ויהי בשלח פרעה

מאמר

כ-6 דקות קריאה

ויהי בשלח פרעה סוד־ישרים – איז'ביצא ראדזין ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'. איתא במדרש "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף"". תורי זהב" זה ביזת הים". נקודות הכסף" זה ביזת מצרים וכו': ביאור הענין כי ביציאת מצרים נתגלה האור מהמקור, וכדאיתא במדרש "אני ה' שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינו של בכור וכו'", וזה מרמז שכל הישועה היה רק מהרצון הקדום שבמקור בלא שום סדר עבודה מפעולות אדם ויען שלא היה עדיין לישראל קנין בזה האור על ידי עבודתם לזה הוא מצד ישראל רק בבחינת "נקודות הכסף" כי "נקודות" מורה על דברים הנפרדים בלתי סדר ו"כסף" מורה על תשוקה, כן היה זה האור מצד ישראל בלתי סדר עבודתם רק שהיה מאיר אצלם בהלבוש האחרון, היינו התשוקה ואהבה המוסתרת היה בסוד בעומק הלב וכל הבירור של ישראל היה רק בהלבוש האחרון שהאמינו בה' כדכתיב "ויאמן העם", כי זה האמונה היה באמת כנגד הטבע כי שום עבד לא כמאמרם ז"ל "אין עבד יכול לברוח היה יכול להאמין שיצא משם, ממצרים" וכדכתיב "ויעבדו וגו' בני ישראל בפרך" ואמרו ז"ל "בפה רך" היינו שזה העבדות היתה אצלם כך בהרגל טבע, ולזה אמר משה רבינו עליו השלום "והן לא יאמינו לי וגו'" משמע מזה שלא היה בכחם כפי דרך הטבע להאמין ובכל זאת האמינו מיד למשה רבינו עד שהכתוב מעיד עליהם "ויאמן העם"

ומזאת האמונה נתבררו שבעומק לבם נקשרים המה ברצונו יתברך ועלה במחשבה תחילה, אבל בתפיסת דעתם לא היה להם עדיין בזה האור שום סדר בקביעות, לכן נעלם מאתם מיד הבהירות מזה האור וכדכתיב "התעיף עיניך בו ואיננו", וכמו שמצינו אחר כך "והצל לא הצלת וגו'" כי אורו יתברך הוא כדאיתא בזוהר הקדוש (בראשית ט"ז" ):מטי ולא וכמו שמצינו אצל חיות הקודש שנקראו חיות הקודש משום מטי", שעומדים סמוך להמקור יתברך ומכירים בעוצם בהירות איך שהשם

יתברך הוא חי עולמים ושופע בכל רגע חיים לכל חי והכלי המקבל חיים בבהירות עצום כזו נקרא חיה לזה נקראים חיות הקודש, ובכל זאת נאמר בהם "והחיות רצוא ושוב" יען שאי אפשר לשום נאצל ונברא לסבול תמיד בהירות עצום בלי הפסק כלל וכן אחר שיורד האור ונשתלשל למטה להויית עולם כדאיתא בזוהר הקדוש (בא ז' ).שהרצון יתברך נתלבש וירד מכתרא לכתרא ומניזרא לניזרא ומנהורא לנהורא וכו' נתהווה מזה ההשתלשלות כמה הפסקות בבחינת מטי ולא מטי וכשהוא בדרגא העליונה מטי הוא עדיין בהדרגא שלמטה הימנה לא מטי ומה שהוא בדרגא למטה הימנה מטי נקרא בדרגא שעוד למטה ממנה לא מטי עד כשיורד לתפיסת אדם אז הוא זה האור כדאיתא במדרש (קהלת רבה) כאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו והבל של עליונה אין בה ממש וכו' כך נתצמצם האור עד שנעשה כל פעם יותר מטי ולא מטי עד ש"התעיף עיניך בו ואיננו" ולא נשאר גבי האדם רק התשוקה מעומק הלב וזאת התשוקה מעומק הלב נקרא "נקודות הכסף" וזהו שנאמר "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף". וזהב מורה על יראה היינו שעל ידי היראה שהאדם מפחד מאד שלא יתעלם ממנו זאת אהבה המוסתרת בלבו על ידי זה מתפלל ומבקש להשם יתברך שיהיה נקבע בלבו אותה אהבה כיתד שלא ימוט לעולם ומחמת זה הפחד והיראה, נעשה אצלו מאותם ה"נקודות הכסף" שהיו אצלו מקודם נפרדים. ועכשיו נעשה אצלו מהם בחינת "תורי זהב" היינו שהשם יתברך עושה מאלו הנקודות הכסף סדר וחיבור שיהיה להאדם בזה אהבה המוסתרת קנין בקביעות וכדאיתא בזוהר הקדוש (נשא קכ"ח" ):ועתיק יומין יתיב על כרסייה דשביבין דנור לאכפיא לון וכו'" היינו שמאלו ה'שביבין' שהם נקודות מופרדין בלי חיבור וסדר כלל מעלה אותם השם יתברך אצלו ועושה מהם כסא וזהו "לאכפיא לון" כלומר שעושה מהם סדר וחיבור, וזה הסדר והחיבור שעושה השם יתברך מאלו ה"נקודות הכסף" נקרא "תורי זהב" וזהו הענין מזאת הפרשה "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'" היינו שהיה עדיין סמוך וקרוב ל זה

