קול דודי

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-16 דקות קריאה

"קול דודי"

(אדמו"ר הזקן, תורה אור שמות דף נ עמוד ד)

א. יציאת מצרים – סיפור רוחני; מה אנחנו רוצים להבין כאן במאמר

הפסוק אומר "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", ואומר המדרש שהדילוג המתואר – בו מגיע ה', 'דודי', לגאול את עם ישראל – הוא הדילוג של גלות מצרים שארכה 210 (רד"ו) שנים במקום 430 (ת"ל) [כמו שאם אדם ילך על ראשי ההרים הוא יחסוך המון הליכה]... אם כן, גאולת מצרים מתבטאת ב'דילוג' על ההרים.

המאמר יעסוק להבין מהי גאולה ברוחניות, כפי שמתארים הפסוקים: "הושיעה לו ימינו" – ה' מושיע את הימין שלו כביכול, והיינו גאולה ברוחניות (שכן ודאי שימינו של ה' אינה גשמית אלא מהות רוחנית); וכן "צדיק ונושע" – רואים שהצדיק, מהות רוחנית, צריך ישועה.

כדי להבין את הגאולה הרוחנית, צריך להבין מהי הגלות, הירידה, שהיא "צורך (-גורמת ומביאה) עליה (-גאולה)". וכמו שמתאר הפסוק "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עָלֹה" – רואים בפירוש כי הירידה קשורה בקשר אמיץ עם העליה וזהו מהלך אחד; ניתן להבחין בכך שהיציאה ממצרים (וממילא גם השהות בה) מביאה ומוליכה אל מדרגה חדשה – "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (-והכל פה מתוכנן במהלך אחד), בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", והיינו הר סיני בו היה מתן תורה והיה גילוי עצום ורב – "פנים בפנים דיבר ה' עמכם".

בכדי להבין את ה"ירידה צורך עליה" יש להבין מהי המשמעות שהקדוש ברוך הוא ("אנכי") יורד ("ארד עמך מצרימה"). הרי ירידה שייכת רק אצלנו, כנבראים, שאם אנחנו נמצאים פה – אנחנו לא שם ועלינו 'לרדת' על מנת להגיע למקום נמוך יותר. אך הקב"ה הוא נמצא בכל מקום, וכפי שאומר הפסוק "את השמים ואת הארץ אני מלא", ואם כן, כיצד הוא יכול 'לרדת'? על כן צריך להבין מה ה' מתכוון בכך שהוא מספר לנו שהוא 'יורד' עמנו למצרים.

אך באמת, העניין הוא ברוחניות, כפי שנדרש אודות יציאת מצרים אשר חז"ל תיקנו להזכירה בלילות, והיינו בכל הזמנים בהם הקדוש ברוך הוא נסתר ומכוסה – גלויות. הסיבה שיש להזכיר את יציאת מצרים בכל מצב של לילה-גלות-הסתר, היא משום שכל הגלויות הן כמו גלות מצרים; כמו כן ניתן גם לראות כי הגאולה של כל הגלויות – הגאולה השלימה – היא כגאולת מצרים כפי שאומר הפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

אמנם, בגשמיות רואים שהצרות והגלויות הן שונות מיציאת מצרים. על כן מתפרשת הכוונה שההסתר הרוחני הקיים במהלך הגלויות, הינו אותו הסתר שהיה בגלות מצרים. כך מפורט בזהר כי הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" מבטא את הצורך שלנו בלימוד והסתבכות ב'קל וחומר' (-בחומר), ללבן הלכות (-ובלבנים), ולהתעסק בברייתות (-ובכל עבודה בשדה), משום שדבר ה' אינו בהיר בהיותנו בגלות.

אחר שהבנו כי ישנה גלות רוחנית בירידה למצרים, אדמו"ר הזקן יעסוק בלבאר את הזהר הנ"ל על מנת להבין מהי הירידה והעליה אצל ה' ("אנכי ארד עמך כו'"), וכן מהי הגאולה שתהיה ברוחניות, ומהו ה'דילוג' של ה' "על ההרים".

ב.

גאולה – גילוי אחדות ה' בבהירות; גלות (מצרים) – נתק בין המחשבות ללב

בכדי להבין מהם אותם "חייהם" שמיררו המצרים ("וימררו את חייהם"), נלמד ממה שאמר בעל ההגדה של פסח "שמררו חיי אבותינו במצרים", והיינו שהם מיררו את החיות של האבות שלנו.

האבות שלנו – אברהם יצחק ויעקב – ברוחניות, הינם שלשת המדות העיקריות בנפש האדם – אהבה, יראה ורחמנות¹. (ניתן גם לומר כי הנקודות המנחות ומדריכות אותנו בחיים, ה'אבות' הפסיכולוגיים שלנו, הם המידות-נטיות שלנו).

