תקעו בחודש שופר

מאמר

כ-11 דקות קריאה

"תקעו בחודש שופר"

(אדמו"ר הזקן – לקוטי תורה, דברים דף נג, ד)

מחולק לפסקאות בתוספת כותרות ופתיחת ראשי תיבות

ראש השנה – חידוש כללי

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. הנה כל החדשים נקראו חדשי השנה משא״כ [מה שאין כן] תשרי נק׳ חדש סתם, חידוש כללי לכללות העולמות והתהוותם מאין ליש, לפי שבו ר״ה שהוא בחי׳ ראש ומוחין של השנה.

כי הנה בחינת עולם שנה נפש שוה, שכמו שיש בנפש ראש ומוחין שבו גילוי כללות החיות וממנו נתפשט ונמשך באברים חיות פרטי לכל אבר לפי מזגו ותכונתו כך הוא בעולם ושנה, עולם בחי׳ מקום ושנה בחי׳ זמן, שבר״ה הוא גילוי כללות החיות וממנו נמשך חיות פרטי לכל חודש כי כל חודש הוא התחדשות החיות מאין ליש. אך בכל חדש הוא התחדשות חיות פרטי, ובר״ה התחדשות חיות כללי לכל השנה, ובכל שנה מתחדש חיות כללי אחר (ועיין בפרדס בעה״כ ערך שנה כי י״ב ר״ח הם בחי׳ י״ב בקר ור״ה הוא בחי׳ והים עליהם מלמעלה ועמ״ש מזה בד״ה מי מנה עפר יעקב ולכן הוא זמן התשובה כי התשובה נמשלה לים כמ״ש ברבות באיכה ע״פ סכותה באף ונמשלה התשובה לים כו׳ ובפ׳ ואתחנן דרפ״ט ב׳).

מלכות ה' – קיום הבריאה

וחידוש זה הוא להיות גילוי מלכותו ית׳ בחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] אפילו בעולמות עליונים. אך הנה גילוי זה תלוי במעשה התחתונים וע״ז נאמר תקעו בחדש שופר כו׳.

וביאור ענין שופר וגם ענין עשי״ת [עשרת ימי תשובה] שארז״ל ע״פ [על פסוק] דרשו ה׳ בהמצאו אלו עשי״ת ולמה הימים האלו הם דוקא ימי תשובה.

הנה מלכותך מלכות כל עולמים כתיב פי׳ עולמים לשון העלם שקודם התהוות העולמות היה הוא ושמו בלבד, וכדי שיתהוו העולמות מאין ליש צמצם והעלים אור שפע א״ס [אין סוף] ב״ה [ברוך הוא] שלא יהיה רק גילוי מלכותו ית׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ מנורת זהב) שמגילוי מלכותו ית׳ לבד הוא שחיים וקיימים כל העולמות עליונים ותחתונים, והנה צמצום זה אינו אלא לגבי העולמות אבל לגבי הקב״ה אין שום שינוי ח״ו וכמ״ש גם חשך לא יחשיך ואתה הוא ראשון כו׳ דכולא קמיה כלא חשיב, ונקרא המלך המרומם לבדו מאז פי׳ שהוא בבחי׳ לבדו כמאז וקודם שנברא העולם

טעם הבריאה

ומה שנמשך גילוי מדת מלכותו ית׳ הוא כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש כו׳ שנתלבש בלבוש גיאות להיות מלך שמו נקרא שכך עלה ברצונו ית׳ להעלים ולהסתיר אור ושפע א״ס ב״ה בכדי שיתהוו עולמות בירידות והשתלשלות המדרגה עד שיהיה עוה״ז [עולם הזה] השפל הגשמי שבו נעשה משכן האדם כדי לאהפכא חשוכא לנהורא ויהי׳ יתרון האור הבא מן החשך (ע׳ בס״פ תצוה קפ״ז סע״א ועמ״ש סד״ה וידעת היום) ומהו תכלית היתרון הזה של האור שמתוך החשך כך הוא רצון העליון ב״ה למעלה מבחינת חכמה והשגה ונקרא בזהר בריש הורמנותא דמלכא כו׳,

והנה תחלת בריאת העולמות הי׳ כשעלה ברצונו מעצמו בחסד חנם כמו שכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה, אבל מאז והלאה הנה המשכת רצון זה תלוי במעשה התחתונים.

גם מי שמרד יכול להמליך את ה'

והנה עיקר זמן המשכת הרצון זה הוא בר״ה שבו התחדשות החיות כללי של שנה הבאה והמשכת החיות כללי של שנה שעברה הוא בבחי׳ הסתלקות בתחלת ליל ראש השנה, ולכן ר״ה הוא יום הדין שבו דנין את האדם על מעשיו שעברו בשנה שעברה כי להיות עוד התחדשות החיות

כללי של שנה זו יש ע״ז כמה קטרוגים על האדם אם ראוי הוא לכך להיות נמשך ע״י רצון העליון ב״ה בגילוי מלכותו ית׳ מפני כמה פריקת עול שיש שאינם מקבלים עליהם תמיד עול מלכות שמים באהבה וברצון כ״א לפרקים ועתים מזומנים שזוכר את ממה״מ [מלך מלכי המלכים] הקב״ה משא״כ [מה שאין כן] כל היום פונה למחשבתו כל אחד ואחד לפום מאי דידע בנפשיה,

ובפרט מי שאינו נזהר הן בסומ״ר [בסור מרע] והן בועשה טוב כאו״א [כל אחד ואחד] לפי מדרגתו שא״א [שאי אפשר] להיות המשכת רצון העליון ב״ה לגילוי מלכותו ית׳ כשיש ח״ו פריקת עול מלכות שמים למטה מאחר שאין מקבלים עליהם עול מלכותו ית׳ ברצון

(ועמ״ש בד״ה יונתי בחגוי בענין יפתי הוד והדר לבשת משא״כ כשיש פריקת עול זהו בחינת אלביש שמים קדרות ואזי אין גילוי רק מבחי׳ וממשלתך בכל דור ודור שהוא למטה מבח׳ מלכותך שהמלוכה היא דוקא אשר ברצון קבלו עליהם) אלא שע״ז נאמר סומך ה׳ לכל הנופלים כו׳ להיות עיני כל אליך ישברו להיות השברון והתוחלת אשר כל אדם ימשוך אחרי׳ ברצונו וחפצו הוא שיאיר ה׳ בלבו להיות מקבל עליו עומ״ש [עול מלכות שמים] באהבה ורצון,

ועי״ז פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון שהוא בחינת רצון העליון לגילוי מלכותו ית׳ והוא משביע לכל חי רצון ע״י פתיחת היודי״ן כי א״ת [אל תקרי] ידיך אלא יודי״ך כו׳, ונמשך להיות צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו שאפילו בכל מעשיו שהוא בחי׳ עשייה גשמיות יומשך ויתפשט בחי׳ חסיד הוא חסד עליון ב״ה, ועמ״ש מזה בד״ה כי ההרים ימושו.

במשך השנה רצון ה' מתגלה במצוות

והנה הדרך להמשכת רצון העליון ב״ה להיות גילוי מלכותו ית׳ לקיום והתהוות העולמות הוא בכל השנה ע״י עסק התורה והמצות שהם הן

רצונו וחכמתו ית ׳. דהיינו רצון העליון המלובש בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת שהם בחי׳ טעמי המצות שיתגלו לעתיד שהוא המשכת אור א״ס ב״ה הגנוז בכל מצוה לפי בחינתה וערכה, ובדרך כלל הן המשכת אור א״ס ב״ה המלובש בחכמה עילאה, ועד״ז תיקנו חז״ל לברך קודם כל מצוה בא״י [ברוך אתה ה '] אמ״ה [אלוקינו מלך העולם] אשר קדשנו במצותיו וצונו כו׳ פי׳ כי הברכה וההמשכה מרצון העליון ב״ה להיות הוי׳ אלקינו ולהיות מלך העולם, הוא לפי אשר קדשנו במצותיו שהמשכת קדש העליון וחכמה עילאה הוא במצותיו עלינו

ולכן נק׳ רמ״ח פקודין רמ״ח אברים דמלכא פי׳ אברין להיות מלכא, ואברין פי׳ המשכות כמו עד״מ [על דרך משל] שהאבר הוא המשכת והתפשטות החיות של הנפש בגוף מגילוי כללות החיות שבראש ומוחין כך המצות הם המשכת בחינת חכמה עילאה שנמשך להיות בחינת מלך העולם (ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית ומ״ש סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה).