האור מהמקור שנתגלה להם ביציאת מצרים שהם עלו במחשבה תחילה ולא היה עדיין לישראל קנין בו על ידי עבודתם וזה האור היה אצלם עדיין בבחינת "נקודות הכסף"

לזה "לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים" כי קליפת פלשתים הוא כמו שביאר אדוני זקני מורי ורבי הגאון הקדוש זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, שכל מגמת חפצם הוא לאחוז בידם סבה וסדר על פרנסתם כדי שיהיו יכולין לומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" לזה אם היה מוסר השם יתברך לתפיסת ישראל מיד הסדר מזה האור שהם עלו במחשבה תחילה טרם שהיו מבוררים בעבודת יגיע כפם שיהיה אצלם בקנין אזי היו יכולין ישראל לדמות שכבר יש להם זה הסדר ומגיע להם בהכרח היינו מאחר שהם עלו במחשבה תחלה מוכרח השם יתברך לנהג עמהם בסדר כזה וזהו קליפת פלשתים שהם חפצים ליקח הכל בהכרח אבל סדר הישראלי הוא באמת לקבל הכל רק ברצון הפשוט בלי שום הכרח חס ושלום כלל, כי באמת הוא זה הסדר בעצמו שישראל עלו במחשבה תחלה הוא נמי רק רצון הפשוט יתברך, ולכך "לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים" היינו שלא מסר השם יתברך זה הסדר ליד ישראל רק אחר שביררו את עצמם היטב מפני מה עלו המה במחשבה תחלה וזהו דכתיב "ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף" וכמבואר בזוהר הקדוש "סופא דדרגין" היינו שביררו את עצמם בכל המדרגות הרחוקות הנקרא "מדבר". "ים סוף".

וכמו שביאר אדוני אבי מורי ורבי הגאון הקדוש זכרונו לברכה לחיי העולם הבא שזה האדם שחפץ בו השם יתברך להעלות אותו למדרגה העליונה אזי מעביר אותו מקודם דרך מקומות הנמוכים מאד ורחוקים, כמו שמצינו באליהו הנביא כשחפץ השם יתברך להעלות גם הגוף שלו למעלה העביר אותו מקודם את הירדן כי רצונו יתברך הוא תמיד להנחיל להאדם קנין שיהיה נקרא על שם יגיע כפיו של אדם כדי שיהיה זה הקנין גבי האדם בקביעות גמור

וכמו שמצינו גבי אברהם אבינו עליו השלום שנאמר "ואלהים נסה את אברהם" ופתח שם המדרש: "הדא הוא דכתיב 'נתת ליריאך נס להתנוסס מפני קושט סלה'"

היינו כשהשם יתברך היה חפץ להראות את היקרות הנמצא בעומק לבו של אברהם אבינו עליו השלום ואיך שהוא מדוגל על כל העולם, וכל עוד שיכולין להעלים זאת היקרות לבלתי יתראה בזה העולם אינו מראה זאת השם יתברך כי כל העולם אינם כדאי להשתמש ביקרות כזאת, אבל אחר כך כשהיה ברצונו יתברך להראות לעין כל גודל היקרות הנמצא באברהם אבינו עליו השלום הביא השם יתברך את אברהם אבינו עליו השלום לידי נסיונות וזהו "נתת ליראך נס להתנוסס" היינו שהכניס אותו השם יתברך במכוון למקום רחוק כזה שיהיה מוכרח לגלות היקרות הנמצא בלבו והעמידו בהנסיון להראות איך שהוא מנושא ומדוגל על כל עולם. וכך העביר כאן את ישראל דרך המדבר ים סוף שהם מקומות רחוקים מאד מהאור כדי שיהיו קונים את האור בקנין יגיע כפם שיהיה נשאר אצלם בקביעות לזה הלכו כך ז' ימים עד שביעי של פסח ואלו השבע ימים מרמזין שישראל בררו את עצמם בכל השבע מדות שנקראים ראשים, כדאיתא בתקוני זוהר הקדוש (תיקן ל"ט) שכל ספירה אתקריאת ראש לחברתה ולאודעא לון מאן אתר אפיק לון וכו' היינו להודיע ההסתר החזק שהיה במצרים עד שכל הראשים היו בגלות ובהסתר כי כל האברים המה נפרדים זה מזה רק הדעת שבראש מחברם לגוף אחד וממילא כאשר הראש היה בגלות היו כל הספירות בגלות כי כל ספירה נעשה ראש לחברתה, ובאלו השבע ימים יצאו לחירות כל השבע ראשים וממילא יצאו כל ישראל לחירות עולם

במצרים הדעת הייתה בגלות – הנוכחות של ה' בדעת שנותנת לכל מידה את המקום שלה הייתה נסתרת. ממילא כל מידה הלכה אחרי ה"קטע" שלה עד הסוף בלי אבחנה ובלי לתת מקום לשאר המידות והתנהגה כאילו היא הראש.

