ואהיה אצלו אמון

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-19 דקות קריאה

ואהיה אצלו אמון

לקוטי תורה – אדמו"ר הזקן

"ואהיה אצלו אמון"; עבודת הספירה עד למדרגת הלחם – התורה

התורה אומרת על עצמה כי "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם". במאמר אדמו"ר הזקן יבאר לנו שלב אחר שלב בפסוק, במשמעותו הרוחנית, וכהתקדמות בעבודת ה' שלנו בלימוד התורה:

"ואהיה אצלו אמון" – כח התורה לרדת ולדאוג גם למקומות הכי 'ילדותיים'

המדרש מבאר ש'אמון' הוא לשון פדגוג – אומן ומגדל. כלומר, התורה אינה רק חכמה או רעיון אלא עוסקת בפועל בטיפוח נפשות ישראל – מאכילה אותן, מובילה אותן, מחנכת ומפרנסת, "כאשר ישא האומן את היונק".¹

משה רבינו לעומת זאת, קובל "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק?! ...מאין לי בשר?!" – כלומר, משה שייך למקום מאד גבוה, המתקשה להיות 'אומן' שיכול להביא גם את הגשמיות הבהמית (בשר) לעם ה'. הטעם הפנימי לכך רמוז בשמו של 'משה' ש"מן המים משיתיהו" – נמשך מן המים העליונים, פנימיות ספירת החכמה העליונה, המאירה את האור כפי שהוא, ולא מתפרטת לכדי הסבר לתחתונים יותר.

לפיכך היה משה "כבד פה" – קושי בביטוי בתורה שבעל־פה, המפרטת ומרחיבה את התורה שבכתב לכולם; וכן "כבד לשון" – קושי בהסבר לשון התורה שבכתב. והיינו, שאין למשה שייכות ב'בשר' – בחיים גשמיים תחתונים, עד שיצליח להאיר גם שם את אור התורה "מאין לי בשר". אמנם, המן ירד בזכותו שכן הוא אוכל 'זך' יותר מבשר, "מוציא לחם מן השמים". וכפי שאומר הזהר שהוא מבטא את "מזונא דחכמתא" – מביא את ספירת החכמה (שרש משה) לעולם.

אך התורה, דוקא משתבחת בכך שהיא "אמון"-אומנת, היא יכול לרדת אפילו למקומות מאד נמוכים – להיות מזון ממשי לנפש. לפיכך התורה נקראת גם 'לחם', "לכו לחמו בלחמי".² והיינו, שאף לאחר שלב היניקה, בו הילד (עם־ישראל) נשאר קרוב לאמו (ה' יתברך) ומזוכך דיו כך שמקבל אוכל יותר זך (חלב) – התורה יכולה לזון את האדם, ולהאכילו ב'לחם' עב יותר וממשי (המתאים ל'גסותו' היחסית).

[לכאורה ניתן להקשות שכתוב "כאשר ישא האומן את היונק" והיינו שה'אומן' אינו מאכיל לחם אלא מניק?! אלא ש]בפשט הפסוק, משה טוען שהוא אינו יכול לשאת את היונק – עם־ישראל – כאומן, ומסביר שאינו יכול להביא בשר. אם כן מוכח ש'נשיאת האומן את היונקרא היינו לזונו אחר שממלא את ימי היניקה – בלחם, בשר ואוכל ממשי. בכך משתבחת התורה "ואהיה אצלו אמון".

גילוי התורה כ'לחם' – מאכל מפותח המפרנס את האדם המבוגר וה'מחוספס' – מתגלה בעיקר בחג השבועות, זמן מתן־תורה. על־כן, בשבועות אנו מקריבים את 'שתי הלחם' – המסמלים את הופעת התורה כלחם גם בתורה שבכתב (לחם אחד) וגם תורה שבעל־פה (לחם שני).

זאת דוקא לאחר ימי ההכנה – ימי הספירה – בהם היכולת שלנו לקבל אלוקות גדלה ומתפתחת, עד שאפשר לקבל גילו מורחב ומורכב, כלחם:

מבואר בפנימיות התורה, כי לידת עם־ישראל היתה בשביעי של פסח בו הלכנו "ביבשה בתוך הים". משמעות הדבר היא שאנו עברנו מים-מי השפיר, ליבשה- לגילוי, והיינו שנולדנו לעם. אם כן, הימים לאחר מכן בהם התכוננו לקבלת התורה – מ"ד (44) ימי הספירה הנותרים – הם הימים בהם התינוק (עם־ישראל) ינק. תקופת היניקה של התינוק היא המכשירה ומפתחת אותו להיות מסוגל – כשיגדל – לאכול לחם וכו'.

זהו מה שאנו סופרים את הימים העליונים – המדות האלוקיות³ – לתוך העומר (היום ...ימים לעומר):

בספירת העומר אנו מביאים ומגלים את המדות האלוקיות בתוך מנחת העומר, מנחת השעורים – מאכל בהמה; מה שמסמל את המדות הבהמיות שלנו [שכן את המדות האלוקיות של הנפש האלוקית, אין צורך לתקן...]. משמעות הדבר שאנחנו מגלים הארות אלוקיות לנפש הבהמית כך שתלמד להתרגש מדברים גדולים – מהקב"ה ("והיינו בחינת גידול של המדות שבנפש הבהמית והעלאתן ממטה למעלה על ידי בחינת המשכת מוחין מלמעלה ונקרא בעץ חיים מוחין דיניקה").

עבודה זו היא ה'יניקה' של המדות הבהמיות הגולמיות שלנו, לגדול ולאהוב דברים גדולים ומשמעותיים יותר.

