ואלה תולדות

מאמר

כ-14 דקות קריאה

"ואלה תולדות"

(בית יעקב – תולדות, מאמר שלישי)

עבודת האבות וכל יהודי - לברר ולגלות את ה' בנפשם ובכל העולם

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק [-בזהר הקדוש] ר' חייא פתח (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו וכו'. מי ימלל, היינו מי יכול לפתוח מה שסגר השי"ת. כי מולל הוא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) כמד"א [- כמו דאת אמרת] וקטפת מלילות בידך, היינו שידקדק ויוציא הפנימיות מכל דבר מה שהסתיר וצמצם בו השי"ת [השם יתברך].

כי בעוה"ז [בעולם הזה] הסתיר השי"ת הפנימיות, ומי יכול לבקוע ההסתר ולהראות בכל דבר שיש בו דברי תורה וכבוד שמים.

ישמיע כל תהלתו, היינו מי שיכול לברר עצמו להשמיע כל הבירורים ולילך ברור ומזוכך מכל תאות עוה"ז, זה יכול להראות שאף בהסתר גדול שאינו נראה שם שום דברי תורה, אף שם יש כבוד שמים ודברי תורה.

וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות דף קלד:) דלית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא, והיינו שהכל נברא בדברי תורה, ובכל שייפא ושייפא יש ד"ת [-דברי תורה], וכנגדם כל הברואים בעולם, כדאיתא בזוה"ק (שם) עלמא וכו' לא קיימין אלא על אוריתא.

והשי"ת הסתיר זאת מלפני האדם, והיינו כדאיתא בזוה"ק (שם) כד בעא קוב"ה למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי וכו'

אמר לה קב"ה הא אתקנת תשובה עד לא בראתי עלמא, היינו כי אפילו מה שנראה ההיפוך מרצון השי"ת גם כן נשתלשל מדברי תורה, רק שבעוה"ז נראה שהוא ההיפוך מרצונו ית' וזה נסתר שהוא ג"כ דברי תורה, אבל ע"י תשובה רואה שיש בזה ג"כ דברי תורה.

כי תשובה מורה שיכול להחזיר ממדרגה למדרגה עד שמגיע למקום בינה קודם בריאת עוה"ז, כי מזה הכח של בעל תשובה, שבוקע כל ההסתרות ומראה הדברי תורה של כל שייפא גופא שלו, וכמו כן בוקע ההסתרות של כל העולם, ומראה הד"ת [הדברי תורה] של כל הברואים שהכל נברא לכבודו. רק כמו שיש הסתר בפרט האדם, כן יש הסתר בכלל כל הברואים, וכשהבעל תשובה בוקע ההסתר שלו ורואה שמכל שייפא גופא יש כבוד שמים, כמו כן נבקע ההסתר של כל הברואים, ורואים מפורש שבכל בריאה יש כבוד שמים, כי מכל שייפא יש כנגדו בריאה.

וזה שהקדים הזוה"ק כאן בפתיחה זו, כי בכאן כתיב ואלה תולדות, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ובאמת מה שייכות יש לאלו עם הראשונים, הלא הראשונים היו רשעים. אך הענין הוא, שיצחק אבינו היה יכול לבקוע כל ההסתרות ולהוציא הפנימיות של כל דבר וליקחו אצלו, ולברר שבכל דבר יש כבוד שמים, ומכל הדורות שלפניו היה יכול להראות שיש בהם דברי תורה וכבוד שמים, והיינו שהפנימיות שלהם קבל יצחק אבינו והקליפה שסביב הפרי נתבטל לגמרי:

עבודת אברהם-אור כנגד עבודת יצחק-חשך, והשפעתם על עבודת הברואים

וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמא: קמב.) ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א׳:ה׳) דא אברהם דאיהו נהורא דיממא ונהורא דיליה אזיל ונהיר ואתתקף בתיקונא דיומא. ובגין כך מה כתיב (בראשית כ״ד:א׳) ואברהם זקן בא בימים באינון נהורין דנהרין ואיהו סיב כד"א (משלי ד׳:י״ח) הולך ואור עד נכון היום, ובגין כך ויקרא אלהים לאור יום. ולחשך קרא לילה דא יצחק, דאיהו חשך ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגויה.

הענין בזה, שהתחלת הבריאה היה בחשך, היינו יראה, שכל בריאה היתה יראה להשפיע לחברתה, כי כל בריאה היתה עומדת בפני עצמה

ולא רצו להשפיע חוץ לגבולם, היינו שהדומם לא רצה ליתן כחו להצומח וכן כולם, כדאיתא בש"ס (חולין ס:) מלמד שעמדו דשאים על פתח קרקע,

ומכל שכן שלא הסכימו הברואים למאמר נעשה אדם, מפני שבעצמם אינם יכולים להפסיד ולקלקל, ואף שבעצמם אינם יכולים להרויח ג"כ, אבל מכל מקום בטוחים שלא יקלקלו ג"כ, אבל בבריאת אדם נכנסו באחריות וסכנה. הן אמת שע"י שהאדם מכניס בקרבו כל הברואים ועובד בכחם את השי"ת על ידי זה מתקן אותם, אבל אם האדם חלילה עושה בכחם מה שהוא היפוך מרצון השי"ת, עי"ז מקלקל אותם ומפסידים בזה את הכח שלהם. לכן לא רצו ליכנס באחריות סכנה והיה להם יראה מזה וזהו נקרא חשך.

ואח"כ האיר השי"ת את עיניהם, והראה להם שהשי"ת צופה תמיד לטובת העולם, ויכולת בידו להושיע להם מכל רע, ונכנס בהם תקיפות שאיך יעשה האדם בכחם היפוך מרצון השי"ת, והלא השי"ת הוא המנהיג על כל מה שיעבור עליהם, ובודאי תכלית הכל יגמור השי"ת לטוב, ואז רצו כל הברואים והתאחדו והסכימו בבריאת האדם.

וזה התקופות נקרא בזוה"ק (משפטים קי.) בקר דאברהם, שזה הוא חלקו של אאע"ה [אברהם אבינו עליו השלום] , שהוא האיר לכל העולם שהשי"ת הוא המנהיג בעולם הזה. וזו הישועה של אברהם אע"ה היא ישועה בהדרגה,

כמש"כ [כמו שכתוב] ואברהם זקן בא בימים (בראשית נד) וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רכד.) בא בימים משום דזכה כד אסתלק מהאי עלמא באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו. וכמו שנתבאר הענין בפ' ויחי (אות יז) על פסוק ויקרבו ימי ישראל, שלא נשלם בבת אחת רק מעט מעט יום אחר יום,

שכל פעם האיר לו השי"ת יותר, וזהו הישועה בהדרגה כדכתיב (משלי ד׳:י״ח) הולך ואור עד נכון היום, שבכל פעם ראה יותר שמלא כל הארץ כבודו

ומצדו יכולים לכנוס בספיקות כי בודאי יעזור ויושיע השי"ת. וזהו ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, שמצדו יש תקיפות להברואים,

אבל מדת יצחק אבינו ולחשך קרא לילה, כדאיתא בזוהר (תולדות קמב.) היינו שהבין שיש בחשך טובה יקרה יותר מהטובה שיש באור, שהחשך היה דבוק בהחשך שהיה קודם בריאת עולם שכתוב בו (תהילים י״ח:י״ב) ישת חשך סתרו, שהיה בו יקרות גדול יותר מהאור שנעשה אח"כ ע"י צמצום, כמו שנתבאר בפרשת בראשית (אות כג ד"ה והנה, ואות כח) ולזה הישועה שלו הוא שלא בהדרגה.

כי מדת יצחק אבינו הוא הסתלקות מן הספק. כי אאע"ה היה מכניס את עצמו לספיקות, שהיה אומר אם זה שלא לרצון השי"ת היה צריך השי"ת להראות מפורש שזה אסור, וליצחק אבינו למד השי"ת הסתלק מן הספק, כל זמן שלא תראה מפורש שזה מותר הסתלק ממנה, שיצחק אבינו היה בחינת ערב, היינו יראה,

כי מדתו של יצחק הוא זריעה, ובזריעה יש ישועה גדולה יותר מהצמיחה, כי בהצמיחה יש גבול כמה שיצמיח, אבל מהזריעה יוכל לצמוח עד אין שיעור ובלתי גבול. וכמו כן בבריאת עולם יש שיעור וגבול באור, אבל בחשך כיון שהוא למעלה מתפיסת אדם אין בו שיעור וגבול, ולכן השאיר השי"ת עדיין חשך בעולם גם אחר בריאת האור, כדי שעי"ז יטעמו מהחשך שהיה קודם שהיה אור כדכתיב (שם) ישת חשך סתרו. כי החשך הזה נוגע בהחשך שהוא למעלה מתפיסת אדם שלא היה יכול האדם לקבלו כמו שנתבאר בפ' בראשית:

אברהם - אמון בה' ובעולם,ישועה בהדרגה; יצחק - פחד מלהיפרד, ישועה ברגע

וזה היה מדת יצחק שהחזיר את הכל לשרשו כמו זריעה, שע"י שזורעין את התבואה בארץ היינו בשרשה, עי"ז מצמיח הרבה, וכדאיתא בתנחומא מקץ (סימן ה) יצחק זרע וכו' וכמ"ש לקמן (ענין ח),

כך יצחק אבינו שלא רצה לקבל שום דבר אשר לא היה רואה מפורש שהוא רצון השי"ת, ולא רצה להבטיח עצמו שיתברר אחר כך, מזה נצמח שנבקע כשחר אור ישועה גדולה מאד שלא בהדרגה, והשי"ת הושיע בעצמו אפילו אותן מקומות שהיה נסתר בהם הכבוד שמים,

שם היתה ישועה מאד עם שמחה גדולה. ולכן נקרא שמו יצחק, על שם השמחה שיש בישועתו. ויצחק מעורר ישועה ממקום גבוה מאד, וכדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו.) ואלה תולדות יצחק שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא.