והגם שישראל היו צריכין עוד לברר את עצמם שבעה שביעות כדי שיהיה מזוקק שבעתים וכל עוד שלא ביררו את עצמם מזוקק שבעתים היה האור אצלם רק בבחינת נקודות הכסף עם כל זה אמר השם יתברך "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" היינו שביום שביעי של פסח נעשו ונגמר מצד השם יתברך כל הסדר עד שנקרא ביזת הים "תורי זהב":

מאמר מבואר

כ-14 דקות קריאה

ויהי בשלח פרעה

סוד־ישרים – איז'ביצא־ראדזין

פתיחה

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'. איתא במדרש "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף". "תורי זהב" זה ביזת הים. "נקודות הכסף" זה ביזת מצרים וכו':

הרקע לקריעת ים סוף מתואר בתחילת פרשת בשלח – "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא... ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף".

הסוד ישרים הולך לבאר לנו את המשמעות הפנימית של הפסוקים הללו, ובתוך כך נבין מה התחדש בקריעת ים סוף על פני יציאת מצרים. בשביל להבין את הפסוק הוא קודם מבאר לנו את המדרש:

"תורי זהב נעשה לך ("רעייתי" – כנסת ישראל) עם נקודות הכסף", "תורי זהב" – זה ביזת הים, "נקודות הכסף" – זה ביזת מצרים.

ביציאת מצרים לא הייתה עבודה מצידנו ולכן האור האיר אך לא חדר פנימה

ביאור הענין כי ביציאת מצרים נתגלה האור מהמקור, וכדאיתא במדרש "אני ה' שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינו של וזה מרמז שכל הישועה היה רק מהרצון הקדום

בכור וכו'",

שבמקור בלא שום סדר עבודה מפעולות אדם

ביציאת מצרים ה' התגלה אלינו בעצמו (המקור) והושיע אותנו – שחרר אותנו מהשיעבוד של מצרים. הישועה לא באה בעקבות איזושהי עבודה שלנו כלפיו, אלא פשוט כי ה' רוצה אותנו עוד לפני ובלי קשר למה מתרחש כאן במציאות.

המדרש אומר – "אני ה' שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינו של בכור".

כלומר, ה' הרג את כל הבכורים (מאבא) למרות כל הזנות שהייתה אצל המצרים, ואי היכולת להבחין מי הבכור. הישועה מהרע הייתה בצורה פלאית שאנחנו לא יכולים להשתתף בה.

ויען שלא היה עדיין לישראל קנין בזה האור על ידי עבודתם לזה הוא מצד ישראל רק בבחינת "נקודות הכסף" כי "נקודות" מורה על דברים הנפרדים בלתי סדר ו"כסף" מורה על תשוקה, כן היה זה האור מצד ישראל בלתי סדר עבודתם רק שהיה מאיר אצלם בהלבוש האחרון, היינו התשוקה ואהבה המוסתרת היה

מכיוון שאנחנו לא עשינו כלום וה' פשוט האיר לנו, רק היינו מוקפים באור אבל הוא לא חדר לתוכנו. במעשים שלנו (היכן שה' הכי מכוסה ומולבש) הלכנו לגמרי עם ה' אך לתוך הנפש פנימה נכנסו רק נקודות והתנוצצויות מהאור. נקודות האור עוררו אצלנו אהבה פנימית כמוסה שצמאה לכך שהאור של ה' ייכנס וירווה אותה.

לכן ביזת מצרים – מה שקיבלנו כשה' התגלה ביציאת מצרים, נקרא "נקודות הכסף". האור לא נכנס אלינו בבהירות אלא רק נקודות מעומעמות ויצר אצלנו "כסף" – כיסופים וצימאון.

וכל הבירור של ישראל היה רק בהלבוש האחרון שהאמינו בה' כדכתיב "ויאמן העם", כי זה האמונה היה באמת כנגד הטבע כי שום עבד לא היה יכול להאמין שיצא משם, כמאמרם ז"ל "אין עבד יכול לברוח ממצרים" וכדכתיב "ויעבדו וגו' בני ישראל בפרך" ואמרו ז"ל "בפה רך" היינו שזה העבדות היתה אצלם כך בהרגל טבע, ולזה אמר משה רבינו עליו השלום "והן לא יאמינו לי וגו'" משמע מזה שלא היה בכחם כפי דרך הטבע להאמין ובכל זאת האמינו מיד למשה רבינו עד שהכתוב מעיד עליהם "ויאמן העם"

השינוי שחל בנו כשה' התגלה, היה באמונה שה' יוציא אותנו ובמעשים (היכן שה' הכי מכוסה ומולבש) – לעשות בתמימות מה שהוא אומר.

