אמר רבי פנחס

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-9 דקות קריאה

"אמר רבי פנחס"

(ר' מנחם מענדל מוויטבסק, מספר פרי עץ סדר וישלח)

א. הצדיקים יראים?!

המדרש אומר כי מצינו שגם הנבחר באבות, יעקב, "כי יעקב בחר לו י-ה", וגם הנבחר בנביאים, משה, "לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו" – היה להם יראה שלא יצליחו, או יפגעו מהמציאות: יעקב ירא מעשיו כמו שכתוב "ויירא יעקב מאד"; משה ירא ממלחמת סיחון ועוג, כפי שרואים מכך שה' אומר לו "אל תירא אותו", שהיה לו פחד-יראה ממנו.

המדרש הזה עונה על כל הקושיות החזקות ומסלק את הספיקות הידועות באמונה לגבי 'צדיק ורע לו' – כיצד יתכן שהצדיקים הנאמנים לה' סובלים פה בעולם? כיצד יתכן שהם לא בעלי הבית של העולם והם צריכים לפחד מהרשעים?!

על שאלה נוקבת זו עונה לנו המדרש בכך שהוא מציב את היראה (שאומרת שיכול להיות רע ומפחדים ממנו…) כנקודה ששייכת לצדיקים, ולא סתם אלא לנבחרים שבהם. זאת על אף שלצדיקים אלו הקדוש ברוך הבטיח מפורשות שהוא ישמור עליהם! בכל זאת הם 'נתייראו שמא יגרום החטא'. מדרש זה מניח שזו עבודה השייכת דוקא לצדיקים שהם ה'נבחרים', וצריך להבין נקודה זו [ובכך יעסוק כל המאמר].

ב. יראת הצדיקים – שההבטחות מה' לא יערבבו את הכוונה לעשות רק רצון ה'

מהו אותו 'חטא' ממנו יש לחשוש – הוא החטא שמטיל מורא על הצדיקים (שבגללו יש להם גם יראה מהרשעים)?

הצדיקים רוצים להיות נאמנים לחלוטין לקדוש ברוך הוא ולקיים אך ורק את רצון ה', 'שאמר ונעשה רצונו', ולא לפעול מתוך שום אינטרס וכוונה אישית. אמנם, כאשר הקדוש ברוך הוא מבטיח להם את כל הטובות ושלא יקרה להם כלום – הפחד מכך שהם יסיחו את דעתם מההתרכזות המוחלטת ברוצון ה' רק גובר... כל עוד ה' לא מבטיח לי כלום, אין לי שום ביטחון שאני אצליח לעשות רצון ה', ולכן אני כל הזמן נזהר וחושש ולא מרגיש ש'זהו אני בסדר'. בכך יותר 'קל' להיות מכוון לעשות הכל כי ה' רצה, אין תחושת ודאות. אך כאשר ה' מבטיח לצדיק שלא יאונה לו כל רע – הוא מפחד להרגיש 'בטוח בעצמו' מכח ההבטחה, ובכך לסטות מלהיות מכוון רק לרצון ה'. הוא מפחד שזה יגרום לו להוריד את היד מהדופק.

ממילא, מכיוון שהוא חושש שכעת הוא לא יהיה מכוון לרצון ה' כי הוא חש על זרי הדפנה (אפילו בדקות), אזי גם מפחידות אותו כל מיני יראות תחתונות, שכן אולי הוא באמת לא מכוון לרצון ה', וממילא הוא יכול להפגע (בדברים שאינם ההבטחה, שכן ההבטחה תשאר תקפה כמובן)...

אם כן מובן, שככל שהאדם יותר צדיק ומקבל יותר ביטחון מה' שלא יאונה לו כל רע – היראה שלו רק גדלה, "שמא יגרום החטא" – שמא הוא 'יחטיא' את הכונה האמיתית, "שאמר ונעשה רצונו".

יש לשים לב שמצד אחד הזהר מתייחס ל'יראה' הזו של יעקב שבגללה הוא שלח מלאכים לעשיו כדבר גדול וחכמה גדולה, אך המדרש מתייחס לכך כאילו הוא "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר" – יעקב סתם גורם לכלב – עשיו – לשים לב אליו, ובכך הוא רק מסתבך… את הפער הזה נבין בסוף המאמר אחרי אריכות ביאור העניין.