המשכה זו היא ב-מד הימים (אחר שביעי של פסח) המרמזים על כך ש"דם נעכר ונעשה חלב". פירוש הדבר שבימים האלה ה'דם' – הבהמיות שלנו⁴, 'נעכר' – מתתקן וגדל על ידי ש'מעכירים' עליו בכפיית הדברים הרעים ('אתכפיא'), ובכך הוא עצמו – הנפש הבהמית עצמה – נעשית 'חלב' – דבר ראוי ומשובח, המניק ומגדיל את המדות (לא רק לכפות ולהמנע מהרע אלא) לאהוב ולהרגיש את האור האלוקי.

אמנם, עבודת היניקה היא חשובה ומיוחדת, אך רק לאחר שתינוק טועם טעם דגן, יש בו דעת. רק אז הוא מתפתח לאדם שלם עם מודעות. כך גם בפנימיות: רק אחרי הספירה, בשבועות, מופיעה מדרגת הדעת – התורה הקדושה. כאשר אנו מקבלים את התורה, האלוקות לא רק מתקנת את המדות שלנו, אלא היא חודרת והופכת למודעות של האדם. התורה זנה ומפרנסת גם את הנפש האלוקית שאינה צריכה תיקון, אלא עליה למקום של מודעות והשגה מורחבת.

הקרבת 'שתי הלחם' צריכה להיות "ממושבותיכם". המשמעות הפנימית של כך היא, שבשביל להגדיל את נשמות ישראל שיוכלו לקבל את התורה בבחינת לחם – מאכל מפותח המבטא מודעות כנ"ל – צריך לעשות זאת מ'מושבותיכם'. המקום בו אנו יושבים הוא בקריאת־שמע (בניגוד לשמונה־עשרה, 'תפילת עמידה'), שכן קריאת שמע וברכותיה מכוונים כנגד עולם הבריאה, הנקרא 'עולם הכסא' – עליו הקב"ה יושב. בקריאת־שמע, אנו מתבוננים ביחוד העליון של הקב"ה ('יחודא עילאה אבא ואמא') כיצד "הוא לבדו הוא" מצד האמת, ועל־כן מתעוררת בנו מסירות־נפש מכל מקום "מושבותיכם" – מאיפה שאנו יושבים ומונחים. אנו יושבים פה בעולם הנבראים (עולם הבריאה), אך מתבוננים בכך שהמציאות האמיתית היא "אין עוד מלבדו" ממש – מה שפועל מסירות נפש ורצון להשאב רק בקב"ה [מה 'שאי אפשר לנו להשיגו בעולם האצילות' שכן בעולם האצילות – תפילת עמידה, בה עומדים לפני ה' – ה' מתייחד לחלוטין ומהות האלוקות ממלאת את תודעת עולם האצילות. משום כך, שם איננו מסוגלים כלל לחשוב אודות ה"אין עוד מלבדו" במדרגתו הגבוהה. רק כאשר אנו 'יושבים' במקומנו, אנחנו יכולים להתבונן בכך שזו המציאות האמיתית (בלי לחוש את המהות) ולהתעורר במסירות נפש גמורה לקב"ה]. על־ידי מסירות נפש זו "ממושבותיכם" – ברצון לגילוי היחוד האמיתי של הקב"ה "דלית אתר פנוי מיניה" – "תביאו לחם וכו'", הקב"ה כביכול 'מוליד' את תודעת היחוד הזו לשרות בתורה, וכך יכולה להמשך אלינו התורה להיות 'לחם' – עם מודעות, ולהמשיך אלינו דעת והשגה אלוקית.

עד כאן סיים אדמו"ר הזקן להסביר מהו "והיה אצלו אמון" – התורה מביאה לנו מודעות ותודעה אלוקית [אחר שינקנו והתפתחנו בימי העומר והשתוקקנו לגילוי האמת האלוקית המוחלטת בקריאת־שמע].

"זמירות היו לי חקיך" – מה ההבדל בין תענוג מ'זמירות' ל"שעשועים יום יום"?!

לאחר שהבנו מה כוונת התורה ש"ואהיה אצלו אמון" – התורה ממשיכה לנו השגה והבנה, דעת; ממשיך הפסוק ואומר "ואהיה שעשועים". מהדעת וההשגה בתורתינו הקדושה מגיע השמחה והשעשועים, וזהו מה שיתבאר באריכות כעת:

כדי להבין את השעשוע המיוחד והמתוקן של התורה צריך להבין במה טעה דוד המלך שאמר "זמירות היו לי חקיך". וכפי שמתארים חז"ל ש"נענש דוד על שקרא לדברי תורה זמירות", ולפיכך הקב"ה הכשיל אותו בדבר שאפילו ילדים – הלומדים פשט חומש – יודעים. והוא, שאסור לסחוב את ארון ה' בעגלה, אלא "עבודת הקדש עליהם (בני לוי) בכתף ישאו", אך דוד במעשה עוזא – העביר את ארון ה' בעגלה רח"ל.

"זמירות היו לי חקיך" היינו שה'חוקים' של ה' היו לדוד כמו זמר, כמו ניגון ערב. ניגון שאני אוהב אני שומע אותו ומתענג ממנו ב'לופים'. התענוג הוא אותו תענוג, מאותו ניגון, אך הוא מענג אותי שוב ושוב. כך היו לדוד החוקים. כעת יבאר אדמו"ר הזקן מהם החוקים – המצוות – ולאחר מכן יחזור להסביר מה כונת דוד שהמצוות היו לו 'זמירות'.