בצורה טבעית לא היה סיכוי שאיזה שהוא עבד יאמין שהוא יצא ממצרים. חז"ל אומרים שעד שיצאנו שום עבד לא יכל לברוח. בנוסף חז"ל דורשים על הפסוק "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך" – "בפה רך". כלומר הם שכנעו אותנו לעבוד והפכו אותנו לעבדים לא רק פיזית אלא גם מנטאלית. היה ברור לנו שאנחנו עבדים ואי אפשר אחרת.

לכן משה רבינו אמר לה' – "והן לא יאמינו לי". למרות כל זאת, האמנו בה' יתברך שיוציא אותנו ממצרים – "ויאמן העם".

ומזאת האמונה נתבררו שבעומק לבם נקשרים המה ברצונו יתברך ועלה במחשבה תחילה, אבל בתפיסת דעתם לא היה להם עדיין בזה האור שום סדר בקביעות, לכן נעלם מאתם מיד הבהירות מזה האור וכדכתיב "התעיף עיניך בו ואיננו", וכמו שמצינו אחר כך "והצל לא הצלת וגו'"

האמונה שפתאום ניצתה בנו, גילתה לנו שבמקום יותר עמוק בנפש מהמרחב בו אנחנו מרגישים את העולם החיצוני ושאין סיכוי לצאת – אנחנו קשורים לה' יתברך ולמה שהוא רוצה. גילינו על עצמנו ש"ישראל עלו במחשבה" – אנחנו הסיבה לבריאה ועלינו ה' חשב כשהוא התחיל לתכנן לברוא את העולם. לכן אנחנו לא נמצאים תחת הכללים של העולם וה' יוציא אותנו מהכלא ה'בלתי ניתן ליציאה' הזה שנקרא מצרים.

אך מכיוון שזאת הייתה אמונה "מרחפת" בלבד ולא ידענו את זה בבפנים של הנפש שלנו, זה לא היה מיושב וקבוע אצלנו וממילא נעלם אחר כך. האמונה הזאת דומה למתואר בפסוק במשלי – "התעיף עיניך בו ואיננו" – לרגע שתמצמץ ולא תסתכל עליו הוא כבר ייעלם.

לכן, לאחר הפעם הראשונה שמשה ואהרון הולכים לומר לפרעה לשחרר אותנו, ופרעה רק מקשה עלינו יותר – משה אומר לה' – "והצל לא הצלת את עמך!". משה מבטא את חוסר הבהירות בעם בכך שה' מוביל את המהלך לכיוון של יציאה ממצרים.

בכללי כשאנחנו "באורות" זה בצורה מעומעמת שלא חודרת פנימה

חוסר הקביעות וההתיישבות שהיה בהארה שהתגלתה ביציאת מצרים קיים גם בכללי באיך שה' מאיר:

כי אורו יתברך הוא כדאיתא בזוהר הקדוש (בראשית ט"ז" ):מטי ולא מטי", וכמו שמצינו אצל חיות הקודש שנקראו חיות הקודש משום שעומדים סמוך להמקור יתברך ומכירים בעוצם בהירות איך שהשם יתברך הוא חי עולמים ושופע בכל רגע חיים לכל חי

והכלי המקבל חיים בבהירות עצום כזו נקרא חיה לזה נקראים חיות הקודש, ובכל זאת נאמר בהם "והחיות רצוא ושוב" יען שאי אפשר לשום נאצל ונברא לסבול תמיד בהירות עצום בלי הפסק

כתוב בזוהר הקדוש שהאור של ה' יתברך מאיר בצורה של "מטי ולא מטי" – נוגע ולא נוגע. כלומר, הוא לא מאיר בצורה קבועה אלא מתגלה ונעלם, מתגלה ונעלם.

גם במדריגה הגבוהה של המלאכים שנקראים חיות הקודש האור מאיר בצורה כזו. מלאכים אלו מרגישים בצורה מאוד מוחשית וחזקה שה' מחייה אותם ואת כל המציאות בכל רגע מחדש. לכן הם נקראים חיֹות הקודש – הם מרגישים שכל החיּות שלהם מגיעה מה' – מדריגה גבוהה וקדושה. הבהירות הזו לא קבועה אלא לפעמים מאירה ולפעמים נעלמת. לכן כתוב עליהם בפסוק ביחזקאל – "והחיות רצוא ושוב" – כל הזמן בתנועה של עלייה וירידה.

