וללבן שתי בנות

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-11 דקות קריאה

"וללבן שתי בנות"

(אדמו"ר הזקן, תורה אור דף כ"ב עמוד ד)

עלמא דאיתגלייא ועלמא דאיתכסייא – דיבור ומחשבה

לאה ורחל מסמלות שני בחינות כלליות שיש במציאות: מחשבה ודיבור. לאה, האחות הגדולה, מסמלת את המחשבה – הנעלית והנסתרת יותר, ולעומת זאת רחל – האחות הקטנה, מסמלת את הדיבור – הגילוי כלפי חוץ.

שתי הבחינות של מחשבה ודיבור, הם שתי בחינות של התגלות ה' בעולם, (ומציאות העולם בכלל). 'עלמא דאתכסיא' – העולם המכוסה – המציאות הפנימית שלא מתגלה לכל (מחשבה). ו'עלמא דאתגליא' – העולם הגלוי – המציאות החיצונית יותר, שמתגלה לכל (דיבור).

עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא מושווים כאן למחשבה ודיבור. כמו שהמחשבה מתגלה רק לאדם עצמו ולא יוצאת כלפי חוץ לסובבים אותו, אך היא זאת שמובילה אותו יותר וכן בה מסתתרת פנימיותו, כך גם עלמא דאתכסיא הוא המציאות הפנימית יותר של העולם שלא מתגלה בו.

'התהלך לפני ה' בארצות החיים': בזמן בית המקדש – 'לפני ה' – שני הבחינות היו בגילוי בארץ ישראל. כמו שכתוב 'בארצות', ב' ארצות. ארץ העליונה – בחינת המחשבה. וארץ התחתונה – בחינת דיבור, כמו שנפרט:

על אף ששתי הבחינות היו בגילוי, בחינת רחל – הדיבור ועלמא דאתגליא – הייתה העיקר, כי המחשבה – בחינת לאה – מתגלה דרך הדיבור -רחל. כמו שאדם מדבר את מה שהוא חושב, כך גם העלמא דאתגליא מגלה את העלמא דאתכסיא.

(ויכול להיות שהעלמא דאתגליא פחות יגלה את העלמא דאתכסיא, ואז העלמא דאתכסייא יהיה בהעלם, ללא יכולת גילוי, כמו שאדם לא מצליח לבטא את המחשבות שלו בדיבור, אבל בזמן בית המקדש הגילוי היה מושלם, העלמא דאתגליא, הייתה מבטאת את העלמא דאתכסייא. פנימיות העולם הצליחה לבוא בגילוי בתוך העולם הגשמי)

מכיוון שרחל הייתה העיקר היא נקראת 'עקרת הבית' – העיקר של הבית.

מכיוון שבזמן המקדש העלמא דאתגליא ביטה את העולם הפנימי, אז בעולם הגשמי יכלו להיות גילויים גדולים מאוד של העולם הפנימי כמו נביאים, בעלי רוח הקודש וכל גילויי המקדש...

אחר חורבן בית המקדש, השכינה – רחל, גלתה עִם עם ישראל. דהיינו כשם שמעלת ישראל לא ניכרת בגלות כך דבר ה' (שלטונו בעולם) וגילוי האלוקות לא ניכרים בגלות. הגלות של רחל -השכינה, היא בשרים של כל האומות, דהיינו שהשלטון של ה' המתגלה בדיבורו נמצא אצל הגוים – (כביכול) הגוים מנהלים את המציאות ולא ה'. בגלל זה רחל נקראת 'שכינה', כי היא שוכנת ומתגלה במציאות.

מכיוון שרחל בגלות ואינה מתגלה, וממילא כל המציאות המורגשת היא מציאות של הסתר. לכן בשביל לגלות את ה' בעולם צריך להסתכל בחכמה שבאמת הגוים לא שולטים בכלל וה' נמצא ומנהל את העולם דרכם. עבודה זו נקראת ברור כי היא מבררת מי המנהל של העולם ומגלה אותו. לעומת רחל שמתגלה במציאות, ולכן היא יכולה לצאת לגלות (דהיינו לא להתגלות), בחינת לאה נשארת בארץ ישראל גם בזמן הגלות, כי היא עולם רוחני (אלוקי) פנימי שלא תלוי במציאות.