ה'חוקים' של ה', היינו הדברים ללא טעם והסבר פה בעולמינו – כמו פרה אדומה ושעטנז – שעושים אותם כי 'ככה', "חק נתן ולא יעבור". והיינו שדוד מתאר שלמרות שאין שום טעם (טעים) פה בשכל והבנה של המצוה, בכל אופן המצוות 'טעימות' וערבות לו! מדוע? משום ש'יסודתה בהררי קדש' – זהו הרצון של הקב"ה! הרצון שלמעלה מהחכמה והדעת, שהוא בבחינת 'איִן' – ו"והחכמה מאין תמצא". גם החכמה העליונה – שהיא ראשית ההתגלות של ה' לכדי השגה – נמשכת מהרצון האלוקי שרוצה להתגלות. ואם־כן, דוד שמח בדבקותו ברצון העליון אף למעלה מהחכמה!

ה'חכמה' האלוקית נקראת 'עדן', שכן היא ענג הנשמות בגן־עדן – בהשגת אלוקות, מדרגה אחר מדרגה עד אין קץ. וכפי שתיארו בגמרא, אודות אלישע בן אבויה – 'אחר' – מוטב שידונו אותו (בגהינם) ויזכה לבא לגן־עדן מרב גודל התענוג שם. בגן־עדן יש ריבוי עצום של תענוג מדרגה אחר מדרגה, ועל זה אמרו חז"ל "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" – משום שגם בעולם הבא הם ממשיכים להתעלות עוד ועוד במדרגות גן־עדן. אמנם, בספרים כתבו רק חלוקה כללית ל'גן־עדן עליון' ו'גן־עדן תחתון' – אבל בגן־עדן העליון עד 'רום המעלות' לא התייחסו ותיארו בספרים. אך הענג הוא לאין־קץ. כל ענג זה הוא מדרגות ב'עדן' – ב'חכמה', שכן ענג הנשמות הוא מהשכלה, חכמה, של אלוקות, ויש אין־ספור מדרגות של השגת חכמה זו.

אמנם, כל מדרגות ההשגה והתענוג מהאלוקות בגן־עדן הוא רק מה'זיו' – התפשטות של האלוקות, ולא מהאלוקות עצמה. וכמו שאמרו חז"ל "ונהנין מזיו השכינה". כך מתפרש גם "בורא קדושים, ישתבח שמך לעד מלכנו" – קדושים הם הנשמות, "וקדושים בכל יום יהללוך – סלה" – היינו לעולמים, אין־סוף לשבח וההשגה בגדלות זיו האלוקות, "תלמידי חכמים אין להם מנוחה" כנ"ל. אך כל ההילול עד אין־קץ זה הוא רק "ישתבח שמך" – הביטוי וה'זיו' של הקב"ה כלפי חוץ (שהרי 'שם' הוא בשביל שהזולת יוכל לתקשר אתי).

ה'שם' של הקב"ה, 'שמו' עולה בגימטריה רצון. כל ההילול והשבח כנ"ל מגיע רק עד בחינת שמו – ולא עד בכלל. 'שמו' הוא הרצון של הקב"ה, שלמעלה־מעלה מה'חכמה' וההשגה, והוא מה שגרם לגילוי החכמה: משום שה' רצה להתגלות בחכמה – התגלה. על כן החכמה בטלה ותלויה לחלוטין ברצון. על כן דוד שיבח את התורה לא במעלתה מצד החכמה, אלא דוקא במעלתה מבחינת ה'רצון'! ה'חקים' שאין בהם טעם והבנה, שכן הרצון גבוה לאין־ערוך מה'חכמה'. אמנם, אכן "אורייתא מחכמה נפקת (-יצאה)" כך שניתן להבין שהתורה היא במדרגת החכמה ולא שייך להללה בבחינת הרצון. אך, אם מסתכלים יותר טוב 'אורייתא' רק 'נפקת' – התגלתה למטה – מ'חכמה', אבל שרשה הרבה יותר גבוה – מבחינת הכתר. כתר הוא מניין 'עמודי אור' – תרי"ג מצות מדאורייתא ועוד⁷ מדרבנן העולים 'תרך' – שכן המצוות הן מחברות את העולם שלנו עם הגג – המקום הכי גבוה, כמו עמודים בגשמיות. כך המצוות, ה'חקים' שלמעלה מטעם והבנה, מחברים את העולם התחתון שלנו עם הקב"ה ממש. על־כן דוד המלך שיבח את התורה (שמחכמה נפקת) דוקא במעלתה מצד המצוות – הכתר, הרצון.

לאחר שאדמו"ר הזקן הסביר במה שמח דוד, כעת חוזר להסביר את הדמיון ל'זמר':

כמו שניגון התענוג שלו אותו תענוג על אף שחוזר ומתענג עליו שוב ושוב – כך התענוג של דוד מהמצוות לא היה מהאופי הפרטי של כל מצוה, אלא מכך שהן רצון ה'! הוא חזר והתענג שוב ושוב באופן שוה בכל המצוות מאותו עניין – רצון ה'. זוהי "שמחה של מצוה", שמחה מעצם המצוה, שהקב"ה רוצה ומצוה אותי לעשות משהו. זוהי שמחה במדרגה מאד עליונה – מהרצון שאפילו למעלה מהחכמה, שהיא 'עדן' כנ"ל, תענוג מופלא עד אין־קץ!