אם הם היו מרגישים כך בצורה קבועה ומיושבת – הם היו מתבטלים בפני ה' ולא נשארים נבראים נפרדים.

וכן אחר שיורד האור ונשתלשל למטה להויית עולם כדאיתא בזוהר הקדוש (בא ז'). שהרצון יתברך נתלבש וירד מכתרא לכתרא ומניזרא לניזרא ומנהורא לנהורא וכו' נתהווה מזה ההשתלשלות כמה הפסקות בבחינת מטי ולא מטי וכשהוא בדרגא העליונה מטי הוא עדיין בהדרגא שלמטה הימנה לא מטי ומה שהוא בדרגא למטה הימנה מטי נקרא בדרגא שעוד למטה ממנה לא מטי עד כשיורד לתפיסת אדם אז הוא זה האור

אחרי חיות הקודש, האור של ה' מצטמצם יותר ויותר עד לעולמות שלנו כמו שמתואר בזוהר – "מכתרא לכתרא ומניזרא לניזרא ומנהורא לנהורא מבוצינא לבוצינא". כלומר הספירות של כל עולם – הכתר (כתרא), חכמה ובינה (ניזרא) המידות (נהורא – האור של החכמה והבינה) והמלכות (בוצינא – נר וכתוב – "נר מצווה" והמלכות נקראת מצווה) השתלשלו מהעולם שמעליו. ההשתלשלות הזו יוצרת מדריגות שבכל מדריגה ישנה הפסקה של האור איך שהאיר עד אליה ("מטי") ומכאן ומטה הוא לא מאיר ("לא מטי") אלא רק אור יותר מצומצם.

לאחר כל הצמצומים האור מגיע למדריגה שגבוהה מהחיים הרגילים שלנו ונחשבת כלפינו כ"לא מטי" – לא מגיעה אלינו. ביציאת מצרים עלינו (רצוא) למדריגה הזו והיא התגלתה אצלנו באמונה ("מטי") אך מייד ירדנו והיא נעלמה מאיתנו ("לא מטי").

כדאיתא במדרש (קהלת רבה) כאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו והבל של עליונה אין בה ממש וכו' כך נתצמצם האור עד שנעשה כל פעם יותר מטי ולא מטי עד ש"התעיף עיניך בו ולא נשאר גבי האדם רק התשוקה מעומק הלב וזאת

ואיננו"

התשוקה מעומק הלב נקרא "נקודות הכסף" וזהו שנאמר "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף".

השתלשלות המדרגות דומה לתיאור המדרש בקהלת. קהלת אומר שהעולם הוא "הבל הבלים" ומסביר המדרש שזהו הבל החום הקיים בקדירה שמונחת על שש קדירות כשהתחתונה על האש – כמעט כלום. כלומר בכל ירידת מדריגה יותר אור נעלם ומכוסה ("לא מטי") ופחות אור גלוי ונראה ("מטי") עד שבעולם שלנו יש ממש 'טיפי' אור. כאן בעולם שלנו, אם יש גילוי של ה' זה רק לרגע – "התעיף עיניך בו ואיננו" ונשאר לנו רק צימאון פנימי כמוס לה' יתברך שיאיר את אורו.

הצימאון הזה נקרא "נקודות הכסף" – הכיסופים שבאים בעקבות נקודות האור שה' מאיר לנו גם פה.

אנחנו חוששים שהאהבה הארעית תעלם ומתפללים לה' ואז הוא מחדיר את האור אלינו פנימה

וזהב מורה על יראה היינו שעל ידי היראה שהאדם מפחד מאד שלא יתעלם ממנו זאת אהבה המוסתרת בלבו על ידי זה מתפלל ומבקש להשם יתברך שיהיה נקבע בלבו אותה אהבה כיתד שלא

במדרש שהובא בהתחלה כתוב שביזת הים היא כנגד "תורי זהב". "זהב" הוא כנגד היראה כמו שכתוב "מצפון זהב יאתה" – זהב יבוא מצד צפון שכנגד קו השמאל – קו היראה.

אחרי שה' מתגלה אלינו בהתנוצצויות שמעוררות אצלנו את האהבה והצימאון, אנחנו יראים מכך שהאהבה תעלם כי אנחנו מבינים שהיא זמנית – רק כשיש התנוצצות של אור ה'. ממילא אנחנו מתפללים לה' יתברך שיקבע ויישב את האהבה הזאת אצלנו בלב שתהיה תמיד (על ידי כך שהגילוי של ה' ייכנס אלינו לדעת ויאיר בצורה מיושבת).