קיום מצוות מתוך דבקות או קבלת עול?

וזהו ענין מצות צריכות כוונה שהמצות יש בהן ב׳ בחי׳. הא׳ שכך הוא מצות המלך שצוה עלינו. והב׳ היא כוונתה שהם טעמי המצות שבהם ועל ידם נמשך אור א״ס ב״ה המלובש בבחינת חכמה עילאה (ועמ״ש מזה בד״ה ועתה יגדל נא).

והוא ענין לשם יחוד קוב״ה ושכינתי '. שכינתי׳ הוא בחי׳ מצות המלך שהוא בחינת ממכ״ע [ממלא כל עלמין] , וקב״ה הוא בחי׳ קדוש ומובדל הוא בחי׳ סוכ״ע [סובב כל עלמין] הוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה שנמשך במצוה זו,

וצ״ל [וצריך להיות] בבחי׳ יחוד כי נעוץ סופן בתחלתן דהיינו ע״י שעושה המצוה מפני כי היא מצות המלך שורה ומתגלה בנפשו אור א״ס ב״ה הנמשך במצוה זו:

איך אפשר לתקן את מה שחיסרתי?

ב. אך מי שפוגם בתורה ומצות הן בסור מרע והן בועשה טוב כל חד לפום מאי דידע בנפשיה ואי אפשר לו להמשיך רצון העליון ב״ה לגילוי מדת מלכותו ית׳, הנה בזה הוא יתרון מעלת ראש השנה ועשי״ת שבהם ועל ידם יומשך רצון העליון ב״ה.

וביאור ענין זה הנה צריך להבין איך יש כח בתשובה לתקן כל הפגם שבביטול מ״ע [מצוות עשה], כי הנה במצות ל״ת [לא תעשה] שאם עבר עבירה אחת קנה לו קטיגור א׳ וכו׳ כמו ששנינו בפרקי אבות מאחר שישוב אל ה׳ וירחמהו מעורר רחמים רבים למעלה והם בחי׳ מים טהורים שהכתוב אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכתיב אם רחץ ה׳ כו׳ שעי״ז אומרים מחה והעבר פשעינו כו׳ שעי״ז הוא מוחה ומעביר הפשע והקטיגור, וכמאמר והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר כו׳ כמו שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר כו׳. אבל מ״ע שהם המשכות אברין דמלכא ומאחר שפגם וגרם חסרון השפעתם במה איפוא יתוקן ע״י התשובה להיות שלימות השפעתם ומילוי חסרונם.

ממעמקים קראתיך ה' – תשובה מעומק הרצון

אך הנה כתיב ממעמקים קראתיך ה׳ פי׳ שלהיות קראתיך מההעלם אל הגילוי להיות בחינת הוי׳ דהיינו המשכות והשפעות בחי׳ אברי דמלכא הוא ע״י ממעמקים, דהיינו עומק העליון הוא רצה״ע [רצון העליון] שלמעלה מעלה מבחי׳ השתלשלות המתגלה באתערותא דלתתא בעומקא דלבא רצה״ע שבנפש

דהיינו ע״י שיעמיק בלבו ענין המרירות בנפשו על גודל הפגם והחסרון שגרם ולצעוק אל ה׳ בצר לו בבחי׳ צעק לבם שיהא הלב צועק (וכמ״ש ברבות בקהלת (דפ״ז א׳) ע״פ דברתי אני אל לבי הלב צועק שנאמר צעק לבם אל אדני, ועיין בזהר שמות ד״כ ע״א) מקרב איש ולב עמוק מאד מאד מכאשר תוכל נפשו שאת מפני שאין כח בנפשו להכיל גודל המרירות,

ולכן אין צעקה זו אלא בלב שכל מה שהנפש מכילה עדיין יוכל להוציא בשפתיו ורוח פיו משא״כ כשתגדל המרירות בנפשו במאד מאד עד שאין כח הנפש להכיל, אזי א״א [אי אפשר] לכלוא את הרוח וצועק הלוך וגעו עד שאין לו כח לדבר ולהוציא בשפתיו ורוח פיו ואין לו אלא צעקת הלב לפי שנגעה עד מיצוי הנפש ממש

וכמעשה דר״א [דרבי אלעזר] בן דרודייא שגעה בבכיה וצעקה עד שיצא נשמתו ממש, ולכן אמרו עליו יש קונה עולמו בשעה א׳, שבשעה א׳ של תשובה קונה כל עולמו בעוה״ב [בעולם הבא] (ולשון קונה עמ״ש ע״פ כי תקנה עבד עברי וע׳ בפע״ח בכוונת קונה הכל), אע״פ שלא היה בידו תורה ומצות מעולם לפי שע״י בחי׳ תשובה זו מעומקא דלבא בחרטה ועקירת הרצון במסירת הנפש ממש הרי ע״י ביטול רצון זה בבחינה זו גורם ומעורר למעלה רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ השתלשלות,

ולכן אמרו רז״ל במקום שבע״ת [בעלי תשובה] עומדים כו׳ דמשכין ליה בחילא יתיר.

שני סוגי רצון

והענין כי רצון העליון יש לו ב׳ בחינות הא׳ המלובש בחכמה שהיא ראשית ההשתלשלות (ועמ״ש בענין עבדים היינו לפרעה ויוציאנו כו׳ שהלבישו כו׳ ע״ש) שבחינת רצון זה נמשך ע״י תורה ומצות שהן הן רצון העליון ב״ה המלובש בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת והוא נמשך ע״י מעלת

ומדרגת צדיקים גמורים המקיימים תורה ומצות כל ימיהם לעולם ולא פגמו בהם ח״ו,

והב׳ הוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ואינו מלובש כלל בבחי׳ חכמה עילאה והוא בחי׳ גלגלתא דחפיא על מוחא, עד״מ [על דרך משל] דג׳ חללי דגלגלתא הם משכן חכמה ובינה ודעת ועצם החופף על המוחין שאינו משכן המוחין כלל הוא הנקרא גלגלתא, כך עד״מ בחי׳ רצון זה הוא למעלה מעלה ממשכן חב״ד [חכמה בינה דעת] והוא המתגלה בבע״ת ע״י עומקא דלבא שהוא ג״כ [גם כן] בחי׳ רצון העליון שבנפש שהוא למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת והוא בחי׳ רעותא דלבא שעל ידי רצון זה העליון שלמעלה מעלה מהשתלשלות המתגלה בנפשם מתמלא כל החסרונות והפגמים שבביטול מ״ע שיסודתה בהררי קדש מחכמה עילאה,

התעוררות הרצון ממלא את כל הפגמים

וכמשל הנהר הנחרב ויבש שכשרוצין למלאותו חופרין בעומק במעיין ומקור הנובע שעי״ז חוזר ומתמלא הנהר, כך ע״י גילוי בחינת רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות מתמלא ומשלים כל החסרונות והפגמים, וזהו ממעמקים קראתיך ה׳ שע״י בחי׳ ממעמקים קראתיך להיות המשכת הוי׳ מאחר שנתגלה בחינת המקור והמעיין הנובע,