אמנם, על אף מדרגה גבוהה זו – נענש דוד, משום שזוהי עדיין לא השבח והמעלה העיקרית שיש בתורה. הרצון – בתוך פנימיות הנפש – הוא 'חיצוני' יחסית לאדם, הוא מתייחס ל'מרוצת הנפש' שלו כלפי חוץ: כיצד הוא רוצה להתבטא, לפעול ולהתקשר בעולם.

החיצוניות זהו ה'אחור' של האדם, ולא ה'פנימיות' שלו "וראית את אחורי, ופני (-פנמיותי) לא יראו".

הפנימיות והעיקר של המצוות הוא העונג העליון של הקב"ה.⁵ כפי שאנו רואים בנפש, "מבשרי אחזה אלו-ה" שהתענוג הוא הכח הפנימי בנפש והוא המניע מה אני ארצה. אני רוצה מה שמענג אותי.

כאשר ה' אומר למשה "וראית את אחורי", משמעות הדבר שתראה רק את איך שאני מתבטא כלפי חוץ, את הרצונות שלי. אך הפנימיות שלי – הענג – "לא יראו". היינו שאי־אפשר להשיג את הענג העצמי של הקב"ה במצוותיו.

זוהי המשמעות הפנימית בברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו", והיינו שה'אושר' וההילול הכי גדול של הקב"ה הוא "קידשנו במצוותיו", הכניס אותו בקיום המצוות שלנו(!). על־כן, אודות שבט אשר – המבטא אושר ושבח זה - נאמר ב'וזאת הברכה' כי "וטובל בשמן רגלו". והיינו שרק 'רגלו' – הארה חלקית של התענוג מתגלה ב'שמן' המרמז על החכמה העליונה הנ"ל.

"ואהיה שעשועים יום יום" – גילוי התענוג של ה' – "פנים בפנים"

'פנים' ו'אחור' מצד הקב"ה

אצל האדם, ההבדל בין הפנים שלו לעורף-אחור הוא, שבעורף אין 'התחלקות אברים', הכל עור אחד ושער. לעומת זאת, בפנים יש מגוון איברים שונים כאשר לכל אחד מהם יש אופי וכח מיוחד משלו: עינין רואות, אזנים שומעות וכו'. התענוג שמתעורר אצלי בעקבות ראיה – אינו דומה לתענוג הבא מהשמיעה, וכן מהאכילה וכו'. יש מגוון שונה, עם מיני ענג שונים בפנים. כמו כן, "מבשרי אחזה אלו-ה", ההבדל בין שמחה ברצון של ה' (אחור), לבין שמחה תענוג שלו (פנים):

הרצון העליון נקרא 'אחוריים' כנ"ל, והיינו שאין בו שום התחלקות. הרצון בכל המצוות הוא שוה – ה' רוצה שאעשה זאת. אכן זהו שבח מאד גדול לדבוק ברצון של ה' – שלמעלה ממדרגת החכמה כנ"ל, וזוהי היתה שמחת דוד "זמירות היו לי חקיך": בכל המצוות חשתי את התענוג הגדול מלקיים רצונך, כמו זמר נעים (עם אותו תענוג כנ"ל) שאני חוזר עליו המון פעמים במהלך היום. אבל, בעונג העליון, שהוא הפנים-פנימיות, יש לכל מצוה תענוג פרטי. דהיינו, אם נשאל למה ה' רצה כל מצוה? יהיה ענג שונה ומיוחד לכל אחת ואחת מהמצוות שהוליד את הרצון שיקיימו את המצוה הזו. דבר זה דומה להבדל בתענוג שיש לנו מהכחות השונים והמגוונים בפנים: התענוג של אכילה אינו באותה מהות בכלל של תענוג השמיעה וכן הראיה והריח! כך התענוג שיש לקב"ה מכל מצוה, הוא מיוחד לכל מצוה – לציצית יש ענג מיוחד, לתפילין, וכן בכל מצוה ומצוה – בשונה מהרצון, שהוא שוה כנ"ל בכל המצוות.

במתן־תורה ה' התגלה אלינו בבחינת ה'פנים', "פנים בפנים דיבר הוי' עמכם". ה' גלה לנו את העונג העליון שלו המלובש ונוכח במצוותיו. על־כן אמרו חז"ל כי "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", והיינו שההתפעלות שלנו היתה מכל דיבור בנפרד! מהענג המיוחד והפרטי שהיה בכל מצוה ומצוה, שאינו דומה כלל לגילוי של מצוה אחרת.

הסבה לכך שזכינו לגילוי הענג הפרטי – הפנים – של ה', היא שהיינו "פנים בפנים": גם אנחנו היינו בבחינת 'פנים' מול הקב"ה, וכך הקב"ה התגלה אלינו גם הוא בבחינת 'פנים'.

אם־כן, גם מצידנו – מלמטה למעלה – יש שתי בחינות, 'פנים' ו'אחור':

'פנים' ו'אחור' מצידנו

ישנה פניה לקב"ה, מצידנו, באופן של "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". אני לא רוצה שום דבר בשמים, ולא שום דבר בארץ אלא רק "ועמך". תשוקה גדולה לעזוב את הנפש הבהמית ולא לתת לה להתפשט – ולהדבק אך ורק בקב"ה.