ומחמת זה הפחד והיראה, נעשה אצלו מאותם ה"נקודות הכסף" שהיו אצלו מקודם נפרדים. ועכשיו נעשה אצלו מהם בחינת "תורי זהב" היינו שהשם יתברך עושה מאלו הנקודות הכסף סדר וחיבור שיהיה להאדם בזה אהבה המוסתרת קנין בקביעות

ה' רואה כמה זה משמעותי לנו והופך את ההארה המעומעמת שקלטנו ממנה רק נקודות נקודות לבהירה ושלימה ומיושבת בתוך הדעת שלנו. "נקודות הכסף" נהפכות ל"תורי (מחרוזות) זהב" – מתחרזות יחד בעקבות ה"זהב" – היראה. ממילא האהבה קבועה אצלנו בנפש ולא נעלמת.

וכדאיתא בזוהר הקדוש (נשא קכ"ח): "ועתיק יומין יתיב על כרסייה דשביבין דנור לאכפיא לון וכו'" היינו שמאלו ה'שביבין' שהם נקודות מופרדין בלי חיבור וסדר כלל מעלה אותם השם יתברך אצלו ועושה מהם כסא וזהו "לאכפיא לון" כלומר שעושה מהם סדר וחיבור, וזה הסדר והחיבור שעושה השם יתברך מאלו ה"נקודות הכסף" נקרא "תורי זהב"

כתוב בזוהר הקדוש – "ועתיק יומין יתיב על כרסייה דשביבין דנור לאכפיא לון" – ה' יושב על כסא של שביבים של אש וכופה אותם. ה'שביבים' הם הנקודות אור שה' מאיר בהתחלה, ולאחר מכן על ידי שהוא "יושב" ושורה עליהם – הוא כופה ומחבר אותם להארה שלימה בהירה – "תורי זהב". אם הכל היה בהיר ישר, לא היינו מחוברים באמת לרצון של ה' בנו

עכשיו, אחרי שהסוד ישרים ביאר את המדרש, הוא חוזר לבאר את הפסוק:

וזהו הענין מזאת הפרשה "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'" היינו שהיה עדיין סמוך וקרוב לזה האור מהמקור שנתגלה להם ביציאת מצרים שהם עלו במחשבה תחילה ולא היה עדיין לישראל קנין בו על ידי עבודתם וזה האור היה אצלם עדיין בבחינת "נקודות הכסף"

הפסוק אומר "ויהי בשלח פרעה את העם" – ביציאת מצרים, "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא". "קרוב הוא" הכוונה היא שגילינו שה' חשב עלינו לפני שהוא חשב לברוא את העולם, והאור הזה היה קרוב אלינו ולא נדרשה ממנו עבודה בשביל להשיג אותו. כמו שהתבאר קודם, מכיוון שלא עבדנו בשבילו, הוא לא האיר בצורה בהירה ומתיישבת אלא "נקודות הכסף".

לזה "לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים" כי קליפת פלשתים הוא כמו שביאר אדוני זקני מורי ורבי הגאון הקדוש זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, שכל מגמת חפצם הוא לאחוז בידם סבה וסדר על פרנסתם כדי שיהיו יכולין לומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"

ה"מי השילוח" ביאר שהעניין של הפלישתים היה להסביר למה מגיע להם פרנסה. אז הם יכלו להרגיש שהשפע שיש להם – הם מקבלים אותו כי ככה צריך וראוי. "כוחי ועוצם ידי" – זה שאני ראוי ומגיע לי על פי הסדר הנכון – "עשה לי את החיל הזה".

לזה אם היה מוסר השם יתברך לתפיסת ישראל מיד הסדר מזה האור שהם עלו במחשבה תחילה טרם שהיו מבוררים בעבודת יגיע כפם שיהיה אצלם בקנין אזי היו יכולין ישראל לדמות שכבר יש להם זה הסדר ומגיע להם בהכרח היינו מאחר שהם עלו במחשבה תחלה מוכרח השם יתברך לנהג עמהם בסדר כזה

לכן הפסוק אומר ש"לא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים". ה' לא עשה שהאור יתיישב אצלנו מייד ויתקבל בפנימיותינו בלי עבודה, כדי שלא ניפול לקליפת הפלישתים. אם ה' היה עושה כך היינו מקבלים את זה שאנחנו קודמים לבריאה כמובן מאליו וש"ככה זה" וממילא הכללים של העולם לא תקפים עלינו וה' צריך להוציא אותנו ממצרים.

וזהו קליפת פלשתים שהם חפצים ליקח הכל בהכרח אבל סדר הישראלי הוא באמת לקבל הכל רק ברצון הפשוט בלי שום הכרח חס ושלום כלל, כי באמת הוא זה הסדר בעצמו שישראל עלו במחשבה תחלה הוא נמי רק רצון הפשוט יתברך, ולכך "לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים" היינו שלא מסר השם יתברך זה הסדר ליד ישראל רק אחר שביררו את עצמם היטב מפני מה עלו

במקום זה, ה' עשה שהאור רק יאיר עלינו אבל לא יחדור לתוכנו אלא רק לאחר עבודה והתמסרות. ממילא לא נקבל את זה שאנחנו קודמים לעולם כמובן מאליו כמו פלישתים אלא כמו יהודים נתחבר לפנימיות של זה. נבין שה' חשב עלינו קודם כי אותנו הוא רוצה באמת וכל הבריאה הנפרדת היא רק בשביל הקשר איתנו.

