ויחד לבבנו

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-19 דקות קריאה

"ויחד לבבנו"

(הריי"ץ – ספר המאמרים תש"א)

מצוות אהבה ויראה

בתפילה (בברכת אהבת עולם), אשר תיקנו אנשי כנסת הגדולה, אחת הבקשות היא שה' ייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמו. דהיינו שתיהיה לנו התעוררות לאהבה ויראה.

ההתעוררות של האהבה והיראה בלב, מלבד היותן מצוות עשה (כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה) הם גם תכלית העבודה שבלב - היא התפילה. בעבודת התפילה תלוי קיום התורה והמצוות והמעשים של כל היום שלנו. דוגמא נרחבת לדבר:

קיום התורה והמצוות תלוי בעבודת הלב

ההתבוננות הנדרשת מכל אחד, על מנת להגיע לאהבה ויראה היא התבוננות פשוטה: ה', מלא כל הארץ כבודו, והוא עומד עלי ומקשיב לתפילתי. ואני עומד מול ה'. ומזה נשפע אהבה, על גודל הקירוב והזכיה שהמלך מקשיב לי. וגם נמשך מזה יראה, מגדלות ה' שעומד מולי בתפילה.

ההתבוננות הזאת, והידיעה וההרגשה של הקירוב והיראה, גורמות לאדם להיות 'מסור' לעניני קדושה ולענייני אלוקות מתוך חיבה ועדינות.

היסח הדעת בתפילה

אמנם במצב שאדם לא חושב על עניני התפילה ולא שם דעתו על ה' בתפילה, זה נקרא שהתפילה היא 'כמצוות אנשים מלומדה' - שהתפילה באה ברגילות והוא לא מצליח לחשוב על עניני התפילה. זה גורם לו ל'היסח הדעת' מעניין התפילה. היסח הדעת הזה גורם לו ההיפך האהבה וההיראה והיפך המסירות שלו לעניני אלוקות (כמבואר באות הבאה)

(אמנם המאמר מבאר שמי 'מתפלל בחטיפה' כביכול מסיח דעתו מה', אבל כאן הוא מעיר, שאין הכוונה שהיהודי באמת 'שכח' מה' ואינו קשור עוד אליו, אלא כל יהודי קשור לה' ולא שייך אצלו היסח הדעת גמור מה', כמו שיתבאר):

האם יהודי יכול לשכוח מה'?

כמו שבדין של 'היסח הדעת' בתפילין, מחוייב שהיסח הדעת יגרום לאדם שכחה גמורה עד כדי שאם ישאלו אותו אינו ידע להשיב. כך נקרא גם היסח הדעת כלפי מציאות ה' בעולם. ומציאות זאת - שאדם ישכח עד כדי שישאלו אות ולא ידע להשיב - לא שייכת אצל יהודים כי כל יהודי כששואלים אותו על ה' בוודאי זוכר את ה'.

גילוי ההתקרבות של האדם לה'

אף על פי שכל יהודי קשור בה' תמיד. עדיין הדבר לא תמיד בהתגלות, וכל יהודי בפנימיות הלב לא שוכח מה' אף לא לרגע אחד, עד שאפילו כאשר ישאלו אתו למי הוא מתפלל לא ייקח לו רגע כדי להיזכר, רק שלא תמיד הדבר מתגלה. כדי שהקשר של יהודי עם ה' יהיה גלוי, גם לעצמו וללבבו, מגלים את ההתקשרות מהשמיים או על ידי השפעה מרובה ופתיחת הלב, או על ידי ריחוק ודחק חס ושלום.

תפילה מתוך חיסרון

על אף שלא שייך 'היסח הדעת' בישראל, עדיין אפשר לשכוח מהעבודה הנדרשת בתפילה. אך כאשר אדם נמצא בבית הכנסת, שאותו ה' ייחד להקשבה לכל מי שמרגיש חסרון כמו שכתוב, 'תפילה לעני כי יעטוף' הכוונה היא שהתפילה שייכת דווקא לעני (תפילה – לעני) משום שהוא 'עטוף' בתפילתו, כי הוא יכול לשפוך את נפשו בגלל הרגשת החיסרון. הרגשת החיסרון שייכת אצל כל אחד ואחד בענינו. אצל אחד זה בלימוד התורה, ואצל השני זה חוסר הצלחה בשידוכים. כלפי שמיא כולנו עניים.

בית הכנסת – ההקשבה של ה'

לה' חשוב ליחד מקום לתפילות שלנו. בית המקדש – וכן בבית מקדש מעט – הוא מקום שאותו ה' ייחד להקשבה לתחנוני הלב בתפילה.

אותו אדם, לא רק שאינו מתפלל בחיות ובמחשבה מיושבת, (ופועל על עצמו אהבה ויראה) אלא הוא גם פועל ההיפך, הוא מזלזל בהקשבה של ה' לתפילתו, ומדבר דברים אחרים!

תפילה בתענוג או תפילה 'כי חייבים'

⁷ כמבואר, הקרירות בתפילה ואי תשומת הלב לכך שה' עומד עלי ומקשיב לי, לא רק שהיא גורמת לכך שהתפילה לא תפעל עלי שארגיש אהבה ויראה, אלא היא גם גורמת לכך שלא אשים לב לעניין הרוחני שבו אני עומד רק ארגיש שיש עלי עול כבד שאני חייב לעשות אותו. חוץ מזה זה יגרום לי קרירות בכל עניני עבודת ה' והיפך העדינות בעניני קדושה. כי כשאדם לא מתעסק ברוחניות, הוא מאבד את החוש שלו ברוחניות, ונשאר לו רק חוש בגשמיות.