לאה נעלית מרחל כמו שהמחשבה היא יותר 'נעלית' מהדיבור. כי הדיבור נועד לתקשר עם הסביבה והמחשבה נועדה בשביל העולם הפנימי של האדם שהוא הרבה יותר רחב מכל מה שהוא מגלה כלפי חוץ.

אמנם לאה נשארת בארץ, אך קשה מאוד להביא אותה לידי גילוי ללא רחל. כך דרכו של 'עלמא דאתכסייא'¹ – להישאר מכוסה. לכן אין היום גילויים בארץ כמו שהיה בזמן שבית המקדש קיים.

בגלל שהעלמא דאתכסייא, מכוסה ונעלם, אז קשה לו לבוא לידי גילוי במציאות. בזמן הבית רחל הייתה 'מגלה' את לאה כמו שהמחשבה מגלה את הדיבור, כך גם העולם הפנימי בא לידי גילוי בעולם החיצוני, (עולם הזה). אך בזמן הגלות – שרחל גלתה – לאה לא יכולה להתגלות. אמנם צדיקים גדולים יכולים להשיג את המחשבה כמו שהיא, ללא ירידה (הם כעין שותפים של ה' במחשבות שלו). זה כמו שאדם לא יכול להעביר לחברו את המחשבה שלו אלא הוא צריך להסביר זאת בדיבור, וע"י שחברו ישמע את דבריו הוא יצליח לחשוב על כך בעצמו – באופן שונה ממחשבת האדם הראשון. כך גם ה'מחשבה העליונה' (של ה') היא במצב הרבה יותר 'מקורי' ונעלה כמו שהיא לפני התגלות בדיבור (רחל).

מכיוון שאחרי החורבן המחשבה של ה' לא מתגלה בדיבורו, ולכן הצדיקים הגדולים יכולים להשיג את המחשבה כמו שהיא במקורה לפני ירידתה לדיבור, בגלל זה ישנם צדיקים שהשיגו השגות גדולות בזמן הגלות שלא היה כמותם גם בזמן בית המקדש (כמו האריז"ל).

עבודת יעקב אבינו

אחרי שהבנו את יחסי הכוחות בין רחל ללאה כעת נסביר מדוע רחל הייתה אהובה יותר על יעקב מאשר לאה.

אחרי שהוסבר שלאה 'נעלית' מרחל, והיא העולם הפנימי, 'עולם המחשבה' ועלמא דאתכסייא, נשאלת שאלה מדוע יעקב 'שונא' את לאה ואוהב דווקא את רחל? הרי וודאי הוא השיג את ההשגה הפנימית, של עלמא דאתכסייא, וודאי שהוא הבין שזו השגה נעלית יותר.

בשביל להסביר מדוע יעקב אהב דווקא את רחל, נקדים מהי המשמעות הפנימית של יעקב:

יעקב הוא נקרא בספרי הפנימיות, 'בריח התיכון' מכיוון שהוא הממוצע (תיכון) שמחבר את הקצוות השונים. בחיבור הקצוות יעקב מאחד גם את ההפכים הכי גדולים, ע"י שהוא ממשיך ו'מוריד' את אוא"ס ב"ה מהקצה העליונה, 'בחי' כתר', דהיינו ראשית ההשתלשלות (ההתגלות הראשונה של רצון ה' לברוא עולם), עד למטה.

מכיוון שיעקב אוהב לחבר את כל הקצוות ואת כל ההפכים, ע"י שהדברים העליונים ביותר יתפשטו בשווה בכל רבדי המציאות כולל את המציאות הכי תחתונה, לכן בברכת 'מגן אבות' הוא מוזכר בתוספת האות ו' (וא"ו): "א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב". וכן "האל הגדול הגיבור והנורא".⁴ האות ו' רומזת לירידת השפע האלוקי למטה.