נהיים רחוקים מה', צריך לעבוד ולהתמסר ואז מתחברים לאור בפנימיות

וזהו דכתיב "ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף" וכמבואר בזוהר הקדוש "סופא דדרגין" היינו שביררו את עצמם בכל המדרגות הרחוקות הנקרא "מדבר". "ים סוף".

לכן הפסוק הבא אומר – "ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף". הזוהר הקדוש מבאר את השם ים "סוף" – "סופא דדרגין" (הסוף של המדרגות). כלומר, ה' הוביל אותנו בדרך רחוקה מהאור – בסוף כל המדרגות, במדבר היכן ששמם לגמרי וה' לא מאיר. התפקיד שלנו היה להתמסר ולעבוד את ה' גם כך ועל ידי זה להתקשר לכך שאיננו תחת העולם בצורה פנימית ולהרגיש שה' רוצה בנו.

וכמו שביאר אדוני אבי מורי ורבי הגאון הקדוש זכרונו לברכה לחיי העולם הבא שזה האדם שחפץ בו השם יתברך להעלות אותו למדרגה העליונה אזי מעביר אותו מקודם דרך מקומות הנמוכים מאד ורחוקים, כמו שמצינו באליהו הנביא כשחפץ השם יתברך להעלות גם הגוף שלו למעלה העביר אותו מקודם

הבית יעקב הסביר שכאשר ה' רוצה להעלות יהודי מדריגה, הוא מרחיק אותו ומערים עליו קשיים. לכן כשה' רצה להעלות את אליהו הנביא בגופו לשמים הוא העביר אותו את הירדן והוציא אותו מהקדושה הגבוהה של ארץ ישראל לקדושה הפחותה של עבר הירדן.

כי רצונו יתברך הוא תמיד להנחיל להאדם קנין שיהיה נקרא על שם יגיע כפיו של אדם כדי שיהיה זה הקנין גבי האדם בקביעות

הסיבה לכך היא מפני שה' רוצה שהמדרגה הגבוהה הזו תחדור אליו ממש ותִקָלֵט אצלו בצורה פנימית וקבועה. בשביל זה צריך שהיהודי יעבוד ויתמסר ולא שהמדרגה פשוט תיפול עליו פתאום.

וכמו שמצינו גבי אברהם אבינו עליו השלום שנאמר "ואלהים נסה את אברהם" ופתח שם המדרש: "הדא הוא דכתיב 'נתת ליריאך נס להתנוסס מפני קושט סלה'"

זה מה שקרה בניסיון העקידה. כתוב בפסוק "והאלוקים ניסה את אברהם", ואומר על זה המדרש – "הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) "נתת ליריאך נס להתנוסס מפני קושט סלה".

כלומר:

היינו כשהשם יתברך היה חפץ להראות את היקרות הנמצא בעומק לבו של אברהם אבינו עליו השלום ואיך שהוא מדוגל על כל העולם, וכל עוד שיכולין להעלים זאת היקרות לבלתי יתראה בזה העולם אינו מראה זאת השם יתברך כי כל העולם אינם כדאי

להשתמש ביקרות כזאת, אבל אחר כך כשהיה ברצונו יתברך להראות לעין כל גודל היקרות הנמצא באברהם אבינו עליו השלום הביא השם יתברך את אברהם אבינו עליו השלום לידי

לפני העקידה, האהבה הגדולה של אברהם לה' יתברך שעוקפת את כל החוקים ההגיוניים האנושיים – הייתה נסתרת. באמת לא הייתה סיבה טובה שהיא תתגלה, מכיוון שהמציאות לא ראויה לאהבה הנפלאה הזאת, זה לא "מגיע לה". אבל כשה' רצה ברצון פשוט (לא מתוך דעת והבנה שכך ראוי) לגלות בעולם את האהבה הנפלאה והמסירות נפש של אברהם – הוא העמיד אותו בניסיון.

וזהו "נתת ליראך נס להתנוסס" היינו שהכניס אותו השם יתברך במכוון למקום רחוק כזה שיהיה מוכרח לגלות היקרות הנמצא בלבו והעמידו בהנסיון להראות איך שהוא מנושא ומדוגל על כל עולם.

כך מפרש המדרש את הפסוק:

"נתת ליריאך נס" – נתת לאברהם הירא אותך ניסיון ושמת אותו במקום רחוק מה' – חוסר הבנה ובהירות של דבר ה' – להעלות את בנו לעולה. "להתנוסס" – זאת בשביל להגביה אותו על נס ולהראות את המעלה שלו ושהאנושיות לא מגבילה את הקשר שלו לה'.