וזהו סלח לנו אבינו כי חטאנו דלכאורה אינו מובן מהו כי חטאנו וכי זה הוא נתינת טעם על הסליחה והל״ל [והוה ליה למימר] סלח לנו אבינו על אשר חטאנו, אך עם הנ״ל יובן שלפי שחטאנו וחסרנו המשכת השתלשלות אור א״ס ב״ה במצותיו ותורתו לכך סלח לנו לעורר מקור הרחמים והסליחות דהיינו גילוי רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מסדר השתלשלות כדי למלאות כל החסרונות, וזהו סלח לנו שהחזרת הרצון

אינו אותו הרצון שהיה תחלה שהרי אותו הרצון נסתלק ע״י החטא ועון ואיך יחזור ויומשך אלא שהחזרת הרצון והסליחה נמשך מרעוא דכל רעוין היינו מה שלמעלה מעלה מבחינת רצון המלובש בחכמה ועמ״ש סד״ה ועשית ציץ,

וזהו כי עמך הסליחה למען תורא כי הסליחה הוא גילוי רצון העליון שלמעלה מהשתלשלות שהוא בחי׳ עמך ממש וכעין מ״ש [מה שכתוב] כי עמך מקור חיים שמקור כל החיים וחיי החיים נמשכים ממקורא דכולא למעלה מסדר ההשתלשלות ובגילוי הסליחה ורצון העליון בבחינה זו אזי למען תורא שיש קיום לבחי׳ היראה שממדת מלכותו ית׳ שמבלעדי גילוי רצון העליון ובחי׳ סליחה אין קיום לגילוי מלכותו ית׳ למי שפגם בתורה ומצות:

ראש שנה – הרצון שלמעלה מהשגה

ג. והנה גילוי בחינה זו ורצון זה הוא מתגלה בר״ה שהוא בחי׳ ראש וגלגלתא דחפיא על מוחא שהוא למעלה מעלה ממשכן חכמה בינה ודעת. וגם בעשרת ימי תשובה שבכל עשי״ת אומרים המזמור ממעמקים קראתיך,

תקיעת שופר – צעקה ללא מילים

ולכן תקעו בחדש שופר פי׳ תקעו תקיעה הוא קול פשוט היוצא מהבל הלב מפנימיותו והוא בחי׳ צעקת הלב היוצאת מפנימית הלב שלמעלה מעלה מהחכמה שא״א להוציא בשפתיו בדבור, שהדבור נמשך מבחי׳ חכמה כמ״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ,

ועל זה נאמר שמעה בקולי פי׳ בקולי מה שבתוך קולי דהיינו תוכיותו ופנימיותו שהוא בחי׳ פנימיות הלב משא״כ הקול עצמו נמשך מחיצוניות הלב שלמטה מן החכמה ודעת,

גילוי התענוג של ה' בתקיעת שופר

וזהו בחדש פירוש חדוש העולמות מאין ליש המתחדשים בכל ר״ה בדבר ה׳ ורוח פיו ית׳ הוא ע״י תקיעה שהיא המשכת פנימיות עונג ורצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ החכמה המתגלה בבחי׳ שופר שהוא ענין שפרו מעשיכם בחי׳ שפרה שמשפרת את הולד (וזהו שם ה׳ אחת שפרה היינו ה׳ עילאה דשם הוי׳ ומבואר במ״א ע״פ לך לך שבבחינת ה׳, זה יש התגלות בחינה עליונה שלמעלה גם מהיו״ד וברבות פרשה שמות פ׳ א׳ ובקהלת בפסוק טוב שם משמן טוב ד״א שפרה שהעמידה ישראל כו׳ ברוחו שמים שפרה באיוב סימן כ״ו ופרש״י שפרה איהל, והרמב״ן פי׳ שפר ותקן להעביר מעליהם הענן כו׳ וכל בחינות אלו שייך בר״ה שאז הוא התגלות המדות עליונות הנק׳ שמים והיינו ע״י בחי׳ השופר. וכמו ששפרה העמידה ישראל. כך נאמר בשופר כי חק לישראל הוא וזהו שנק׳ מיילדות העבריות ששרש המשכה זו היא מבחי׳ בעבר הנהר היוצא מעדן כמ״ש בפ׳ אמור צ״ט א׳ והיינו מבחי׳ מקור התענוג עליון כי עמך מקור חיים שמשם נמשך להיות משפרת את הולד), דהיינו שבחי׳ ענג העליון ורצון העליון שלמעלה מסדר ההשתלשלות יהיה בבחי׳ גילוי להיות גילוי מלכותו ית׳ למטה,

וזהו עלה אלקים בתרועה הוי׳ בקול שופר פי׳ שהתעלות אלקים מלמטה למעלה יהיה בתרועה בבחינת חיבה וריעות, והמשכת הוי׳ מלמעלה למטה יהיה בקול שופר בבחינת ענג העליון להמשיך תרועת מלך בו שיהיה נמשך עלינו ענג וחיבה וריעות של מלכותו ית׳,

ואזי כתיב ויהי בישורון מלך כו׳ יחד שבטי ישראל שבטי מלשון ענפים כלומר שאפילו בחינת ענפים מתפרדים יהיו יחד בחינת יחוד עליון להיות יחד לבבינו כו׳ (ועמ״ש מענין פי׳ יחד לבבינו בד״ה מי מנה עפר יעקב ועי׳ מענין תקעו בחדש שופר בכסה כו׳ בפ׳ וירא קי״ד א׳ ב׳ תצוה קפ״ד א׳ קפ״ו א׳ אמור צ״ט פנחס רל״א שופטים ער״ה א׳ נשא קכ״א ב׳ פקודי רס״ז ב׳ רבות אמור פכ״ט).

עשרת ימי תשובה – גילוי פנימיות הרצון

אך הנה ר״ה הוא יום הדין שדנין את האדם על מעשיו משנה שעברה כי להיות ענג ורצון העליון בגילוי מלכותו צריך לפשפש על מה יחול הענג ובמה יתענג בגילוי מלכותו אם הי׳ פריקת עול מלכותו ית׳ ע״ז יש כמה מניעות וכמה קטרוגים כו׳, ולזה הם עשי״ת להיות בבחי׳ ממעמקים לעורר רצון העליון וענג העליון בל יהא מונע כו׳. ועשרה ימים אלו הם כנגד עשר כחות הנפש שהם שכל ומדות כו׳ (ועמ״ש מזה סד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם וסד״ה כי ביום הזה יכפר):

בכסה ליום חגנו. פי׳ כי הנה הרצון העליון שמתגלה בר״ה הוא ע״י בכסא שהוא בחי׳ ההסתלקות שבתחלת ליל ר״ה שהוא זמן הסתלקות החיות כללי של שנה שעברה ובר״ה על ידי התפלות והתקיעות הוא מתחדש חיות כללי אחר ומתעלה בעילוי אחר עילוי מר״ה ועד יוהכ״פ שאז בנעילה הוא גמר העליות והוא זמן גמר הסליחה, ואזי כתיב לפני ה׳ תטהרו למעלה מבחי׳ הוי׳ כנ״ל

עד שמזה נמשך ליום חגינו הוא חג הסוכות שהוא זמן שמחתנו התגלות השמחה, ותהיה השמחה גדולה לאלקים ביתר שאת בגילוי רצון העליון ב״ה ע״י בחי׳ בכסא שהוא ההסתלקות שבתחלת ליל ר״ה, וכמשל היוצא מן השביה ששמחתו הוא ביתר שאת ובכפלים, ולכן כתיב ושאבתם מים בששון שהוא ענין ניסוך המים בחג על המזבח שהם המשכת גילוי מים טהורים שאמר הכתוב וזרקתי כו׳:

כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. הנה ישראל הוא בחי׳ כי שרית עם אלקים כו׳ דהיינו שכבר נעשה שר ומושל על בחי׳ אלקים שהוא בחי׳

מאמר מבואר

כ-17 דקות קריאה

"תקעו בחודש שופר"

(אדמו"ר הזקן – לקוטי תורה, דברים דף נג, ד)

ראש השנה – חידוש כללי

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. הנה כל החדשים נקראו חדשי השנה משא״כ [מה שאין כן] תשרי נק׳ חדש סתם, חידוש כללי לכללות העולמות והתהוותם מאין ליש, לפי שבו ר״ה שהוא בחי׳ ראש ומוחין של השנה.