וזה דאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר יצחק קראו שדה, אברהם קראו הר, היינו מי שגבוה ומנושא מכל חמדה ותאוה ועניני העוה"ז ואינו נוגע כלל מצד עצמו, זה רואה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואפילו בדבר הרשות גם שם יש כבוד שמים, ולכן יכול להכניס עצמו לכל דבר הסתר, כי מכל דבר יש כבוד שמים.

ויצחק קראו שדה, היינו כי מי שאינו יודע בענין הזריעה, כשרואה אחד זורע שדהו נראה אצלו כמי שמאבד מה שיש לו, שמאבד את תבואתו בארץ. אבל מי שיודע ענין הזריעה יודע שהוא חכם, כי על ידי זה יצמח יותר. וזהו מדת יצחק אבינו שלקח כל דבר ונתנה חזרה לשרשו, ועי"ז נצמח הרבה כמו זריעה, והיינו שהיה לו יראה לקבל כל דבר עד שהשי"ת בעצמו נתן לו בבהירות מאד.

ולכן הישועה מצד יצחק היא גדולה מאד שלא בהדרגה, עד שתחיית המתים הוא ג"כ ממדת יצחק, שברכת מחיה המתים הוא בברכת אתה גבור שהיא ברכת יצחק אבינו ע"ה, שיצחק היה פועל ישועות מן חשך העליון, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) שהוא אור גדול בשרשו רק שאין הברואים יכולים לקבלו,

כדאיתא (שם) חשך תקיף בכל אשין וכו' חשך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו וכו' והוא פעל ישועות מזה החשך העליון על ידי הזריעות והצמצומים שלו.

ולזה מצינו שיצחק אבינו חפר בארות שפלשתים סתמום וכדאיתא בזוהר חדש (פ' תולדות מה:) בעינן הבארות ובזהר הקדוש (תולדות קמא:), היינו שצמצם עצמו בצמצומים שאין האומות יכולים לסבול צמצומים כאלו, כי הצמצומים שהאומות מקבלים אינו צמצום כלל. ולכן כתיב ויעתר יצחק, ואיתא בש"ס (סוכה יד.) כעתר הזה שהוא מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת הקב"ה למדת רחמנות:

תפילת יצחק - תלות מוחלטת בה' יתברך

והענין שבאברהם לא כתיב כלל שהתפלל על בנים, וביצחק כתיב ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה. אך הענין בזה, שאצל אאע"ה לא היה צריך לכתוב שהתפלל על בנים, כי בודאי היה מתפלל ומבקש להשי"ת שיתן לו בנים, כי מדת אברהם אבינו היינו להודיע שהשי"ת נמצא בכל מקום ולהרבות כבוד שמים, וכן בודאי היה מתפלל תמיד להשי"ת שיהיו לו בנים כדי שיתגדל ויתקדש שמיה רבא.

אבל מדת יצחק אבינו היה מדת היראה, שהיה לו יראה בכל דבר כי מי יודע מה יולד בו, לכן היה מדתו לבלי להוליד, שמי יודע מה יהיה הבן

שמא יהיה חלילה רע ויכניס בו ג"כ רע חס ושלום, כי הוא הולידו והביא אותו לעולם, לכן מוטב שיהיה כלול בו, שיהיה עכ"פ [על כל פנים] בכח ולא בפועל,

לזה כתיב עליו בפירוש ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה, היינו שזה שצמצם עצמו ולא התפלל, בזה הרבה בתפלה יותר מאם התפלל, כי על ידי הצמצום פעל ישועה יותר מעל ידי התפלה, כי לשון ויעתר היינו שהעמיק התפלה בתוך לבו והתפלל שיהיה לו זה בקביעות, שהוא אין לו שום כח רק השי"ת. וזהו ענין תפלת יצחק אבינו ע"ה, לכן פעל בזה ישועה יותר, שהשי"ת בעצמו נתן לו, והיינו מחמת הצמצום, שהיה מדתו רק להסתיר כל דבר ולהחזירו לשרשו,

וכדאיתא בזוה"ק (וירא קכ.) על פסוק ויאמר אבי ויאמר הנני בני אלא בגין דהא אסתלק מרחמי דאבא על ברא, ובגין כך כתיב הנני בני הנני דאסתלק רחמי ואתהפך לדינא. ובליקוטי תורה להאריז"ל (ספר הליקוטים פ' וירא – פ' העקידה) ויאמר אבי, הרי אתה חסד היינו הלא מדתך שאתה מגדיל הויות העולם כדי שיהיה כבוד שמים יותר והאיך אתה רוצה לשחוט אותי, ויאמר הנני בני, היינו שעכשיו אני במדה שלך, שמדתך היא גבורה ולהסתיר כל דבר ולהביא לשרשו, ולכן אני רוצה להעלותך לעולה.

ולכן מצד מדת יצחק יש לצמצם עצמו בהולדה, ולכן כתיב עליו ויעתר, היינו שעל ידי הצמצום פעל ישועה גדולה, שהשי"ת בעצמו נתן לו,

היינו כי מה שאנו רואים שחלילה אין השי"ת מושיע הוא מפני המקטרגים, אבל יצחק אבינו היה כדאיתא (אבות פ"ב) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, ויצחק אבינו ביטל רצונו שלא ירצה רק מה שהוא רצון השי"ת, ולכן ביטל הש"י את המקטרגים

ונתן לו ישועה גדולה שלא בהדרגה, כי מצד יצחק הישועה היא בבת אחת שלא בהדרגה, כדאיתא בש"ס (פסחים קיט:) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק:

חשך ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגויה.

הענין בזה, שהתחלת הבריאה היה בחשך, היינו יראה, שכל בריאה היתה יראה להשפיע לחברתה, כי כל בריאה היתה עומדת בפני עצמה ולא רצו להשפיע חוץ לגבולם, היינו שהדומם לא רצה ליתן כחו להצומח וכן כולם, כדאיתא בש"ס (חולין ס:) מלמד שעמדו דשאים על פתח קרקע,

ומכל שכן שלא הסכימו הברואים למאמר נעשה אדם, מפני שבעצמם אינם יכולים להפסיד ולקלקל, ואף שבעצמם אינם יכולים להרויח ג"כ, אבל מכל מקום בטוחים שלא יקלקלו ג"כ, אבל בבריאת אדם נכנסו באחריות וסכנה. הן אמת שע"י שהאדם מכניס בקרבו כל הברואים ועובד בכחם את השי"ת על ידי זה מתקן אותם, אבל אם האדם חלילה עושה בכחם מה שהוא היפוך מרצון השי"ת, עי"ז מקלקל אותם ומפסידים בזה את הכח שלהם. לכן לא רצו ליכנס באחריות סכנה והיה להם יראה מזה וזהו נקרא חשך.

ואח"כ האיר השי"ת את עיניהם, והראה להם שהשי"ת צופה תמיד לטובת העולם, ויכולת בידו להושיע להם מכל רע, ונכנס בהם תקיפות שאיך יעשה האדם בכחם היפוך מרצון השי"ת, והלא השי"ת הוא המנהיג על כל מה שיעבור עליהם, ובודאי תכלית הכל יגמור השי"ת לטוב, ואז רצו כל הברואים והתאחדו והסכימו בבריאת האדם.

וזה התקופות נקרא בזוה"ק (משפטים קי.) בקר דאברהם, שזה הוא חלקו של אאע"ה [אברהם אבינו עליו השלום] , שהוא האיר לכל העולם שהשי"ת הוא המנהיג בעולם הזה. וזו הישועה של אברהם אע"ה היא ישועה בהדרגה,

כמש"כ [כמו שכתוב] ואברהם זקן בא בימים (בראשית נד) וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רכד.) בא בימים משום דזכה כד אסתלק מהאי עלמא באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו. וכמו שנתבאר הענין בפ' ויחי (אות יז) על פסוק ויקרבו ימי ישראל, שלא נשלם בבת אחת רק מעט מעט יום אחר יום, שכל פעם האיר לו השי"ת יותר, וזהו הישועה בהדרגה כדכתיב (משלי ד׳:י״ח) הולך ואור עד נכון היום, שבכל פעם ראה יותר שמלא כל הארץ כבודו

ומצדו יכולים לכנוס בספיקות כי בודאי יעזור ויושיע השי"ת. וזהו ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, שמצדו יש תקיפות להברואים,

אבל מדת יצחק אבינו ולחשך קרא לילה, כדאיתא בזוהר (תולדות קמב.) היינו שהבין שיש בחשך טובה יקרה יותר מהטובה שיש באור, שהחשך היה דבוק בהחשך שהיה קודם בריאת עולם שכתוב בו (תהילים י״ח:י״ב) ישת חשך סתרו, שהיה בו יקרות גדול יותר מהאור שנעשה אח"כ ע"י צמצום, כמו שנתבאר בפרשת בראשית (אות כג ד"ה והנה, ואות כח) ולזה הישועה שלו הוא שלא בהדרגה.