חיבור הקצוות של יעקב הוא על ידי הביטול שלו, והרגשת האין שבו. יעקב מרגיש שלפני ה' הכל אין, נוכחות ה' מבטלת את כל המציאות והפערים ³במאמר של בן אדמו"ר הזקן על המאמר הזה, כתוב ש"יעקב לא השיג בעלמא דאתכסייא ",והרבי מעיר על החילוק בין המאמר שלנו (שהוא שכתוב שכתב ה'צמח צדק' – נכד אדמו"ר הזקן) לבין המאמר שכתב בן אדמו" ר הזקן. החילוק בהבנה בין המאמרים הוא מהותי, ולא רק האם יעקב השיג בעלמא דאתכסייא או לא. לפי המאמר של בן אדמו" ר הזקן, לאה היא 'פנמיות הבינה', לעומת רחל שהיא פנימיות המלכות'. דהיינו שלאה היא המחשבה, ורחל היא הדיבור. אבל לפי המאמר שלנו, לאה היא 'אותיות המחשבה' ורחל היא 'אותיות הדיבור' כפי שהסברנו בפנים. ולכן לפי ההסבר של בן אדמו"ר הזקן, מובן מדוע יעקב לא השיג בעלמא דאתכסייא, כי יעקב הוא 'כליל תפארת' והוא מקשר בין המחשבה לבין המלכות (בו' מידות הלב). ולכן אין לו השגה בבינה. אך לפי המאמר שלנו ה'עלמא דאתכסייא' הוא דרך הנהגה נוספת במידת המלכות. ולכן הוא השיג בעלמא דאתכסייא.

גם מהלשון "בארצות החיים – ב' ארצות" אפשר ללמוד שגם לאה כאן שייכת לספירת המלכות הנקראת 'ארץ'. הזדמנות יפה ומאירה לראות את ההבדלים הרבים שטמונים בין ה'הנחות' (– כך קוראים לשכתובים של כל אחד מתלמידי האדמו"ר).

הטבועים בה. לכן בעולם המחשבה הפנימי ובעולם הדיבור החיצוני ה' יכול להתגלות בצורה שווה לגמרי.

יעקב ממשיך את הכתר הנעלה (הרצון וה'אין' האלוקי) עד הגילוי של המלכות (המידה התחתונה ביותר), דהיינו עלמא דאתגליא -ההתגלות של ה' (כנ"ל).

מכיוון שה'אהבה' של יעקב היא לגלות את ה'מציאות' הכי עליונה למטה ללא הבדלים וחילוקים, לכן מובן מדוע הוא אהב דווקא את רחל, כי רחל מסמלת את הגילוי לעולם התחתון, את הגילוי של הדיבור שכולם יכולים להבין ולקבל (לא רק צדיקים גדולים). זה המציאות שיעקב הכי רוצה ואוהב, שכולם מגלים את הרצון והאין האלוקי. מה שלא כן אצל לאה, שהיא 'אתכסייא' ואצלה אמנם ההשגות גדולות יותר, אמנם הם לא מתגלים למציאות הכי תחתונה.

יעקב אוהב את רחל כל כך גם בפנימיותו, דהיינו לא רק שהוא רוצה שהכל יתגלה אצלה ויתגלה לכולם, כי כך הוא חושב שצריך. אלא הוא באמת רוצה את זה בפנימיות כמו משל הנשיקין המבטא חיבור תודעתי בראש האדם – בחלקים המושכלים-עליונים של האדם, כך שיעקב בוחר בה ברצון מלא.

אז מיהו לבן?

אחרי שהסברנו את מהות אהבת יעקב לרחל, נמשיך לבאר מי הוא לבן, אבי לאה ורחל, ומהי ההמשכה הפנימית (שנקראת על שם לבן) שיעקב המשיך לרחל:

עבודת יעקב אצל לבן הייתה בשביל להאיר לרחל (בגילוי) את בחינת לבן (הרצון והאין האלוקי)⁵. 'לבן' אמנם מתואר כרשע גדול, אך הוא רומז לכתר העליון, שהוא המקור לכל מציאות החסדים בעולם, אין אצלו שום 'דין', הוא רק מרחם על כל הנבראים, כמו שכתוב 'לית שמאלא בהאי עתיקא' – 'אין שמאל (צד הגבורה והדין) באותו הכתר'. אך כאשר מדרגה זו של הרחמים הפשוטים (שאינה מבדילה בין טוב לרע אלא מרחמת על כולם) מתגלית במציאות של העולם הזה, היא מאבדת את הישרות כמו שרואים בשקרים של לבן (מכיוון שלמעלה מידה זו לא מבדילה ולא מחלקת בין טוב לרע ובין אמת לשקר, גם למטה במציאות האינטרסנטית היא לא מבדילה בין אמת לשקר, היא לא רואה משהו רע בלשקר כו').