החיות של האבות, המידות, היא המוחין שלנו: ההתבוננות בגדולה של ה' ש'אין עוד מלבדו' בכל המציאות, ובכל הצדדים השונים שבה – מולידה ומעוררת את האהבה והיראה שיש לכל אחד ואחד מישראל בנשמתו [משום שכל נשמה היא 'ניצוץ' מכנסת ישראל כך שכנסת ישראל היא שרשה, ובכנסת ישראל עצמה יש אהבה ויראה כדלקמן]. ההתבוננות היא ה'חיות' שמחיה את האבות-המידות שלנו.

כעת אדמו"ר הזקן קצת מרחיב כיצד האהבה לה' היא חלק מהטבע שלנו:

בסיפור האהבה בין ה' וכנסת ישראל – 'שיר השירים', מכנה הפסוק את כנסת ישראל – הכינוס של כל נשמות ישראל יחדיו – "בת נדיב". פירוש הדבר הוא שמקור נשמותינו היא 'ביתו' של אברהם שהוא איש החסד כנ"ל, 'נדיב', המחלק ומשפיע חסדו ואהבתו לכל העולמות. אם כן אנו – כל נשמה פרטית – יורשים את מידתו העצמית הזו, ויש לנו אהבה לה' בטבע. [כעת מתעוררת שאלה נסתרת: אם זוהי אהבה שטבועה בנו מדוע אנו צריכים לעבוד ולהתאמץ על מנת לעורר אותה?]

כיוון שה' נתן לנו בחירה – אנו יכולים להשפיל את האהבה האלוקית ולהפוך אותה לאהבה להיפוך הגמור מה'. לכן ישנו צורך תמידי של עבודה לעורר את האהבה לה', על מנת שהיא תתגלה ולא תתהפך לאהבה לדברים נגד רצון ה' (כמו חברים אוהבים שהאהבה ביניהם חזקה מאד, אך כאשר כל אחד פונה לעיסוקיו אם הם לא יעוררו את האהבה ויתפנו לחשוב אחד על השני – האהבה תעלם והיא חלילה תופנה לדברים אחרים). סביב הנקודה הזו סובב שיר השירים והוא מתאר את בקשת התעוררות האהבה של כנסת ישראל לה', "אם תעירו ואם תעוררו"; וההתעוררות היא על ידי שה', 'דודי', דופק לעורר אותנו².

הגמרא מספרת כי אנשי יריחו לא היו מפסיקים אחרי "שמע ישראל ...הוי' אחד" באמירת "ברוך שם כו'", אלא מיד היו ממשיכים ל"ואהבת". הסבה לכך היא משום שכאשר האדם מתבונן כנ"ל בכך ש"הוי' אחד" בשבע רקיעים וארץ וארבע רוחות השמים – "אין עוד מלבדו", מיד מתעוררת אהבה גדולה לה' בלי שום צורך בפעולה או התבוננות נוספת (כמו שה' הגדול הזה גם שייך אלי וכדו'), אלא ראית הגדולה מיד מעוררת את האהבה שבנשמה. לפיכך מיד לאחר קריאת שמע אנו אומרים 'אמת ויציב', כי האמת של אחדות ה' מאירה אצלינו בבהירות מוחלטת לחלוטין בכל רבדי המציאות, אף במציאות התרגום, לשון ה'חולין' – 'ויציב', תרגום המלה 'אמת' לארמית. כי אכן זוהי האמת כפי שאומר הפסוק "..אין עוד מלבדו".

אמנם, כל זה כאשר המוחין של האדם, החכמה והבינה שלו, מתבוננים בגדלות ומאיר בהם בהרחבה אחדות וגדולת ה' – כך שעומק המחשבה מיד יכול לעורר את המידות.

אבל מי שהמוחין שלו 'קטנים', והם לא מצליחים להכיל את ההכרה בגדלותו של ה' יתברך בגילוי, אצלם המחשבה על גדולת ה' לא מולידה ישירות אהבה בלב.

אז מהי העצה? לצעוק אל ה' בתפילה – "צעק לבם אל הוי'". לקול, לצעקה, יש כח לעורר את הכונה – 'להעיר' את הרצון שבמוחו להתקרב לה', שיחיה, וכך תתגלה בלב האדם אהבתו לה'.

[מדוע דוקא צעקה?] הסיבה לכך שאדם לא מתעורר באהבה מההתבוננות שלו – שגדלות ה' לא מאירה בגילוי במוחו – היא משום שישנו מיצר, מחסום, בגרון שמונע ממה שנמצא בראש – 'ים החכמה' לרדת אל הלב (ולכן צריך לצעוק מהגרון).