איבוד זה של ה'חוש' ברוחניות (היכולת להשיג מושגיים רוחניים ותחושות דקות) הוא לא מפני חוסר שכל או מפני חוסר יכולת להשכיל ולחשוב (אפילו מחשבות 'דקות'), אלא הוא מפני חוסר הרצון שלו להיות 'חלק מהסיפור' של עבודת ה', וכל זה מגיע מפני חוסר ההתבוננות ותשומת הלב למילים ולענינה של התפילה.

הכוונה במילים 'ויחד לבבנו לאהבה וליראה..' היא שיום יבוא ונרגיש אהבה ויראה כלפי ה' כמו שכתוב: 'אין לך אדם שאין לו שעה' והכוונה היא שאין לך אדם שאין לו פנייה – אין אדם שאין לו שעה-זמן שבה הוא שועה - פונה אל ה', ע"י שמעוררים אותו מן השמיים שיתעסק ויהיה קשוב לעניני אלוקות.

המשכה רוחנית שמובילה להכרת המציאות של האדם

ברגע ש'פונים' אל האדם מן השמיים, אז נמאס לו מהמצב הקיים אצלו, ואצל סביבתו ומחוסר תשומת הלב שלו הן לה' (בבן אדם למקום) והן לחבריו (בבן אדם לחבירו). הוא פתאום שם לב שכל חייו היו מאוסים ומגושמים וכל חיי החברה שלו מלאים בניכור. לכן בבת אחת משתנה כל ההסתכלות שלו על חייו.

לכל רע יש סיום

כמו שבמציאות העולם (כמבואר בדברי המדרש) היצר הרע הוא דבר בעל קץ וסיום, 'קץ שם לחושך' (חושך הכונה ליצה"ר). כך גם באדם (שהוא 'עולם קטן') בשלב מסוים מרחמים עליו 'ופותחים' את עיניו כדי שיראה את מצבו האמיתי. אחרי שאדם רואה את מצבו האמיתי, והוא מרגיש שרע לו. ואינו מעוניין עוד להיות במצב הזה. אז הוא משנה את דרכיו לטובה. והתחלת העניין זה המסירות לעבודת התפילה, להתפלל את כל התפילה בכוונה עם מחשבה וחיות ורגש פנימי, ובעמידה במקום אחד.

ויחד לבבנו – שה' ירחם שיהיה יחוד הלבבות

עד עכשיו הסברנו את החסרון בתפילה שאינה בישוב הדעת. עכשיו נחזור להסבר של מילות התפילה שהובאו בתחילת המאמר: "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך".

כמו שאמרנו, התכלית של עבודת התפילה היא האהבה ויראה שמלוות אותנו כל המשך היום. לכן כאשר אדם לא מעורר אהבה ויראה בתפילה, לא רק שהתפילתו לא עושה נחת רוח לה', גם כל היום שלו יראה אחרת בענייני תורה ומצוות.

במשמעות הלשון של 'ויחד ללבנו לאהבה' משמע שהבקשה מורכבת משני חלקים: האחד, שהלבבות יהיו מאוחדים, והשני, שהאיחוד הזה יהיה בשביל האהבה והיראה.

שני דרכי עבודה שונות ליחוד הלבבות

שני חלקי הבקשה, (ויחד לבבנו, לאהבה וליראה) הם בעצם שני 'דרכי פעולה' כדי להגיע לאהבה ויראה. האחת, 'ויחד לבבנו' - שאיחוד הלבבות פועל את האהבה והיראה. והשניה, שאיחוד הלבבות נעשה בשביל לקבל אהבה ויראה.

ובעזרת ה' כל זה יוסבר בהמשך המאמר.

מה קודם – אהבה או יראה?

עבודת האהבה גדולה מעבודת היראה שהרי 'גדול העושה מאהבה'. לפי זה היה צריך לבקש קודם כל על העבודה הפשוטה יותר, (שלכאורה יותר נגישה לכולם ופחות גדולה וגבוהה) ואחר כך על העבודה ה'מורכבת' והגדולה יותר. ולמה מבקשים קודם על האהבה ורק אח"כ על ההיראה? כדי להסביר מדוע האהבה קודמת ליראה וכן איך יחוד הלבבות גורם לאהבה ויראה, נסביר מהו יחוד הלבבות.

שלוש פירושים במילה יחד

ישנם שלושה פירושים למילה 'ויחד':

הפירוש הראשון לתיבת 'ויחד' הוא, שיחוד הלבבות הוא יחוד היצר הטוב עם היצר הרע (הנפש האלהית והנפש הבהמית). הנפש האלהית מטבעה אוהבת את ה', אך היא איננה מצליחה להביא זאת לגילוי בגוף האדם וברגשותיו הטבעיים בגלל הנפש הבהמית. ועל ידי 'יחוד הלבבות' הנפש הבהמית תיהיה בהרגשה אחת עם הנפש האלהית וכך ירגיש האדם אהבה ויראה.

בחז"ל משתמשים הרבה פעמים בלשון: 'יחד לו מקום' כשאני מייחד לדבר מקום אז אני מוציא את אותו המקום מרשותי, לרשות אותו הדבר. וממילא הדבר ההוא מאוחד עם המקום. כגון שאני מייחד מקום לגוי במכירת חמץ, אז אותו המקום עובר לרשות הגוי.

לפי הביאור הזה 'ויחד לבבנו' הכוונה שיהיה בליבנו מקום קבוע לאהבה ויראה.