ג. קיום תורה ומצוות – מתוך הכרה אמיתית בכך ש'אני לא יודע כלום'

"עדות ה' נאמנה מחיכמת פתי", הדרך הנכונה ללמוד תורה היא מתוך זה שאני מכיר את הפחיתות שלי, עד כמה אני הולך אחר ההבל, ובהסתכלות מפורטת בכך: מה אני משיג, מה אני רוצה, מה עושה לי גישמעק, אחרי מה אני נמשך – כל אלו הבל גמור. זאת מתעצם ומתברר מכח זה שהאדם חש שהאין-סוף, ה' יתברך אינו ביחס אליו כלל וכלל, אך נולדת אצלו תשוקה גדולה "וכל מאויו וחפצו ורצונו להתדבק בו יתברך" – אבל "ואינו יכול"! שהרי מכיר כמה הוא פחות והוא אינו מכיר ושייך בכלל להשגות של אלוקות, כאשר מתוך התשוקה הזאת הכרת פחיתותו מתעצמת, שכן אין לה כיצד להתמלאות! שהרי מה שמעניין אותו הוא לאכול גלידה, לישון עוד דקה בבוקר, או להרגיש עוד טיפה מוצלח, וגם אם יעניין אותו ה' יתברך זה לא יעזור… הוא חש עד כמה הוא רחוק ואינו שייך בכלל למשהו שמחוץ להשגותיו ורצונותיו, וכל שכן לאלוקות 'מזוקקת'.

תחושת שפלות ופחיתות זו עם הצימאון העצום להכיר את ה' (שהרי הוא שם לב עד כמה הוא 'בלי מים'), מביאים את האדם לרצון עז ללמוד את תורת ה' ולקיים מצוותי שהם "מועצות ודעת אלקים" – דברים שה' נתן לנו לעשות פה בעולם הזה עם כל הפחיתות שלנו, ובכך כולי האי ואולי "פן יראה בעיניו.. ולבבו יבין ושב", על ידי עסק המצוות שהם 'תריג עיטין'-עצות כיצד להתקרב לה', כמבואר בזהר הקדוש. [דומה הדבר לבהמה "בהמות הייתי עמך" (-שכך האדם הכנה חש), שהולכת אחרי העקבות של הרועה, ה'ציונים' שהוא השאיר לה, מתוך כך שהיא מרגישה אבודה].

עסק המצוות מתוך תחושה כזאת – "היא הנותנת חיים לעושיה", וכך ה' מאפשר לו להתחבר אליו ומלמדו דעת ה', והיינו שעוזר לו להכיר את ה' באמת, "שכל טוב לכל עושיהם" (-עושי המצוות).

זוהי משמעות הפסוק "מחכימת פתי", ה"עדות ה'" מחכימה רק מי שמרגיש כמה הוא פתי ואינו יודע כלום כך שהוא זקוק למצוות שישיכלו אותו ויכוונו אותו, יקרבו אותו לה', [ואולי כוונתו כפי שביאר רש"י את הפסוק "'והמשכילים' – שעסקו בתורה ובמצות 'יזהירו כזהר הרקיע'" – ההשכלה באה בעקבות העסק בתורה ומצוות].

לפיכך נאמר "עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי", משום שעדות ה' – תורה ומצוות – הן דעות ה'. דעת הוא הכח בנפש לחבר בין דברים [כפי שאומר הפסוק "ואדם ידע את חוה אשתו"]. כאשר אדם מבקש את ה' באמת (כאשר יודע הוא שרחוק) והולך כצאן אחר רועהו – אזי ה' יתברך (מתעורר ברחמים על דלותו ו)מתגלה ומחבר-מתקשר איתו בפנימיות ממש בקיום המצוות. כך המצוות מחברות בין האדם הגשמי לה' יתברך – 'מחברת הקדש'.

אבל מי שהוא 'חכם בעיניו', בעיני עצמו – לא יוכל להחכים וללמוד דעת ה' מהמצוות. שהרי הוא בטוח שיש לו הכל, הוא חכם, הוא צדיק, והוא אינו מבקש בכלל שתורה ומצוות יאירו אותו מהפתיות והטיפשות שלו... הוא נשאר 'תקוע' בתוך הבועה והציור שלו של קרבת ה', ואינו יכול לקבל מהתורה ומצוות דעת אלוקית ולהיפתח אל אור אלוקי אמיתי. הוא לא פועל לקבל מהם עצה² – על ידי ביטוי רצונו ללכת אחרי ה' בקיום מצוותיו – ולכך גם אינו יקבל מהמצוות קשר עם ה', "שאין נותנין עצה אלא למי ששואל כהוגן".

