שחורה אני ונאוה

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-6 דקות קריאה

אדמו"ר הריי"צ, ספר המאמרים תש"ב

הפסוק בשיר השירים (א', ה') מתאר שהרעיה – אנחנו עם ישראל – אומרים ומתארים את עצמנו כ"שחורה אני ונאוה בנות ירושלים". בפשטות, הפסוק קצת לא מובן: שהרי בדרך כלל דבר שהוא שחור איננו כזה 'נאוה' ויפה.. ולכן המדרש שם מבאר שהכוונה בתיאור הזה – היא שלמרות שאנו נראים 'שחורים', לא 'נולדנו' כך וזה חיצוני לנו, ובאמת אנו נאים ויפים שהרי בשורשינו ובפנימיותינו אנו קשורים ודבוקים בה', וכך גם היו אבותינו הקדושים בדרכיהם ומעשיהם; ובאמת, לכן אנו 'שחורים' במעשינו, ו'נאוים' במעשה אבותינו. הביאור החסידי בכך, הוא שבכל אחד מאתנו יש את החלק ה'גלוי' שבו – המעשים והעבודת ה' הכביכול 'רגילה', שאנחנו עוסקים בה לפי ערך הטבע והמדרגה שבה אנחנו נמצאים; אלא שמעבר לכך, קיים בנו חלק 'נעלם' ונסתר של כוחות שלא בערך למקום והחיים הרגילים שלנו, הכוחות האלה מתגלים ומתנוצצים בנו ב'סיטואציות קצה' בהם לא נשאר לנו אלא למסור נפש. הכוחות האלה נקראים 'מעשי אבותינו' – מכיוון שהם נמצאים ומתגלים בתוכנו מכוח אבותינו הקדושים ולא מכוח וזכות עצמנו.

אלא שבאמת יש לנו יכולת לגלות את הכוחות הנסתרים ו'הגנוזים' שבתוכנו, לא רק עם עומדים מולנו עם אקדח ורוצים להעביר אותנו על דת, אלא בכל פעם שאנו רוצים לקיים מצוות ולעשות את רצון ה', ואנו לא 'מתחשבים' ו'מקטינים' את עצמנו לפי הערך הגבולות וההגבלות של העולם – אנו בעצם מגלים בתוכנו את הכוח הפנימי והגנוז בנו של האמונה ומסירות נפש. וזה הכוונה ש"שחורה אני במעשי, ונאוה אני במעשי אבותי" – בכוחות הפנימיים של האמונה הפשוטה ומסירות הנפש, שקיבלנו מאבותינו. את האמירה של "שחורה אני ונאוה" – אומרות הנשמות שלנו שירדו להתלבש בגופים, לנשמות שנשארו למעלה שנקראות "בנות ירושלים".

הנשמות שירדו למטה לעולם הגשמי והתלבשו בגוף החומרי עם הנפש הבהמית שבו, מרגישות כביכול צורך 'להגן' על עצמם, על שירדו ו'התלכלכו' מהירידה למטה, ומסבירות: שאמנם "שחורה אני" התלכלכנו ונהיינו 'שחורות' מהמפגש והחיבור עם הנפש הבהמית – שכשמה כן היא: אין לה הבנה במה שהיא רואה ממש כמו בהמה (שיש לה יכולת לראות ולשמוע וכו' אבל אין שום הבנה בכך), ואף יותר מכך מטבעה היא נמשכת ומושכת אחריה את האדם לגשמיות אכילה ושתיה ושאר התאוות הנמוכות – ממש כמו בהמה; ובשונה מבהמה ואף יותר גרוע ממנה – לנפש הבהמית יש שכל הבנה ו'יכולת תחכום' שאותם היא משקיעה (-גם מלשון 'השקעה' וגם מלשון 'לשקוע' למטה) בשביל להשיג את תאוותיה, ואח"כ בתאווה עצמה; ואם נהיה אמיתיים עם עצמנו, נודה על האמת שהנפש הבהמית שלנו לא 'בוחלת' בשום אמצעי על מנת להשיג את מטרותיה – גם עם הדבר כרוך בלשקר או אף בדברים ואיסורים חמורים מכך; אלא שלמרות שהנפש הבהמית 'משחירה' את הנפש, על-ידי העבודה שלנו בעולם הזה ב'אתכפיא' ו'התהפכא' שאנו מצווים לעשות ולעבוד בהם בעולם הזה (כלימוד ודרשת חז"ל מהפסוק "אשר אנכי מצווך היום" שאנו מצווים לעשותם היום – דהיינו בעולם הזה) על-ידי שהנשמה ירדה למטה והתלבשה בגוף ובנפש הבהמית – יש לנו יכולת לזכות להגיע למדרגה גבוהה יותר מהמדרגה והמקום בו הנשמה שלנו הייתה למעלה שכאמור, נקרא "בנות ירושלים"; וזאת הכוונה "ונאוה, בנות ירושלים" – כלומר, יפה ו'נאוה' אף מ'בנות ירושלים'.