הפירוש השלישי למילה 'ויחד' היא בירור, (וכמו שכתוב במשנה בשקלים:¹¹ "וידעו ביחוד" ופרש הברטנורא: 'בבירור') והכוונה בבקשה של 'ויחד לבבנו' היא שבליבנו יהיה תמיד ברור ומונח האהבה ויראה לה'.

יחד – אחדות וקביעות

¹² לפי שלושת הביאורים במילת 'יחד' יוצא ש'יחוד' ענינו גם אחדות וגם בירור הדבר. לפי זה הביאור הראשון לבקשה של 'ויחד' היא שה' יאחד את הלב שלנו לדבר אחד ללא רצון ואהבה אחרת, אלא הלב יהיה מאוחד עם אהבת ה' ללא שום אהבה אחרת.

יחד – בירור

אמנם לפי הביאור השני, בקשת 'ויחד לבבנו' היא שיהיה לנו מבורר, ושיהיה לנו 'המשכה עצמית', ודבקות שלמעלה מההבנות הנתפסות אצלנו בעניינים של אלוקות.

כדי להבין מהו הביאור השני (שיחד מלשון יחוד), ומהי 'המשכה העצמית' שאפשר לזכות לה ביחוד הלבבות, וכן ואיך זוכים לה. נבאר תחילה את מציאות ההשגה בשכל בעניני אלוקות.

על אף שמדובר ביחוד הלב על ידי המשכה שלמעלה מהמושגים הנתפסים אצלנו, יחוד הלבבות נמשך לתוך הלב (ולמציאות המושגת לי), ואף כדי לזכות לכך צריך לעסוק בענינים המושגים לנו קודם כל.¹⁴

תחילת ה'השגה' של יחוד הלב היא בהתעסקות בחשיבה ובהתבוננות בענינים שהשכל מבין. ולאחר מכן הוא יוכל ל'התבונן' במושגים שלמעלה מהשכל וזה יוליד אצלו 'תחושה' ותפיסה בענינים שהוא לא יכול להסבירם בשכל.

כדי להבין איך המחשבה השכלית יכולה 'להוליד' תחושות שלמעלה מהשכל אצל האדם, וכן מה הכוונה שיש השגה למעלה מההשגה השכלית, נקדים שני צורות התבוננות בשני צורות השפעה אלוהיות בעולם (שווה לעקוב, עכשיו מתחיל הקטע המעניין)...

שני סוגי השפעות – ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין

ההשפעה של ה' לעולם מתחלקת לשני צורות: הא' ממלא כל עלמין. (בקיצור 'ממלא'). והב' סובב כל עלמין. (בקיצור 'סובב'). אור ההשפעה של ה' שיורד באופן של 'ממלא' הוא, כמשמעו ממלא את העולמות (העולמות מלאים בו) ולכן הוא 'נכנס' בכל עולם ועולם לפי ענינו. ומחיה אותו לפי מדרגתו ולפי צורת הגילוי שמתאימה לו. לעומתו האור הסובב הוא משפיע לכולם במידה שווה, ולכן הוא נשאר כביכול 'מחוץ' לעולמות, ורק מקיף אותם. כי הוא לא משפיע לפי צורת הגילו שמתאימה לכל עולם ועולם. דוגמא נרחבת:

אור הממלא 'נכנס' בתוך העולמות

אור ה'ממלא' מתחלק בעולמות לפי תכונתם. לדוגמא בעולם האצילות הנבראים הם לא מרגישים נבדלים מה' אלא הם מרגישים איך שה' מחיה אותם. והם ממש מרגישים חלק ממנו. ולכן ההשפעה האלהית, והקו של ההשפעה שנקרא אור אין סוף הממלא כל עלמין, מורגש בגלוי. לעומת זאת בעולם הבריאה (וגם בעולם היצירה והעשיה) אין מרגישים את האור האלוהי כמו באצילות, כי עולמות בי"ע נמוכים יותר ולכן השפעת הקו שם יותר מצומצמת. כמו כן נמשיך לבאר על ההבדל בין הגילויים בעולמות השונים:

ההבדל בין הגילוי בעולמות

כמו שבעולם הבריאה הגילוי האלוקי לא מאיר כבעולם האצילות, כך גם בעולם יצירה הגילוי הוא נמוך יותר מבעולם הבריאה וכן גם לגבי העשיה. וכאן נבאר בקצרה את ההבדל בין העולמות והגילוי שמאיר בהם: ארבעת העולמות הנקראים אבי"ע, ראשי תיבות של 'אצילות בריאה יצירה ועשיה'. ההפרש שבין העולמות הוא מידת הביטול הטבעי שיש להם כלפי ה' המחיה אותם, ומידת הרגשת החיות האלהית כמציאות האמיתית והבלעדית. באצילות במידה הכי מרובה, עד לעולם העשיה שבו אין מרגישים את האלהות כלל.

כאן מבואר שעולם הבריאה הוא ה'יש הראשון' שנתהווה מ'האין האלוקי' שנמצא באצילות. דהיינו שבאצילות הנאצלים מרגישים שהם חלק מה',¹⁶ ואף אינם מרגישים כלל שיש אותם והם 'מאורים באור ה'' אלא נוכח אצלם שיש רק את ה'.