ד. עשיו ויעקב – גדלות וקטנות (אמיתית)

ההבדל בין ה'חכם בעיניו' לבין מי שהוא פתי שאינו משיג אלוקות ומתוך כך מקיים תורה ומצוות הוא ההבדל בין יעקב ועשיו: עשיו, הוא מנגד לכל קרבת אלוקים, והוא עושה זאת על-ידי שהוא מלא בתחושה שהוא צדיק וחכם – גדלות פסולה – ובכך הוא אינו חש בנזקקותו לקיום תורה ומצוות, וממילא הוא לא מקיים אותם מתוך תחושה זו. וכפי שקורה לו הפסוק "עשו בנה הגדול" – עניינו הוא להרגיש גדול ושלם ולא זקוק לקדוש ברוך הוא [וכפי שרואים זאת בכך שהוא בזה את הבכורה מתוך גדלותו וגסותו]. אמנם, לאחר שהוא נופל בגלל התחושה הזו, הוא נוקם ומתמלא בכעס על כך, ומאשים בכך את הקדוש ברוך הוא, את הקדושה [-"את בכרתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי"]. (ניתן להבחין בעבודת ה' שלנו בכך שפעמים ואנחנו מרגישים גדולים ויודעים הכל ובגלל זה אנחנו מפסידים הרבה טוב, ואז אנחנו מאשימים אחרים [ובעיקר את הקב"ה] על כך)...

לכן, יעקב – שאינו נגוע בגדלות פסולה זו – אומר לעשיו "עם לבן גרתי", "ותריג מצוות שמרתי". והיינו שיעקב מספר כי אמנם הוא לא מפחד מעשיו שהרי הוא שמר תורה ומצוות אפילו 'עם לבן'. אבל מצד שני כל שמירת התורה והמצוות שלו – היו עם לבן, עם היצר הרע. הוא תמיד עבד את ה' בתורה ומצוות מתוך תחושה שהוא עם היצר הרע והוא לא יודע את ה' ולא משיג כלום, 'פתי' – והוא רוצה להנצל מהיצר הרע! והיינו לדעת את ה' באמת ולא רק את עצמי והשגותיי. וממשיך יעקב ומפרט, שלמרות שלכאורה הוא אפילו הצליח לעבוד את ה' עם היצר הרע – 'ותריג מצוות שמרתי' – עדיין הוא לא חש כחכם וצדיק אלא "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה", הרי נשארתי אדם פשוט העוסק בהווית העולם ככל האדם [כפי שרש"י ציין 'ולא נעשיתי שר וחשוב' – לא הגעתי לתחושה שאני כבר צדיק ובסדר...].

אמנם, כאמור, יעקב הוא אכן צדיק אמיתי "איש תם יושב אהלים", ודוקא מתוך כך – כפי שהתבאר בתחילת המאמר – הוא מפחד לחטוא-להחטיא את עשיית רצון ה' והוא מודע לכך שהוא טרם הגיע אל המנוחה והנחלה. לכן למרות היותו צדיק, הוא היה מודע ל'לבן' שבקרבו, והוא עסק בתורה ומצוות מתוך דרישת ה'.

לאור זה תתורץ תמיהת המפרשים מדוע יעקב מצד אחד בא כקטן בפני גדול והוא שולח מנחה על מנת לרצות את עשיו, אך מאידך הוא אומר לעשיו שהוא כלל אינו מפחד ממנו, שהרי הוא גר עם לבן ושמר את כל המצוות קלה כבחמורה!

אלא שבאמת זהו עניין אחד: עובד ה' אמיתי עובד את ה' מתוך זה שהוא קטן שמבקש לדעת את ה'. אמנם זה מעיד על גדלותו האמיתית, שתמיד הוא ביראתו מלחטוא-לפספס את הכוונון הפנימי רק לרצון ה' (משום שהוא מרגיש קטן).

ה. כח הבחירה והנבחרים – לחבר את מה שנראה כרע אל הטוב

כעת רבינו מנחם מענדל מוויטבסק יסביר את המדרש שהובא בהתחלה האומר כי יעקב ומשה, ה'בחירים', הם דוקא 'נתייראו'.

יעקב ומשה כאמור הינם ה'בחירים', יעקב באבות ומשה בנביאים. המשמעות של דבר שהוא 'בחור', נבחר, זה שהוא בא לאחר ששקלו את הצדדים השונים – והכריעו כך, "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". הכח לבחור בין דברים הוא כח הדעת היודע לשקול את הדברים היטב ולהכריע בין הצדדים [וכפי שמתבאר בגמרא כי 'דעת המכריע' היא כוללת את שני הצדדים החלוקים].