מיצר זה הוא-הוא קליפת מצר-ים (החכמה), והוא גם מתאר את יציאת יעקב ממקום הקדושה 'באר שבע', אל "חרנה" – אל מקום בו הגרון ניחר ולא מעביר היטב את ההתבוננות אל הלב. שכן גרון וחרן הינן אותה גימטריא [עם הכולל].³

אם כן, מצרים עניינם הוא למרר את 'חיי אבותינו', החיות של המדות שלנו, על ידי שהם מלבישים את החיות של המדות, המוחין, במיצר הגרון.⁴ בכך מצרים תוקעים את החיות מלעבור הלאה ולהחיות את המדות, ובכך חיות זו נהיית מרה (שכן היא יוצרת פער מאד גדול ונתק בין מה אני מאמין וחושב עליו לבין איפה שאני מונח). זאת בניגוד למציאות של יעקב ב'באר שבע' – בה ישנה הבאר ממנה שואבים חיות ולחלוחית (מים) לשבע מדות הלב, ואזי המידות נהיות מתוקות.

כעת הבנו מהם אותם 'חיי אבותינו' שהמצרים מיררו אותם.

לפי זה ניתן להבין את משמעות הירידה והעליה של ה' "אנכי ארד עִמְך מצרימה וכו'": הכונה היא שההכרה שלנו ('עמך') במציאות 'אנכי' (המרמזת על עצמי ממש, 'מי שאנכי', ולא רק על שמי), שה' הוא 'אחד אמת' ו"אין עוד מלבדו" באמת הנ"ל – ירדה למצרים משום שהיא 'עמך', עִם עם-ישראל היכן שהוא, "גלו לאדום שכינה עמהם".

אמנם, ההכרה במציאות ה' שממלאת לנו את כל המציאות (מאירה במוחין ומתגלה במידות שלנו), ירדה למצרים, אך בכל זאת נשארה האמונה שנטועה בלב כל ישראל אפילו בגלות, "ויאמן העם".

למרות שנשארת האמונה "אינה דומה שמיעה (שמספרים לנו על כך שיש ה' ואנו שומעים), לראיה (שה' מתגלה במוחש)"! הגילוי של האמונה בימות הגלות הוא מאד פעוט ביחס לגילוי שיהיה אחר-כך בגאולה "וזה לך האות ...בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" – בשעת מתן תורה בו היה גילוי של ראיה שראו פנים בפנים את הקדוש ברוך. אך גילוי האמונה הזו בלב בזמן הגלות קורה על ידי הצעקה מהגרון, כמו שראינו למעלה שהיא 'משחררת' ומעוררת את הכונה – את האהבה לה' בהתגלות⁵.

ג.

גלות בתפילה

בגלל אותו מיצר הגרון ישנן מחשבות רבות שמפריעות לנו ומבלבלות אותנו בתפילה (שלא מאפשרות אפילו לצעוק), והן ה'עוונת המבדילין' ביתר שאת בין המח ללב, שלא נותנים לנו 'לשחרר' את האלוקות שתאיר במח וכך גם בלב. מה עושים במצב כזה של גלות שאנו פוגשים בתוכנו בתפילה?

העצה היא לעורר רחמים רבים. אמנם לא על עצמי – שאני מסכן ואני רוצה להרגיש הארה ולהתפלל – כי אז חלילה יבדקו אותי האם אני באמת ראוי להיות לזכות לתפילה ועבודה, ולהיות במבחן אצל ה' זה לא כדאי ...אלא ש"ישוב אל ה' וירחמהו" – לרחם על ה'.

על האדם לרחם על הניצוץ האלוקי שמחיה אותו ואת מחשבתו, ולשים ליבו לכך שהניצוץ הזה מלובש כעת בלבושים צואים – המחשבות זרות שלי. המחשבה על כך גורמת למרירות מאד גדולה על ההשפלה הגדולה של ה' שאני חלק ממנה – ועל ידי המרירות והרחמים יסורו המחשבות זרות, "ונגלה כבוד ה'", הוא הניצוץ האלוקי השורה באדם⁶. ה' מאיר את הניצוץ אלוקות שבי בתוך החשך שלו, "זרח בחשך אור לישרים"⁷. הזריחה של ה' היא התעוררות האהבה המסותרת שלנו בגילוי.

תהליך זה הוא המתואר בפנימיות בפסוק "ליעקב אשר פדה את אברהם": יעקב הינו מרכבה לרחמנות של ה' (כנ"ל בהערה 1), והוא זה שפודה את אברהם – מדת החסד (כנ"ל).