יוצא שהצורה בה ה' בחר לגלות את המדריגה הגבוהה של גילוי אהבתו של אברהם – היא דרך העבודה של אברהם – ההתמסרות שלו לה' כשאינו מבין.

וכך העביר כאן את ישראל דרך המדבר ים סוף שהם מקומות רחוקים מאד מהאור כדי שיהיו קונים את האור בקנין יגיע כפם שיהיה נשאר אצלם בקביעות

גם כאן, ה' העביר אותנו דרך המדבר וים סוף – האיר לנו רק בצורה של נקודות הכסף שאחרי זה נעלמת ונהייה שממה. ממילא היינו צריכים לעבוד את ה' במאמץ והתמסרות ובכך להתחבר לאור בצורה פנימית וקבועה אחרי הרגשה איך זה כשהוא לא נמצא.

לזה הלכו כך ז' ימים עד שביעי של פסח ואלו השבע ימים מרמזין שישראל בררו את עצמם בכל השבע מדות שנקראים ראשים, כדאיתא בתקוני זוהר הקדוש (תיקן ל"ט) שכל ספירה אתקריאת ראש לחברתה ולאודעא לון מאן אתר אפיק לון וכו'

היינו להודיע ההסתר החזק שהיה במצרים עד שכל הראשים

היו בגלות ובהסתר בשבעת הימים שאחרי יציאת מצרים עד קריעת ים סוף, עבדנו על כל שבעת המידות שכנגד שבע הספירות.

הזוהר הקדוש מסביר על הפסוק "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – "כל ספירה וספירה אתקריאת ראש לחברתה ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מגו שיעבודא" (כל ספירה וספירה נקראה ראש לחברתה ובשביל להודיע להם מאיזה מקום הוציא אותם מתוך השיעבוד).

כלומר, ה' אומר לנו "אשר הוצאתיך" כדי לגלות לנו מאיפה הוא הוציא אותנו – ממצב בו כל מידה ומידה שלנו נמצאת בגלות ומתגלה בצורה רעה ולכן כפי שיוסבר נקראת "ראש" – אותיות "אשר".

כי כל האברים המה נפרדים זה מזה רק הדעת שבראש מחברם לגוף אחד וממילא כאשר הראש היה בגלות היו כל הספירות בגלות כי כל ספירה נעשה ראש לחברתה, ובאלו השבע ימים יצאו לחירות כל השבע ראשים וממילא יצאו כל ישראל לחירות

מה שמחבר את האברים שלנו לתפקד ולהתנהל יחד בתאום זוהי הדעת. גם במידות שלנו, הדעת היא הראש לכולם – היא זו ששמה כל מידה במקומה ודואגת שהיא לא תתפרץ חוץ לגבול שלה ותתגלה בצורה טובה.

במצרים הדעת הייתה בגלות – הנוכחות של ה' בדעת שנותנת לכל מידה את המקום שלה הייתה נסתרת. ממילא כל מידה הלכה אחרי ה"קטע" שלה עד הסוף בלי אבחנה ובלי לתת מקום לשאר המידות והתנהגה כאילו היא הראש.

היציאה השלימה מהגלות היא בניית דעת קדושה אמיתית, אך כפי שהוסבר ה' עשה שבהתחלה רק יאיר האור מעל הדעת, ורק לאחר עבודה ייכנס לדעת שלנו. העבודה הזאת – זה מה שעשינו בשבעת הימים הללו – התאמצנו לעבוד על המידות שלנו שיתגלו רק בטוב, בלי שזה עדיין קורה ממילא על ידי דעת שלימה.

והגם שישראל היו צריכין עוד לברר את עצמם שבעה שביעות כדי שיהיה מזוקק שבעתים וכל עוד שלא ביררו את עצמם מזוקק שבעתים היה האור אצלם רק בבחינת נקודות הכסף עם כל זה אמר השם יתברך "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" היינו שביום שביעי של פסח נעשו ונגמר מצד השם יתברך כל הסדר עד שנקרא ביזת הים "תורי זהב":

העבודה השלימה נעשית במשך כל שבעת השבועות של ספירת העומר, ועד ההשלמה שלה האור של יציאת מצרים עדיין רק "נקודות הכסף". עובדים על כל מידה לכל פרטיה בדקדוק עד ש'קונים' בעמל את כל המידות בצורה מיושבת. אבל כבר בשביעי של פסח ה' אומר "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" – למרות שעדיין את במדרגה שהאור הוא רק "נקודות הכסף", כבר התחלת להתאמץ ולהתמסר בשבילו ואני קורא למדרגה שלך "תורי זהב". מכיוון שבכל מידה יש כבר התחלה של עבודה מצידנו, ה' אומר שהוא כבר "רואה" איך זה יהיה אצלנו בצורה מיושבת ובחיבור פנימי.