לעומת זאת בעולם הבריאה הנבראים ¹⁷מרגישים שיש בורא שמחיה אותם, ובגלל זה הם מתבטלים אליו אבל כבר הם כבר מציאות שאמנם מבוטלת כלפי ה', אך זה לא שהם בביטול כמו באצילות שהתחושה בו היא 'אין' - שאין אותי, 'ה' זה הכל'. (לכן האצילות נקרא אין ולעומתו הבריאה נקראת יש - ש'יש תחושה של מציאות'.) ובבריאה נוכח הביטול המוחלט של האצילות מאוד, אך בעולם היצירה אור ה' פחות מאיר ולכן היצורים מרגישים שהם יצירה מיוחדת של ה' עם רעיון יחודי - דהיינו שהם שמים לב לעצמם ופחות שמים את ה' במרכז.

ובעולם העשיה ההארה מצומצת עוד יותר.¹⁸ כל זה מעיד על כך שהאור הממלא כל עלמין שה' משפיעה מתחלק לכל עולם לפי ערכו.

לא רק בין העולמות, אלא גם בתוך העולמות

כל ארבעת העולמות (אבי"ע) מורכבים מעשר ספירות,¹⁹ דהיינו עשר תוכנות אלהיות שעל ידם מונהג העולם. אך כמובן העשר ספירות שישנם בעולם האצילות לא דומות לעשר ספירות של עולם הבריאה. וכן בכל עולם ועולם. (לדוגמא חסד דאצילות הוא חסד של השפעה א-להית אין סופית, ולעומתו חסד שבעולם העשיה יכול להתבטאות גם בהרגשה של מתיקות כשאוכלים סוכר...)

אך מלבד זאת גם העשר ספירות עצמם (שבכל עולם ועולם), גם בהן מתחלק האור בגילוי פרטי לכל אחת ואחת מהן.

חכמה – אור כללי, בינה – התפשטות

ספירת החכמה מבטאת הארה גולמית של דבר שעוד לא נתפס אצלי, כמו הברקה שנפלה לי למוח והתחלתי לחשוב עליה. השלב של ההברקה נקרא חכמה והשלב של החשיבה (התבוננות) נקרא בינה. כל זה אצל האדם. אך גם בכל מציאות הספירות החכמה היא הכלל שכולל את כל העניין, אך עוד לא בתפיסה ובהרחבה, ולעומתה הבינה היא התרחבות והתפרטות של הדבר. כך גם לגבי גילוי אוא"ס ב"ה בעולמות, בספירת החכמה בגילוי יותר כללי, ובספירת הבינה האור האלוקי יותר בא בהתפשטות אך פחות בגילוי.

שש מידות הלב של הספירות²⁰ (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד), נקראות זעיר אנפין (ז"א). במידות הלב, האור בא יותר בצמצום מבספירות העליונות יותר. בספירת המלכות האחרונה האור בא עוד יותר במיעוט.

כל ההתחלקות של ארבעת העולמות (אבי"ע) וכן של העשר ספירות שבעולמות, שבכל אחד מאיר האור בגילוי רב יותר או בגילוי מופחת יותר, כל זה רק מצד אור הממלא כל עלמין. אך האור הסובב כל עלמין לא בא בהתחלקות ב'תוך' העולמות ועל פי תכונות העולמות אלא מאיר לכולם בהשוואה גמורה.

על מנת להבין טוב יותר את ההסבר על ההבדל בין האור הממלא כל עלמין לבין האור הסובב כל עלמין, נמשיל את סוגי ההשפעות ונעמוד על טיבן.

כוחות הנפש כמשל

כוחות הנפש (שהם דרכי הגילוי של הנפש) משתלשלות מהעשר ספירות, וכתוצאה מכך יש בנפש עשר כוחות בצורת העשר ספירות. לכן כמו שיש בע"ס (וגם בארבע עולמות) התחלקות של גילוי רב וגילוי מועט, כך גם בנפש של האדם יש התחלקות של גילוי אור מהנפש עצמה.

מקודם התבאר שיש שני סוגי השפעה שבהם ה' מאיר לעולם, סובב וממלא. עתה נבאר שכמו שיש ממלא וסובב, כך גם בחיות שמגיעה מהנפש, יש שני סוגי השפעה של הנפש על החיות של הגוף.

כוחות שמתלבשים באברים, וההרגשה שאני חי

שני סוגי המשכות החיות (ההשפעה של הנפש על הכוחות) הם: א) חיות פרטית שמתלבשת ומתגלה בכל איבר ואיבר. (כמו כח השמיעה באוזן). ב) חיות כללית שאני מרגיש שאני חי, בלי שום הרגשה ספצפית (שאני שומע או רעב וכד') אלא המציאות שאני מרגיש את עצמי.

למרות ששני סוגי ההמשכות האלו מגיעות מהנפש, בכל זאת יש הפרש בניהם:

כוחות שמתלבשים באברים - ע"פ ערך האברים. החיות הכללי - לא תלוי בערך הכלי.

ההפרש בין שני סוגי ההמשכות מהנפש הוא שבחיות של הכוחות הפרטיים, הכלים – כלי הגוף - מקבלים לפי ערכם הפרטי את הכח שנמצא כבר בנפש בהעלם. כגון כשאדם מתאמץ להפעיל את שכלו ומתרגל אותו, אז המחשבות שלו (שהמחשבה היא האור שנמשך מהנפש) יותר ברורות וחדות. בעצם כשהכלי מתגדל אז גם החיות שנכנסת בו מתגדלת.

אך החיות הכללית של האדם (שאני מרגיש שאני חי) זה לא נמשך לפי ערך הכלי, אלא זה תמיד נמצא באדם בין אם הוא תינוק (שכלי הגוף שלו לא מפותחים) ובין אם הוא מבוגר.