הצבע הלבן הוא צבע 'נטול צבע', הוא הצבע הכי בסיסי, וכל הצבעים באים על גביו (הוא לא מורכב מערבוב של שני צבעים או יותר, בשביל צבע לבן חייבים 'למחוק' את יתר הצבעים); כמו בדיני צרעת שאם הנגע הפך ללבן הוא טהור כי הצבע הלבן מסמל טהרה ונקיות.

לבן רומז לאור החסד והרחמים הפשוטים - 'לובן העליון', ולכן הוא משכים בבוקר, כי מידת החסד העליון הנ"ל מתגברת בבוקר ומאירה בכל הפרצופים - הגילויים השונים של ה'. לאחר ש(בחי') לבן חוזר למקומו -מסתלק, יעקב משפיעה את החסד העליון למטה לרחל -הגילוי למטה.

למה רחל עקרה?

רחל היא המשפיעה לעולמות בי"ע – עולמות בריאה יצירה ועשייה שהינם חיצוניים לה'. בעולמות אלו הנבראים מרגישים את מציאות קיומם כזולת לה', ולכן לגלות להם את מציאות ה'לבן' – מציאות לובן העליון שכולו רחמים פשוטים ללא מורכבות, זה מאוד קשה. כי הגילוי של 'לבן' הוא שאין הפכים, אין טומאה אלא הכל טהור – הכל רחמי ה'! ולכן רחל לא יכלה לגלות -להוליד את מציאות העולמות הנפרדים כי הם יתבטלו מהבנה כזאת. זאת גם הסיבה שרחל הייתה עקרה.

אמנם רחל היא מציאות הגילוי ו'עלמא דאתגלייא', ולכן וודאי שתפקידה הוא לגלות את ה'לבן' בעולמות, אבל להוליד את מציאות הלובן העליון (שיהפוך להיות בעל תודעה עצמאית ולא חלק מרצון ה') זה כבר 'קשה ביותר'. לכן היא יכולה רק לגלות לעולמות שכבר קיימים את מציאות הלובן העליון על מנת שהוא ישרה עליהם.

מה משותף לבנים של לאה?

לכן רחל לא הצליחה ללדת, אבל לעומתה לאה:

לאה הצליחה ללדת שישה בנים, כי היא המחשבה. המחשבה מולידה כוחות פנימיים בשונה מהדיבור שפונה כלפי חוץ (העולמות הנפרדים – בי"ע), לכן הילדים של לאה (מחשבת ה') מושרשים בעולם האצילות שכולו מבוטל לאלוקות.⁷ לכן גם השבטים נקראים שבטי י"ה, מכיוון שי"ה הם שני אותיות שם הוי' הראשונות, והם רומזות לשתי הספירות חכמה ובינה, שהם כוחות המחשבה. לכן השבטים נקראים על שם המחשבה כי הם נולדו מן המחשבה.⁸ מכיוון שלאה ילדה את השבטים בבחינת מחשבה, נסביר כיצד ניכר על כל אחד מבניה שהוא 'תוצר' של המחשבה:

יהודה נקרא על לשון הודאה: "הפעם אודה את ה'". הודאה היא ביטול, הכרה בכך שאין לי יכולת להבין את ה' כי הוא נפלא ומרומם ממני, ולא נשאר לי כל ברירה אלא להודות שכן הדבר. העניין של הודאה נגרם דווקא מהמחשבה, כי המחשבה היא זו שמשיגה שאין לי הבנה בדבר, לכן יהודה הוא 'תוצר' של המחשבה.