אמנם, על אף שזוהי מדרגה מאד־מאד מופלאה – בה האדם מוכן לוותר באמת על כל רצונותיו בשביל להיות קשור בקב"ה – עדיין היא בבחינת 'אחוריים' (יחסית). מדוע? שכן עדיין הנפש האלהית, שרוצה את הקב"ה, מחוברת אל הנפש הבהמית והתענוגות הגשמיות. אמנם אכן האדם מוכן 'להפשיט' את האהבה הטבעית שלו מלהתלבש (-להתבטא) במקומות 'סתמיים' שאינם קשורים לקב"ה, אך הוא עדיין אינו קשור ב'פנים' שלו לקבה":

במדרגה שראינו כעת, האדם עוד קשור באחורה שלו – הצדדים שפונים לעולם־הזה; אמנם, ישנה מדרגה בה האהבה כבר לא קשורה במאחור של האדם ורוצה את הקב"ה – אלא האדם אוהב ומתענג עם הקב"ה ורוצה לעובדו מתוך התענוג הזה. זוהי הבחינה השניה שלנו בה הקשר עם ה' הוא הפנים שלנו, והוא מתגלה במלא אורו, וכפי שממשיך הפסוק "מי לי בשמים ...כלה שארי ולבבי": יש מצב בו גם הלב הטבעי שלי, 'כלה' מסתמיותו וחי עם הקב"ה. זו מדרגה של שמחה ותענוג בה' ממש! "ונשמח בדברי תורתך ובמצותיך לעולם ועד – כי הם חיינו"! במדרגה זו האדם כבר לא חווה כלל 'פיצול' אלא חייו אלוקות.

זוהי מדרגת "פנים בפנים" שהיתה במתן תורה: ה'פנים' העליונות של הקב"ה – גילוי התענוג המיוחד של ה' בכל מצוה ומצוה – דוקא על־ידי ובתוך ה'פנים' שלנו, פנימיות האהבה בתענוגים, שזכינו והתענגנו על ה' ממש. לכן "על כל דיבור ודיבור – פרטי כנ"ל – פרחה נשמתן".

עונש דוד – נפילה ב'אחור'

כעת מבואר, מדוע דוד המלך ששמח במצוות בבחינת אחור – "זמירות היו לי חקיך" – ולא שם עיניו ולבו לשבח העיקרי של התורה – פנים – נענש דוקא בארון ה':

על הארון נאמר "בכתף ישאו", והיו נושאים אותו כך שהפנים של הכהנים היו אל פני הארון (כך שהשניים הקדמיים היו הולכים אחורנית), בכדי להיות עם ארון (פני) ה' "פנים בפנים". בנוסף, הלוחות – המונחות בארון – היו כתובים משני עבריהם, והיינו שלא היה בהם פנים ואחור של האותיות (שמאחורה ראו את האותיות הפוכות), כי אם משני הכיוונים הם היו ב'פנים' – כתובים כסדרם. אם כן, ארון העדות ומצות נשיאתו כולו פנים גמורים של הקב"ה אלינו ושלנו אליו.

כנגד התייחסות דוד לתורה בבחינת 'אחור' נענש גם הוא הן בצורת הנשיאה, שלא היתה בפנים הנושאים אותו; והן בעצם העניין שהוא שכח את ההלכה: שכחה שייכת ל'אחור' – כאשר אני זוכר דבר, הוא עומד לפני ואני מודע אליו. כאשר שוכחים, הרי העניין נהיה כבר 'מאחורי', ואני לא שם לב ונפש אליו.

לאחר שהבנו היטב את ההבדל בין "פנים בפנים" לבין יחסי 'אחור' – ניתן להבין את המשך משמעות הכתוב "ואהיה שעשועים", מהו ה'שעשוע' שהתורה מתפארת בו. והיינו כמבואר באריכות כי השבח האמיתי של התורה הוא הענג הפנימי הנוצר והמתגלה ביחס "פנים בפנים" עם הקב"ה – גילוי הענג הפרטי בכל מצוה ומצוה.

אמנם התורה אומרת כי "ואהיה שעשועים" – אני כל הזמן (לשון הוה) נעשית שעשועים. כיצד? "יום יום". הדבר תלוי בהתעוררות ועבודתינו היום־יומית מלמטה – גילוי הפנים מלמטה כנ"ל – כדי שתתגלה התורה. עבודתינו היום־יומית הזו היא בקריאת שמע ("אשר אנכי מצוך היום" – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים") למסור נפשנו לקב"ה⁶ ומיד לאחר מכן "ואהבת את הוי' אלהיך" – גילוי האהבה בתענוגים, הכיף והענג להיות עם הקב"ה – 'פנים' מלמטה למעלה הנ"ל. דוקא מכך מה שאנו מתעוררים באהבה לקב"ה – יכול להתגלות ולהמשך למטה הענג הפרטי שיש לקב"ה בכל דבר שאנו מתחברים איתו – בחינת ה"פנים".⁷

כך גם אומר דוד "אני תורתך שעשעתי" – לא 'השתעשעתי', אלא ברגע ש"אני תורתך", אזי יוצא "שעשעתי" – מתגלה השעשוע. מסביר אדמו"ר הזקן כי "אני תורתך", משמעות הדבר שבלימוד התורה ה'אני' של דוד נהיה 'תורתך' – התהפך ונהיה אין (חילוף אותיות):

דוד המלך פעל שעשוע מאד גדול ב'היפוך' שהוא עשה. לא רק שבקריאת־שמע הוא היה במסירות נפש וביטול התחושה הנפרדת – אלא גם בלימוד התורה, המבוסס על הבנה והשגה (תחושת קיימות אישית) הוא למד בביטול היש לאין. בבטול מציאותו לקב"ה. דוד עסוק רק בקב"ה בלימוד התורה ומשם נמשך התענוג שלו (ולא מהבנה והשגה אישית, אלא מהבטול).