כאשר האדם נעשה יותר גדול, אז כלי המוח שלו גדולים יותר והוא מסוגל לחשוב מחשבות יותר דקות וחכמות. זה דוגמא לחיות של אבר פרטי שמתגלה יותר בגלל הגדלת הכלים.

אבל כשאדם גדל ומתחזקים כל כוחותיו, (כגון בגיל שלושים או לאחר אכילה) זה מגיע מהחיות הכללית. אבל איך יש הגדלה לחיות הכללית, הרי אמרנו שהיא בשווה אצל האדם משעת לידתו כל הזמן?

בתשובה היא שהחיות הכללית יכולה ל'התקשר' יותר בגוף, דהיינו שהנפש יותר 'נאחזת' בגוף.

החיות הפרטית של כל אבר ואבר, נמצאת כל הזמן בנפש, אך היא לא באה להתגלות, היא בהעלם, מוסתרת. כשאדם מפעיל את כלי מוחו, נמשך לו שכל, לא נוצרה כאן מציאות חדשה רק התגלתה מציאות קיימת כבר. אבל כאשר כללות הגוף מתחזק, הנפש יכולה להאחז יותר בגוף, לכן הנפש יותר מחוברת לגוף ממה שהייתה לפני כן (ולא רק מאירה לגוף).

סובב וממלא – אור עצמי ואור נבדל

²¹ כל מציאות העולם גם כן נבראה באופן של גילוי הכוחות מההעלם (כדוגמת הגדלת כלי המוח), דהיינו שכל הכלים היו בקטנות, ולכן היה בהם גילוי מצומצם ורק לאחר גדילתם נמשך בהם גילוי רב. בגלל זה כל האור בעולמות הוא לפי חלוקה, כאשר הכלי גדול - יש אור גדול. לדוגמא: מכיוון שעולם האצילות הוא כלי גדול שיכול לקבל אור גדול לכן הוא מקבל חיות אלהית גדולה מאוא"ס (כמו שמבואר בתחילת אות ג').

מקודם בסוף אות ג' התבאר כי כל חילוקי המדרגות בין העולמות ובין הספירות הם רק מצד הממלא, אך החיות הנמשכת מהסובב נמשכת בהשוואה לכל העולמות כאחד, ואינה מתלבשת ו'נכנסת' בעולמות, אלא מקיפה אותם. לכן גילוי החיות מההעלם, והגדלת הכלים לפי ערך האור הוא רק מצד הממלא, ולא מצד הסובב.

האור הסובב אינו דומה לאור הממלא, כי אין שינוי בהתפשטות שלו ע"פ גודל וגדילת הכלים. הסיבה שאין שינוי באור הסובב היא שהוא אור עצמי (ועצם לא משתנה). האור הממלא הוא 'אור נבדל' דהיינו אור שה' מאיר לעולמות (שהינם חיצוניים לו) כדי להחיות אותם. 'מאפייני' האור הזה הם מה שה' מגלה בו כדי להאיר לעולמות. לעומת זה אור הסובב הוא 'התפשטות העצמות', דהיינו שה' בעצמו מתגלה אלי. המאפיינים של אור הסובב הם ה' בעצמו! בלי חילוקים ומדרגות.

מכיוון שהתכונות והמאפיינים של ה'ממלא' הם 'נבדלות' מהעצמות, ויש לו תכונות משלו, לכן שייך בו שהוא יחזור להיות חלק מהאוא"ס. והוא 'יתכלל' במקורו יחזור להעלם. (כי הוא עם תכונות שונות כביכול מאוא"ס כמו שהוא בעצמות.)

אבל גם שהוא מתכלל, הוא לא נאבד לגמרי, הוא עדיין מציאות - 'מציאות נעלמת'. (הסיבה שעל אף שהאור הממלא חוזר לשורשו הוא נשאר בגדר 'מציאות נעלמת', תוסבר בהמשך האות.)

לעומת האור הממלא, באור הסובב שרק מגלה את מציאות העצמות, אין תכונות נפרדות משל העצם. לכן אין אצלו אפשרות להיות חלק מהמציאות המקורית שלו (להתכלל במקורו), מכיוון שאין לו 'מציאות' מקורית, כאשר האור הסובב חוזר למקורו הוא חוזר להיות חלק מעצם הנפש' שאין בה שום מציאות מוגדרת.

מסובב וממלא לרצון וכוחות כדי להבין את ההפרש שבין ה'סובב' ל'ממלא' ביחסם על האוא"ס בעצמותו, וכן כדי להבין מדוע אור הממלא יכול 'להתכלל' בעצמות, אבל עדיין להישאר 'במציאות דבר', נמשיל את יחסי הגילוי של האור הממלא

לגילוי כוחות הנפש הפרטיים (שבאים בהתחלקות -כמו שהוסבר בתחילת האות), ואת הגילוי של האור הסובב לגילוי של הרצון שנמשך מהנפש לגוף. (ההרגשה שאני חי -שלא באה בהתחלקות באברים פרטיים)

יש הפרש בין הכוחות הפרטיים - שמתלבשים באברים פרטיים. לבין כוח הרצון, שהוא כוח כללי. ויותר נכון, הרצון איננו כוח של הנפש, אלא גילוי שלה. נסביר:

כל כוח הוא מיועד לשימוש מסוים ולכלי מסוים. (כמו שיש לי את כוח המחשבה, אני לא יכול להרים בכוח המחשבה חפצים דרך היד. אלא אך ורק דרך המוח.) כך כל כוחות הנפש, מיועדים להתלבש ולהתגלות באברים המתאימים להם.