כעת יבואר הפסוק, אותו מבאר הזהר כתיאור הגלות הרוחנית של כל אדם ואדם, "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה": "וימררו את חייהם", היינו שגלות מצרים, הגלות של המחשבות שלנו במחסומים – העוונות המבדילים – מצריכה אותנו לחפש עצות איך להתקרב לה' לצעוק את הכאב הזה, ולחיות במרירות מאד גדולה על כך שהחיים שלנו – האלוקות המחיה אותנו – שרויים בכזה בוץ [שכן ודאי שהכונה ב'חיים' היא לחיים אלוקיים שכן חיי הבשר אינם חיים, (שהרי גוף-בשר ללא נשמה אינו חי כלל)].

לכן עבודתה תפילה בגלות היא "בעבודה קשה". ה'עבודה שבלב זו תפילה', היא הכח לגלות את ה' בזמן הגלות, על ידי הצעקה והקריאה אליו בתפילה, וכפי שאומר הפסוק כי "רוממות אל (תלוי) בגרונם (-בצעקה)". התפילה פועלת גם את המשך הפסוק "וחרב פיפיות בידם" – חרב איתה האדם משמיד ומכלה את כל התאוות שלו וההיתפסויות שלו לחיצוניות העולם (כמו שהוזכר גם בעניין המחשבות זרות). אמנם, חרב שיכולה להכרית ולשבור דברים קשים מאד, היא דוקא כזאת שעשויה מברזל קשה ודחוס. אם הברזל של החרב הוא ברזל רך – היא לא יכולה לעמוד מול דברים קשים והיא רק נפגמת מהם. כמו כן היא התפילה, ה"עבודה", עליה להיות "קשה" – להיות תקיף וחזק ולהתעקש לקרוא אל ה' למרות כל הדברים שמבלבלים אותנו, גם בעיות בנפש וגם בעיות חיצוניות, ולהיות תקיף בדרישת ה', ובכך להכניע את כל התאוות והרוע ואף להיות בלב (שמלא בדברים שאינם טובים) נשבר. בכך אפילו לב קשה כאבן 'יזוז' וימס בפני אור ה'.

כל הצורך להתפלל ולצעוק, ובפרט הטורח להתפלל "בעבודה קשה" – הוא בגלל הגלות. כאשר היה בית המקדש קיים ("בין כתפיו (-בגרון) שכן"), לא היו צריכים להתפלל (-לצעוק) משום שהאור האלוקי האיר במחשבות שלנו בהרחבה ובהירות, כך שהוא זרם בגרון היטב. כך, עומק המחשבה מיד העיר את הלב באהבתו העמוקה לה' יתברך.

ד.

גלות בלימוד התורה – 'ליבון הלכתא'

כמו כן ישנה גם גלות בלימוד התורה, וכפי שמבאר את המשך הפסוק הזהר ברעיא מהימנא שהובא לעיל: "'בחומר' – דא קל וחומר, 'ובלבנים' – דא ליבון הלכתא וכו'".

הפסוק בשיר השירים אומר "ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר – אחת היא יונתי תמתי". חז"ל דרשו את הפסוק הזה וביארו כי כוונתו לפרטים בלימוד התורה לעומת עם ישראל: "ששים המה מלכות" – הכוונה לששים מסכתות המשנה שהן כמו נשים של הקב"ה; "ושמונים פלגשים" – הכונה לברייתות, שהן כמו 'פילגשים' שהם אינם קביעות ועיקר הלימוד; "ועלמות אין מספר" – אלו ההלכות, שאין מספר לכמות שלהן שכן הן מתפתחות ונוגעות בכל פרט וסעיף במציאות. על כל זה "אחת היא יונתי תמתי" – כנסת ישראל. נראה שחז"ל באים לתאר כיצד כל התורה שבעל-פה היא מלאה בריבוי (ששים, שמונים, אין מספר) וחלילה מסתירה על אחדות ה', אבל כנסת ישראל היא מגלה כיצד בהכל מתגלה ה' אחד, כדלקמן.

הסבה שכנסת ישראל נקראת "תמתי" – היינו שלמתי, היא משום שהשלימות היחידה כביכול שיש אצל ה' זוהי כנסת ישראל, כמו שכתוב " ...והארץ הדום רגלי", הארץ היא המקום עליו ה' מניח את הרגליים שלו כביכול. ה'רגליים' של ה' הינן כנסת ישראל, שכן אנו הבנים של ה' – "בנים אתם להוי' אלהיכם" – ו"ברא כרעא דאבוה", הבן הוא הירך, הרגל של האבא (הרגל היא אבר שמתפשט החוצה מעבר לגוף, בדומה לכך "בן הנמשך ממח האב" – הבן נמשך ממהות האב, אך הוא מחוץ אליו והוא מציאות אחרת). אם כן, אנו ה'רגליים' של ה', ובלעדינו "והארץ" לא היתה "הדום רגלי" – וה' כביכול לא היה שלם חלילה.