כי מדת יצחק אבינו הוא הסתלקות מן הספק. כי אאע"ה היה מכניס את עצמו לספיקות, שהיה אומר אם זה שלא לרצון השי"ת היה צריך השי"ת להראות מפורש שזה אסור, וליצחק אבינו למד השי"ת הסתלק מן הספק, כל זמן שלא תראה מפורש שזה מותר הסתלק ממנה, שיצחק אבינו היה בחינת ערב, היינו יראה,

כי מדתו של יצחק הוא זריעה, ובזריעה יש ישועה גדולה יותר מהצמיחה, כי בהצמיחה יש גבול כמה שיצמיח, אבל מהזריעה יוכל

לצמוח עד אין שיעור ובלתי גבול. וכמו כן בבריאת עולם יש שיעור וגבול באור, אבל בחשך כיון שהוא למעלה מתפיסת אדם אין בו שיעור וגבול, ולכן השאיר השי"ת עדיין חשך בעולם גם אחר בריאת האור, כדי שעי"ז יטעמו מהחשך שהיה קודם שהיה אור כדכתיב (שם) ישת חשך סתרו. כי החשך הזה נוגע בהחשך שהוא למעלה מתפיסת אדם שלא היה יכול האדם לקבלו כמו שנתבאר בפ' בראשית:

אברהם - אמון בה' ובעולם,ישועה בהדרגה; יצחק - פחד מלהיפרד, ישועה ברגע

וזה היה מדת יצחק שהחזיר את הכל לשרשו כמו זריעה, שע"י שזורעין את התבואה בארץ היינו בשרשה, עי"ז מצמיח הרבה, וכדאיתא בתנחומא מקץ (סימן ה) יצחק זרע וכו' וכמ"ש לקמן (ענין ח),

כך יצחק אבינו שלא רצה לקבל שום דבר אשר לא היה רואה מפורש שהוא רצון השי"ת, ולא רצה להבטיח עצמו שיתברר אחר כך, מזה נצמח שנבקע כשחר אור ישועה גדולה מאד שלא בהדרגה, והשי"ת הושיע בעצמו אפילו אותן מקומות שהיה נסתר בהם הכבוד שמים,

שם היתה ישועה מאד עם שמחה גדולה. ולכן נקרא שמו יצחק, על שם השמחה שיש בישועתו. ויצחק מעורר ישועה ממקום גבוה מאד, וכדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו.) ואלה תולדות יצחק שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא.

וזה דאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר יצחק קראו שדה, אברהם קראו הר, היינו מי שגבוה ומנושא מכל חמדה ותאוה ועניני העוה"ז ואינו נוגע כלל מצד עצמו, זה רואה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואפילו בדבר הרשות גם שם יש כבוד שמים, ולכן יכול להכניס עצמו לכל דבר הסתר, כי מכל דבר יש כבוד שמים.

ויצחק קראו שדה, היינו כי מי שאינו יודע בענין הזריעה, כשרואה אחד זורע שדהו נראה אצלו כמי שמאבד מה שיש לו, שמאבד את תבואתו בארץ. אבל מי שיודע ענין הזריעה יודע שהוא חכם, כי על ידי זה יצמח יותר. וזהו מדת יצחק אבינו שלקח כל דבר ונתנה חזרה לשרשו, ועי"ז נצמח הרבה כמו זריעה, והיינו שהיה לו יראה לקבל כל דבר עד שהשי"ת בעצמו נתן לו בבהירות מאד.

ולכן הישועה מצד יצחק היא גדולה מאד שלא בהדרגה, עד שתחיית המתים הוא ג"כ ממדת יצחק, שברכת מחיה המתים הוא בברכת אתה גבור שהיא ברכת יצחק אבינו ע"ה, שיצחק היה פועל ישועות מן חשך העליון, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) שהוא אור גדול בשרשו רק שאין הברואים יכולים לקבלו,

כדאיתא (שם) חשך תקיף בכל אשין וכו' חשך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו וכו' והוא פעל ישועות מזה החשך העליון על ידי הזריעות והצמצומים שלו.

ולזה מצינו שיצחק אבינו חפר בארות שפלשתים סתמום וכדאיתא בזוהר חדש (פ' תולדות מה:) בעינן הבארות ובזהר הקדוש (תולדות קמא:), היינו שצמצם עצמו בצמצומים שאין האומות יכולים לסבול צמצומים כאלו, כי הצמצומים שהאומות מקבלים אינו צמצום כלל. ולכן כתיב ויעתר יצחק, ואיתא בש"ס (סוכה יד.) כעתר הזה שהוא מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת הקב"ה למדת רחמנות:

תפילת יצחק - תלות מוחלטת בה' יתברך

והענין שבאברהם לא כתיב כלל שהתפלל על בנים, וביצחק כתיב ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה. אך הענין בזה, שאצל אאע"ה לא היה

צריך לכתוב שהתפלל על בנים, כי בודאי היה מתפלל ומבקש להשי"ת שיתן לו בנים, כי מדת אברהם אבינו היינו להודיע שהשי"ת נמצא בכל מקום ולהרבות כבוד שמים, וכן בודאי היה מתפלל תמיד להשי"ת שיהיו לו בנים כדי שיתגדל ויתקדש שמיה רבא.

אבל מדת יצחק אבינו היה מדת היראה, שהיה לו יראה בכל דבר כי מי יודע מה יולד בו, לכן היה מדתו לבלי להוליד, שמי יודע מה יהיה הבן שמא יהיה חלילה רע ויכניס בו ג"כ רע חס ושלום, כי הוא הולידו והביא אותו לעולם, לכן מוטב שיהיה כלול בו, שיהיה עכ"פ [על כל פנים] בכח ולא בפועל,

לזה כתיב עליו בפירוש ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה, היינו שזה שצמצם עצמו ולא התפלל, בזה הרבה בתפלה יותר מאם התפלל, כי על ידי הצמצום פעל ישועה יותר מעל ידי התפלה, כי לשון ויעתר היינו שהעמיק התפלה בתוך לבו והתפלל שיהיה לו זה בקביעות, שהוא אין לו שום כח רק השי"ת. וזהו ענין תפלת יצחק אבינו ע"ה, לכן פעל בזה ישועה יותר, שהשי"ת בעצמו נתן לו, והיינו מחמת הצמצום, שהיה מדתו רק להסתיר כל דבר ולהחזירו לשרשו,

וכדאיתא בזוה"ק (וירא קכ.) על פסוק ויאמר אבי ויאמר הנני בני אלא בגין דהא אסתלק מרחמי דאבא על ברא, ובגין כך כתיב הנני בני הנני דאסתלק רחמי ואתהפך לדינא. ובליקוטי תורה להאריז"ל (ספר הליקוטים פ' וירא – פ' העקידה) ויאמר אבי, הרי אתה חסד היינו הלא מדתך שאתה מגדיל הויות העולם כדי שיהיה כבוד שמים יותר והאיך אתה רוצה לשחוט אותי, ויאמר הנני בני, היינו שעכשיו אני במדה שלך, שמדתך היא גבורה ולהסתיר כל דבר ולהביא לשרשו, ולכן אני רוצה להעלותך לעולה.

ולכן מצד מדת יצחק יש לצמצם עצמו בהולדה, ולכן כתיב עליו ויעתר, היינו שעל ידי הצמצום פעל ישועה גדולה, שהשי"ת בעצמו נתן לו,

היינו כי מה שאנו רואים שחלילה אין השי"ת מושיע הוא מפני המקטרגים, אבל יצחק אבינו היה כדאיתא (אבות פ"ב) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, ויצחק אבינו ביטל רצונו שלא ירצה רק מה שהוא רצון השי"ת, ולכן ביטל הש"י את המקטרגים ונתן לו ישועה גדולה שלא בהדרגה, כי מצד יצחק הישועה היא בבת אחת שלא בהדרגה, כדאיתא בש"ס (פסחים קיט:) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק:

מאמר מבואר

כ-21 דקות קריאה

"ואלה תולדות"

(בית יעקב – תולדות, מאמר שלישי)

עבודת האבות וכל יהודי – לברר ולגלות את ה' בנפשם ובכל העולם

פרשת תולדות פותחת בפסוק "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק".

בזהר על פסוק זה -מיד בתחילת הפרשה -רבי חייא פותח את דבריו בפסוק "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו".

מסביר ה'בית יעקב', כי המשמעות הפנימית כאן של 'ימלל' [כפי שמבאר הזהר במקום אחר], היא מלשון "וקטפת מלילות בידך" -והיינו להפריד ולברור את הטוב שבשיבולים מהקליפה. אם כן הפסוק יתפרש: "מי ימלל" -יברור ויוציא את הטוב-הפנימיות מ"גבורות ה'".

ה'גבורה' של ה' מתבארת בתורת החסידות כמידת הצמצום וההעלם, כמשתמע גם מדברי חז"ל "איזהו גיבור? הכובש [-מעלים ומצמצם] את יצרו". את ההעלמים האלו צריך למלל-לפרק לפרטים, ולמצוא את הפנימיות שבהם.

כי בעוה"ז [בעולם הזה] הסתיר השי"ת הפנימיות, ומי יכול לבקוע ההסתר ולהראות בכל דבר שיש בו דברי תורה וכבוד שמים.

בעולם הזה, השם יתברך הסתיר את הפנימיות שלו -שהיא התורה וכבודו יתברך,¹ והנגלה לעינינו זה גשמיות הדברים והיותם מציאות עצמאית הנפרדת

מדבר ה'. כמו שנאמר בחסידות "'עולם' מלשון העלם", כך שהעולם הזה עיקרו ההעלם והצמצום של ה'.