לעומת הכוחות שהם גילויים מהנפש - דרכים שבהם הנפש פועלת - יש את גילוי הנפש - שהנפש עצמה מתגלה - כמו הרצון. לרצון אין כלי או איבר מסוים שבו הוא מתלבש, אלא הוא ביטוי של הנפש עצמה. (כמו שנסביר…)

התכללות האור במקורו, סובב או ממלא?

הכוחות הפרטיים של הנפש מתלבשים בכלים פרטיים שהם חיצוניים לנפש, לכן הם יכולים לחזור למקורם (דהיינו לנפש). גם בחזרה זאת למקורם, יישארו בכוחות הנפש התכונות המסוימות שלהם שאינם הנפש בעצמה. דוגמא לכך שכוחות הנפש הם 'יוצאים' מהנפש עצמה, ומפתחים תכונה עצמית, וגם בהתכללותם נשארים פרטיים ונפרדים:

כוחות החכמה והבינה הם כוחות השכל:

כוח החכמה מבטא את נקודת התפיסה הראשונית - לפני המחשבה. כמו שאדם שמע דבר חכמה, אז הוא מצמצם את עצמו לקלוט את הדבר. הצמצום הזה הוא נקודת החכמה.

לעומת זאת, כוח הבינה זה המחשבה, שאני חושב ומתבונן בדבר. התכונות של הכוחות חכמה ובינה, הם תכונות עצמיות ששייכות להן. גם כאשר החכמה והבינה יהיו 'כלולים' בכח המשכיל - ביכולת ההשכלה הכלולה בנפש, (דהיינו שהחכמה והבינה לא התייחסו לדבר השכלה מסוימת²², עדיין הם יהיו בעלות אותה התכונה. כוח החכמה יהיה עדיין 'נקודה עצמית' - דהיינו שהכל כלול בו כבר והוא לא צריך להתייחס לדבר מבחוץ לו. וכוח הבינה יהיה 'מרחב עצמי' - נקודת התייחסות למה שמחוצה לו. (ההתייחסות היא באופן של 'מרחב' - התפשטות והרחבה של כל דבר))

כאמור, בניגוד לכוחות החכמה והבינה - וכל הכוחות הפרטיים - שהם בעלי תכונות פרטיות, וגם כשהם חוזרים למקורם הם בעלי תוכנות נפרדות. הרצון הוא גילוי של הנפש ואינו רק כוח ודרך שלה להתבטא, אלא הוא גילוי הנפש ממש, מכיוון שדרכו הנפש מתבטאת במה היא מעונינת.

לכן הרצון יכול להתכלל בנפש, כי אין לו תכונות עצמיות משל עצמו, אלא הוא ביטוי של הנפש עצמה.

כמו שהרצון הוא ביטוי של הנפש בלבד, ולא בעל תוכנות עצמיות. כך גם ה'חיות הכללי' של הנפש, ההרגשה והתחושה של החיים שנמצאת בגוף, (שאני מרגיש שאני חי) הוא גילוי של הנפש.

לסיכום:

חיות הכוחות, היא חיות בעלת תוכנות נפרדות מהנפש עצמה. לכן היא יכולה 'להתכלל' בנפש, כי היא לא חלק ממנה. אמנם גם בהתכללות היא נשארת בעלת תוכנות נפרדות.

הרצון והחיות הכללי, הם רק התבטאות של עצם הנפש, ולכן הם לא 'מתכללות' בנפש אלא הם חלק מהנפש עצמה. ולכן בחזרתם למקורם הם נראים אחרת לגמרי, לא כמו שהם נמצאים עכשיו. אלא הם חלק מהנפש עצמה.

'ודילוגו עלי אהבה' - מפני אריכות המאמר ומפני אריכות האות, וגם שהיא עוסקת בהשכלה שלא כל כך נוגעת לעצם התוכן של המאמר, לכן הוחלט 'לדלג' מעליה באהבה רבה. כמובן כל אחד ואחד מוזמן ללמוד את האות שהובאה בתוכן המאמר עצמו בסוף החוברת.

מהארה להשכלה לעבודה

כל 'השכלה' – דבר שכל - הסימן שהוא דבר אמת, זה שהוא פועל דבר בעבודה למעשה - מצליח לשנות בנו משהו. לכן השייכות של ההשכלה לעבודה היא חיונית, וממילא כל סוג של שכל-חכמה, מוליד צורת עבודה אחרת. לכן ההתבוננות ב'סובב' מולידה עבודה אחת, והתבוננות ב'ממלא' מולידה עבודה אחרת.

שני סוגי השכלה ושני סוגי עבודה

יש אהבה עילאה (עליונה) ויש אהבה תתאה (תחתונה). וכן גם יראה, יש יראה עליונה ויראה תחתונה, המדרגה הכי קלה להשגה היא יראה תחתונה, היא הפחד מדבר המלך כי פחד זה מובן לכל, יש לו אפשרות להעניש. היראה התחתונה, והמושגת, מובילה לאהבת המלך, בגלל שדרך היראה מכירים בכך שהמלך משפיע לנו ודואג לנו. ההכרה בהשפעת המלך מולידה אצלינו אהבה. מכיוון שה' תמיד אוהב אותי ושהוא רוצה שתמיד יהיה לי רק טוב.. זה משמח אותי וגורם לי לאהוב אותו. (זוהי אהבה תחתונה). אבל יש גם אהבה עילאה (עליונה), שהיא ההכרה שיש ה', והוא הכל! וזה גורם לי לאהוב אותו. אהבה זו היא ללא אינטרסים ולכן זה לא משנה כמה ה' נותן לי (או שהוא לא נותן לי). האהבה הזאת גורמת לי לפחד לפגוע בו ולעשות דבר נגד רצונו, שמא זה יפגע בו ויקלקל את האהבה שלי אליו.. (כמו ביחס בין חברים, שאני רוצה לדאוג שלחבר שלי יהיה נעים כדי שנמשיך להיות חברים)