מדוע דוקא אנו המשלימים ('תמתי') את ה', כך שבלעדינו לא היתה לו שלימות (הוא לא היה בארץ)?

הסבה לכך, היא שבשונה מהעולמות העליונים בהם נגלה כבוד ה' וכל המלאכים בטלים במציאות באור ה' – "וצבא השמים לך משתחווים", בעולם שלנו המציאות יותר מורכבת: ישנם גויים שהם פושעים ומורדים בכוונה נגד מציאות ה', וממילא הם 'מפריעים' ופוגעים בשלימות ה' כביכול. היחידים שעושים כאן את ה' אחד ומייחדים אותו בעולם בכך שהם בטלים אליו ומבטלים רצונם אליו, הם עם ישראל "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אמנם בכדי להבין למה הביטול והייחוד שאנו עושים לה' 'משלים' אותו, 'תמתי' – יש להתבונן בגוף האדם:

האברים שלנו הם חלק מאיתנו – כל עוד הם מחוברים ובטלים אלינו, אל החיות שלנו. אבר אינו בטל לאדם, רק כאשר הוא כבר מנותק ואינו חלק מהאדם, אך באם הוא בטל ומחובר (דבוק) – אפילו אם הוא רק רגל או אף ציפורן – באדם, הוא חלק מהאדם. כאשר נפרד אחד האברים – הוא כבר לא חלק מהאדם.

אותו דבר גם בנפש האדם, ב'איברים' הרוחניים של ה'אדם העליון', הקדוש ברוך הוא. הפסוק אומר "לתאוה יבקש נפרד", בשביל התאוה, סיפוק אישי ולא בטל – האדם מבקש להפרד ולא להיות חלק מיחודו יתברך ואחדותו הממלאת את כל המציאות. אם כן בכך הוא 'מתנתק' כביכול מהקומה השלימה של יוצר בראשית ובכך 'מחסר' בה ח"ו. אבל לעומת זאת, אם הוא בא להדבק ולהיות מחובר עם ה' באמת ולהיות בטל, כמו שהיד לא חושבת ולא רוצה כלום רק מגלה את הרצון של המח והלב, כך הוא אינו רוצה כלום אלא לגלות את הרצון של ה', "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ (-אני לא רוצה שום דבר חוץ מלהיות 'עמך')", "צור לבבי וחלקי (-אתה הלב שלי ואני חלק ממך)" – הרי הוא עושה את ה'קומה' שלימה, והוא משלים את הקדוש ברוך כביכול. לפיכך, עם ישראל שבטל לקדוש ברוך הוא נקרא "תמתי", משום שהוא משלים את ה' בכך שהוא בטל אליו ומגלה את אחדותו פה בארץ.

אמנם כאשר ישנה התעוררות מלמטה – באה התעוררות מלמעלה, וכפי שאומר הפסוק: "אני לדודי" – אני מתעורר לה', "ועלי תשוקתו" – מתוך כך הוא רוצה ומשתוקק אלי.

אם כן, כמו שהאדם מעורר את התשוקה שלו להידבק בה' בשמחה וחדות ה' – "ישמח ישראל בעֹשיו (-במי שעשה אותו, ה')", כך ה' שמח בנו ו'חדות ה' היא מעוזו', היא המעוז שלנו בכך שה' שמח בנו – "ישמח ה' במעשיו (-במעשים שלו, אנו ברואיו)".

זוהי משמעות דברי הזהר שבגלות ישנה עבודה של "בלבנים" שמשמעותה בלימוד התורה היא "ליבון הלכתא": התורה שבעל-פה נקראת "שחורה אני ונאוה". אם מסתכלים בפשטות על תורה שבעל-פה היא נראית 'שחורה', חשוכה, בלי שום גילוי אור, שכן היא כל היום מדברת על גשמיות, איך צריך לזרוע ולמי שייכת הפרה ...לא ניכר בה בפשטות אור ה'. אבל באמת היא "ונאוה" – יפה וגבוהה, כל ההלכות בגשמיות הן איך שה' רוצה וחושב שצריך להיות, חכמתו יתברך שהיא אינה מושגת אלינו – הן ממש גילוי אור ה'! ללמוד את ההלכות משום שהם החכמה והרצון של ה' זה מלבן את ההלכות ומראה כיצד הינן גילוי אור ה', והן מבטאות ומגלות לנו את החשק של ה' בכל פרט. זוהי עבודת ה"ליבון הלכתא" – ללבן את ההלכות. כאשר אדם ניגש ללמוד את התורה הקדושה מתוך רצון ושמחה אמיתית להיות קשור בה' ולהתבטל לרצונו כפי שמתפרש בתורה שבעל-פה – הרי בכך ניכר כיצד התורה לבנה ומגלה את אור ה' אלינו⁹.