הפסוק "מי ימלל גבורות ה'" בא לשאול: "מי יכול לבקוע ההסתר (-למולל) ולהראות בכל דבר (-גבורות ה') שיש בו דברי תורה וכבוד שמים?" ועונה על כך הפסוק:

ישמיע כל תהלתו, היינו מי שיכול לברר עצמו להשמיע כל הבירורים ולילך ברור ומזוכך מכל תאות עוה"ז, זה יכול להראות שאף בהסתר גדול שאינו נראה שם שום דברי תורה, אף שם יש כבוד שמים ודברי תורה.

מי ש"ישמיע כל תהלתו" -היינו מי שישמיע את ה'תהלה' שלו עצמו והטוב- כבוד ה' היוצא ממנו. והיינו שמי שיכול לברר את עצמו, ושנפשו וגופו יהיו מבוררים מהגשמיות -כך שהמציאות שלו תבטא את טוב ה' -הוא מי שיוכל לגלות ולברר את כבוד שמים ודברי התורה בעולם הזה, ואף במקומות שהינם "בהסתר גדול".

כפי שאומר הזהר (כאן):

וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות דף קלד:) דלית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא, והיינו שהכל נברא בדברי תורה, ובכל שייפא ושייפא יש ד"ת [-דברי תורה], וכנגדם כל הברואים בעולם, כדאיתא בזוה"ק (שם) עלמא וכו' לא קיימין אלא על אוריתא.

נקודה זו -שהיכולת לברר את העולם היא תלויה בתיקון האדם עצמו -היא הנאמרת בהמשך דברי הזהר בפרשה: "דלית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא" -אין לך איבר ואיבר באדם שאין כנגדו בריה בעולם. כל איבר של אדם הוא כנגד דבר אחר בעולם, ובכל איבר ואיבר ישנו כבוד ה' ודברי תורה שהוא בא להביא לעולם (כמו שיש תרי"ג מצוות כנגד תרי"ג איברים). אם כן, ככל שהאדם באיבריו וגופו יגלה את כבוד ה' -כך יתגלה כבוד ה' ודברי התורה המעמידים את כללות העולם.

והשי"ת הסתיר זאת מלפני האדם, והיינו כדאיתא בזוה"ק (שם) כד בעא קוב"ה למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי וכו'

תלות העולם בדברי התורה -שהם הם קיומו -נאמר בזהר אצלנו: "עַלְמָא עַלְמָא, אַנְתְּ וְנִימוּסָךְ לָא קָיְימִין אֶלָא עַל אוֹרַיְיתָא" -עולם עולם, אתה והחוקיות שלך לא עומדים אלא על התורה. אין קיום וחיות לעולם ללא התורה.

אמנם כאמור, אין חיות לעולם בלי תורה -אבל ה' הסתיר זאת מהאדם. כפי שאומר כאן הזהר: בעת שה' רצה לברוא את האדם (מדברי תורה) התורה אמרה לו שלא כדאי, כי האדם יחטא (יעבור על דברי תורה), וה' ידון אותו והוא לא יעמוד בזה, ואז חבל על זה שבראו אותו בכלל... בעצם, טענת התורה היא שהאדם חלילה יעבור על דברי תורה -שהם הקיום שלו ושל העולם. ואם כן, לא תהיה לו ולעולם מציאות -הוא לא יעמוד בדינך - וחבל לברוא אותו מלכתחילה! נמצא -כפי שטוענת התורה, ובצדק -שהאדם לא מודע לכך שכולו דברי תורה, והוא אף יכול לפעול דברים הפוכים מכך (לחטוא..), כי ה' הסתיר את פנימיות העולם כאמור. אך אם כן, מדוע בכל זאת ה' ברא את האדם?

אמר לה קב"ה הא אתקנת תשובה עד לא בראתי עלמא, היינו כי אפילו מה שנראה ההיפוך מרצון השי"ת גם כן נשתלשל מדברי תורה, רק שבעוה"ז נראה שהוא ההיפוך מרצונו ית' וזה נסתר שהוא ג"כ דברי תורה, אבל ע"י תשובה רואה שיש בזה ג"כ דברי תורה.

ה' ענה לתורה: "הא אתקנת תשובה עד לא בראתי עלמא" -התשובה קיימת עוד לפני שבראתי את העולם. ואם כן, כל בריאת העולם על ידי התורה -כפופה גם היא לעניין התשובה (כך שבעצם התורה 'חייבת' לְחַיוֹת גם את מה שנגד רצונה, שאפשר לעשות עליו תשובה).

נמצא, כי גם מה שנראה הפך מרצון ה' (חטאים), השתלשל ונברא מדברי תורה. אמנם, בעולם שלנו, כמובן שאלו דברים שהם היפך רצון ה' והתורה! אך כשעושים עליהם תשובה מתגלה שבעצם גם בהם יש דברי תורה-רצון ה'.

כי תשובה מורה שיכול להחזיר ממדרגה למדרגה עד שמגיע למקום בינה קודם בריאת עוה"ז, כי מזה הכח של בעל תשובה, שבוקע כל ההסתרות ומראה הדברי תורה של כל שייפא גופא שלו, וכמו כן בוקע ההסתרות של כל העולם, ומראה הד"ת [הדברי תורה] של כל הברואים שהכל נברא לכבודו. רק כמו שיש הסתר בפרט האדם, כן יש הסתר בכלל כל הברואים, וכשהבעל תשובה בוקע ההסתר שלו ורואה שמכל שייפא גופא יש כבוד שמים, כמו כן נבקע ההסתר של כל הברואים, ורואים מפורש שבכל בריאה יש כבוד שמים, כי מכל שייפא יש כנגדו בריאה.

זוהי המהות של התשובה, מלשון להשיב-להחזיר את הדברים לשרשם ממדרגה למדרגה "עד שמגיע למקום בינה". הבינה -כפי שמתבאר בחסידות - היא מבטאת את ה'עולם הבא' שהוא קודם (-מעל) לעולם הזה. [הבינה נקראת בקבלה 'אמא', האמא היא מולידה את הבנים והבת-המידות והמלכות. בשביל להבין יותר נלמד מאמא פה בעולמינו (המשתלשלת מה'אמא'-בינה העליונה) נבחין כי כאשר ילד מתנהג לא טוב -אמא שלו לא רואה זאת ככה. אמא שלו תמיד מבינה אותו ורואה כיצד מתגלות תכונותיו הטובות, והיא מקבלת את הילד כמו שהוא. עוד יותר -וזהו יותר מכוון למבואר במאמר -האם תמיד מבחינה ומבינה שבנה נמצא בתהליך ומהלך של התקדמות, גם אם נראה כעת שהוא סובל או אינו מתנהג כיאות].

מכח זה שבעל התשובה שואף בכל תוקף לחזור אל ה' ולהחזיר-להשיב את חייו שלב אחר שלב אל ה' -בעל התשובה מתעקש ובוקע את כל ההסתרות והוא מגלה בכל איבר ואיבר שלו ובכל שלב בחייו (כולל חטאיו) כיצד הם דברי תורה והינם מספרים את כבוד השם. (לדוגמה, לפעמים -אחר תשובה אמיתית אדם שם לב שמכח חטא מסויים הוא שינה מהלך בעבודת ה' ו"נגע" במקום יותר פנימי בקשר שלו עם ה', או שזה גרם לו להתייעץ ו'להפתח' אל משפיע אמיתי, או שזה גרם לו להכיר בכך שיש בו נטיות שפלות ועליו להתגבר ולא לחוש על זרי הדפנה, וכו'... [כמו שאמא רואה בבנה שהוא גילה בכך צדדים חדשים באישיות/התבגר/הכיר את לבו]).

אדם הבוקע את ההסתרים שלו (חטאים!) ומגלה שהכל דברי תורה -הרי הוא 'בוקע' ברגע אחד את ההסתר של כל הברואים וניכר שבכל הברואים יש דברי תורה וכבוד שמיים -שכן כולם כנגד איבריו, המגלים כעת כבוד שמים.

וזה שהקדים הזוה"ק כאן בפתיחה זו, כי בכאן כתיב ואלה תולדות, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ובאמת מה שייכות יש לאלו עם הראשונים, הלא הראשונים היו רשעים. אך הענין הוא, שיצחק אבינו היה יכול לבקוע כל ההסתרות ולהוציא הפנימיות של כל דבר וליקחו אצלו, ולברר שבכל דבר יש כבוד שמים, ומכל הדורות שלפניו היה יכול להראות שיש בהם דברי תורה וכבוד שמים, והיינו שהפנימיות שלהם קבל יצחק אבינו והקליפה שסביב הפרי נתבטל לגמרי:

כעת לאחר ביאור זה מובן מדוע הזהר פתח בדברים אלו: "מי ימלל", ובכך שכל הבריאה היא תורה, ושישנה תשובה בעולם. שכן שאלה מתבקשת על תחילת הפרשה שהיא פותחת באות ו', 'ו החיבור' -"ואלה תולדות יצחק בן אברהם". אם כן משמע שיצחק ממשיך את הדורות שלפניו (ועוד יותר את סוף פרשת חיי-שרה המדברת אודות ישמעאל)! אך הדורות שלפני יצחק (מלבד אברהם) היו רשעים! כיצד ניתן להתייחס ליצחק כממשיך דרכם של הרשעים?