סולם התפילה

הנשמה ששוכנת בתוך הגוף הגשמי מתעלה בתפילה ומעלה יחד איתה את הגשמיות שהיא שוכנת בה, ולכן התפילה קשורה (כמו סולם שמתחיל למטה ועולה עד למעלה) מהמדרגות היותר תחתונות, עד למדרגה הכי גבוהה. המדרה הכי גבוהה היא ה'מקיף דכתרא עילאה' - הכוונה למקיף של הכתר דאצילות, דהיינו האצילות שהוא העולם הכי עליון, שבו הכל מורגש כאלוקות, יש בו עשר ספירות, והמשפיע לעשר הספירות זה הכתר העליון, שהוא משפיע להם את הביטול לאור אין סוף. בתוך הכתר יש גם עשר ספירות שהספירה העליונה בו היא ה'כתר דכתר' (הנקרא גלגלתא), שממנו מגיעה הנביעה של הכתר.

כדי לעלות לגובה הסולם, יש לעלות בשליבות של הסולם - מדרוגתיו, וישנם ארבע מדריגות בתפילה:

המדרגה הראשונה היא ההודאה, (כך גם אנחנו מתחילים בתפילה שלנו, 'מודה אני' ו'לפיכך אנו חייבים להודות לך') כשאני מודה על משהו אני מבין שהוא קיים, (יש לי חיים, החזרת נשמתי בי) אבל אני לא 'משיג' את הדבר. ברור לי שיש לי חיים ואני מוכרח להודות שמישהו נתן לי אותם, אבל אני לא מרגיש שה' הוא הנותן, אני רק מודה בזה.

מהשלב השני והלאה, שלבים אלו מקבילים לסדר ההתבוננות שנאמר בתחילת אות ג': התבוננות בדברים מושגים, התבוננות בדברים שאינם מושגים ותחושה של הדברים שאינם מושגים.

לעומת הדרגה הראשונה של ההודאה, שאני מודה שכן המציאות. בפסוקי דזמרה אני יותר 'משיג' את זה שמישהו מחיה ומנהל את העולם שלנו. כמו ההתבוננות בפסוק 'ואתה מחיה את כולם' – שאדם שרואה שכל מציאות העולם מתנהלת בהשגחה פרטית ולכל בריאה יש חיות ופרנסה, אז ממילא הוא בא להכרה במציאות הבורא של העולם.

המדרגה השלישית בסולם התפילה היא 'ברכות קריאת שמע' שהיא ההתבוננות בכך שכל מציאות העולם מתבטלת בגלל שה' הוא הכל ואין עוד מציאות בלתו, (כדוגמת התבטלות המלאכים באמירת קדוש קדוש קדוש שזהו שהם משיגים שה' מרומם ומתנשא מכל העולם אבל הוא המציאות הבלעדית של העולם).

שזה העניין של יחודא עילאה, ההכרה בכך שה' הוא הכל. (לא רק שה' מחיה ומהווה את הכל, אלא שה' הוא הכל ממש)

התבוננות זאת ביחודא עילאה היא התבוננות בדבר שאינו מושג, שהרי איננו יכולים להבין שה' הוא הכל כי אם ה' הוא הכל אין מי שיבין… עד עכשיו הבנו את שלושת המדרגות ראשונות שנמצאות ב'סולם התפילה'. עכשיו נסביר מהי המדרגה הרביעית. תחילה נביא הוכחה לכך שסולם התפילה מגיע עד לכתר העליון:

מט"ט הוא השר שממונה על עולם היצירה - עולם המלאכים. על מט"ט כתוב שהוא 'קושר כתרים לקונו' - לה' - 'מתפילותיהן של ישראל'. מזה מובן שהתפילה מגיעה עד לכתר העליון, הכתר של ה' כביכול נעשה מתפילות עם ישראל.²³ הכתר של ה' מבטא את הרצון של ה' להחיות את העולמות. והוא החיבור של ה' בעצמו כלפי העולמות (כמו שנתבאר)

השלב הרביעי הוא התחדשות של רצון ה': התפילה מגיעה עד 'כתר עליון' - התחדשות הרצון של ה'. זה מסביר מדוע ע"י התפילה אנו יכולים להשפיע שפע חדש שעוד לא היה קודם לכן ו'להמשיך' רצון חדש שלא היה עד כה, מכיוון שהתפילה מגיעה עד הכתר שהוא נקודת הרצון של ה' בקיום העולמות. בתפילה, כאשר אנחנו קוראים לה', אנו מעוררים את ה' לרצות אותנו - להביא את עצמו אלינו.

אחרי שהתבאר שיש שני סוגי השכלות וממילא שני סוגי עבודות, אחת של 'ממלא' ואחת של 'סובב', ממילא צריך להבין מהם העבודות היוצאות מכך בפועל?