ולכן אומר הקדוש ברוך הוא "קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך" – תלכי לעצמך. שכן נשמות ישראל כבר 'עלו במחשבה' והם חלק מהשלימות של ה' עוד מקדמת דנא. על כן עלינו לקום וללכת אל העצמיות שלנו – ה' אחד, וע"י זה העסק שלנו בהלכות יהיה מתוך שמחה בקיום רצון ה' שאינו חיצוני לנו – מה שיגרום להלכות להיות הרבה יותר מאירות.

על ידי שהאדם שמח ברצון ה' שמתגלה אלינו בתורה ובכך הוא מלבן את התורה – ה' גם מתגלה אלינו בהתעוררות ה'לובן העליון' שלו – והיינו הארת פני ה', שמחה וחדוה של ה' בנו. כמו שכתוב "יאר פניו אתנו סלה", שהארת הפנים היא "אתנו"¹⁰ – תלויה בנו, כפי איך שאנחנו מתעוררים בשמחה להידבק בה' – כך הוא מתגלה אלינו "כמים הפנים לפנים".

תכלית הגילוי ההדדי הזה שאנו מאירים פנינו אל ה' והוא מאיר אלינו ביתר שאת – יהיה בימות המשיח שאז "עין בעין יראו" – יסתכלו אחד בעין של השני (כמו אוהבים שמסתכלים באהבה אחד על השני בעיניים ולא יכולים להסיט את המבט). גילוי כזה היה כבר בעת מתן תורה "פנים בפנים דיבר הוי' עמכם", אך רק 'לפי שעה' בעת מתן תורה. בימות המשיח הגילוי הזה יהיה תמידי (לא יכולים להסיר את המבט) ללא הפסק, וזהו שאנו מבקשים "יאר פניו אתנו סלה" שמשמעות המלה סלה היא נצח.

בזמן הגלות 'ליבון הלכתא' הינו עבודה קשה, לא ניכר שאור ה' מאיר בהלכות וצריך יגיעה רבה להרגיש ולקבע את השמחה בלימוד התורה בכך שהיא מפגש עם חכמתו של ה'; לעומת זאת בימות המשיח "וראו כל בשר יחדו", יתגלה גם בגשמיות ('בשר') ובהלכות הנוגעות לה כבוד ה' בגלוי.

ה. גלות בלימוד התורה – 'ברייתא'

כמו כן, לימוד הברייתות הוא גם חלק מההסתר של הגלות "'ובכל עבודה בשדה' – דא ברייתא". הברייתא נקראת כך מלשון זה שהיא מחוץ – 'לבר' בארמית – למשניות. המשניות הן האיברים הפנימיים בהם נמצא כללות הכל, והברייתות הן האברים החיצוניים המגלים החוצה ומפרטים את מה שקורה בפנים.¹¹ כפי שאומר 'אילפא' בגמרא שאין דין מברייתא שמישהו שואל אותי אודותיו, שאני לא פושט ('פשיטנא') לו את הדין מתוך המשנה כבר. משמעות הביטוי 'לפשוט' הוא כמו לפשוט ולהושיט את היד, והיינו שאילפא היה מבין את המשנה ומתוך כך הוא היה שולח יד החוצה אל הברייתא ומבאר אותה מתוך המשנה, כי אכן כאמור כל מה שכתוב בברייתא נמצא כבר במשנה והברייתא רק מגלה זאת החוצה.

אמנם, היכולת הזאת אינה בשביל כל אדם ואפילו לא כל אמורא. וכפי שמרמז השם של 'אילפא' שתרגומו לעברית הוא לימוד, 'אאלפך חכמה, אאלפך בינה' – היה לו כושר לימוד מיוחד. אבל אנחנו בשביל להבין מה כתוב במשנה אנו זקוקים לברייתות שיגלו לנו, העומדים מבחוץ, מה כתוב בפנים.

לפיכך הזהר גם למד ש"בכל עבודה בשדה" היינו ברייתא, משום שהמשנה דומה לחיטה אחת שכוללת בתוכה המון חיטים שיצמחו ממנה. ומשום לומדי הברייתות לא מבינים את הכללים של המשנה, הם יוצאים החוצה לברייתא, לפרטים הקטנים (שיצאו מאותה חיטה) כדי לפענח אותה.

