וידעת היום

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-11 דקות קריאה

וידעת היום

לקוטי תורה – אדמו"ר הזקן

הפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", מופיע ארבעה פסוקים בלבד לאחר הפסוק: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".

דבר ראשון לא מובן מה ההוספה מ'הראת' ל'ידעת'.¹ דבר שני, לא מובן למה כתוב "וידעת היום" ולא רק "וידעת". האדמו"ר הזקן שואל שאלה נוספת מהמשך הפסוקים:

בעשרת הדיברות ה' דיבר אלינו "פנים אל פנים". מיד לאחר מכן ביקשנו ממשה שיתווך בינינו, הוא ישמע מה' ואז יגיד לנו ("אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד ומתנו ...קרב אתה ושמע ...ואת תדבר אלינו"). ה' שמע את הבקשה שלנו ונענה לה ("וישמע ה' את קול דבריכם ...ויאמר ...היטיבו כל אשר דיברו").

מיד אחרי הסיפור הזה ה' אמר למשה שהוא ידבר אליו "את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ ...ושמרת לעשות אשר ייטב לך... ארץ זבת חלב ודבש" ואמר לו את קריאת שמע. השאלה המתבקשת היא - מה הקשר: "ועשו בארץ" ו"ארץ זבת חלב ודבש"? הרי מצוות קריאת שמע היא חובה על הגוף והיא קיימת גם בחו"ל ולא רק בארץ?!

דעת ה' – ברור שה' בורא את העולם, אתה לא רואה?!

בשביל לענות על השאלות, אדמו"ר הזקן קודם מסביר באריכות שיש שני מצוות: ידיעת ה'. ואמונה בה'.

לדעת את ה' ולהאמין בו אלו שתי מצוות שונות שכל אחת מהם מתוארת בפסוק אחר – "דע את אלוקי אביך" – מצוות ידיעת ה'. ו"ויאמינו בה'" - מצוות אמונה בה'.

בדרך כלל אנשים חושבים שמצות האמונה היא להאמין שה' ברא את העולם ומקיים אותו. אך האמת היא שלא צריך להאמין בזה, אפשר פשוט לדעת את זה. אמונה היא בדבר שכוחות הנפש הרגילים (שכל ולב) לא חווים אותו, לעומת זאת דעת היא חוויה של הכוחות הרגילים. זה שה' מחיה את העולם זוהי חוויה פשוטה של השכל והלב כאשר הם מסתכלים בצורה נכונה על העולם, לכן זה שייך למצות דעת ה'.

על ההבנה הפשוטה (ההבנה שרואים בחוש²) בכך שה' מחיה את העולם כתוב: "ומבשרי אחזה א-לוה". כשאנחנו פוגשים חבר אנחנו רואים רק את הגוף שלו ובכל זאת ברור לנו שיש לו נפש שהיא זאת שמחיה אותו וגורמת לו לנוע. ככה גם כל העולם שלנו הוא סוג של גוף אחד גדול, שמלראות אותו ברור שיש מי שמחיה אותו – ה' יתברך שהוא ה'נפש' של העולם.

גם למלאכים ונשמות שהם נבראים רוחניים, יש חיות אלוקית פנימית שעל ידה ה' מחיה אותם. כמו שמתואר בפסוק: "שאו מרום עיניכם" - תסתכלו על המציאות הרוחנית העליונה, מלאכים ונשמות, "וראו מי ברא אלה" - ותראו שה' יתברך הוא זה שמחיה אותם.

עכשיו אפשר להבין את הפסוק: "ומבשרי" – מהתבוננות על החיות המופיעה בגוף – 'בשרי' – אנו יודעים שיש 'אלוקה' – חיות המחיה את הגוף. וכך גם מהתבוננות על 'גוף' העולם, יכולים לראות את ה'נפש של העולם' – היא ה'.