כמו שהתבאר יש כמה ביאורים בבקשה של 'ויחד לבבנו'. הראשונה היא שיהיה 'יחוד הלבבות', שהנפש הבהמית תתחבר עם הנפש האלהית, וכך היא תבין את מציאות ה' בעולם ותאהב ותירא אותו. לעומת זאת, הביאור האחרון הוא שיחוד הלבבות יוביל ממילא לאהבה ויראה.

לפי הביאור הראשון, יחוד הלבבות קורה גם על ידי הנפש הבהמית, כי היא יכולה להבין את מציאות ה' בעולם. כמו המשל של "מה הנשמה ממלא את הגוף" -כמו שלכל ברור שיש חיות בגוף, ויש פרט נעלם שמחיה את הגוף, כך גם כשמסתכלים על העולם ברור לכל שיש מי שמחיה ומנהיג את העולם. ואת זה כל אחד יכול להבין. אפילו גוי ונפש בהמית.

ההבנה של מציאות ה' בעולם שייכת לאור הממלא, מכיוון שהוא מתלבש בתוך העולמות וממלא אותם לפרטיהם -כמו הכוחות הפרטיים של הנפש - עם תכונות מפורטות. לכן האור הממלא קל יותר להשגה והוא גורם לאהבה תחתונה.

אמנם ע"י התבוננות באור הסובב כל עלמין אפשר להגיע לאהבה ויראה עליונים. את האור הסובב כל עלמין אי אפשר להשיג, כי הוא מבטא את הרצון של ה' מצד עצמו להתחבר אלינו ואינו משפיע לנו שפע מוגדר ומצומצם כמו האור הממלא כל עלמין. אמנם אם נתבונן היטב נוכל להשיג בכללות (בעיקר בכלי החכמה של הנפש) את האור הסובב. התבוננות זאת צריכה להיות בעיקר במשלי נפש מכיוון שע"י משלי נפש נוכל לזהות 'תחושות פנימיות של ה''. השגה זו של 'התחושות הפנימיות של ה'' תגרום לנו לאהבה ויראה עליונים, אהבה ויראה לה' כמו שהוא בלי קשר לצורה שהוא מתייחס אליי. השכל הוא הכלי שדרכו אור ה' יורד ללב. לכן כאשר משיגים את אור ה' הסובב כל, נולדים אהבה ויראה עליונים שאינם תלויים בהנהגת ה' את העולם, כי האור הסובב אינו מנהיג את העולם.

אמנם כדי שהשגת השכל תרד ללב צריך לעבוד 'עבודה שבלב', דהיינו להתפלל לה' ומתוך כך לחוש את הרצון של ה' (המתחדש בתפילה).

מכיוון שבתפילה נולדים אהבה ויראה עליונים האהבה קודמת ליראה, כי כך הוא הסדר של האהבה ויראה העליונים שהאהבה גורמת ליראה. לכן ע"פ הביאור השלישי למילים 'ויחד לבבנו לאהבה וליראה' - בו מוסבר שמדובר באהבה ויראה עליונים - מובן למה מקדימים את האהבה ליראה. אמנם עיקר החידוש של התפילה - תפילת עמידה, השלב הרביעי בסולם, הוא שאפשר לחוש את האהבה ויראה העליונים - שבדרך כלל נשארים בשכל - בלב.²⁵

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• היצר הרע לא נח לרגע, הוא תמיד מנסה להשפיע על הגוף לרעה, ולגרור יחד איתו את הנפש האלהית. יכולות ההסברה שלו מצויינות. נוגעות ופוגעות בול בנקודה. הכל אצלו מאוד מוחשי. לא פלא שהוא תמיד יוצא כשידו על העליונה.

השאלה היא האם ליצר הטוב ולנפש האלהית יש דרך גם להסביר לרע את המציאות של הקדושה ולהמחיש לאדם וליצר הרע את מציאות ה'? במאמר התשובה היא שבהחלט כן, מציאות הרוחניות ניתנת להשגה, אבל ראשית ההשגה הוא בעבודה תמה ופשוטה. ההתבוננות המוצעת היא לשבת בתפילה ופשוט להסביר בשכל גם לנפש הבהמית שיש ה' והוא מחיה את כל העולם. אם תסביר לנפש הבהמית בשפה שהיא מבינה - היא תבין, ותצטרף למהפכה!

• 'ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין' - במאמר מבואר שההתבוננות ב'ממלא' מולידה אהבה תתאה, ולעומת זאת התבוננות ב'סובב' מולידה אהבה עילאה. למה? כי האפשרות שלי לאהוב את ה' כשאני מכיר אותו בתחום ה'ממלא', היא על פי גדרי ה'ממלא', אהבה עם גבול. לעומת זאת האהבה שנולדת מהתבוננות ב'סובב', היא ללא גבול וללא מצרים. אפשר להמשיל זאת לר"מ בישיבה, שכולם מכירים אותו מתחום הישיבה. וכשנרקם קשר עם הר"מ אז אני יכול לאהוב אותו. אבל עם אני ירצה באמת לאהוב אותו לא בגלל כמה שהוא עמוק וחריף בלימוד, או בגלל שהוא מלמד בצורה יוצאת דופן. אלא אני ירצה להכיר אותו באמת, ולאהוב אותו, בשביל זה אני יצטרך להכיר אותו מחוץ לישיבה, לא רק בלימוד שהוא מלמד אותי.

כך גם אצל ה', צריך לאהוב את הנהגת העולם שלו, ואת מציאות רוממותו, 'ואתה מחיה את כולם', אבל אחרי שמלאים באהבה, אפשר קצת בחוצפה, לרצות יותר, לרצות את ה' בעצמו - למעלה ממגבלות העולם.