על-מנת להבין את האמור, צריך להקדים ולבאר פסוק נוסף בשיר השירים (ד', ט"ו) – "מעין גנים באר מים חיים, ונוזלים מלבנון". הנמשל בפסוק הוא הנשמה – שכשם שמעיין הוא המקור והנביעה שממנה יוצאים כל המים, כך הנשמה היא המקור הראשוני שמחייה את האדם ונותן לו חיות.

הנשמה נקראת "מעין גנים" – מכיוון שמקום עמידתה ושורשה העליון – הוא גן עדן העליון או התחתון – כל נשמה לפי מדרגתה ומעלתה העצמית. אלא שוודאי זה שיש נשמות יותר נמוכות ששורשם הוא 'רק' מגן עדן התחתון, אין זה אומר שאינם נשמות – כמו למשל זה שאין אדם שדומה לחברו במראה ובקול וכו', ואף יש אנשים שההבדל ביניהם בהשכלה בחכמה או בהתנהגות הוא עצום, ואף על פי כן ברור שכולם בגדר אנשים, ועוד יותר מכך על פי חז"ל שאומרים שהקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון; וכך הוא ממש במהות הנשמה, שכל הנשמות כולם הם בגדר נשמות; ועם זה כל נשמה מהותה הפנימית ו'איכותה' הוא לפי ערך השורש והמקום שממנו 'חוצבה'. ולכן נקראת הנשמה "מעין גנים".

כשהנשמה יורדת מ'הגן' והמקור שלה לתוך הגוף והנפש הבהמית, ומצליחה בעבודה שלה לזכך ולברר אותם, על ידי זה הנשמה זוכה להיות "באר מים חיים" (המשך הפסוק שם).

המשמעות של 'באר' – היא כמו המעיינות והבארות הגשמיים, שמקור המים שלהם המגיעים ממי התהום – הם המים המלוחים של הים, שעל-ידי זה שהם עוברים בתוך האדמה והחול עד לבאר או הנביעה – גורם למליחות שלהם להתפוגג; ועוד יותר מכך, הם נהיים 'מים חיים' שמשיבים את הנפש, עד כדי כך שהם גוברים במעלתם וטובם אף על מעלת הלחם ש"לבב אנוש יסעד" – שהרי הוא המאכל העיקרי והחשוב של האדם – והם אלו שגורמים ל'שביעה', כמו שחז"ל דרשו "ואכלת' זו אכילה "ושבעת' זו שתיה". ובנוסף לכך, יש במים מעלה ויתרון נוסף: שבשתיית מים יש כוח להשיב את הנפש ממש, כמו במקרה שאדם מתעלף – שבשונה משינה, בה הכוחות של האדם רק 'מתכנסים' בתוכו למנוחה ולא ממש עוזבים אותו, והראיה שכשיתעורר יכול לזכור את החלומות שהיו לו – כשהוא מתעלף, הכוחות שבו ממש 'מסתלקים' ונעלמים ולכן האדם כלל לא זוכר מה קרה לו – והמים החיים בכוחם להחזיר למתעלף את כוחותיו שעזבוהו.

וכך היא הכוונה שהנשמה נקראת "מעין גנים באר מים חיים" – הנשמה שהיא כ'מעין', ושורשה ומקורה הוא מ'הגנים' – גן עדן העליון והתחתון, כשהיא מתלבשת בתוך הגוף והנפש הבהמית ומבררת ומזככת אותם – היא זוכה להפוך להיות ממש 'מים חיים' כדוגמת המים שעוברים דרך החול ועפר הארץ.

כאמור, הנשמה ברדתה למטה לתוך העולם והגוף – יכולה לזכות להיות 'מים חיים' ומחיים, מה שלא זכתה אליו כשהייתה למעלה; וכן כאמור בתחילת המאמר הנשמה בהיותה בגוף כשעוסקת בתורה ומצוות – היא "נאוה" אף יותר מ"בנות ירושלים"-הנשמות שלמעלה.

ובאמת הדברים צריכים ביאור, מה הפשט בכך? וכי באמת הנשמה למטה יכולה להגיע למעלה שאין בנשמות כמו שהם בשורשם מופשטות מגוף? וכן האם יצא מכך שכביכול הנשמות למעלה חסרות? ובשביל קצת לבאר זאת, צריך להקדים הקדמה קצרה:

בריאת האדם – 'נזר הבריאה' ו'מין המדבר' שבשבילו ה' ברא את העולם מתוארת בתורה כך: "וייצר הוי"ה אלקים את האדם עפר מן האדמה". בשונה משאר הדומם צומח והחי – שגופם מורכב אמנם מכל הארבעה יסודות, אבל הוא בעיקרו ורובו שייך ותואם למדרגה שלהם, לדוגמא: בדומם עיקר הגוף והחומר הוא מיסוד העפר – שמתאים לעניינם בהיותם דוממים, וכן על זה הדרך בצומח ובחי; באדם-המדבר, הגוף בכלל לא בערך והתאמה ל'תפקיד' והמעלה של האדם, בהיות בו נשמה אלוקית שלמעלה מכל המלאכים וצבא השמים, ולעומת זאת הגוף שלו הנמוך ביותר ונוצר מ'עפר'.