משום שיצחק עבודתו היתה כבעל תשובה, הוא יכל למולל כל דבר ובכך לבקוע את ההעלמים וההסתרים (רק שאצלו לא היו ההעלמים עוונות, חלילה, כי אם פשטות עולמינו שאור ה' מכוסה ונעלם בו מאד...) ולהוציא את הפנימיות של העולם, כך שגילה בכל מה שהיה -אפילו במעשי הרשעים -שהם תמיד מספרים כבוד א-ל ודברי תורה. עבודה זו של יצחק ביטלה את הקליפה (-רשעה המנותקת מה') הסובבת את הפרי (-דברי התורה שהיא באה לספר). משום שכשאוכלים את הפרי, אפשר לזרוק את הקליפה... אין בה צורך יותר…

עבודת אברהם-אור כנגד עבודת יצחק-חשך, והשפעתם על עבודת הברואים

יסוד זה של עבודת יצחק -המתעסקת ומהפכת את כל החשך -מבואר בזהר המסביר את החילוק בין עבודת יצחק לעבודת אברהם:

וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמא: קמב.) ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א׳:ה׳) דא אברהם דאיהו נהורא דיממא ונהורא דיליה אזיל ונהיר ואתתקף בתיקונא דיומא. ובגין כך מה כתיב (בראשית כ״ד:א׳) ואברהם זקן בא בימים באינון נהורין דנהרין ואיהו סיב כד"א (משלי ד׳:י״ח) הולך ואור עד נכון היום, ובגין כך ויקרא אלהים לאור יום. ולחשך קרא לילה דא יצחק, דאיהו חשך ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגויה.

[תרגום הזהר: "ויקרא אלהים לאור יום" -זה אברהם, שהוא אור היום, ואורו הולך ומאיר ומתחזק בתקון היום. ומשום כך מה כתוב? "ואברהם זקן בא בימים" -באותם האורות שמאירים. והוא זקן, כמו שנאמר (משלי ד) הולך ואור עד נכון היום, ומשום כך ויקרא אלהים לאור יום. ולחשך קרא לילה -זה יצחק, שהוא חשך, והוא הולך לקבל לתוכו את הלילה].

אברהם אבינו עניינו הוא להאיר -עבודה של אור, המאירה ונותנת אמון בכך שהכל הולך אל הטוב -כפי שעוד יתבאר במאמר. על כן תפקידו הוא בימים- במציאות, על מנת להאיר אותם; יצחק אבינו -כאמור -עניינו הוא עבודה של חשך, וכפי שעוד יתבאר, ולכן הוא "אזיל לקבלא לילא בגויה" -הוא הולך ומגלה אלוקות גם בכל הדברים השליליים (לילה) עד אשר "לילה כיום יאיר". כעת הבית יעקב יבאר את ההבדל בין עבודת אברהם-אור, לעבודת יצחק-חשך, והשפעתם על עבודת הברואים.

ידוע מאמר הזהר המפורסם "ברישא חשוכא והדר נהורא" -תחילת הבריאה נעשתה בחשך, והיינו ביראה-צמצום (צמצום אומר שאני לא מאיר-מתפשט לאיזה מקום, משום שאני 'ירא'-חושש להופיע שם. על כן הצמצום נקרא חשך). המשמעות אצל הבריות היא שכל אחת פחדה להתפשט ולהשפיע מעבר לעצמה, כך ש"עמדו דשאים על פתח הקרקע" -הם מצד אחד נבראו, אך היתה להם יראה מלהופיע על גבי הקרקע ולהשפיע את עצמם לעולם. כך בכללות כל הדומם-צומח-חי, לא היה להם מספיק ביטחון עצמי בתפקידם ולכן כל אחד נשאר לעצמו ולא השפיע-התפשט לזולת.

ומכל שכן שלא הסכימו הברואים למאמר נעשה אדם, מפני שבעצמם אינם יכולים להפסיד ולקלקל, ואף שבעצמם אינם יכולים להרויח ג"כ, אבל מכל מקום בטוחים שלא יקלקלו ג"כ, אבל בבריאת אדם נכנסו באחריות וסכנה. הן אמת שע"י שהאדם מכניס בקרבו כל הברואים ועובד בכחם את השי"ת על ידי זה מתקן אותם, אבל אם האדם חלילה עושה בכחם מה שהוא היפוך מרצון השי"ת, עי"ז מקלקל אותם ומפסידים בזה את הכח שלהם. לכן לא רצו ליכנס באחריות סכנה והיה להם יראה מזה וזהו נקרא חשך.

מעבר ל'אופי' הראשוני של הבריות אותו הן קיבלו בתחילת הבריאה (של היראה) -היה להם הרבה יותר פחד מכך שיברא האדם. האדם יכול ולשנות את העולם, הוא היצור שהכי לא מאפשר לבריות להשאר במקומן הטבעי להן (בלי להתפשט ולהשתנות). אמנם מצד אחד האדם יכול להועיל לבריות, שכן הוא יכול לקיים על ידם מצוות, ובכח האוכל והגשמיות הוא יעבוד את ה' ובכך 'יקדם' את הבריות ויקרב אותן לה' [מה שהן עצמן לא יכולות, שכן אינן בעלי בחירה]. אבל אף-על-פי-כן, מרוב יראתן להזיק ולעבור על דבר ה' -הם העדיפו שלא להתקדם 'לא מזיק לא מועיל'... משום שהאדם ביכלתו גם לחטוא ולהרחיק אותן מה' ולעשות איתם משהו הפוך מרצון ה' ו"על ידי זה מקלקל אותם ומפסידים בזה הכח שלהם".

"לכן לא רצו ליכנס באחריות סכנה והיה להם יראה מזה", לכן הן לא רצו להכנס באפשרות של סכנה שישתמשו בהן לעשות היפך רצון ה' -ולכן לא הסכימו לבריאת האדם (כמו אדם שמפחד להתחתן -או כל מעשה טוב בו עליו לקחת אחריות -כי הוא לא יודע אם הוא יצליח לדאוג לבית, לאשה ולילדים. זאת על אף שזו טובה גדולה ועצומה הן לנשמות משפחתו והן לבורא עולם, מכיוון שהוא יודע שהוא יכול גם להזיק להם [וכנראה שבטוח הוא גם יזיק]...)

ואח"כ האיר השי"ת את עיניהם, והראה להם שהשי"ת צופה תמיד לטובת העולם, ויכולת בידו להושיע להם מכל רע, ונכנס בהם תקיפות שאיך יעשה האדם בכחם היפוך מרצון השי"ת, והלא השי"ת הוא המנהיג על כל מה שיעבור עליהם, ובודאי תכלית הכל יגמור השי"ת לטוב, ואז רצו כל הברואים והתאחדו והסכימו בבריאת האדם.

אמנם, לאחר השלב הזה (שהוא פנימי וראשיתי יותר) ה' האיר את עיני הבריות וגילה להן שהוא תמיד משגיח על כל הנעשה, וביכולתו 'להתערב' בכל עת שצריך. מכח הארה זו, נכנס בהם תוקף וביטחון להתגלות בעצמם ו'לתת' את עצמם ברשות האדם. שהרי אם ה' הטוב והמטיב משגיח על כל הברואים, איך יתכן שהאדם יצליח 'להשתמש' בהם נגד רצונו?! הרי ה' הוא המחיה את כל העולם, ואף בריה ואפילו אדם לא יוכלו לפעול כנגדו. ואם כן -לא משנה מה יהיה -יהיה טוב! "ובודאי תכלית הכל יגמור השם יתברך לטוב", לכן אז כל הכחות התגלו והשפיעו מעצמן לזולתן והסכימו להתאחד לבריאת האדם (הכלול מהן, מכל מעשה בראשית כנ"ל "כל שייפא ושייפא כו").

וזה התקופות נקרא בזוה"ק (משפטים קי.) בקר דאברהם, שזה הוא חלקו של אאע"ה [אברהם אבינו עליו השלום], שהוא האיר לכל העולם שהשי"ת הוא המנהיג בעולם הזה. וזו הישועה של אברהם אע"ה היא ישועה בהדרגה,

תקופה זו בה האיר בעולם האמון בכך שהכל בסוף יגלה את כבוד ה' ולכן יש אמון לקדם ולפתח את עצמי ואת העולם, נקראת בזהר "בקר דאברהם". כמו שהבוקר מאיר את העולם וזורח -כך אברהם מאיר ומזריח את אור ה', ומאיר לכולם הכרה ברורה ש"אין עוד מלבדו" וממילא לא שייך להפרד מהשם אף פעם.

מכח האמון הזה כאמור נכנס בבריות ביטחון לפעול ולקדם לאט לאט את העולם. על כן עבודה זו וישועת העולם היא בהדרגה, שכן לא פועלים מצד הנגלה לעינים, אלא מצד האמונה. עד שהאמונה של אברהם בבריאה - שהבריאה מגלה אור אלוקי -תתגלה ותחדור גם במציאות, (עד שהמציאות תכיר בכך באופן פנימי -ישועה), יקח זמן ועבודה. (כמו שהאדם מקים את הבית שלו מתוך אמונה שבודאי תהיה בו אהבת-אמת והשראת שכינה, אך עד שזה יתגלה יקח זמן ועבודה יומיומית כמובן).