גם כוחות הראיה והשמיעה, (ראובן – "ראה ה' בעניי", ושמעון – "שמע ה' כי שנואה אנכי") לא נמשכים מן הדיבור, אלא מהמוח ומהמחשבה.

דוגמא נוספת מבני לאה, שנמשך מן המחשבה הוא לוי. לוי התכונה שלו היא 'התקשרות'. כמו שכתוב בהולדת לוי: "הפעם ילווה אישי אליי" – שיעקב יהיה מקושר ודבוק בלאה.

התקשרות זה כמו שאדם חושב מחשבה מעמיקה ובתוך ההתעמקות שלו במחשבה, הוא לא מרגיש שום דבר סביבו בגלל שהוא 'תקוע'ש עמוק עמוק במחשבה.

דוגמאות בגמרא לאמוראים שבגלל ההתעמקות שלהם במחשבה לא שמו לב למה שקורה סביבם:

בגמרא שבת (דף פח.) מסופר על רבא שהיה 'מעיין בשמעתיה' -מעיין בתלמודו, ובתוך לימודו נטפו ידיו דם ולא שם לב על כך מתוך מרוב עיונו.⁹

מכיוון שלוי 'נקשר' חזק מאוד לה', אז הוא לא יכול לבטא את הביטול- התקשרות שלו כלפי חוץ, כי מרוב שהוא מקושר לה' הוא לא שם לב להתקשרות שלו אלא רק לה'. לכן גם משה – שהיה מזרע לוי – היה כבד פה (מגמגם), דהיינו, מעומק התקשרותו לה' (כמו שהוא אמר על עצמו "ונחנו מה" – מה אנחנו בכלל?) הוא לא יכל לדבר ולבטא את הביטול שלו, ונזקק לאהרון.¹⁰

שני סוגי בטול

מכיוון שהסברנו שגם לוי וגם יהודה הם מרגישים 'ביטול', נעיר הערה על ההפרש בין הביטול של לוי לבין הביטול של יהודה:

ההפרש בין יהודה ללוי, הוא שיהודה מסוגל לבטא את הביטול שלו, ולהראות שהוא בטל (לדוגמא ע"י השתחוואה כמו ב'מודים') מכיוון שהוא חש גם את הביטול ולא רק את ה'. לכן יצאו מיהודה מלכי בית דוד שהנכיחו במעשיהם ובשיריהם את ביטולם לה'. לעומת זאת הביטול של לוי הוא יותר בפנימיות עד שהוא לא שם לב לביטול אלא רק לה', וממילא הוא לא מנכיח את הביטול.

אחרי שלאה ילדה שישה בנים, שהם הספירות בעולם האצילות, בביטול לאלוקות. לא היה יכול להיות עוד גילוי.

טעות המרגלים ומעלת הדיבור והמעשה

על מנת להבין טוב יותר את החילוק בין לאה לרחל מסביר יותר על משמעות הבחירה במעשה מול הבחירה בעולם המחשבה.¹²

אנשי לאה -אנשי המחשבה (ובכללם אנשי דור המדבר, שביקשו לקיים את כל המצוות ברוחניות בלבד, ללא כניסה לארץ, למעשים ארציים וחומריים), טוענים שהגילוי שיש בעולם המחשבה – במקום הרוחני והפנימי והנעלה יותר, הוא מספיק. לא צריך לקיים את המצוות בעולם הגשמי 'בדיבור ובמעשה'. מדוע צריך? הרי העולם הרוחני נעלה מהעולם הגשמי.

אבל האמת היא שהגילוי הכי גדול הוא במציאות הגשמית התחתונה, המציאות החיצונית, שדווקא בה ה' בחר להתגלות. אמנם זה בהסתר והמציאות היא נראית 'נפרדת', אבל ה' בחר למלוך על ישויות עצמאיות שנראות נפרדות. יש כלל בקבלה ש'נעוץ סופן בתחילתן', שהמדרגה הכי תחתונה קשורה דווקא במדרגה הכי עליונה, מכיוון שהמדרגה הכי עליונה רוצה בעיקר את המדרגה הכי תחתונה.