הידיעה הזאת נקראת בפסוק ראייה - "אחזה", מכיוון שהיא חזקה בנפש כמו ידיעה על דבר שהיא רואה בעיניים. לכן זה מצות דעת - חוויה מורגשת מיושבת שנוכחת תמיד ולא אמונה "מרחפת".

דוגמא למחשבה שלא נוכחת תמיד, זה ההרהור המופיע במאמר חז"ל "הרהור לאו כדיבור דמי". לפי הפנימיות הכוונה היא ש"הרהור" - מחשבה רגעית שהאדם לא מעמיק בה, "לאו כדיבור דמי" - אינה חודרת לנפש כמו הדיבור.

אמונה – קשר עם ה' עצמו

עד כאן התבארה מצות דעת ה' המופנית כלפי האור ה"ממלא כל עלמין" (הממלא את כל העולמות). כלומר, כלפי ה' יתברך איך שהוא מחיה את העולם ומחיה כל נברא שבתוכו לפי האופי המיוחד שלו.

עכשיו אדמו"ר הזקן עובר לדבר על מצות האמונה בה':

האמונה בה' מופנית כלפי האור ה"סובב כל עלמין" (הסובב את כל העולמות), כלומר כלפי ה' יתברך בעצמו בלי שהוא "מצטמצם" ומתאים את עצמו אלינו - בורא אותנו ומתייחס אלינו. על ה' כשלעצמו כתוב: "אני הוי"ה לא שניתי" - לא השתניתי, כלומר שמכיוון שכל בריאת העולם מגיעה רק מהארה של ה' ולא מה' בעצמו, אז ה' בעצמו לא השתנה.

את הרוממות הזאת של ה', שהוא לא משתנה אנחנו מזכירים כל בוקר: "אתה הוא קודם שנברא העולם אתה הוא משנברא העולם" – אותו דבר בלי שינוי. ההתייחסות של ה' לעולם היא ממידת מלכותו. כמו שהפסוק כתוב: 'מלכותך מלכות כל עולמים' – מהמלכות שלך נבראו העולמות. המלכות של ה' היא אחת ממידותיו. ואצל ה' המידות הם 'עצמיות'³ ולא פונות כלפי חוץ (כמו המידות של האדם) כמו שכתוב 'נשגב מו לבדו' – גם השם של ה' (מידת המלכות) – נשגב ונעלה מהעולם ולא מתלבש בו.

ולכן רק כשה' מנכיח את המלכות שלו בעולם (הארה מהמלכות), היא יכולה להתייחס לעולמות כמו שכתוב 'ברוך שם כבוד מלכותו'. ה'ברכה' – המשכה⁴ – של המלכות של ה' מחיה את העולם – 'לעולם ועד'.

על פי זה אפשר גם להבין את מאמר חז"ל: "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד". מידת המלכות של ה' נקראת "שמו" מכיוון שהנקודה הפנימית של שניהם היא הקשר והיחס לחוץ. כיוון שהעולם לא נברא מהמלכות של ה' עצמה – "שמו" אלא רק מהארה ממנה, לכן היא הייתה קיימת עוד לפני שנברא.

לכן ה' יתברך נקרא "סובב כל עלמין", "סובב" הכוונה היא שהוא נבדל מהעולמות ולמרות שהוא נמצא בתוכם הוא לא מושפע מהם. הוא נמצא בעולם העשייה בדיוק כמו שהוא בעולם האצילות ובדיוק כמו שהוא מחוץ לעולמות. לעומת זאת הנשמה למרות שהיא נעלית מהגוף, היא לא רק נמצאת בתוכו טכנית אלא היא גם תחת הגדרים שלו כך שהיא מושפעת ממה שעובר עליו. על זה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים "והקדוש בשמים ובארץ", ה' קדוש ומרומם מהמציאות כך שהוא נמצא בארץ-בגשמיות בדיוק כמו שהוא בשמים - ברוחניות.

אי אפשר לחוות בכוחות הרגילים של הנפש את כל מה שנאמר עכשיו - שה' בעצמו מרומם מהעולמות וכל חילוקי המדריגות שבהם, ולכן לזה שייכת ומיועדת האמונה.