כפי שמבאר הזהר את דברי התורה אודות אברהם שהוא "בא בימים":

בסוף ימיו של אברהם אבינו התגלה כיצד כל יום ויום בחייו בעבודה מתונה בסדר והדרגה -הוא עבד את ה' וגילה בהם את אורו, כך שניכר שאברהם "בא"- התלבש (נכנס בפנים, כמו אדם שנכנס-מתלבש בחולצה) "בימים", והתקדם איתם (כמו שהשנה תמיד מתקדמת). אברהם כל כולו היה נתון בכל יום ויום לעשות עבודתו כך בהדרגה כל ימיו "הולך ואור עד נכון היום" -ממשיך להאיר לעצמו ולעולם ("-הולך ואור") עד שמתגלה לעין כל ש'אין עוד מלבדו' ("-עד נכון היום"). כפי שגם נתבאר בבית יעקב על פרשת 'ויחי', כי "ויקרבו ימי ישראל למות", המשמעות היא שמכיוון שיעקב עבד יום-יום ללא הפסק את הקדוש ברוך, הוא זכה שגם 'ימי ישראל' פה בעולם הזה, עלו למרום יחד עם נשמתו.

ומצדו יכולים לכנוס בספיקות כי בודאי יעזור ויושיע השי"ת. וזהו ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, שמצדו יש תקיפות להברואים,

מצד האמון הגדול שהשם מסדר את הכל ולא יתכן ששום בריה תשמש נגדו, האדם יכול להכניס את עצמו ל'ספיקות' -והיינו במקומות שספק אם השם נוכח שם או לא -ענייני הרשות. "כי בודאי יעזור ויושיע השם יתברך". לכן הזהר אומר שאברהם הוא ה"אור יום", שכן הוא מגדלור שמאיר לכולם שה' איתם -מה שממלא אותם בביטחון (-תקיפות).

אבל מדת יצחק אבינו ולחשך קרא לילה, כדאיתא בזוהר (תולדות קמב.) היינו שהבין שיש בחשך טובה יקרה יותר מהטובה שיש באור, שהחשך היה דבוק בהחשך שהיה קודם בריאת עולם שכתוב בו (תהילים י״ח:י״ב) ישת חשך סתרו, שהיה בו יקרות גדול יותר מהאור שנעשה אח"כ ע"י צמצום, כמו שנתבאר בפרשת בראשית (אות כג ד"ה והנה, ואות כח) ולזה הישועה שלו הוא שלא בהדרגה.

אמנם מדת יצחק אבינו לא כך היא. יצחק עובד בחשך. מדוע? יצחק הבין שיש בחשך טובה יותר פנימית ועצמית מאשר הטובה שיש באור. על החשך נאמר שה' עצמו נמצא בו -"ישת חשך סתרו". החשך הקיים בעולם הוא דבוק לגמרי בחשך בו ה' מסתתר (ולכן פה בעולם הרי הוא בהסתר) -ולכן, בשונה מעבודת אברהם, לא צריך לנסות להאיר אותו! יש לו מהות אלוקית פנימית משלו, שהיא קודמת ויותר פנימית, כאמור, לאור של בריאת והתפשטות הבריות-העולם [כמו שביאר הבית יעקב בפרשת בראשית]. לכן גם הישועה אצל יצחק היא לא בהדרגה. אין פה תהליך של הארת החשך לאט-לאט, ההסתר הוא עצמות אלוקות וזה מתגלה ברגע אחד (כפי שעוד יתבאר).

מה הכונה בכך שלא צריך להאיר את החשך אלא הוא טוב כפי שהוא?

כי מדת יצחק אבינו הוא הסתלקות מן הספק. כי אאע"ה היה מכניס את עצמו לספיקות, שהיה אומר אם זה שלא לרצון השי"ת היה צריך השי"ת להראות מפורש שזה אסור, וליצחק אבינו למד השי"ת הסתלק מן הספק, כל זמן שלא תראה מפורש שזה מותר הסתלק ממנה, שיצחק אבינו היה בחינת ערב, היינו יראה,

יצחק אומר: אני לא נכנס לספיקות-הסתרים-חשך, אני משאיר אותם כמו שהם. אברהם נכנס בספיקות מתוך אמון בבורא עולם שהוא יכול להאיר אותם, אם ה' חושב שזה אסור -היה עליו לגלות זאת; יצחק אומר, אם ה' חושב שזה מותר -היה עליו לומר זאת בפירוש… יצחק הינו מגלם את היראה, כמו היראה שהיתה לנבראים בהתחלה: לא להתפשט-להאיר לאיפה שה' לא אומר בפירוש, ה'שטח האפור'.

כי מדתו של יצחק הוא זריעה, ובזריעה יש ישועה גדולה יותר מהצמיחה, כי בהצמיחה יש גבול כמה שיצמיח, אבל מהזריעה יוכל לצמוח עד אין שיעור ובלתי גבול. וכמו כן בבריאת עולם יש שיעור וגבול באור, אבל בחשך כיון שהוא למעלה מתפיסת אדם אין בו שיעור וגבול, ולכן השאיר השי"ת עדיין חשך בעולם גם אחר בריאת האור, כדי שעי"ז יטעמו מהחשך שהיה קודם שהיה אור כדכתיב (שם) ישת חשך סתרו. כי החשך הזה נוגע בהחשך שהוא למעלה מתפיסת אדם שלא היה יכול האדם לקבלו כמו שנתבאר בפ' בראשית:

מדת היראה -מדתו של יצחק -הינה זריעה [לעומת אברהם שעבודתו צמיחה -לדחוף את העשבים אל מעל הקרקע]. בזריעה ישנה ישועה-תועלת יותר גדולה מאשר בצמיחה, משום שצמיחה היא מוגבלת: הצמח צומח דוקא במיקום, לפי שטח האדמה שלו, ולפי יכולותיו לצמוח. לעומת זאת, מהזריעה יכול לצמוח המון לאין שיעור: הזרע אינו מוגבל למיקום, ויש בו כח אין-סוף של צמיחה.

ההבדל בין צמיחה לזריעה הוא כמו בין חשך לאור: הצמיחה היא אור -גילוי כלפי חוץ של הכחות הנעלמים (כמו שהובא לגבי אברהם-אור שמצמיח את העשבים). כאשר אני מגלה ומתגלה, הגילויים שלי הינם תמיד מוגבלים (לדוגמה, כשאני מחליט להתגלות ולהאיר למישהו דיבור טוב -אני מדבר דוקא איתו ולא עם מישהו אחר); אמנם הזריעה הינה לפני הגילוי, היא מבטאת את כחות החיים הנשארים טמונים-נעלמים בחשך -ואם כן הם נשארים תמיד בלי גבול (כמו שלפני שאני פניתי-התגלתי-הארתי כלפי חוץ, אני נעלם ואין סופי לגמרי כלפי הזולת).

אם כן, החשך הפנימי "ישת חשך סתרו" מבטא מדרגה אלוקית אין-סופית שאין האדם יכול לסובלה, ולכן, על מנת יהיה לנו אפשרות לגלות את אותו חשך עליון פה בעולם -ה' השאיר גם אצלנו בעולם חשך-הסתרים הנוגעים ודבוקים בחשך העליון שנגלה אותם על ידי העבודה של יראה-חשך.

אברהם – אמון בה' ובעולם, ישועה בהדרגה; יצחק – פחד מלהיפרד, ישועה ברגע

וזה היה מדת יצחק שהחזיר את הכל לשרשו כמו זריעה, שע"י שזורעין את התבואה בארץ היינו בשרשה, עי"ז מצמיח הרבה, וכדאיתא בתנחומא מקץ (סימן ה) יצחק זרע וכו' וכמ"ש לקמן (ענין ח),

זאת היא מדתו של יצחק -הזריעה, להחזיר כל דבר אל השרש [שהרי בעת שלוקחים חיטה לדוגמה וזורעים אותה, אתה לוקח אותה מהיותה פרי, צמח - אור, והופך אותה חזרה להיות זרע -חשך]. ובכך חיטה אחת מצמיחה לאין- ערוך ממה שהיא היתה!

כך יצחק אבינו שלא רצה לקבל שום דבר אשר לא היה רואה מפורש שהוא רצון השי"ת, ולא רצה להבטיח עצמו שיתברר אחר כך, מזה נצמח שנבקע כשחר אור ישועה גדולה מאד שלא בהדרגה, והשי"ת הושיע בעצמו אפילו אותן מקומות שהיה נסתר בהם הכבוד שמים,

כמו-כן יצחק, לא השתמש בבריות, בגילויים, כי אם 'החזיר' אותם להיות חשוכים-גולמיים (שהרי בעת שאני כבר לא משתמש בחפץ כלשהו -הוא מאבד ממשמעותו וחוזר להיות 'עצם') -ולא רצה לפעול כאברהם ולהשתמש בבריות ולהאמין בכך שבודאי ה' יוביל את כל מעשיו לטוב השלם, הוא העדיף להשאיר ולהחזיר אותם אל החשך.

כמו שהזרע מצמיח לאין-שיעור, כך בכח הזריעה -היראה -צומחת ישועה גדולה מאד שלא בהדרגה ותהליך. ישועה של החשך -האין סופי כאמור -אינה מתבטאת בשינוי, אלא שלפתע מתברר כיצד כל החשך הוא בעצם "ישת חשך סתרו", וה' בעצמו בוקע את ההעלם ומגלה שהוא שם.

שם היתה ישועה מאד עם שמחה גדולה. ולכן נקרא שמו יצחק, על שם השמחה שיש בישועתו. ויצחק מעורר ישועה ממקום גבוה מאד, וכדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו.) ואלה תולדות יצחק שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא.