חודש הוא מלשון חידוש, וכן בכל ראש חודש ישנו חידוש מיוחד לאותו חודש. לעומת זאת על חודש תשרי הפסוק כותב 'החודש' סתם ללא פירוש, מזה יש לנו ללמוד שבחודש תשרי ישנו חידוש מיוחד והוא שיש בו חידוש כללי שנוגע לכל חודשי השנה.

כי הנה בחינת עולם שנה נפש שוה, שכמו שיש בנפש ראש ומוחין שבו גילוי כללות החיות וממנו נתפשט ונמשך באברים חיות פרטי לכל אבר לפי מזגו ותכונתו כך הוא בעולם ושנה, עולם בחי׳ מקום ושנה בחי׳ זמן, שבר״ה הוא גילוי כללות החיות וממנו נמשך חיות פרטי לכל חודש כי כל חודש הוא התחדשות החיות מאין ליש. אך בכל חדש הוא התחדשות חיות פרטי, ובר״ה התחדשות חיות כללי לכל השנה, ובכל שנה מתחדש חיות כללי אחר (ועיין בפרדס בעה״כ ערך שנה כי י״ב ר״ח הם בחי׳ י״ב בקר ור״ה הוא בחי׳ והים עליהם מלמעלה ועמ״ש מזה בד״ה מי מנה עפר יעקב ולכן הוא זמן התשובה כי התשובה נמשלה לים כמ״ש ברבות באיכה ע״פ סכותה באף ונמשלה התשובה לים כו׳ ובפ׳ ואתחנן דרפ״ט ב׳).

ראשו של האדם הוא מקור כל כוחותיו וממנו מתפשט 'חיות' וכח לכל גופו. כידוע, בכל דבר ישנם שלושה 'מימדים': עולם שנה נפש (-מקום זמן ואדם),

כשם שיש באדם ראש שהוא מקור לכל כוחותיו המתפשטים באופן שונה בכל אחד מאיברי הגוף, כך בשנה ישנו ראש - והוא ראש השנה - שהוא מקור לכל הכוחות והחיות של השנה כולה. חיות זו מתפשטת לכל חודש באופן מסוים המתאים לאותו חודש - לכן בכל חודש ישנו חידוש מיוחד. אמנם בר"ה ההתחדשות החיות היא התחדשות כללית, כעין הברקה חדשה לשכל שממנו מתפשטים כל הכוחות, כך בכל שנה ושנה ישנה התחדשות חדשה שלא הייתה כלל בשנה שלפניה.

מלכות ה' – קיום הבריאה

וחידוש זה הוא להיות גילוי מלכותו ית׳ בחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] אפילו בעולמות עליונים. אך הנה גילוי זה תלוי במעשה התחתונים וע״ז נאמר תקעו בחדש שופר כו׳.

אותו חידוש שמאיר כל שנה מחדש הוא גילוי מחודש של רצון ה' למלוך על העולמות (-הנבראים), ואפילו העולמות העליונים מתחדשים מגילוי זה. הארה זו מתחדשת דווקא על ידי מעשיהם של הנבראים, וע"ז נאמר הציווי: "תקעו בחודש שופר" שדווקא על ידי תקיעת השופר מתחדש הגילוי של מלכות ה' לכל העולמות (ומחיה אותם).

וביאור ענין שופר וגם ענין עשי״ת [עשרת ימי תשובה] שארז״ל ע״פ [על פסוק] דרשו ה׳ בהמצאו אלו עשי״ת ולמה הימים האלו הם דוקא ימי תשובה.

אמנם לאחר שראינו שישנו ציווי לתקוע בשופר ושעל ידו מתגלה הרצון של ה' למלוך על העולמות (-המציאות), צריך להבין איך על ידי שופר מתגלה אותו רצון? חוץ מזה יש לשאול, מה מיוחד כל כך בימים שבין ר"ה ליוה"כ שהם נקראים בפסוק "בהמצאו"?

כהקדמה לעניין השופר וחידוש הבריאה צריך להקדים דבר בסדר הבריאה: מידת המלכות היא המידה הנמוכה ביותר מבין מידותיו של ה', ולמרות זאת כל מציאות העולמות נבראים ומקבלים חיותם דווקא ממידה זאת. והנה לפני שנברא העולם לא היה שום דבר זולת לה' שיגביל את מציאותו (-נוכחותו) אשר אין לה גבול. בשביל לברוא מציאות של נבראים, כביכול צמצם ה' את אורו, והאיר רק ממידת מלכותו (מכיוון שמידת המלכות מתגלה דווקא ע"י שיש 'זולת' שה' מולך עליו). לכן כתוב בפסוק "מלכותך מלכות כל עולמים" ש'חיות' כל העולמות היא מהמלכות, ולכן ההארה שמאירה בעולם היא בהעלם וצמצום. וזה הטעם שהעולם נקרא 'עולם' על שם העלם והסתר שאין ה' מתגלה כאן בגלוי אור אלא בצמצום. אך כל משל הצמצום הוא רק מצד הנבראים, אמנם מצד ה' יתברך אין שום שינו בין לפני בריאת העולמות לאחרי בריאתם, וכמו שכתוב בתהילים "גם חושך לא יחשיך ממך" שאצל ה' אין שום שינוי ח"ו.

טעם הבריאה

ומה שנמשך גילוי מדת מלכותו ית׳ הוא כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש כו׳ שנתלבש בלבוש גיאות להיות מלך שמו נקרא שכך עלה ברצונו ית׳ להעלים ולהסתיר אור ושפע א״ס ב״ה בכדי שיתהוו עולמות בירידות והשתלשלות המדרגה עד שיהיה עוה״ז [עולם הזה] השפל הגשמי שבו נעשה משכן האדם כדי לאהפכא חשוכא לנהורא ויהי׳ יתרון האור הבא מן החשך (ע׳ בס״פ תצוה קפ״ז סע״א ועמ״ש סד״ה וידעת היום) ומהו תכלית היתרון הזה של האור שמתוך החשך כך הוא רצון העליון ב״ה למעלה מבחינת חכמה והשגה ונקרא בזהר בריש הורמנותא דמלכא כו׳,

ה' מתגלה דווקא במידת מלכותו שמעלימה ומסתירה אותו, מכיוון שהוא רוצה להתגלות דווקא במציאות של 'העלם' ו'הסתר' נוכחותו. את הסיבה שה' רוצה להתגלות דווקא במציאות שהיא 'זולת' לו אי אפשר להבין, הרצון הזה למעלה מההשגה. לכן רצון זה נקרא בלשון הזוהר: "בתחילת רצונו של המלך".

והנה תחלת בריאת העולמות הי׳ כשעלה ברצונו מעצמו בחסד חנם כמו שכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה, אבל מאז והלאה הנה המשכת רצון זה תלוי במעשה התחתונים.

לפני שה' ברא את העולם לא היה דבר שיניע אותו לרצות לברוא (כדי להפוך את החושך לאור כנ"ל), הוא רצה את זה מעצמו ולכן העולם נברא בחסדו של ה' ללא שום סיבה, ככה! אמנם אחרי בריאת העולם ה' מחייה אותנו רק ע"פ ובאמצעות המעשים שלנו, שדרכם הרצון של ה' מתגלה ויוצא לפועל.