אלא שדווקא 'חוסר האיזון' הזה בין הגוף לנשמה – יוצר עניין מחודש ומופלא: כשהנשמה מתגברת 'להגביר' ולגלות את עצמה בתוך ולמרות הגוף, היא בעצם ממש כדוגמת המים המלוחים שעוברים דרך העפר והחול – המנוגד וההפוך מהם בעצם – שע"י כך המים מיטהרים ומזדככים והופכים להיות 'מים חיים' ממש שמשיבים את הנפש; וכך גם הנשמה כשהיא 'מתלבשת' בגוף ומגלה את ה' בדברים הגשמיים – היא כביכול 'מתהפכת' ועולה מבחינת 'מים מלוחים', והופכת להיות בבחינת 'מים חיים'.

המשמעות של היות הנשמה בשורשה בבחינת 'מים מלוחים', היא שמלח בטבעו הוא משמר את מה שמולחים בו ומשאיר ומשמר אותו במצבו (ולכן ה' ציווה אותנו "על כל קרבנך תקריב מלח" – 'לשמר ולמלוח' את הדבר שהקרבנו והעלינו למעלה ע"מ שלא 'יתפוגג' ויחזור למטה). באופן דומה הנשמה בהיותה למעלה – היא אמנם בתכלית הביטול באהבה ויראה לפני ה', אבל עם זאת כביכול 'משומרת ומלוחה' במצב צבירה אחיד ולא משתנה, או במילים אחרות: היא לא 'חיה' ופועמת; לעומת זאת כשהנשמה יורדת למטה ומתלבשת בתוך הגוף המאמץ והיגיעה להכניס ולגלות את עצמה בתוך הגשמיות, גורם לנשמה להיות בבחינת 'מים חיים' שמתחדשים ללא לאות ומשיבים את הלב.

וזהו הביאור הפנימי של הפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" – שאני מעדיף את "תורת פיך" שאפשר ללמוד בעולם הזה, "מאלפי זהב וכסף" – יותר מהאהבה ויראה שהנשמה הייתה 'אלופה' ורגילה אליהם למעלה, מכיוון שע"י התורה בעולם הזה הנשמה נעשית "מים חיים".

אלא שע"מ שבאמת הנשמה שהיא "מעין גנים" תהיה "מים חיים" זהו ע"י העבודה של בחינת "באר" – כלומר, כמו שבגשמיות בתוך האדמה יש הרבה מקורות ונביעות של מים ואין לנו יכולת להשתמש בהם מכיוון שהם מכוסים באדמה עפר ואבנים, ורק כשמסירים את הכיסויים אז מתגלים המעיינות, כך הוא גם ברוחניות, שע"מ לגלות את הנשמה – צריך להסיר את ה'כיסוי' של החומריות והגסות שעוטפת אותנו, ואז יתגלה לנו האור של הנשמה. הדרך להסיר את ה'כיסויים' מעל גבי הנשמה, היא בשני אופנים: ע"י עבודה בתורה ומצוות ועבודה שבלב והנהגה של מדות טובות בכוחות הגלויים שבנו (- כדלעיל ריש המאמר); וכן ע"י מסירות נפש.

וזהו "שחורה אני ונאוה" – שמי שהוא 'כעור' בעצם, אין לו יכולת לומר שהוא יפה ונאוה; אבל מי שיפה ונאוה, ורק עכשיו הוא 'התנוול' והתלכלך – סופו לחזור ולהיות יפה ונאוה, ואע"פ שעכשיו "שחורה אני' במעשי" כלומר בכוחות הגלויים, אבל "ונאוה' אני במעשה אבותי" – בעבודה של מסירות נפש, שמגיעה מהכוחות הנסתרים והגנוזים שבנו מכוח אבותינו.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

מעבר לקשר של המאמר אל פרשת השבוע, הוא יכול לחדש לנו גם דברים על שיר השירים שבו נאמר הפסוק "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים" עליו נדרש המאמר.

שיר השירים הוא במובן מסוים שירת הנשמה אל ה' ושירת ה' אל הנשמה (בהקשר הזה, מומלץ לקרוא את פירוש המלבי"ם). החידוש בשירת ה' לנשמה הוא בעיקר במקום בו נראה בראייה פשוטה ש"שחורה אני" ודווקא שם ה' מפאר את הנשמה בכך שהיא "נאוה". לאורך שיר השירים מתוארות עליות ומורדות בקשר בין ה' לנשמת האדם כאשר עצם הקשר והגילויים העליונים שלו מגיעים דווקא מתוך הריחוק והפער שהנשמה מרגישה - "מה תגידו לו? שחולת אהבה אני!" גם אנחנו יכולים כשאנחנו מרגישים רחוקים להבין איך דווקא מוך הרגשת הפער והחיסרון צומח הגילוי הכי עצמי בקשר שלנו עם ה'. לחיים לחיים!