כנגד זה שדוד 'הופך' את היוצרות ועושה מדבר נפרד (יש) – אין, גם הקב"ה 'הופך' את הדברים ועושה מה'יש האמיתי' – הענג האלוקי שלמעלה־מעלה ממציאותינו⁸ – 'אין'. משמעות הדבר, שהקב"ה מגלה לנו הענג הפנימי שלו – שעשוע – שלמעלה־מעלה מכל התלבשות והשגה, ומלביש אותו באין – בספירת החכמה, ראשית ההשתלשלות (המציאות שלנו).

וזהו שאומר דוד "אני תורתך" – אני לומד תורתך בביטול, "שיעשעתי" – מתגלה שעשועיך העליונים פה אצלנו, "פנים בפנים" הנ"ל.

"משחקת לפניו בכל עת; משחקת בתבל ארצו"

"משחקת לפניו בכל עת" – שחוק ושעשוע גם באתהפכא ("עת לחבוק") וגם באתכפיא ("עת לרחוק מחבק")

כעת אדמו"ר הזקן ממשיך ומבאר מה הכונה כי התורה "משחקת לפניו בכל עת". בספר קהלת יש 28 'עתים', והיינו 28 פעמים שכתוב "עת" – כאשר בחסידות מוסבר שאלו 28 חלקים שהזמן מתחלק באופן תמידי. שניים מהעתים שם הם "עת לחבק את לרחוק מחבק", ומשמעות הדבר היא שיש זמנים בהם הקב"ה 'מחבק' את נשמות־ישראל.

כאשר אנשים מתחבקים, ידיהם מחבקות אחד את השני מאחוריו – מהגב, על מנת שנשאר בפנים־אל־פנים. כך, הקב"ה 'מחבק' אותנו – "אהבתי אתכם אמר הוי'", "ואהבתך לא תסור⁹ ממנו לעולמים" – תופס גם את ה'אחור' שלנו על מנת שלא נפרד ממנו (ואם־כן ה'אחור'־גב שלי נהיה חלק ממפגש ה'פנים' דוקא, ודוק). שנהיה "פנים בפנים" כבשעת מתן תורה, כך שגם הצדדים שלנו שפונים 'אחורה' אל התחושה הנפרדת – הנפש הבהמית – מתהפכים ושייכים למפגש עם הקב"ה. זו מדרגת ה'אתהפכא', "'בכל לבבך' – בשני יצריך". במדרגה זו "ימין ה'" – אהבת ה' אלינו 'ימין מקרבת' – "עושה חיל" ו'הופכת' גם את הנפש הבהמית לרצות ולאהוב את הקב"ה.

אמנם מאידך, יש "עת לרחוק מחבק", שאין עת־רצון מלמעלה ואנחנו רחוקים מהחיבוק, איננו עומדים "פנים בפנים" מול הקב"ה. והיינו שהדביקות שלנו באלקים חיים לא בבחינת 'פנים' – הפנימיות והפניה שלי אינה רק לקב"ה בתענוג גדול¹⁰ "כלה שארי ולבבי" הנ"ל. אלא גם שרוצה את הקב"ה באמת ומלא בתשוקה אליו – זהו רק באחור, שכן מבחינת הפנים שלו הוא מתענג ממילי דעלמא, מתחושת הנפרדות הסתמית.¹¹ הרצון הוא אחוריים והפנים הוא התענוג כנ"ל.

זוהי בקשת כנסת ישראל "למה תשיב ידך?! וימינך מקריב חיקך כלה!" כאשר הכתיב במקום 'חיקך' הוא 'חוקך' – התורה הקדושה ("זאת חקת התורה"). כך שהפסוק מתפרש כי כנסת ישראל מבקשת – 'בבקשה 'כלה' והוצא את החיבוק (ימין־אהבה) שלך מהתורה! מדוע אתה נסתר לנו בה?!'. נמצא שישנה מציאות בה הקב"ה נעלם בתורה ב'חוקיך', והיינו על דרך "אור שנברא ביום ראשון היה צופה בו ומביט מסוף העולם ועד סופו ראה שאין העולם כדאי לו – גנזו לצדיקים. והיכן גנזו? בתורה": ה' גנז את אורו – ימינו, אהבה מחבקת – בתורה, וכך מבואר גם בזהר כי 'נהורא קדמאה' (האור הקדום) גנוז בקרב חוקו – בתורה.

כך יתפרש הפסוק "ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל": יש תקופות בהם "ימין ה' רוממה" – היא מרוממת ומוגבהת מאיתנו – כשאר היא גנוזה בתורה. אמנם אכן כנ"ל, יש זמנים "עת לחבוק", בהם אהבת ה' מתגלה – "ימין ה' עושה חיל" – פעולת בנפשות.

על־כן אנו מבקשים מהקב"ה "וימינך" – אהבתך, "מקרב חוקך" – הגניזה בתורה, "כלה" – הפסק וגלה אותה. ה'! שהימין, חסדך ואהבתך, תתגלה בנפשות שלנו!

התורה "משחקת לפני בכל עת", בודאי שב"עת לחבוק" (בו מתגלה השעשוע והתענוג כנ"ל) ואפילו ב"עת לרחוק מחבק"!

הסבה לכך היא, ששחוק קורה מהפתעה, מהתהפכות של דברים. ברוחניות עיקר השחוק הוא 'ביטול היש לאין', שמה שנראה כדבר עצמאי ונפרד – מתגלה פתאום שהוא בטל לחלוטין לקב"ה. כך יתפרשו גם דברי שרה "צחוק עשה לי אלהים": אלקים זהו שם הצמצום וההסתרה, שפועל שהעולם יראה כבר עצמאי ונפרד מחיותו האלקית. פועל שלא יתבטל לגמרי במציאות האמיתית – ה' יתברך – כמו שאור (גילוי) השמש בטל עד שאי־אפשר לקרוא לו בשם כאשר הוא במקורו – במאור.