אל תשאיר את האמונה מרחפת!!!

על האמונה כתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה". כמו שרועים כבשים – נותנים להם מזון וקיום, כך צריך לתת לאמונה קיום ונוכחות בתוך הנפש, לחיות את האמונה עד שהיא תהיה ידיעה ברורה כמו דבר שאני רואה בעיניים. שהאמונה בה' עצמו תהיה חזקה כמו הדעת בה' בורא העולם.

לעתיד לבוא האמונה תהיה במצב הזה של דעת והתיישבות בתוך הנפש בשלימות, כמתואר בפסוקים: "ומלאה הארץ (האמונה) דעה" "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". לעניינו "הארץ" היא כינוי לאמונה, מכיוון ש"ארץ" מסמלת מצב נפשי נמוך ש"אין רוח במפרשים" אין רעיונות ורגשות שנותנים לנפש תחושה שמה שהיא עושה הוא חשוב ומשמעותי והדבר היחיד שאפשר להאחז בו זה האמונה. זה שהמדריגה הכי גבוהה (האמונה) מתגלית דווקא במצב הכי נמוך נקרא בשפת הקבלה "נעוץ תחלתן בסופן", ההתחלה- הראשית קשורה ומתגלית בסוף-במדריגה הכי נמוכה.

הדרך ליישב את האמונה בתוך הנפש שלנו היא ללמוד תורה ולעשות מצוות. התורה והמצוות נקראים "אדם" (כך הזהר דורש את הפסוק: "זאת התורה – אדם"), מלשון הדימיון שיש בין האדם לה': כמו שהגוף הוא הכלי דרכו הנפש יכולה לשהות בעולם, כך המצוות הם הכלים דרכם ה' בעצמו יכול להופיע בעולם. לכן בתיקוני זוהר רמ"ח מצוות עשה נקראים "רמ"ח אברין דמלכא" (רמ"ח אברים של המלך). לפי זה תהיה דרשת הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" כך: נעשה מצוות ("אדם") שיגלו את ה"דמות" וה"צלם" של ה' בעצמו כאן בעולם.

המצוות מחולקות לשלושה סוגי דרכים שעל ידם אנחנו את מגלים ה' יתברך בעצמו המרומם מהעולמות, בתוך העולמות – לימוד תורה, עבודת התפילה [וקרבנות] ועשיית חסדים. שלושה אלה מקבילים לשלושת הצירים הקיימים באילן הספירות:

עשיית החסדים מקבילה לציר הימני שמהותו השפעה ואהבה. עבודת התפילה ועבודת הקרבנות שעניינם צמאון לה' ונובעות מתוך הרגשת הריחוק מה' מקבילות לציר השמאלי שמהותו הגבלה וצמצום וממנו מגיע הריחוק מה'.

לימוד התורה מקביל לציר האמצעי שממצע בין שני הצירים, כמו שמבואר בחסידות בהרבה מקומות שהתורה שייכת לספירת התפארת הממוקמת בציר האמצעי.

בלימוד תורה אנחנו בעצם קוראים לה' יתברך בשמות שלו כדי שיבוא, כדברי חז"ל: "כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא", ואז הוא בא...

בנתינת צדקה (עשיית החסד הקלאסית) לעני שנמצא במצב כספי נמוך, אנחנו מעוררים את ה' יתברך לעשות איתנו "צדקה" ולהתגלות אלינו, למצב הנמוך בו אנחנו נמצאים שה' נסתר.

בעבודת הקרבנות, שורפים את הקרבנות כביטוי לצימאון לה' יתברך ולרצון לעזוב את הגוף ולשוב להיות עם ה' בעצמו לא דרך הצמצום של העולמות.

