היינו המדרגות התחתונות שעל ידי הגעת למידות ו'האותיות' העליונות של ה' – שיתגלו אצלך בעקבות ה'התפשטות מהגשמיות'; ו'צאן' הכוונה היא מלשון 'מציאה' – שתמצא אותם ותאחז בהם. וביאור המשך הפסוק: "וראי את גדיותיך" – 'גדי' רומז לגוף, כפי שדרשו חז"ל "אל תקרי 'גדיותיך' אלא 'גויותיך'" – שתנהיג את כל הגוף הכוחות והחושים המחשבות והמעשים כולם על פי "משכנות הרועים", שהם ה'מנהיגים' - האותיות, ותגיע למדרגה שיהיה ברור ונהיר השורש האלוקי עד כדי כך שהוא 'ינהיג' את כולך.

וזה מה שה' משיב לנו, שכמובן אין גילוי אהבה יותר גדול מכך שכל יהודי בתפילה יכול ל'התפשט' לעלות ולהידבק בה' בקדושה וטהרה עד רום כל המעלות. וזה מה שה' אומר לנו – "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי" – שהמעלה הכי גבוהה היא שהשורש והחלק האלוקי יאיר בך בתפילה כל כך חזק, עד שהוא יהא כ'רוכב' עליך, ה'סוס', וינהיג אותך, ממש כמו שהאדם מנהיג את הסוס. ו'ברכבי' רומז על האותיות ש'רוכבות' כביכול על הפה שמוציא אותם, והם מנהיגות אותו. וכשנזכה לזה – אז "דימיתיך רעיתי", כלומר ה' אומר שהוא ידמה אותנו ויחשיב אותנו ל'רעיה' שלו.

והיה עקב תשמעון

דברות המגיד – הרב המגיד ממעזריטש

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

לרוב אנו לא מחשיבים את המעשים הדיבורים והמחשבות שלנו -שמגיעים שלא מתוך התבוננות ומחשבה עמוקה ופנימית, ואפילו נוהגים לזלזל בהם ובמי שנוטה לעסוק בעבודת ה' בסגנון כזה.

במאמר שלנו, הרב המגיד מבאר שדווקא למעשים האלו שאנו 'דשים בעקבינו' ואנו עוסקים בהם ללא מחשבה והתבוננות עמוקה – יש השפעה וכח עצום לשנות ולהשפיע על כל 'הלך הרוח' שלנו, ל'טוב' -אם אנו עוסקים במצוות ומעשים טובים, ו'למוטב' -אם ח"ו ה'מוטבע' והרגילות שלנו היא לעבירות. ה'בפועל' והרגילות שלנו הם קודם כל 'השתקפות' של האישיות שלנו והמקום שאנו מונחים בו בפנים, ויותר מכך -העשייה וההרגלים שלנו בפועל – מסוגלים לגרום לנו שינוי ב'עצם' האישיות, שיגרם ע"י המחשבה ההתבוננות וה'התדבקות' במעשים שאנו עושים, ובקיצור ביסוד שהרבי (היה) חוזר – 'העיקר הוא המעשה'.

זה נשמע לנו כאיזה מושג רחוק ותלוש לגמרי מההוויה והמציאות הפשוטה והמוכרת שלנו. במאמר שלנו הרב המגיד ממש נותן הדרכה איך אפשר להגיע לכך בתפילה. המשמעות של 'התפשטות הגשמיות' היא -שאני יוצא ומצליח 'לפשוט' מעלי קצת מ'הלבוש' וההסתכלות הגשמית של העולם כמו שבד"כ מונח לי, העולם הגשמי בחיצוניותו נראה כמציאות נפרדת ועומדת בפני עצמה ללא שתהיה 'זקוקה' ומתחייה מה'. והעבודה שלי היא לא 'להתפעל' מכך אלא להתבונן ולהעמיק בכך שכל המציאות כולה מתחייה וקיימת רק מה' שמעמיד ומקיים אותה. ככל שאני יתבונן יותר ויצליח להמחיש לעצמי את זאת, אני 'יחוש' וממש ממש אוכל לראות את החיות הפנימית של ה' -שמחייה ו'מנהיגה' את כל העולם ואף אותי בעצמי.

ובמילים פשוטות יותר, הכוונה היא שכל דבר שמתרחש סביבי או בכלל בעולם -זה לגמרי ה' שמנהיג את העולם ופועל בו. והוא ממש 'מדבר' אתנו דרך כל דבר שקורא סביבנו ובדקות וזכות יותר גם בתוכנו. ומה שזה גורם לי זה 'לפשוט' את הלבוש החיצוני (-המחשבה שהעולם מתנהל סתם ללא סיבה וכוונה) ולראות ולהקשיב לדיבור והמשמעות הפנימית של ה' בתוך כל פרט ודבר בעולם ה'גשמי' (-כולל בתוכי).