גם מי שמרד יכול להמליך את ה'

והנה עיקר זמן המשכת הרצון זה הוא בר״ה שבו התחדשות החיות כללי של שנה הבאה והמשכת החיות כללי של שנה שעברה הוא בבחי׳ הסתלקות בתחלת ליל ראש השנה, ולכן ר״ה הוא יום הדין שבו דנין את האדם על מעשיו שעברו בשנה שעברה כי להיות עוד התחדשות החיות כללי של שנה זו יש ע״ז כמה קטרוגים על האדם אם ראוי הוא לכך להיות נמשך ע״י רצון העליון ב״ה בגילוי מלכותו ית׳ מפני כמה פריקת עול שיש שאינם מקבלים עליהם תמיד עול מלכות שמים באהבה וברצון כ״א לפרקים ועתים מזומנים שזוכר את ממה״מ [מלך מלכי המלכים] הקב״ה משא״כ [מה שאין כן] כל היום פונה למחשבתו כל אחד ואחד לפום מאי דידע בנפשיה,

בליל ראש השנה מסתלקת ההארה שהאירה במשך השנה החולפת בכל העולמות ולכן צריך לגלות מחדש את הרצון של ה' לקיים את העולמות. אבל כאשר אנו באים לגלות את רצון ה' למלוך, מתעורר עלינו 'קטרוג' שאיננו רוצים באמת את מלכות ה', שהרי כמה וכמה פעמים (לפחות חֶלְקֵנו) לא זכרנו את מלכותו בזמן העסק בענייני העולם.

יותר חמור ממציאות של 'שכחה' – שקוראת מפני התעסקות בענייני העולם שמסיחים את הדעת ממלכות ה' – ישנה מציאות של חטא ומרידה במלך ממש. אדם שמורד במלך אינו רוצה באמת את מלכותו ולכן וודאי שלא יוכל לגלות את רצון ה' למלוך.

(ועמ״ש בד״ה יונתי בחגוי בענין יפתי הוד והדר לבשת משא״כ כשיש פריקת עול זהו בחינת אלביש שמים קדרות ואזי אין גילוי רק מבחי׳ וממשלתך בכל דור ודור שהוא למטה מבח׳ מלכותך שהמלוכה היא דוקא אשר ברצון קבלו עליהם) אלא שע״ז נאמר סומך ה׳ לכל הנופלים כו׳ להיות עיני כל אליך ישברו להיות השברון והתוחלת אשר כל אדם ימשוך אחרי׳ ברצונו וחפצו הוא שיאיר ה׳ בלבו להיות מקבל עליו עומ״ש [עול מלכות שמים] באהבה ורצון,

לכאורה כל מציאות השכחה הנ"ל והחטאים שלנו מעידים שאיננו רוצים את מלכות ה' ולכן אנו לא יכולים לגלות את רצונו למלוך (לאחר שהתנתקנו ממנו). אמנם למרות זאת בראש השנה ה' עוזר גם למי שמרד בו, הוא גורם לחוטא לרצות שה' יגלה את מלכותו עד שהוא לא ימרוד בו יותר. לכן אחרי שכתוב "מלכותך מלכות כל עולמים" כתוב "סומך ה' לכל הנופלים" – ה' עוזר גם למי שמרד במלכותו שיתקיים בו "עיני כל אליך ישברו" – שהוא 'ירים את עיניו למעלה' ויבקש מה' שיגלה את מלכותו מנת שלא למרוד יותר.

ועי״ז פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון שהוא בחינת רצון העליון לגילוי מלכותו ית׳ והוא משביע לכל חי רצון ע״י פתיחת היודי״ן כי א״ת [אל תקרי] ידיך אלא יודי״ך כו׳, ונמשך להיות צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו שאפילו בכל מעשיו שהוא בחי׳ עשייה גשמיות יומשך ויתפשט בחי׳ חסיד הוא חסד עליון ב״ה, ועמ״ש מזה בד״ה כי ההרים ימושו.

בפסוק שאחרי כן כתוב: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". המילה 'ידיך' היא כמו 'יודיך' (-היו"ד שלך) בכתיב חסר. לכן נדרוש שאחרי שהאדם רוצה שתתגלה מלכות ה' עד שהוא לא ימרוד בו יותר, ה' פותח את 'האות יו"ד' שלו – האות יו"ד רומזת לספירת החכמה העליונה, שדרכה ה' יתברך מגלה את מה שהוא רוצה – ומגלה לו את רצונו למלוך. כאשר ה' מגלה את רצונו למלוך על המציאות, כל המציאות כולה ואפילו העשיה הטכנית מקבלת 'חיות' פנימית (- מוחשית) חדשה (ממידת מלכותו). לכן כתוב בפסוק הבא: "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" – החסד של ה' – בכך שהוא מחיה אותנו ממידת מלכותו – מופיע אפילו "בכל מעשיו" – בעשיה הטכנית.

במשך השנה רצון ה' מתגלה במצוות

עד כאן ראינו את דרך לגלות את רצון למלוך בר"ה, מכאן מבאר האדמוה"ז את דרך לגלות את רצון ה' למלוך במשך כל השנה כולה:

והנה הדרך להמשכת רצון העליון ב״ה להיות גילוי מלכותו ית׳ לקיום והתהוות העולמות הוא בכל השנה ע״י עסק התורה והמצות שהם הן רצונו וחכמתו ית׳. דהיינו רצון העליון המלובש בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת שהם בחי׳ טעמי המצות שיתגלו לעתיד שהוא המשכת אור א״ס ב״ה הגנוז בכל מצוה לפי בחינתה וערכה, ובדרך כלל הן המשכת אור א״ס ב״ה המלובש בחכמה עילאה, ועד״ז תיקנו חז״ל לברך קודם כל מצוה בא״י [ברוך אתה ה'] אמ״ה [אלוקינו מלך העולם] אשר קדשנו במצותיו וצונו כו׳ פי׳ כי הברכה וההמשכה מרצון העליון ב״ה להיות הוי׳ אלקינו ולהיות מלך העולם, הוא לפי אשר קדשנו במצותיו שהמשכת קדש העליון וחכמה עילאה הוא במצותיו עלינו

התורה והמצוות הם הרצון (והחכמה) של ה' ולכן רצון ה' מתגלה דרכם; לכן כמו שראינו כאשר ישנו חיסרון בעשיית המצוות ישנו חיסרון בקשר הנברא עם הבורא. חיסרון זה מעקב את גילוי רצון הבורא למלוך, דהיינו שה' לא מגלה את מלכותו הנותנת ממשות למציאות שלנו. במשך כל השנה הדרך להמשיך ולגלות את רצון ה' היא על ידי קיום מצוותיו והעסק בתורתו. זאת אע"פ שטעמי המצוות שהם רצונו ('הטוב טעם שנגרם מהרצון' – "רצון העליון המלובש בחכמה") עדיין נשארים נעלמים ומכוסים (בתוך המצוות) ויתגלו רק לעתיד לבוא. על פי זה תובן גם ברכת המצוות שמברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו" וכו', כך: מכיוון שה' קידש אותנו במצוות שלו – דהיינו שע"י עשיית מצוותיו אנו מגלים את ה'טוב טעם שברצון' הנקרא 'קודש העליון' – אנו יכולים לגלות את רצונו למלוך עד שמלכותו תתגלה במציאות.

ולכן נק׳ רמ״ח פקודין רמ״ח אברים דמלכא פי׳ אברין להיות מלכא, ואברין פי׳ המשכות כמו עד״מ [על דרך משל] שהאבר הוא המשכת והתפשטות החיות של הנפש בגוף מגילוי כללות החיות שבראש ומוחין כך המצות הם המשכת בחינת חכמה עילאה שנמשך להיות בחינת מלך העולם (ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית ומ״ש סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה).