וכמו כן ם בעבודת התפילה אומרים את נוסח התפילה שמעורר בנו את הצמאון לה' איך שהוא "בטבעי" בלי שהוא מתאים את עצמו לעולמות. לדוג' אומרים "ברוך שאמר והיה העולם" שלומר שמצד ה' כל היחס שלו לעולם זה רק דיבור אחד שברא את העולם על ידי כך שהתפרט לעשרה מאמרות; וזה מושך אותנו לרצות להכיר את מי שדיבר ולא רק איך הוא מתגלה בתוך הדיבור. וכן אומרים "יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו, הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו, תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו" כלומר שה' נבדל ומרומם מהעולמות שרק ההוד – ההארה – של שמו של ה' מחיה אותם ובכל זאת ה' מתעניין בנו – בעם ישראל – במיוחד ומרים את קרננו ומקרב אותנו אליו.

בעקבות הבעת הצמאון לה' עצמו בקרבנות ובתפילה ה' מחזיר לנו אהבה ומחזק אצלנו את האמונה בו ובעצם מפגיש אותנו איתו.

קריאת שמע – לחיות את האמונה

עכשיו כאשר הבנו יותר מהם מצוות הדעת והאמונה, אפשר לחזור לענות על השאלות שבהתחלה:

בקריאת שמע אנחנו מנכיחים את האמונה בה' עצמו, הוי' אלוקינו, שתהיה חוויה פשוטה כאן בשבעת הרקיעים ובארבע רוחות השמים, הוי' אחד, מה שמבטל את כל המציאות המוגבלת. לכן מצוות קריאת שמע צריכה להיות דווקא בארץ, כאן בעולם הגשמי שבו דווקא מתגלית האמונה על ידי עשיית מצוות כמו שהתבאר מקודם.

האמונה נקרא 'ארץ זבת חלב', כי היא מעוררת בנו אהבה כזאת שהנפש שלנו צריכה להתרחב ולגדול בשביל להכיל אותה – אהבה אינסופית למה שמעבר לכל העולמות, כמו החלב שמגדל את הגוף של התינוק.

היא נקראת גם 'ארץ זבת חלב ודבש', כי היא מביאה לנו את התענוג הכי גדול – "אז תתענג על ה'" שלמרות שה' מרומם מהעולמות כמו שהתבאר מקודם הוא אוהב אותנו ומקרב אותנו.

על התענוג הזה שהאמונה מביאה למאמין כתוב: "וצדיק באמונתו יחיה". "יחיה" הכוונה יתענג, כמו בברכת בורא נפשות שכשאומרים "בורא נפשות וחסרונם" – מודים על המזון שמקיים אותנו ובלעדיו אנחנו חסרים, וכשאומרים "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי" מודים על כל מה שה' הוסיף בשביל לענג אותנו. הצדיק המאמין מתענג מהאמונה בה' עצמו יותר מכל דבר אחר, כמתואר בפסוק: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי", שהוא לא רוצה שום דבר חוץ מה' יתברך בעצמו, גם לא תענוג מגילוי שה' מתגלה בעולמות העליונים ("בשמים").

כל ההיסטוריה – "ממלא כל עלמין"

אמנם גם האהבה ("חלב") וגם התענוג ("ודבש") שמגיעים מהאמונה הם רק נגזרות שלה, וזה עוד לא נקרא לחיות את האמונה עצמה כחוויה הפשוטה, מה שיקרה רק לעתיד לבוא כש"מלאה הארץ דעה".

לבינתיים אנחנו חיים במודעות של "ממלא כל עלמין", שה' מתגלה אלינו לפי המדריגה שלנו, ולכן זה משתנה – לפעמים הוא מתגלה יותר ולפעמים פחות. בגן עדן הנחש בא על חוה והכניס בכנסת ישראל (שהתגלתה בעולם דרך חוה) רוח טומאה, אחר כך במעמד הר סיני רוח הטומאה סרה מעם ישראל - "פסקה זוהמתן", אחר כך כשחטאו בעגל היא חזרה ושוב היינו רחוקים מה', בימי יהושע שוב עבדנו את ה' והרגשנו קרובים אליו, בימי השופטים שוב חטאנו, בימי דוד ושלמה היינו קרובים למצב השלם שלנו, ואז בימי ירבעם שוב חטאנו וככה המשיך כל ההסטוריה.