הישועה של יצחק -כשמה כן היא -גורמת לצחוק ושמחה גדולים מאד (שכן יצחק מסתכל על החשך כהסתר, וכשפתאום מתגלה שזה אלוקות ממש -זה עושה צחוק גדול [שכן צחוק בא מהפתעה]). מהסיבה הזאת יצחק נקרא כך, ומהישועה הזאת (-המגלה שהחשך הוא אלוקות) יהיה צחוק הצדיקים לעתיד לבא, כפי שאומר המדרש הנעלם: "'ואלה תולדות יצחק' -שיצחקו הצדיקים לעתיד לבא".

וזה דאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר יצחק קראו שדה, אברהם קראו הר, היינו מי שגבוה ומנושא מכל חמדה ותאוה ועניני העוה"ז ואינו נוגע כלל מצד עצמו, זה רואה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואפילו בדבר הרשות גם שם יש כבוד שמים, ולכן יכול להכניס עצמו לכל דבר הסתר, כי מכל דבר יש כבוד שמים.

לפי זה מתבארים דברי חז"ל המציינים את החילוק בין האבות כיצד הם קוראים ומתייחסים לבית המקדש (שהוא מקור ההשראה לעבודת ה' לכל החיים).

"אברהם קראו 'הר'" -המבט של אברהם בעבודת ה' הוא עבודת הצדיק שהוא כמו 'הר', הוא מרומם לגמרי מכל ענייני העולם הזה, ומכל משיכה גשמית -כך שההסתר כלל לא 'תופס' אותו. משום כך הוא רואה בחופשיות כיצד בכל -גם בגשמיות שהיא לא מצוה -יש כבוד שמים. לכן הוא לא מפחד להכנס עמוק בגשמיות -במקומות שלא ברור אם ה' נמצא בהם -'להכנס בספיקות', כי הם לא 'מבלבלים' אותו.

"יצחק קראו 'שדה'" -המבט של יצחק הוא שעבודת ה' היא לזרוע 'שדה' בארץ. כשמסתכלים מבחוץ, חושבים שמי שזורע בשדה הוא טיפש, הוא לוקח אוכל ומטמין-מעלים אותו בקרקע (כמו כן, אנחנו לפעמים מסתכלים על אדם שמפחד לגלות את כוחותיו כטיפש...), אבל על ידי זה צומח שדה שלם (אבל אותו אדם בסוף יצמיח ויגלה המון באיכות גדולה). מעלה נוספת בעבודת היראה, שאם אני לא מנסה לשנות את החשך ואני ירא להתגלות ולהאיר אותו -האחריות היא על ה' בלבד. אני לא נוגע במה שלא ברור שה' רוצה, אם ה' באמת רוצה את זה -שיגלה! כשה' מגלה זאת, אזי בהיר ומוחלט בהכרה גמורה (בניגוד לאברהם שזו 'אמונה' כנ"ל) שהכל אלוקות.

ולכן הישועה מצד יצחק היא גדולה מאד שלא בהדרגה, עד שתחיית המתים הוא ג"כ ממדת יצחק, שברכת מחיה המתים הוא בברכת אתה גבור שהיא ברכת יצחק אבינו ע"ה, שיצחק היה פועל ישועות מן חשך העליון, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) שהוא אור גדול בשרשו רק שאין הברואים יכולים לקבלו,

לפיכך הישועה מהעבודה של יצחק היא גדולה מאד ללא הדרגה, יצחק ירא ו'לא נוגע' בשום פרט מהמציאות עד שה' יגלה שהוא נמצא בו. ה' הוא 'נושא הפכים', ולכן אצלו החשך אינו הסתר כי אם גילוי מאד עליון ועצמי -ורק הוא יכול לגלות זאת. נשיאת הפכים זו מתגלה בשיאה בתחית המתים, בה המות- חשך קם לתחיה -מתגלה שהוא אלוקות. לכן ברכת מחיה המתים היא 'ברכת הגבורות' -מידתו של יצחק, גבורה-התכנסות הנובעת מהיראה הפנימית להתפשט כנ"ל.

אלו הן הישועות של יצחק, מה"חשך העליון" שהוא אור כל-כך גדול עד שאין הברואים יכולים לסובלו -ולפיכך נראה להם כחשך (כמו אדם שמסונוור מרוב אור עד שהוא לא רואה כלום).

כפי שאומר הזהר הקדוש:

כדאיתא (שם) חשך תקיף בכל אשין וכו' חשך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו וכו' והוא פעל ישועות מזה החשך העליון על ידי הזריעות והצמצומים שלו.

[תרגום: חשך הוא הכי תקיף בכל האישים והוא מחזק את התהו, והחשך הוא אש ולא אש חשוכא חוץ ממתי שהוא מחזק את התהו…]

החשך הוא אש, שהיא מאירה, אך הוא אש מאד מאד חזקה כאמור עד שלא ניתן לראות אותה. אמנם ישנם מקומות ('תהו')² בהם האש נהיית חשוכה - שמשם החשך כפי שהוא בעולמנו -מסתיר על אלוקות. מהחשך העליון (האש-אור הכי חזקה) יצחק המשיך ישועות שלמעלה מכל גדרי המציאות, בכך שהוא עצמו הצטמצם והיה 'חשוך'.

ולזה מצינו שיצחק אבינו חפר בארות שפלשתים סתמום וכדאיתא בזוהר חדש (פ' תולדות מה:) בעינן הבארות ובזהר הקדוש (תולדות קמא:), היינו שצמצם עצמו בצמצומים שאין האומות יכולים לסבול צמצומים כאלו, כי הצמצומים שהאומות מקבלים אינו צמצום כלל. ולכן כתיב ויעתר יצחק, ואיתא בש"ס (סוכה יד.) כעתר הזה שהוא מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת הקב"ה למדת רחמנות:

בחסידות נתפרש כי סתימת הבארות על ידי הפלישתים באה להסתיר ולהעלים את כך שיש לעולם פנימיות ועומקים המלאים במים-חיות אלוקית (- "אין מים אלא תורה", דברי תורה כנ"ל). את בארות אברהם -הצליחו הפלשתים לסתום, אך את בארות יצחק -לא. משום שכל כח הפלישתים ואומות העולם הוא צמצום והעלם על האלוקות. אמנם יצחק חי בצמצום הרבה יותר גדול,

צמצום אמיתי אלוקי, כך שבנפשו כל מה שה' לא אמר בפירוש -הוא לא קיים! הצמצומים של הפלישתים כלל לא מתקרבים לצמצום-יראה של יצחק אבינו. זוהי המדה המיוחדת של יצחק שאצלו לא נאמר לשון תפילה כי אם "ויעתר". לשון זו ביארו חז"ל שזהו מלשון 'עתר'-קלשון שהוא מהפך ומעביר את התבואה ממקום למקום. זוהי תפילתו של יצחק ה'נוגעת' לה' במקומות הכי פנימיים עד שבכוחה לשנות את איך שהקדוש ברוך מתייחס לדבר(!) ולהפך מידתו מדין לרחמים.³

תפילת יצחק – תלות מוחלטת בה' יתברך

והענין שבאברהם לא כתיב כלל שהתפלל על בנים, וביצחק כתיב ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה. אך הענין בזה, שאצל אאע"ה לא היה צריך לכתוב שהתפלל על בנים, כי בודאי היה מתפלל ומבקש להשי"ת שיתן לו בנים, כי מדת אברהם אבינו היינו להודיע שהשי"ת נמצא בכל מקום ולהרבות כבוד שמים, וכן בודאי היה מתפלל תמיד להשי"ת שיהיו לו בנים כדי שיתגדל ויתקדש שמיה רבא.

הסבר האופי של אברהם ושל יצחק ואופן תפילתו -מסביר מדוע אצל אברהם לא הוזכר בכלל שהוא התפלל על בנים, על אף שהוא חיכה המון שנים.. ומדוע אצל יצחק נכתב "ויעתר".

אצל אברהם -פשוט שהוא התפלל שיהיו לו בנים. אברהם חי בתודעה שהעיקר לפעול לגלות את זה שה' נמצא בכל מקום -וה' אחראי שלא יהיו תקלות כנ"ל. לכן, ודאי שהוא התפלל על בנים שהם "מרבים את הדמות", והם ודאי יגדלו שמיה רבה (לא יתכן שיפעלו נגד ה') -אברהם רוצה להתפשט ולצמוח כאמור.

אבל, יצחק אבינו, ירא בכל נפשו ומאודו, ולכך הוא ירא להוליד-להתפשט בבנים. הבנים לא בטוח יהיו טובים, ואולי יעשו רק פגם אחד קטן -מה שיכול להשפיע חזרה גם על יצחק.

על כן, יצחק מעדיף להשאיר את בנו גולמי כחלק ממנו, שיהיה קיים רק בכח ולא בפועל -על מנת שלא יזיק ויסתיר את ה' חלילה. לכן יצחק לא מתפלל על בנים.