כח זה הוא המאפיין את יעקב ומשה – הבחירים – והוא 'מייחד הכל אל אחדות הפשוט', הוא מצליח להראות כיצד כל הנהגות העולם השונות נובעים מהרצון הפשוט (-לא מוגדר, מופשט מהגדרה) של ה' – טוב אין סופי.

ה' יתברך הוא 'עצם הטוב', ו"מאתו לא תצא הרעות". בהסתכלות בהירה זו מצד ה', כל הצדדים השונים פה בעולם הזה – שבכללות מתבטאים בחסד, דברים טובים, ובדין, דברים שנראים לא טובים – מוליכים אל מקום אחד "לתכלית הטובה", ושום דבר אינו אקראי. הרוע הנראה בדברים המתרחשים פה בעולם הינו בעיקר מכח זה שהדברים נראים אקראיים, ולא מכוונים על פי החכמה העליונה -הבהירות האלוקית של ה' הטוב והמטיב [כמו חייל שחושב ששמו אותו בתפקיד דפוק, כי הוא לא מסתכל מלמעלה ורואה כיצד כל תפקיד חשוב במקומו].

הדעת של ה' – ההתקשרות של ה' בנו – היא המנווטת את כל המדות וההנהגות השונות של ה' לאור הבהירות האלוקית. בעין הבהירות האלוקית רואים בפירוש כיצד הנהגות אלו מביאות אל התכלית הטובה. אמנם מצד תודעת האדם, הוא אינו רואה (במוחש, ואף אינו מאמין) בדעת של ה' הממחישה ומחברת את כל התנועות והניגודים השונים בהם ה' מנהיג עולמו אל הבהירות המוחלטת של הנהגת ה' – וממילא הוא רואה את המציאות כרעה באמת, דהיינו אקראית (וממילא מה שנדמה כרע הוא מוחלט ולא חלק מסיפור גדול), חלילה.

את כח הדעת הזה – המחבר בין כל התנועות ההופכיות פה בעולמינו – מצינו אצל התנאים הקדושים: 'נחום איש גמזו' היה מבחין ואומר על כל דבר 'גם זה לטובה'; וכן רבי עקיבא בסיפורו המפורסם (שהוא לן ביער ונכבה הנר וכו' ובכך ניצל מהשודדים) בו הוא אמר "כל דעביד רחמנא לטב עביד", ואכן הוא ניצל דוקא בעקבות כמה מאורעות שנראו כרעים. זה שאדם יודע ומשיג – ואפילו רק מאמין בכך – שהכל-הכל הוא ה' יתברך וטובו הגדול בכל מה שקורה איתו (-'סיבות המתהפך'), הרי זהו 'המתקת הדינים', הדינים נהפכים למתוקים והם חלק אמיתי מאור ה' יתברך וטובו הגדול.

לאור המתבאר אודות ה'נבחר' שעליו לכלול את שני הצדדים, מובן מדוע יעקב ומשה ה'בחירים' – היו מתייראים. בשביל לחבר בין הדין-היראה – ההסתר, ובין החסדים – הטוב הנראה והנגלה, ולגלות שהכל הולך למקום אחד – על הצדיקים להיות כלולים גם מהדין, ואכן להתעסק עם הרע ו"להחזיק באזני כלב" – להחזיק ולעורר גם את מציאות ההסתר על מנת לגלות שגם היא חלק מאחדות ה' [אך אם היתה רק מציאות החסדים, הרי באמת לא היה כלל מה להתפחד ולהתפעל ממציאות הרע, אלא אפשר ללכת בביטחון גמור בה'³.]

לכן מוסבר בזהר הקדוש כי כל זה שיעקב בא כקטן לפני עשו – עם יראה ופחד – אך זו היתה תחבולה בכדי לשלוט עליו לאחר מכן (-לכלול את הגבורות-עשו, הדינים – בחסדים).