כל ההסטוריה היא כמו גוף גדול שבו הנפש – כנסת ישראל מתגלה, וכיוון שה' מתאים את עצמו אלינו, אז בכל תקופה – אבר בגוף של כנסת ישראל, הוא מתגלה לפי מה שמתאים לה.

וככה גם בכל יהודי ויהודי, לפעמים עולות לו מחשבות רעות ולפעמים מחשבות טובות. כמו שכתוב בפסוק "ולאום מלאום יאמץ" – כשהטוב מתחזק הרע מתחזק כנגדו ואז הטוב שב ומתחזק וחוזר חלילה. וכן כתוב בחז"ל ש"לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים", כלומר שכשהטוב מתחלש – הרע מתחזק.

אם נזכור את זה כשאנחנו חוטאים לא נשקע בתוך החטא אלא נדע שהמצב יכול להשתנות.

לעתיד לבוא – "סובב כל עלמין"

עד כאן תואר המצב כאשר אנחנו בקשר עם ה' בתור בורא העולם. בשביל להגיע למה שיהיה לעתיד לבוא – קשר עם ה' עצמו שלמעלה מאיך שהוא מתייחס לעולמות – לחיות את האמונה, צריך שיתבטל הרע שעושה הרגשה כאילו יש משהו נפרד מה' וה' עצמו לא כאן אלא רק מנהל את העולם. זה מה שמתואר בפסוק: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". בפנימיות התורה מסבירים את הפסוק: "זה לעומת זה עשה אלוקים", שה' ברא בעולם את הטוב והרע כך שמקבילים אחד לשני. לכן עד עכשיו גם בתקופות שהאמונה בה' עצמו הייתה נוכחת – כשבית המקדש היה קיים, הייתה כנגדה אמונה שקרית רעה. בבית ראשון הייתה אמונה בנביאי השקר ובבית שני הייתה אמונה למספרי לשון הרע.

לעומת זאת בבית שני שהיה בו פחות חמישה דברים⁵ והאמונה בה' הייתה פחות "חיה", גם כשהרע גבר זו הייתה אמונה רעה רק בבין אדם לחבירו. מכיוון שיהודים בטבעם אוהבים זה את זה אי אפשר לומר שהשנאת חינם שהייתה בבית שני הכוונה ששנאו זה את זה סתם ככה בלי סיבה, אלא הם האמינו למוציאי שם רע שהמציאו סיפורים רעים על יהודים ואז שנאו אותם סתם בלי שבאמת הרעו להם.

עכשיו אפשר לחזור להבין את כפילות הפסוקים. הפסוק "אתה הראת לדעת..." מדבר על הידיעה שה' בורא את העולם ומנהיג אותו. מכיוון שלמדריגה הזאת כבר הגענו הפסוק מדבר בלשון עבר – "הראת". לעומת זאת הפסוק "וידעת היום..." מדבר על חוויה קבועה בנפש (בדומה לידיעה) של האמונה בה' יתברך עצמו.

המשך הפסוק הוא: "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". השמים הם כינוי לה' יתברך בעצמו, כי כמו שהשמים נמצאים מסביב לארץ כך ה' יתברך נמצא מסביב למרחב בו הוא צמצם את עצמו וברא את העולם בדיבור.⁶ כל דיבור שאדם מדבר הגיע מהנפש שלו, אלא שבנפש הדיבור לא היה מוגדר ומתוחם למה שהוא אלא הוא היה כלול בנפש ובלוע בה ורק כשהוא בא לידי ביטוי בה הוא ניכר לעצמו. הדיבור כאשר הוא עוד כלול בנפש ביחס לנפש עצמה, הם משל טוב ליחס שבין "ממלא כל עלמין" – העולמות שה' מחיה אותם בדיבור (הדיבור), ל"סובב כל עלמין" – ה' יתברך בעצמו (הנפש עצמה).