לזה כתיב עליו בפירוש ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה, היינו שזה שצמצם עצמו ולא התפלל, בזה הרבה בתפלה יותר מאם התפלל, כי על ידי הצמצום פעל ישועה יותר מעל ידי התפלה, כי לשון ויעתר היינו שהעמיק התפלה בתוך לבו והתפלל שיהיה לו זה בקביעות, שהוא אין לו שום כח רק השי"ת. וזהו ענין תפלת יצחק אבינו ע"ה, לכן פעל בזה ישועה יותר, שהשי"ת בעצמו נתן לו, והיינו מחמת הצמצום, שהיה מדתו רק להסתיר כל דבר ולהחזירו לשרשו,

לפיכך נאמר עליו "ויעתר" וכפי שביאר רש"י "הרבה והפציר -בתפילה". מבאר ה'בית יעקב' שהכוונה היא שהוא 'הרבה והפציר' 'ב'-בתוך ה'תפילה' עצמה:

בתפילה, אנחנו עומדים ומבקשים הכל-הכל מה' יתברך, ובכך אנו מסכימים ומחליטים (עושים חלוט) גם בנפשנו שאין בידינו כלום אלא הכל בידיו. יצחק מפציר ומעמיק בעבודה זו -אני מצומצם ואין לי שום דבר, ואך ורק בכח ה' לפעול, לגלות, ולעשות דברים טובים בעולם. על זה יצחק התפלל ובכך העצים עוד יותר את יראתו מלהתגלות, וזהו שאצל יצחק נאמר "ויעתר" ולא לשון 'תפילה' או בקשה, כי הוא כל כולו נכנס בעבודה זו של התפילה. בכך יצחק פעל ישועה הרבה יותר גדולה, שכן באמת ה' עצמו -ללא שום צד של 'התערבות' אנושית -היה צריך לתת לו בן. וזוהי המעלה הגדולה של עבודת הצמצום המבקשת להחזיר כל דבר לשרשו מה שגורם לה' להתגלות בעצמו. חילוק זה בין מדת אברהם ליצחק מובא בפירוש בתורת הקבלה:

בעקידת יצחק מתנהל דו-שיח מאד מעניין בין יצחק לאברהם שנפתח בכך שיצחק אומר "אבי", ואביו עונה לו: "הנני בני".

האר"י הקדוש מסביר (על פי דברי הזהר), שיצחק באמירתו 'אבי' מתכוון לשאול: אבא! הרי אתה חסד! "מדתך שאתה מגדיל הויות העולם כדי שיהיה כבוד שמים יותר והאיך אתה רוצה לשחוט אותי"?! אתה מאמין במציאות ואתה מגדיל אותה מחמת שהכל מגלה יותר את כבוד ה'! כיצד כעת אתה רוצה לפעול הפוך ולשחוט-להעלים-לצמצם את המציאות שלי? עונה לו אברהם: 'הנני' כעת 'בני'. אני עכשיו נאחז במדה שלך שהיא גבורה- יראה, שהיא (כמו שנתבאר) להחזיר כל דבר לשרשו ו'לסלק' אותו מהגילוי, ולכן כך אני גם רוצה לעשות לך.

ולכן מצד מדת יצחק יש לצמצם עצמו בהולדה, ולכן כתיב עליו ויעתר, היינו שעל ידי הצמצום פעל ישועה גדולה, שהשי"ת בעצמו נתן לו,

לכן מצד יצחק הוא לא רוצה להוליד, ולכן כתוב עליו "ויעתר" והיינו שהוא העמיק במהות התפילה -להיות מצומצם כנקודה קטנה אל מול ה', מה שפעל ישועה מאד גדולה שה' עצמו נתן לו.

היינו כי מה שאנו רואים שחלילה אין השי"ת מושיע הוא מפני המקטרגים, אבל יצחק אבינו היה כדאיתא (אבות פ"ב) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, ויצחק אבינו ביטל רצונו שלא ירצה רק מה שהוא רצון השי"ת, ולכן ביטל הש"י את המקטרגים ונתן לו ישועה גדולה שלא בהדרגה, כי מצד יצחק הישועה היא בבת אחת שלא בהדרגה, כדאיתא בש"ס (פסחים קיט:) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק:

כעת יובן שמה שאנחנו רואים במציאות שחלילה ה' לא מושיע אותנו מכל ההסתרים וההעלמים, ועלינו להתמודד איתם זה בגלל שאנחנו לא מספיק 'יצחקים'. יצחק 'ביטל רצונו' לגמרי, לא היה לו שום רצון להתבטא, להתגלות, לממש את עצמו -רק לעמוד לפני ה'. משום כך ה' ביטל את כל המקטרגים וההסתרים בשביל יצחק וקיים בעצמו -בלי שום הדרגה ותהליך -את רצון יצחק.

זוהי הישועה לה אנו מצפים, ש"ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק", שתתגלה בזרע יצחק [שזה אנחנו], בכח הזריעה-צמצום שלו, ישועה-חסדו - אזי תהיה סעודה לכל הצדיקים במהרה בימינו אמן!

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

• הגאולה לא שלימה, אור ה' עוד לא נגלה כראוי בעולם. יש חמאס, חיזבאללה, תודעה נפולה בעם ישראל ועוד שאר מרעין בישין בכלל ובפרט... אנחנו לא מצליחים ללמוד ביישוב הדעת [או לא מצליחים ללמוד בכלל...], קשה לקום בבוקר, ובעיקר אנחנו לא מצליחים לממש את החזון הגדול שלנו בעולמינו הפרטי ובאומה. הדבר המתבקש לעשות - הוא להמשיך לפעול: אם זה להתאמץ יותר בלימוד, אם זה לבקש מחבר שיעיר אותי, ואם זה לצאת בהסברה כללית על דעת התורה בנוגע לענייני הציבור. כמובן מתבקש גם לפעול במובן הרוחני - להתפלל על כל הפגמים שוב ושוב ולהוסיף בתפילה. אכן, כך היא עבודת אברהם אבינו: אנחנו פועלים, מבקשים ורוצים להאיר את העולם יותר ויותר, מתוך אהבה ואמון שהוא ודאי יבוא לטוב. אבל, מלמד אותנו יצחק אבינו עוד סוג עבודה מיוחד במינו, עבודת היראה. במקום להוסיף בפעילות, עלינו להתכנס פנימה. במקום להוסיף עוד תפילות - עלינו להעמיק במהות התפילה.

בתפילה האדם פונה מכל עיסוקיו - הגשמיים והרוחניים - ועומד ומבקש עליהם מה' יתברך. בעצם, במבט פנימי, האדם אומר "אני לא יכול ומסוגל לטפל בכל מה שקורה - לכן אני מבקש את זה מה', אני תולה כל תקוותי בו ו'משליך' עליו את האחריות".

יצחק - כפי שמלמד אותנו ה'בית יעקב' - אינו מתעסק בבקשות בתפילה, אלא מעמיק עוד ועוד בעמדת התפילה: אני לא מסוגל לעשות כלום, ואני מצפה לישועת ה'.

כאשר באים בעמדה כזאת, ה' עושה 'צחוק' גדול בעולם, ו'כהרף עין' 'יבקע כשחר אורך'. ברגע אחד פתאום מתגלה כיצד שום גוי ושום חיסרון לא יכול להעלים על טוב ואור ה' - ואדרבה הוא רק משמש לגלות אותו.

אז אמנם ישנה גם עבודת אברהם אבינו, אבל כולנו מתפללים שלש תפילות ביום. לפחות בפעמים הללו, ננסה לעמוד כתינוק התלוי באמו ולתלות כל מבטחינו על ה' יתברך - בכח יצחק אבינו, "ולוואי יתפלל כל היום כולו".

• הפחד מעצמי, חיובי או שלילי? ניתן לבחון מצד אחד שאדם הפוחד לגלות את עצמו, הוא חסר בטחון עצמי, ובכך הוא גורם לעולם 'להפסיד' את האור שה' רוצה שהוא יביא לעולם. אמנם, ניתן גם לבחון זאת אחרת: ניקח לדוגמה תלמיד בפני רבו. תלמיד העומד לפני רבו עליו להיות מרוכז בדברי הרב ו'להשתיק' את מחשבותיו - שאל מול דברי הרב ניכר כי הן אינן שלימות. זאת על מנת שאחר כך הוא יהיה מכוון ומדויק בשכלו, כך שיוכל להתבטא באופן הנכון. במילים אחרות תלמיד טוב 'ירא' מלערבב את הנחות היסוד שלו אל מול גדלות השכל ותורתו של הרב. הרי 'אין עוד מלבדו'. כולנו כאן בעולם, בעצם, כתלמיד לפני רבו. ה' נוכח, מחיה ומהווה את כל העולם - כך שכל פעולה שלנו 'מתערבת' כביכול ביופי ובשלימות של דבר ה' המדבר אלינו מתוך המציאות. אם כן, מופרך לחלוטין לבא ולהתגלות. היראה וחוסר הבטחון - מובנים לחלוטין, ונראה שהם נכונים יותר. במאמר שלנו מוסבר שזוהי עמדה עליה מושתת כל העולם. ככה זה. חוסר הבטחון העצמי שהרבה מאיתנו חווים, מגיע ממקום חיובי הירא להתפשט על 'חשבון' אור ה' ובכך 'להפריע' לה' להתגלות. אמנם, אברהם מוליך אותנו צעד קדימה ואומר: "אין עוד מלבדו" זה כל-כך אמיתי, עד שלא משנה מה נפעל ונתגלה - ה' מוליך אותו לטוב, אברהם נותן לנו ביטחון בה' שאפשר להתגלות! ה' איתנו! אך, לאחר מכן, מגיע יצחק. יצחק לוקח את כל מה שאברהם הצמיח ופיתח ושותל אותו שוב באדמה. בכל זאת, על אף שאת הכל ה' יקח לטוב, עדיף 'לזרוע' את הכחות שלנו ולתת ליראה הזאת להעמיק בנפש יותר ויותר - כך שיצמח מכך נאמנות אין-קץ לבורא עולם וה' יתברך יספר ויגלה את הסיפור שלו.