אמנם סוף כל סוף כל הירידה והגלות הזאת היא "ירידה צורך עליה" בשביל הגילוי העצום שיהיה בימות המשיח וה' יאיר אלינו בגילוי גדול מאד – כמו שלאחר שזורעים חיטה יוצא ממנה הרבה חיטים (וראה בהרחבה ב'מאמר השבועי' תולדות).

ו.

הדילוג – החידוש בגאולה בעקבות הגלות – מהי העליה שבאה דוקא אחר הירידה

כעת תובן משמעות הפסוק – שחז"ל דרשו אותו על כך שה' דילג לנו על שנים של גלות – "קול דודי הנה זה בא מקפץ על ההרים מדלג על הגבעות" וכן העילוי שקורה בעקבות הגלות:

"קול דודי הנה זה בא מדלג" – מתאר את זה שבגאולה ה' מגיע מלמעלה ומתגלה אלינו. אמנם, הגילוי שמגיע מה' בגאולה אחר הגלות הוא "על ההרים" – מעבר לגילוי של חסד דאצילות, האהבה של ה' שאברהם אבינו מרכבה לה והיא שהיתה גלויה לנו קודם הגלות, וזאת שהתאמצנו לגלותה בזמן הגלות. זהו הביטוי של ה'דילוג על ההרים': ה' מדלג על המון שלבים של התקדמות שלנו [כמו מי שמקפץ על ראשי הרים וחוסך את כל הירידה והעליה וחוזר חלילה], על ידי זה שהוא מתגלה אלינו מצד עצמו – שלא בערך לאתערותא דלתתא שלנו [שכביכול מבקשת ומתאמצת דרגה אחרי דרגה למצוא את האהבה של ה']. ה' ממש מדלג ומתגלה אלינו (ולא מחכה שנסיים את התהליך במשך 430 שנה¹²...).

כמו כן, כשם שבכל משך הגלות (ולפניה) עבדנו עם מדת האהבה הנטועה בנו מהאבות – עבדנו גם עם המדה שהיתה לנו מהאמהות, הנקבות שמקבלות את המידות מהאבות. בעבודת ה' שלנו, הכונה למי שמתעורר לאהבת ה' בעקבות שהוא רואה יהודי אחר שאהבת ה' בוערת בקרבו. גם על עבודה זו ה' 'מקפץ' ומתגלה שלא בערך עבודתינו.

ז.

גלות במידות

העולם עומד על שלשה עמודים: תורה, עבודה-תפילה, וגמילות חסדים. אם כן, [הגלות היא חוסר גילוי החיות האלוקית בעולם, לפיכך מתבקש שבשלשת העמודים תהיה גלות], וצריך להבין מהי הגלות בשלשת העמודים הללו. בתורה ותפילה כבר נתבאר לעיל, וכעת יש להבין מהי הגלות בגמילות חסדים, הכוללת את כל ענייני תיקון המידות – להיכן וכיצד הלב שלי פונה לה' ולזולת.

וזהו המתפרש בהמשך הפסוק המבאר את הגלות (הגשמית ו)הרוחנית: "וימררו את חייהם ...את כל עבודתם אשר עבדו בהם" – העבודה של האדם בתוך עצמו, במידות שלו,¹³ במרכיבי האישיות שלו. עבודת המידות צריכה טורח ועמל מאד גדול משום שהיא דורשת שינוי פנימי מן הקצה אל הקצה (בשונה מלימוד התורה למשל שהבירור הוא בתורה). לכן זה גם נקרא 'עבודה' ("כל עבודתם אשר עבדו בהם"), כמו עיבוד עורות בו עושים עבודה מאד רצינית על מנת להפוך עור חיה למשהו הראוי ונעים לשימוש (ואף לכתוב בו ספר תורה). כך על האדם לעבד את המידות עד שיעשו מתוקנות ויפנו רק אל ה'.¹⁴

איך נתקן את המדות?

המשך הפסוק " ...אשר עבדו בהם בפרך" מסביר כיצד יש לְעַבֵּד את המדות – "בפרך". המלה 'פרך' מתפרשת בשני פירושים:

הפירוש הראשון הוא עבודה מפרכת, 'פרך' כפשוטו. כאשר אומרים שעבודה היא מפרכת (ולא קשה), מתכוונים לומר שהיא כפי שעשו המצרים לעם ישראל – נתנו מלאכת נשים לאנשים, והיינו שאין הכוונה לקושי פיזי כי אם לקושי נפשי פנימי, של שינוי טבע המדות מהקצה אל הקצה. אותו דבר הוא הקושי להפוך את האהבה והיראה שלנו מדברים גשמיים לאהבת ה'. האהבה והיראה שלנו בגלות כלפי הגשמיות היא מוטבעת בנו, עד שצריך להיות מוכן לעבודה מפרכת כדי לפעול שינוי במדות, מחמת הקושי האמיתי והפנימי שיש בכך.¹⁵