כתוב "וידעת היום" כי האפשרות לחיות את האמונה בה' עצמו קיימת רק בעולם הזה ולא בעולם הבא [כמו הפסוק: "היום לעשותם" על פי דרשת חז"ל: "היום – לעשותם, ומחר – לקבל שכרם" ש"היום" זה עולם הזה לעומת עולם הבא]. זאת מכיוון שבעולם הבא מתגלה רק האור הממלא כל עלמין – שה' מדבר דיבור מצוצמם שבורא את העולמות ובתוכם הרבה מדריגות שונות, שבכל אחת ה' גלוי במידה שונה. כמו שכשהנפש מתגלה בגוף היא מתחלקת לכל האברים כל אבר לפי עניינו. לכן בעולם הבא הדברים הלא טובים שאדם עשה, דיבר או חשב נהיים הלבושים–דרכי הביטוי שלו בלי שהוא יכול לשנות את זה חוץ מלעבור בכף הקלע.

בניגוד לעולם הבא, כאן בעולם הזה מכיוון שגם האור הסובב כל עלמין – ה' יתברך בעצמו שמעל לכל חילוקי המדריגות מתגלה, ניתן לעשות שינויים אמיתיים – להפריד את הרע מהטוב על ידי עשיית מצוות. בעשיית מצוות אפשר לשנות באמת את המציאות כי דרכם ה' בעצמו מתגלה כמו שכתוב בפסוק: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך" – שאני בעצמי מצווה את המצוות ו"שם את עצמי" בהם. לכן הפסוק שלנו שמדבר על האמונה ששייכת לעולם הזה דווקא - מדבר על העבודה עם הלב-הנפש הבהמית בשתי דרכים: "והשבות אל לבבך" - א. לכפות אותה לעבוד את ה'. ב. להפוך אותה שגם היא תרצה את ה' יתברך.

העבודה בכפיית הלב לעשיית מצוות והפיכתו לרוצה בהם, מגלה שה' בעצמו (הוי"ה) נמצא גם היכן שבאופן טבעי הוא מוסתר (אלוקים) – בנפש הבהמית ובדברים גשמיים שאיתם עושים את המצוות. זוהי כוונת הפסוק שלנו שמדבר על עשיית מצוות מתוך אמונה – "הוי"ה הוא האלוקים". גם בעבודת ה' הבנויה על קשר עם ה' שלמעלה מהעולמות, יש חלקים חשוכים שה' נסתר בהם וצריך לגלות שה' נמצא גם בהם.

בעקבות העבודה שלנו היום בעשיית מצוות באתכפיא ואתהפכא הרע יעלם מהמציאות ואז נחיה את האמונה בה' שלמעלה מהעולמות, וממילא החטאים יהפכו לזכויות. לעניינו זה פירוש הפסוק "והארץ תרצה את עוונה", "הארץ", האמונה "תרצה את עוונה" תהפוך את העוונת לרצויים לזכויות.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

לפעמים נראה לנו שבשביל לשנות את המציאות אנחנו צריכים לצאת מהבית מדרש, להתערב במה שקורה בחוץ ולקדם מהלכים חשובים. לעומת זאת לפעמים נראה שדווקא השינוי הכי גדול יגיע אם נפסיק להיות שקועים בתוך העולם ולזרום עם מה שהוא מוביל, נתכנס בבית המדרש נראה מה האמת וכך נקדם את העולם.

אדמו"ר הזקן מלמד אותנו ששינויים אמיתיים קורים מהחיבור בין האור הממלא כל עלמין לאור הסובב כל עלמין. כלומר מהחיבור מצד אחד למציאות החלקית שרחוקה מלהיות מושלמת ושיש לה לאיפה להשתנות, ומצד שני לאמת האלוקית שנכונה תמיד והיא מוציאה אותנו מהשקיעה במצב העכשווי שבה המציאות נמצאת.