כמו שראינו בתחילת המאמר: כשם שמראשו של האדם נמשכת הארה לכל אבר ואבר בצורה פרטית, כך אור ה' מאיר לכל הנבראים. וכן ראינו שהדרך בה נמשכת ההארה לנברא היא על ידי תורה ומצוות. ועל דרך זה יובן הטעם שמצוות התורה מתחלקים לרמ"ח, כי הם צריכות להחיות את כל רמ"ח האברים שבגוף האדם. ועל ידי זה מתגלה מלכות ה', שכן כאשר הנבראים מקיימים את מצוותיו – הם מקבלים את מלכותו.

קיום מצוות מתוך דבקות או קבלת עול?

וזהו ענין מצות צריכות כוונה שהמצות יש בהן ב׳ בחי׳. הא׳ שכך הוא מצות המלך שצוה עלינו. והב׳ היא כוונתה שהם טעמי המצות שבהם ועל ידם נמשך אור א״ס ב״ה המלובש בבחינת חכמה עילאה (ועמ״ש מזה בד״ה ועתה יגדל נא).

בקיום המצווה ישנה שני כוונות עיקריות: א - לקיים ציווי ה' שאמר לעשות זאת. ב - להמשיך את רצון ה' על ידי אותה מצווה. עד לכאן ראינו רק את דרך המשכת הרצון על ידי מעשה המצווה, כאן מתחדש הכוונה הנוספת בעשיית המצווה, והוא: לקיים את ציווי ה' – כי ה' אמר מתוך 'קבלת עול'.

והוא ענין לשם יחוד קוב״ה ושכינתי'. שכינתי׳ הוא בחי׳ מצות המלך שהוא בחינת ממכ״ע [ממלא כל עלמין], וקב״ה הוא בחי׳ קדוש ומובדל הוא בחי׳ סוכ״ע [סובב כל עלמין] הוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה שנמשך במצוה זו,

הנהגת ה' בעולם נקראת שכינה - מלשון 'שוכן'. אמנם רצון ה' (למלוך) אינו נוכח בעולם, לכן הוא נקרא: 'הקדוש ברוך הוא' – מלשון קדוש ומובדל. כאשר אנחנו מקיימים מצווה אנחנו צריכים לכוון לשני הכוונות שראינו: א. קבלת עול מלכות שמיים: לקיים את המצווה כי ה' אמר. מדרגה זאת היא כנגד השכינה (שכן משמעותה של השכינה היא הנהגת ה' בעולם, וזה דווקא ע"י 'קבלת עול'). ב - לגלות את (הטעם של) רצון ה' בעולם - כנגד בחינת הקב"ה (שכן לגלות את רצון ה' בעולם זה לגלות את רצון ה' כמו שהוא, וזה פירוש קב"ה – קדוש ומבדל - לא לפי ערך העולמות). ועל כן כאשר מקיימים מצווה עם שתי הכוונות הנ"ל ממשיכים את אור הקב"ה (טעם המצוה) בתוך השכינה (מעשה המצוה) וזה פירוש "לשם יחוד קב"ה ושכינתי'ה"

וצ״ל [וצריך להיות] בבחי׳ יחוד כי נעוץ סופן בתחלתן דהיינו ע״י שעושה המצוה מפני כי היא מצות המלך שורה ומתגלה בנפשו אור א״ס ב״ה הנמשך במצוה זו:

רצונו של ה' הוא שתתגלה מלכותו – בפועל ממש, וזאת על ידי עשיית המצווה מכיוון שהיא מצוות המלך. אם האדם מקיים את המצווה רק משום הטעם העליון שיש בה, הוא לא מקיים את רצון ה' – להיות מלך (שהרי את מצוות המלך עושים מתוך קבלת עול) – אלא רק מגלה אותו – את הטוב טעם שלו. לכן דווקא כאשר מתקיים הרצון, מתגלה גם הטעם של הרצון.¹

עד כאן ראינו שהאדמו"ר הזקן ביאר את החידוש הכללי של ראש השנה - שהוא המשכת 'חיות' חדשה לכל השנה, ואת הדרך הפרטית הנוגעת לכל יום – על ידי התורה ומעשה המצוות – שהם 'קבלת עול' והמשכת (-גילוי) רצון ה'. כמו כן ראינו שגם אדם שחטא ופגם במלכות ה' – שמשום זה אין הוא יכול להמליך את ה' – אעפ"כ ה' מעורר אותו לרצות לגלות את מלכות ה'. כעת יבאר האדמוה"ז מה יעשה אדם עם חטאיו, שכן גם אם מתעורר אצל האדם רצון לדבוק בה' עדיין יש עוונות ש'חוצצים' ומפריעים לקבל את עול ה'.

איך אפשר לתקן את מה שחיסרתי?

ב. אך מי שפוגם בתורה ומצות הן בסור מרע והן בועשה טוב כל חד לפום מאי דידע בנפשיה ואי אפשר לו להמשיך רצון העליון ב״ה לגילוי מדת מלכותו ית׳, הנה בזה הוא יתרון מעלת ראש השנה ועשי״ת שבהם ועל ידם יומשך רצון העליון ב״ה.

אדם שבמשך השנה חטא ומרד בציווי ה', החטא שלו מונע ממנו להמליך את ה'. אבל בראש השנה ישנו חידוש מיוחד שמאפשר גם לאדם שיש בידיו חטאים לעשות תשובה ולהמליך את ה'. דווקא בגלל זה ימי ר"ה הם הימים שבהם ממשיכים את רצון ה' (למלוך) - מפני גילוי התשובה שיש בהם:

וביאור ענין זה הנה צריך להבין איך יש כח בתשובה לתקן כל הפגם שבביטול מ״ע [מצוות עשה], כי הנה במצות ל״ת [לא תעשה] שאם עבר עבירה אחת קנה לו קטיגור א׳ וכו׳ כמו ששנינו בפרקי אבות מאחר שישוב אל ה׳ וירחמהו מעורר רחמים רבים למעלה והם בחי׳ מים טהורים שהכתוב אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכתיב אם רחץ ה׳ כו׳ שעי״ז אומרים מחה והעבר פשעינו כו׳ שעי״ז הוא מוחה ומעביר הפשע והקטיגור, וכמאמר והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר כו׳ כמו שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר כו׳. אבל מ״ע שהם המשכות אברין דמלכא ומאחר שפגם וגרם חסרון השפעתם במה איפוא יתוקן ע״י התשובה להיות שלימות השפעתם ומילוי חסרונם.

בשביל להבין את דרך התשובה בר"ה צריך להבין תחילה את החילוק בין מצוות עשה ללא תעשה. אדם שעבר ח"ו על מצוות לא תעשה – ישנו צד שחטאו פחות חמור מאדם שביטל מצוות עשה, וזאת משום שבקיום מצות עשה ישנו שפע ואור אלוקי שנשפע על ידה ומתגלה במעשה המצווה. לעומת זאת מצוות לא תעשה מטרתם התרחקות מהרע, ולכן אדם שעבר על מצוות ל"ת קנה לעצמו קטגור (טוען רע). הדרך לתקן את אותו חטא הוא על ידי ביטול הקטגור על ידי תשובה כמובא ברמב"ם – וידוי, חרטה וקבלה לעתיד - "אינו זז משם עד שמוחלין לו" (יומא פו –). ועל ידי אותה תשובה ה' מעביר חטאו. לעומת זאת אדם שעבר וביטל מצוות עשה, ישנה 'חיות' אלוקית שהוא חיסר בעולמות – שהייתה צריכה לרדת ולהתגלות על ידו והוא ביטלה. לכן נשאלת השאלה איך אפשר לתקן את החסרון?