הפירוש השני למלה 'פרך' הוא פה רך, שגם כאשר יש לנו כעס, או קנאה או התרוממות והתנשאות בלב על חבר שלנו – להיות סבלן ולענות ברכות. כאשר עונים כך "מענה רך" אזי "ישיב חמה" – אף של האדם עצמו. ישנו כח בדיבור הרך לרכך גם את המדות הרעות שהיסוד שלהם נובע מהגבורות – מהמקומות הקשים שצריך לרכך אותם, ובכך המדות הרעות ניתקנות. (נראה לומר שהטעם לכך הוא משום שעצם זה שאני פונה בדיבור רך עם מישהו ורוצה בתקשורת איתו – למרות שהוא מכעיס אותי – זה נובע בפנימיות מכך שיש לי אמון בקשר איתו. כאשר אני מדבר ברכות – אני מגלה את האמון ("האמנתי כי אדבר") ואז ממילא הרי ה"מענה רך – משיב חמה").

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

"ארדה נא ואראה", "אנכי ארד עמך מצרימה" ועוד שלל הביטויים בתורה המתייחסים לה' כדמות הנעה, מרגישה, חושבת, וכדו'... הביטויים הללו קשים לאמירה על הקב"ה אשר "אינו דמות הגוף ואינו גוף". ואכן, הרחיקו המפרשים את הדברים מפשטם וביארו שכינויים אלו הם רק 'לשבר את האוזן', או על דרך השלילה – שלא תגיד שהקב"ה לא מסוגל לחשוב, אבל לא שאכן הוא חושב וכו'. לכאורה, לפי תורת החסידות שהעצימה והדגישה ש"הצמצום אינו כפשוטו" – הדבר עוד יותר מתבקש. כל מציאות הצמצום וה'הגבלה' של הקב"ה למקום מסויים, רגש מסויים או מחשבה מסויימת – מופרך לחלוטין ונוגע בכפירה באחדות ה'.

אבל אם כן, מדוע התורה בכל זאת התבטאה כך בלי סוף פעמים?! הקב"ה בחר להתגלות אלינו ו'לספר' לנו על עצמו בביטויים אלו. אז אם כן, מהי המשמעות של הביטויים הללו?

אמנם, במאמר שלנו אנחנו רואים דבר מיוחד. אדמו"ר הזקן מבקש ומתעקש להבין מה הכונה "אנכי ארד עמך מצרימה". ומבאר, שהמשמעות היא לא ירידה 'פיזית' חלילה, אלא שהכרת ה'אנכי' – ההכרה שלנו באחדות ה' – ירדה 'מצרימה', נתקעה במקום שלא מחלחל לתודעה ולאישיות שלנו. ואכן כביכול הקב"ה נמצא בגלות, כי לא מכירים אותו פה בעולמינו. והדבר דורש מאיתנו העמקה נוספת במשמעות "צמצום לא כפשוטו" אותו העצימה ולימדה תורת החסידות: הקב"ה נמצא גם בגבול, גם בעולמות המוגבלים והוא בהחלט מתייחד עם עולם האצילות – מוחין ומידות – "איהו וגרמוהי חד איהו וחיוהי חד". וביתר בהירות הדבר התבטא בכך שפעם דובר עם הרבי מליובאוויטש בשיחה – והרבי הסכים לכך – שאחת ההוכחות מי סובר בחכמי ישראל הקדמונים 'צמצום אינו כפשוטו' היא האם לשיטתם המציאות היא אחיזת עיניים או לא: מי שחושב שהמציאות היא רק 'אחיזת עיניים' – חושב ש'צמצום כפשוטו', ה' חלילה מוגבל מלהיות גם בתוך העולמות התחתונים, והכל רק 'אחיזת עיניים'; אך מי שסובר שהמציאות אינה אחיזת עיניים – הוא הסובר שה'צמצום אינו כפשוטו', משום שהקב"ה נמצא בתחתונים, וכפי שנמצא בבלי גבול הוא גם נמצא בגבול – ושורה ומחיה גם את התחתונים. אמנם יש בכך אריכות דברים, וכאשר אנו נפתחים לשאלות אנו מגלים שעלינו ללמוד ולעיין היטב בדברי החסידות: החל משער היחוד והאמונה בספר התניא, ממשיך למאמרים בתורה אור (לדוג' פרשת וירא ד"ה, 'פתח אליהו') וליקוטי תורה (לדוג' הוספות לויקרא "להבין מה שכתוב באוצרות חיים") עד לצדיקי ומורי דורינו העסוקים בללמד אותנו דעת הוי'.