כאשר הקב"ה עושה את הצמצום – 'אלקים' – הוא "עושה צחוק" בכך שהוא גורם לעולם להרגיש 'יש' למרות שהוא מהווה אותו (וגם את מציאות ההעלם) בכל עת ורגע ...זהו הצחוק שמתגלה כאשר אנחנו מהפכים את ה'יש' לאין – אנחנו כביכול 'מבינים את הקטע', שהעולם באמת 'אין', וזה מתגלה שחוק ושעשוע גדול. על דרך זה מתבאר בחסידות ה"קניגי (-מלחמה) לצדיקים" של שור הבר והלוויתן, והיינו שעשוע מה'מאבק' והיפוך שבין האין והיש.

הגילוי של הצחוק הזה – כאשר יתבהר לנו שהיש באמת בטל לגמרי לאין – יהיה רק לעתיד־לבא. אמנם, הצחוק מתרחש בכל עת ורגע על ידי התורה הקדושה, שמגלה לנו איך הקב"ה (אין) נוכח בדברים גשמיים (יש), ובקיום התורה אנו מבטלים את היש (המציאות הנפרדת) לאין (לקב"ה). קיום התורה נעשה אצלנו על־ידי 'אתכפיא' – כפיית היש לאין, והיינו העבודה שבבחינת 'אחור', שאנו חווים דוקא את הסתירה וההיפוך הנ"ל, ודוקא עבודה זו עושה את ה'שחוק' הגדול.

זוהי מדרגת ה'בינוני' אשר "בינונים זה וזה שופטן" – הם חווים את הסתירה והפיצול, כך שיש בהם את שני העתים: בשעת התפילה הם מתענגים עם הקב"ה בבחינת 'פנים'; אך בשאר היום הם חווים את מציאות העולם, היש, ושייכים לתענוג ממנו – אך מתגברים ו'כופים' את היש להתבטל לאין.

"משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם" – שני סוגי התעוררות אהבה שלנו, שפועלת גילוי השעשוע מלמעלה

כעת אדמו"ר הזקן ממשיך לבאר את הפסוק "משחקת בתבל ארצו". התורה "משחקת בתבל". תבל (432) הוא פעמיים אריה (216) בגימטריה. והיינו שיש בתורה שעשוע, משחק, משני סוגי 'אריות': האריה שב'חיות הקדש' והאריה שב'אופנים'.

'חיות הקדש' הן בעולם היצירה. בזהר מבואר כי "שית ספירן מקננין ביצירה" – ששת המדות האלוקית של הקב"ה שורות בעולם היצירה.¹² ששת מדות אלו מכוונות כנגד 'ששה סדרי משנה' שהם מבטאים כבר טעם והבנה בתורה הקדושה.

לפיכך, המלאכים – 'חיות הקדש' – הנמצאים בעולם היצירה, אהבתם הגדולה לה' – "אריה שואג" – היא בטעם והשגה. והיינו, שהם משיגים וחשים עד כמה הקב"ה "קדוש, קדוש, קדוש" – מובדל ומרומם מהעולם, אך עם זאת "הוי' צבאות" – נמשך להחיות 'צבאות' (-נבראים) והיכלות רבים עד ש"מלא כל הארץ כבודו" – הוא נמשך וממלא את כל העולם. מההשגה בפלא הזה מגיעה האהבה וההתפעלות של 'חיות הקדש' בעולם היצירה, והם מרעישים ("שואג") על כך – ה' הקדוש נשאר קדוש ונעתק מכל השגה, אך בכל זאת הוא מחיה את התחתונים! זוהי התפעלות ה'אריה' שב'חיות הקדש'.

ה'אופנים' הם המלאכים שנמצאים בעולם העשיה, שכשמו כן הוא – עשיה, ולא 'טעם והשגה'. אם כן, ה'אופנים' מרעישים ומשבחים לקב"ה לא מצד שהם משיגים את הפלא כ'חיות הקדש', אלא משום אהבתם הטבעית לקב"ה – ללא טעם והבנה. זהו ה'אריה' שב'אופנים'.

זוהי משמעות "משחקת בתבל" – התורה שמחה ומשתעשעת בשתי הבחינות של אריה: הן אריה שביצירה, והן אריה שבעשיה.

כשם שיש שתי בחינות במלאכים, כך גם יש פה אצלנו, בבני אדם שתי בחינות של יהודים המתפעלים מגדולת ה':

ישנם יהודים שמתבוננים היטב, בטעם והשגה בגדולת ה' בקריאת שמע – 'שמע' בתורה הכונה האזן והתבונן; לאחר מכן ממשיך בהתבוננות כיצד האחדות הזאת מתבטאת ונמשכת לעולם שלנו – "ברוך (מלשון 'להבריך' ולהוריד) שם כבוד מלכותו לעולם ועד"; משם ממשיכים ל"ואהבת ...בכל לבבך" ובצע זאת ב"ודברת בם", "'בם' – בדברי תורה".

והיינו, שמשיגים ומתבוננים היטב כיצד הקב"ה אחד בכל העולמות, עוברים את תהליך ה'ירידה' של ה' לעולם, עד שכאשר הם עוסקים בתורה – "אני השכינה מדבר בפיך" "ודברי אשר שמתי בפיך". הקב"ה מתגלה בלימוד התורה שלהם והם מגלים את האחדות בתוך ה'יש' ("ביטול היש לאין"). מדרגה זאת שייכת לתלמידי החכמים שעוסקים בתורה – כנגד עולם היצירה – ב'ששה סדרי משנה', בטעם והשגה.