ממעמקים קראתיך ה' – תשובה מעומק הרצון

אלא שהתשובה נובעת מעומק הרצון, כמאמר הפסוק": ממעמקים קראתיך הוי'-(-שם ה)". דרך התשובה היא להעמיק פנימה לרצון הפנימי של ה' שאינו מגולה כלל, ועל ידי רצון זה מתגלה את שם הוי' – מלשון מהווה ומחייה את העולמות (על מנת למלוך עליהם). אמנם בשביל שרצון ה' יתגלה (ויחיה את העולמות) צריך לגלות את עומק רצונו הפנימי של האדם שאינו נתפס בגדרי השכל.

הדרך להעמיק – להגיע ל"מעמקים קראתיך" – היא על ידי התבוננות פנימית בגודל החיסרון שחיסרתי בזה שלא קיימתי את מצוות ה'. מתוך התבוננות זאת האדם מגיע לידי 'מרמור' – צער פנימי על חטאיו'. מרמור' זה מתגלה על ידי 'צעקה': וכפי שיבואר בפסקה הבאה...

הדיבור הוא כלי "התבטאות" של הנפש. דבר שהנפש מסוגלת להכיל ולהבין הנפש מסוגלת להביע במילים, לעומת זאת דבר שאין הנפש מסוגלת להכיל ולהבין אין היא מסוגלת להביעו על ידי דיבור. כך גם לענייננו – כאשר תגדל ה'מרירות' בנפשנו, הדבר יגיע לידי ביטוי בצעקה ללא מילים וזאת משום שאין הנפש יכולה להכיל את ה'מרמור' הזה מפני שהוא מופלא מהשגתה ועל כן זה מתבטא על ידי צעקה. גם צעקה זו יכולה להשתתק מתוך התחושה שאפילו היא (הצעקה) לא מבטאת את המרירות.

בגמרא (ע"ז יז ).מובא סיפורו של רבי אלעזר בן דרודייא כדוגמא לדרך תשובה. מסופר בגמ'": אמרו עליו על ר"א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה (שם)" עד שפעם אחת קרה דבר שעורר אותו לתשובה עד שישב ובכה ויצאה נשמתו בבכייה, יצאה בת קול ואמרה": רבי אלעזר בן דרודייא מזומן לחיי העולם הבא".

מי שחטא ופגם בתורה ומצוות ובפרט במצוות עשה שנמנע בגללו אור ושפע אלוקי לרדת לעולם, שלכאורה אין דרך 'להחזיר' את מה שחיסר. אלא שעל ידי תשובה שעושה מעומק הנפש שלמעלה מההשגה הרגילה של הנפש, הרי הוא יכול לגלות את הרצון הפנימי של ה' שלמעלה מגדרי הגילוי הרגילים. כך רבי אליעזר בן דרודייא זומן לחיי העולם הבא אע"פ שלא היה בידיו לא תורה ולא מצוות (המגלות וממשיכות את אור ה' בעולם). מכיוון שהוא גילה את עומק רצונו, התגלה הרצון הפנימי של ה' שהוא למעלה מהגדרים הרגילים של ירידת אור ה' לעולם.

על ידי העסק בתורה ומצוות הצדיק מגלה מה ה' רוצה ואת הטעם שיש לה' באותו רצון. לעומת זאת אדם שחזר בתשובה כביכול מגלה את 'התעוררות' הרצון של ה'. זה הטעם ש"במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד, ):משום שהם ממשיכים רצון אלוקי שלמעלה מהתורה והמצוות.

ראינו את הדרך של בעלי התשובה להמשיך 'חיות' -על ידי גילוי פנימיות הרצון. עתה נראה אם אפשר לתקן את כלל הפגמים במצוות עשה.

שני סוגי רצון

ישנם שני דרכים אשר בהם רצון ה' מתגלה: הדרך הראשונה היא על ידי העסק בתורה ומצוות ע"פ גדרים מסוימים שמגלים את רצון ה' בצורה מסוימת (-פן מסוים ברצון ה'). כפי שראינו דרך זאת מתאימה לצדיקים גמורים אשר לא חטאו בעסק התורה והמצוות.

הדרך השנייה היא לגלות את הרצון האלוקי כמו שהוא. כמו שבמוח האדם ישנם שלושה חלקים שמעבדים את המידע ומעל לכל החללים האלו ישנה 'גלגלתא' (גולגולת) – עצם שעוטפת את המוח, כך למעלה מכל הגילויים של ה' ישנו רצון שמניע את כל הגילויים (ה'גלגלתא' רומזת למדרגת הכתר – עצם הרצון האלוקי). מכיוון שעצם הרצון של ה' הוא המקור לכל הגילויים (שכולל

את כל הגילויים), כאשר עצם הרצון מתגלה הוא משלים גם את כל הגילויים שנחסרו.

התעוררות הרצון ממלא את כל הפגמים

אם אנחנו רוצים לעורר לחיים מעיין שנחרב והפסיק לנבוע, אנו צריכים לחפור לעומק עד שנגיע למי התהום כדי שתצא נביעה חדשה שתמלא את הנהר.² כמו כן הדרך לתקן את מה שנפגם על ידינו בביטול מצוות עשה, שהוא להעמיק למקום עמוק יותר – פנימיות הרצון – כמאמר הפסוק": ממעמקים קראתיך ה'" שעל ידי הקריאה מעומק הרצון, מתגלה מחדש שם הוי' -האור האלוקי.

כפי שראינו על ידי עשיית תשובה מעומק הנפש נמשך 'שפע' ואור אלוקי ממקור השפע – הרצון – שמשלים את כל החיסרון. מתוך זה יובן למה בברכת סלח לנו אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו"? למה החטא הוא סיבה לסלוח? התשובה היא שהסליחה נובעת מהרצון העליון שמשלים את כל החסרונות, ועל כן אומרים": כי חטאנו" – משום שחטאנו וחיסרנו מהאור האלוקי; "סלח לנו" – תגלה את פנימיות רצונך שמתקן את מה שחיסרנו.

כשם שבפסוק": כי עמך מקור חיים" המשמעות היא שמקור החיים הוא 'חלק' מה' בעצמו, כך בפסוק": כי עמך הסליחה" המשמעות היא שהסליחה נובעת מה' בעצמו. לכן כתוב בפסוק": כי עמך הסליחה למען תורא": ע"י הסליחה מתגלה מחדש רצון ה' למלוך, שמתקן את כל המרידות שלנו שפגמו במלכותו וביראתו. כאשר ה' סולח ומגלה מחדש את מלכותו, אנו יראים ממנו. באותיות הקודמות ראינו את מעלתה של עבודת התשובה מתוך התעוררות הרצון הפנימי על פני עשיית המצוות, באות הזאת נראה ב"ה את שייכות עבודה זאת לתקיעת שופר בר"ה:

ראש שנה – הרצון שלמעלה מהשגה

כפי שראינו: ה'גלגלתא' רומזת לרצון הפנימי שלמעלה מההשגה של ה'מוחין'. זמן גילויה של ה'גלגתלא' הוא בר"ה – שהוא הראש ומקור הנביעה של השנה כולה – על ידי עבודת התשובה מעומק הרצון. כמו כן גם בעשרת ימי תשובה מתגלה רצון פנימי זה, ועל כן בכל עשרת ימי תשובה אומרים את מזמור": ממעמקים קראתיך" שכפי שראינו הוא רומז לגילוי הרצון.

תקיעת שופר – צעקה ללא מילים

בשביל אותו גילוי של הרצון העליון בר"ה נאמר בר"ה הציווי": תקעו בחודש שופר". השופר מוציא קול פשוט ללא מילים – צעקה שנובעת מפנימיות הרצון שלא יכולה להתגלות במילים (שאותיותיהם נחתכות ע"י חכמת האדם – שהרי תינוק לא יודע לדבר).