כמו שהוסבר, האהבה הכי גדולה של יעקב היא שהאין האלוקי יתגלה עד למטה ללא חילוקי מדרגות. לכן יעקב אהב דוקא את רחל שמגלה את ה' למטה בעולמות התחתונים וגורמת שלא יהיה הבדל בין העולמות השונים. לכן כביכול הוא שנא את לאה, את הגילוי שבמחשבה בלבד.

האם לאה באמת רצתה שכל הגילוי יהיה רק בעולמות הפנימיים, ולא יהיה גילוי למטה, בדיבור ובמעשה? (כמו שנשמע מכך שהיא רוצה שיעקב ישפיע רק לה, "הפעם ילווה אישי אליי", ולא לרחל).

וודאי שלא... אלא ש:

באמת ה'מחלוקת' בין לאה לרחל הייתה על 'מינון' הביטול וההתקשרות של המחשבה, לבין המעשה של הדיבור. לאה רצתה שהעיקר יהיה הגילוי הרוחני והפנימי הגילוי של המחשבה, כמו חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה קודם התפילה ושעה לאחריה (ושעה תפילה, סה"כ תשע שעות ביום). עיקר עניינם של חסידים אלו היה הביטול והדביקות של התפילה, אלא שהם גם למדו ועסקו בתורה ובמצוות, 'ומתוך שחסידים הם תורתם מתברכת'.¹³

גם בלי לאה אי אפשר

לעומת לאה, עיקר הרצון של יעקב היה לא 'איכות' הגילוי, אלא שכולם – גם העולמות הנמוכים ביותר וגם כל ישראל – יהיו שייכים בגילוי. לכן עיקר העסק שלו היה להמשיך לרחל -בחינת דיבור, כי לא כולם במדרגת החסידים הראשונים כו'.

על אף שיעקב רצה שהגילוי יהיה שייך לכולם – בצורה של דיבור ומעשה – עדיין כל אחד צריך לעבוד עם המחשבה ועם התוכן הפנימי של העולם והמצוות, 'ולאסתכלא ביקרא דמלכא' -להסתכל ביקר המלך, מכיוון שכל האפשרות לגילוי פנימי זה רק על ידי המחשבה.

'וכל האומר אין לי אלא תורה' – אני רק בצד של הדיבור והמעשה ולא בצד של הגילוי הפנימי – "אפילו תורה אין לו" כי מחויב להיות גם הגילוי הפנימי וגם הגילוי החיצוני, וכל זה ברצוא ושוב: הרצוא הוא ההמשכה הפנימית -לאה, והשוב הוא רחל. ומוכרח להיות רצוא וגם שוב, כי ללא רצוא אין אפשרות 'לאסתכל ביקרא דמלכא' – להסתכל ביקר המלך, וללא שוב אין את מימוש הכוונה הפנימית של ה' של 'נתאווה לעשות לו דירה בתחתונים' – בתחתונים דווקא.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• 'בוודאי, מדובר בבחור בן עליה'.. לרוב אנחנו חושבים שלעלות למעלה, להתרומם מהעולם ולחיות חיים של רוחניות, חיים של הכרת ה', זה מה שמתאים לנו וזה מה שה' דורש מאיתנו. אבל במאמר שלנו מבואר שיעקב רצה שעיקר הגילוי של ה' בעולם יהיה דרך המעשים. ולא דרך המחשבות המרוממות והמיוחדות.

זו בוודאי בחירה מוזרה. הרי הגילוי הפנימי, המרומם, הוא בוודאי יותר רצוי. כנראה שהבחירה של יעקב אבינו הייתה עקרונית יותר, יעקב אבינו רצה שעיקר הגילוי יהיה פחות באיכות יותר בכמות – שהמציאות היותר תחתונה תכיר בה'. זה בוודאי כך אצל כל אחד, השאלה האם לעסוק בעבודה פנימית ורוחנית, או לצאת החוצה, לגלות אלוקות במצוות מעשיות.

השאלה הזו אף פעם לא נגמרת, ותמיד צריך 'למתוח' את החבל משני קצותיו, שהרי ההכרעה היא ש'הא בלא הא לא סגי'.