אך ישנם גם יהודים, השייכים יותר לעשיה ולא להשגה בגדולת ה', וכן בדרך־כלל הם מתעסקים בעיקר בעולם המעשה במשא־ומתן. אך גם הם, בדומה ל'אופנים' יכולים לשאוג כאריה ולהתפעל מה' יתברך! על־ידי מחשבה פשוטה על כך ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – הוא האחד והיחיד (בלי להמשיך בכל ההתבוננות המפורטת) – וזה מעורר לו את האהבה הטבעית שיש לו לקב"ה! אהבה שנטועה בכל יהודי ויהודי (וראה בהרחבה בתניא פרק יח והלאה), עד שיבא ל"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך" – 'בשני יצריך'! לגילוי זה זוכים דוקא על ידי מעשה הצדקה, 'מצוה רבה', עמל והשקעה בצדקה, הפועלת את גילוי האין־סוף ומפרידה מהרע.¹³

כמו שאדמו"ר הזקן מסביר בכל שלב, הכל כאן הוא "בפנים בפנים" – הענג של ה' בכל פרט בתורה מתגלה אלינו על ידי שאנו מתעוררים תחילה. כך גם כאן: על־ידי שאנו מתעוררים כאריות לקב"ה – "תבל" – אנחנו פועלים שהתורה "משחקת בתבל ארצו", התורה מגלה את הענג והשעשוע שלה אלינו. יחס הדדי זה, מתבטא בכתוב "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם". יש את ה'אדם' מצידנו, ויש את ה'אדם' מצד הקב"ה:

למלאכים – האריות – יש לכולם 'פני אדם', "ודמות פניהם פני אדם", כך שבעצם כשאנו מתעוררים באהבה לה' – בשתי הבחינות הנ"ל – אנו מפנים את פני האריה (שכמראה אדם) לקב"ה. זהו 'לב (-'פנים'־פנימיות) האדם' שלנו. כנגד התעוררותינו מתעורר ה'אדם העליון', "ועל הכסא (-כסא הכבוד) דמות כמראה אדם" – הקב"ה כפי שהוא בא ו'מצטייר' בשיעור קומת אדם, עם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. זוהי התורה הקדושה ש"כולא חד" עם הקב"ה, כאשר תרי"ג מצוות הן "תרי"ג אברים דמלכא" – אברים כביכול של הקב"ה, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא־תעשה. אם־כן, הקב"ה בה ומתעורר כנגד פני האדם שבאריות ו"משחק(ת)" בהם ומגלה להם את התורה, "כן לב האדם". זהו שמסיים הפסוק "ושעשועי" – אני מגלה את שעשועי בבחינת "פנים בפנים", "את בני אדם" – 'בני' לשון רבים, כנגד שני בחינות ה'אדם' שבמלאכים מלמטה (התפעלות בהשגה, ואהבה טבעית), ואני מגלה זאת לשתיהן.

כעת מסיים אדמו"ר הזקן את המאמר, במשפט (שמסכם אולי את כל התמצית של המאמר ועניין מתן־תורה):

חז"ל ביארו כי "ביום חתונתו" – "זו מתן תורה"! מתן־תורה הוא חתונה, זיווג של המשפיע (הזכר) והמקבל (הנקבה), "פנים בפנים". ה' מתגלה בתוכינו בפנימיות, מתשעשע איתנו, דוקא כי אנו פונים אליו. כל מתן־תורה עומד על הרצון והתענוג שלנו עם הקב"ה! "אין לך טפה שיורדת מלמעלה (וודאי שלא דבר גדול כמו התורה הקדושה) עד שאין עולים שתי טיפות מלמטה". געוואלד. שנזכה לקבלת התורה בשמחה גדולה ובפנימיות!!

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

אנחנו רגילים להבין את מתן־תורה כמין איזה גילוי מבהיל מלמעלה עד ש"פרחה נשמתן" – גילוי ללא קשר לעבודתינו התחתונה. אמנם, במתן־תורה היה "פנים בפנים דיבר הוי' עמכם". לא רק שה' גילה את 'פניו' העליונים – אלא זה התגלה דוקא מתוך כך שאנחנו הפנינו פנינו לקב"ה. ה'פנים' העליונות מתגלות דוקא ב'פנים' התחתונות. הפנית הפנים מבטאת איפה אני עומד. היכן התענוג שלי מונח? איפה הפנים-פנימיות שלי ממוקדת?

בשביל לקבל תורה, צריך לעורר ולגלות שאנחנו אוהבים את הקב"ה וחפצים בו. קבלת התורה באה אחרי עבודה מאומצת של בירור, תיקון וגדילה בימי העומר. עד, שאנו אכן מפנים פנינו והעונג שלנו הוא דוקא מהמפגש עם ה' – על כל חלקיו.

לאור זאת, מאמר חז"ל ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם", מקבל פנים חדשות, ומתבקש לומר שגם "כפה עליהם הר כגיגית" יתפרש אחרת: אולי זהו חיבוק גדול־גדול מהקב"ה, שפשוט אי־אפשר להפרד ממנו, כמו 'כפיה' אך נעימה וטובה. חיבוק שאוסף את כל חלקי האישיות שלנו לקב"ה כך שהפנים שלנו נפגשות כביכול. התענוג ההדדי פורץ גבולות "ונגלה כבוד הוי'".