בהמשך לפסוק "ממעמקים קראתיך" נאמר": ה' שמע בקולי" וצריך להבין למה לא נאמר 'שמע את קולי'? אמנם על פי מה שראינו מובן ש'שמע את קולי' שייך בדיבור שיש לו הסבר לוגי, אבל כאשר ישנה רק צעקה ממעמקי הלב, אין שייך להקשיב לתוכן של הקול אלא לעומק הלב הנמצא בקול.

גילוי התענוג של ה' בתקיעת שופר

בתחילת המאמר ראינו שראש חודש תשרי נקרא 'חודש' סתם, משום שממנו נמשך 'חידוש' לכל השנה כולה. עתה אנו רואים ש'חידוש' זה הוא גילוי הרצון והעונג הפנימי של ה' למלוך, המתגלה על ידי תקיעת-צעקת השופר, שלמעלה מהשגת הנפש(. ה' יתברך לא רק רוצה למלוך, יש לו גם עונג מהמלוכה. כאשר אדם שחטא עושה תשובה, הוא מגלה את עומק רצון ה' למלוך, שבתוכו חבוי התענוג של ה' מעניין המלוכה – התענוג שמניע את הרצון. אמנם כאשר השב בתשובה מעמיק אל פנימיות רצונו הוא עושה זאת מתוך תחושה של חוסר ("סלח לנו אבינו כי חטאנו" כנ"ל), לכן כאשר תתגלה פנימיות רצון ה' הוא ישמח בהשלמת חסרונו. לעומת זאת בתקיעת השופר אנו רוצים לגלות את רצון ה' – למלוך – מתוך חיבור והזדהות (הנובעים ממעלת ראש השנה), לכן אנחנו רוצים שיתגלה הרצון של ה' כמו שהוא – שה' ישתעשע בנו, בממלכה שלו)³. שופר הוא מלשון "שפרו מעשיכם", הפירוש של שופר בארמית זה יופי, השופר אומר לנו שה' רוצה להשתעשע ביופי שלנו שנגרם ממעשנו הטובים.

ה' יתברך רוצה להשתעשע מהממלכה שלו ולא רק למלוך עליה בפועל (כמו אבא שרוצה להשתעשע עם הילדים שלו ולא רק להוביל אותם). לכן נסביר את הפסוק": עלה אלוקים בתרועה הוי' בקול שופר" כך': עלה אלוקים בתרועה' – שם אלקים רומז לאיך שה' מחיה את העולם ע"י מלכותו באופן שאנחנו מרגישים זולת לו. כאשר אנחנו תוקעים בשופר, אנחנו מתעלים מהמקום בו אנו חשים את העולם ככזה שיש בו קיום מצד עצמו, ומגלים שהקיום שלו מגיע מכך שיש לה' שעשוע מאיתנו (עלה אלקים – העליה מהתחושה של העולם כנפרד וזולת. בתרועה – אל ההכרה שה' רוצה בעולם והוא מחיה אותו מתוך חיבה וריעות)'. הוי' בקול שופר' -ע"י השופר אנחנו מגלים את השעשוע של ה' וממשיכים חיות חדשה (החיות נמשכת מה' באופן של שופר -יופי ושעשוע).

הפירוש של שבט הוא דבר נפרד וכמו כן שבט הוא מלשון ענף. כתוב בספר דברים (לג, ה)": ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". הפירוש של פסוק זה הוא: כאשר ה' מחדש את מלכותו עלינו בר"ה מתוך חיבה וריעות – "ויהי בישורון מלך", גם הענפים הרחוקים מהעץ – היהודים שרחוקים מה' יתברך – יתחברו אליו – "יחד שבטי ישראל". החיבור לה' הוא חיבור פנימי כמו שאנו אומרים בתפילה": יחד לבבינו לאהבה וליראה את שמיך".

עשרת ימי תשובה – גילוי פנימיות הרצון

גם כאשר ה' רואה שאנחנו מבינים שהוא רוצה למלוך עלינו בשביל להשתעשע איתנו, זה לא מספיק! ה' יתברך רוצה לראות שאנחנו באמת איתו. על זה הדין בר"ה, ה' בוחן האם אנחנו רוצים אותו ממעמקים – מעומק הלב. על מנת לעורר את 'החשק' של ה' אנחנו צריך להראות לו שאנחנו באמת איתו – רוצים להיות שותפים במלכות שלו. החטאים שלנו מעידים שאיננו רוצים 'להשתתף' במלכות ה', לכן בעשרת ימי תשובה אנחנו קוראים לה' ממעמקים כדי לגלות לה' את עומק הרצון שלנו בעשר כוחות הנפש ולעורר מחדש את 'החשק' של ה'.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• לפעמים – ובעיקר סביב ראש השנה – אנחנו שואלים את עצמנו למה צריך מלך? אנחנו אוהבים את ה' ורוצים לעשות את רצונו, אבל למה צריך את התחושה שהוא השולט ואנחנו כפופים אליו?

אמנם במאמר שלנו אדמו"ר הזקן מסביר שה' רוצה למלוך עלינו מתוך 'חיבה וריעות', מצד אחד הוא רוצה שנהיה כפופים אליו ומצד שני 'חברים שלו'. אפשר לומר שה' רוצה שגם מי שכפוף אליו ותלוי בו יהיה 'חבר שלו'. כאשר אנחנו מחוברים לה' למרות שאנחנו כפופים אליו נוצר חיבור הרבה יותר עוצמתי (-עצמי) ופורץ גבולות. חיבור כזה שמגלה את יתרון האור (החיבור לה') מן החושך (התלות בו).

על פי זה, כשאנחנו ממליכים את ה' בראש השנה אנחנו רוצים לגלות את הפער בין הגדלות של ה' לקטנות שלנו, כדי לגלות שהאהבה לא תלויה בדבר – היא עצמית לגמרי.

• כל הסיבה שהקב"ה ברא אותנו, היא שאנחנו יכולים להביא משהו לעולם שאין בשום מקום אחר. זאת אומרת שכשיהודי מכופף את הרצון שלו לרצון הקב"ה ועושה דברים שכל הסיבה לעשייתם היא בגלל הרצון האלוקי, זה חידוש שאין כמוהו ולא היה כמוהו מעולם, זאת הסיבה הראשונה שבגללה הקב"ה ברא את העולם – לכפות את האור על החושך, את הטוב על הרע. רגע אחד של כפיית הטוב על הרע, של איתכפיא, של עשיית מצווה, בין בסור מרע ובין בעשה טוב, מענג את ה'!

• החיים לוקחים אותנו לכל מיני מקומות שחלקם לא מוצלחים במיוחד. לדוגמה: כשיהודי שוכח מהקב"ה, לא רק במצב שהוא ממש עושה עבירה, אלא גם במצב שהוא חי את החיים שלו כמו גוי: קם, אוכל, שותה, ישן ועוד ועוד, ואז פעם בשנה הקב"ה מבקש ממנו להזכר בנקודה הפנימית.

בשביל זה מגיע הקול של השופר: קול פשוט, בלי סלסולים, בלי לשחק אותה משהו שהוא לא. קול הכי פשוט שיכול להיות. הקול הזה מזכיר לנו את השורש, את הראשית, את הנקודה הראשונה שבגללה הקב"ה ברא את העולם. לכן גם אם אדם הלך במהלך השנה בדרכים שלא מבטאות את התכלית שלשמה הוא נוצר, מגיע ראש השנה והוא צועק "ממעמקים קראתיך ה'" - ריבונו של עולם, אני רוצה לחזור לעומק הפנימי שלי, למקום הכי טהור והכי פשוט שיש בי. והקב"ה עוזר.