אך גם כאשר יעקב לוקח את היראה מעשיו – הוא מעלה אותה לשרשה העליון, היראה שמא הוא 'יחטא'-יפספס את הנאמנות אך ורק לרצון ה', מתוך הביטחון (-חסד כנ"ל) בכך שה' איתו (כמבואר בתחילת המאמר). כמו כן משה רבינו עליו השלום 'הוכרח להתיירא', כיוון שגם הוא ה'בחור' שמחבר בין המדות, ההנהגות-תנועות השונות בעולם, על ידי ההתקשרות (או האמונה) ב'אחדות הפשוט'. היראה של משה מפני עוג באה מפני השפלות שלו ('פתי' כנ"ל), שהוא מעולם לא החזיק שהוא יודע מה ה' יעשה וכיצד הוא ינהיג את עולמו, ולפיכך ירא מכך שאולי ה' לא יצליח דרכו מול עוג, ולפיכך ה' אומר לו "אל תירא וכו'" ואז הוא אינו מפקפק חלילה ומתמלא בביטחון גמור בה'. "וה' יזכנו להיות מן היראים השלמים אמן"

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

• "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כולנו מכירים את המשפט הזה מה'לשם יחוד' המקדים למצוות השונות. אנו גם מכירים בכך שזוהי כוונת התורה והמצוות – לחבר את הרעיה-שכינתיה, עם דודה-קודשא בריך הוא.

אך מהי המשמעות בכך שאני 'מכוון' לעשות זאת בקיום המצווה? האם מספיק רק שחשבתי על מילים אלו? אולי, אבל נראה שמצופה שאנחנו 'נהיה בתוך זה', שבאמת כל הכוונה שלנו תהיה אך ורק ליחד הרעיה עם דודה, כנסת ישראל עם הקדוש ברוך הוא.

כיצד ניתן לקיים זאת? כיצד אני, האדם הפרטי והמצומצם, יכול להזדהות ולהיות חדור בכך בכל-כולי?

בחסידות מתבהרת לה נקודה מיוחדת והיא: שכל אדם פרטי, מצד היותו חלק מהשכינה השורה בתחתונים – חייו הפרטיים משקפים את חיי השכינה, שמחתה וצערה חלילה: באם יהודי שרוי בצער – הרי זה מעיד (ומשפיע) על צער השכינה, באם האדם שרוי בענייני העולם ולא בקשר עם ה' – הרי זה מעיד על גלות השכינה, באם יש ליהודי שמחה גדולה במצוה – הרי זה מעיד ומשפיע על שמחתה הגדולה של השכינה וכו' וכו'.

נקודה זו ממלאת את המאמר שלנו (אמנם באופן קצת נסתר) והיא מתארת תהליך בו האדם (-שכינתיה) מצליח להתחבר ולהתקשר לה' (- קודשא בריך הוא). מתוך כך אנחנו יכולים גם ללמוד חזרה על קשר השכינה הכללית עם הקדוש ברוך הוא, וכן על מושגים נרחבים בקבלה וחסידות – זעיר אנפין (קודשא בריך הוא) ומלכות (שכינתיה). יגעת – ומצאת! כדאי לעיין היטב במאמר בנקודה זו ולמצוא פנינים נפלאים…

• מיהו האדם המושלם? בציור הפשוט שלנו נראה, שהאדם המושלם אינו שייך בכישלונות וחסרונות והוא משדר ביטחון ועוצמה לכל. אמנם, בהסתכלות פנימית – קשה להגדיר דבר זה כ'מושלמות', שכן בעולם ישנו צד אמיתי, נוכח מאד אצל כל אדם באשר הוא – של כשלונות. של התמודדויות, של כאבים וקשיים.

מופרך ומעורר יאוש לדמות את האדם המושלם כאחד שאינו שייך בחלק משמעותי כל-כך באנושות (לשון 'ַאנּוש'...), ואולי אף הוא 'עובד עלינו בעיניים'... [בלשונו של רבי נחמן אלו 'מפורסמים של שקר', הם מפרסמים את השקר בעולם – אין חסרונות, אנחנו שלמים כאלוקים]. במאמר – ובכלל בתורתו של ה'פרי הארץ' – מתבאר היטב כי הנבחרים והמושלמים הם דוקא אלו המכירים ומודעים לחסרונותיהם, וכוללים גם אותם בעבודת ה' שלהם, וכפי שהיה חותם במכתביו רבי מנחם מענדל מויטבסק "השפל באמת".

מלבד זה, יש להם גם פחד, הם לא 'הולכים לבטח', אלא הם הכי מפחדים בעולם – אפילו כאשר ה' מבטיח להם שלא יאונה להם כל רע. הם מעלים את היראה לשרשה ומפחדים 'לפספס' ולעשות דברים מתוך ביטחון שיעוור עיניהם מלהיות קשובים וחדורים אך ורק ברצון ה'